שיחה א

הערות

עמוד 1

1. 1. ג, ח. שם, כד (וראה שם, כב. ד, ח. ו, ג). ויתירה מזו: גם כש"אין המקרא אומר אלא דרשוני" (כי הפשט אינו מיושב בהמקרא), משתדל רש"י לפרשו גם כפשוטו (רש"י ריש פרשתנו (וראה משכיל לדוד שם). לקמן א, ד. ועוד).
2. 2. ומה שמסיים שם (ג, ח) "ולאגדה כו'" (וכן מה שמביא כו"כ פעמים בפירושו "מדרשו" וכיו"ב) – בהכרח לומר (ע"פ הודעת רש"י עצמו כמצויין בהערה הקודמת) שכל המובא בפירושו עה"ת צ"ל ע"ד פשוטו של מקרא (אלא שבפשט גופא ישנם חילוקי דרגות). ועפ"ז מובנת התמי' גדולה, שבכ"מ אומר רש"י "לא ידעתי" וכיו"ב*, אף שישנם שם מדרשי רז"ל**, וא"כ הול"ל: ומדרשו, ורז"ל אמרו, בזה אנו צריכים לדברי אגדה (כבפרשתנו א, ד) – אלא שבמקומות אלה דרז"ל אינם ע"ד הפשט כלל וכלל – ולכן אין רש"י מביאם. יתירה מזו: גם כאשר רש"י עצמו מבאר ענין מסויים בגמרא – ומ"מ בפירושו עה"ת אומר "ואיני יודע" (לדוגמא: שמות כב, כח. וראה פירושו בתמורה ד, א ד"ה זו תרומה), ומובן ג"כ ע"פ הנ"ל.
3. *. של"ה במס' שבועות שלו (קפא, א).
4. 3. הלשון "אפילו" הוא, לפי שחלק הסוד בתורה הוא חלק הכי (רחוק ו)נעלה מדרך הפשט (ראה לקמן סי"ג), אבל לאידך גיסא, ממאמר אדה"ז ש"פירש"י אויף חומש איז יינה של תורה" – אף ש"אני לא באתי אלא לפשוטו" – מוכח שישנה שייכות מיוחדת ביניהם. כי כמו שבעולמות, עולם האצילות הנרמז בתיבת "אף" נסמך ל"עשיתיו" דוקא (ראה לקו"ת בלק סט, סע"ג), כן גם בד' חלקי התורה פרד"ס שהם כנגד ד' העולמות, חלק הסוד שבתורה – אצילות – שייך לחלק הפשט – עשי' (ראה לקו"ת ויקרא (ה, ד) שמביא שם הענין ד"אף עשיתיו" לענין השייכות דפנימיות התורה למקרא). ולהעיר מסדר הבנים בהגש"פ – שג"ז כנגד אבי"ע: חכם רשע כו' (משיחת ש"פ נח תשכ"ה. נדפס בלקו"ש ע' 279)
5. 4. היום יום ע' כד. וראה בארוכה אמ"ב שער הק"ש ספנ"ג ואילך, ש"יינה של תורה" הוא רזין דאורייתא. עיי"ש. 1
6. . רושמי רשימות מציינים לפרש"י (עה"ת): בראשית לה, יג. שמות כה, כט. כו, כד. כז, י. ויקרא ח, יא. י, טו. יג, ד. במדבר כא, יא. כו, יג. כו, טז. דברים לג, כד. ועוד סוג מיוחד שרש"י כותב "לא ידעתי כו' ד"א כו'" ומפרש – או כיו"ב. והם: בראשית ל, יא. לב, טו. מג, יא. שמות כד, יג. כה, כא. כז, יט. כח, ד. ויקרא יד, יד. דברים יח, ב.
7. . לדוגמא ויקרא כז ג. וראה תו"כ שם וערכין ד, ב. וע"פ הנ"ל סרה קושיית המפרשים שם. וראה ג"כ פרש"י תולדות כח, ה. ורמב"ן שם. ועוד.

עמוד 2

1. 5. וגם זה נרמז בהלשון "יינה של תורה". כי כמו שהיין כמוס תחלה בענביו, וכל מה שמתעכב יותר בענביו הוא הולך ומתגבר בכחו, שלכן ענבים שלא נתבשלו כל צרכן אין יינן חזק (ראה אמ"ב שם פנ"ד), כן הוא גם בנוגע לסודות התורה שבפרש"י שכמוסים הם בהפשט שבו, וכל מה שמתעכבים (מתייגעים) יותר בהפשט באים יותר לגילוי "יינה ש"ת".
2. 6. להעיר שגם בפשטות, פרש"י בדיבור זה הוא הקדמה כללית והסברה למה נכתבו כל הפרשיות שבס' בראשית והפרשיות שבס' שמות עד "החדש הזה לכם"*. ויתירה מזו: ב"לא הי' צריך להתחיל את התורה כו'" – מפרש גם ענינה של כללות התורה.
3. 7. במפרשי רש"י כאן, שגם באם התחלת התורה היתה "החדש הזה לכם" היינו יודעים שהקב"ה ברא את העולם ממה שנאמר בעשה"ד "כי ששת ימים עשה ה' גו'" (רמב"ן כאן); או מצד הניסים שראינו בעינינו, שהם ראי' על חידוש העולם (גו"א כאן); או שהשאלה היא "שיהי' הענין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה" (בחיי כאן). אבל: א) מובן בפשטות, שהענין דמע"ב, מכיון שהוא שרש האמונה – ראוי שיכתב בתורה מפורש ובפרטיות* (וכמ"ש הבחיי עצמו: "לא רצה הקב"ה שיהי' הענין הגדול הזה מסור ביד הקבלה רק שתעיד עליו התורה"**). ובמכ"ש מזה שכתובים בתורה הניסים – הגם שאינם עיקר כ"כ כאמונת החידוש. ב) לשיטה זו – אין צורך לכתוב מע"ב גם מטעם "שאם יאמרו כו'" – מכיון שגם בלאה"כ היו ישראל יודעים שהקב"ה ברא את העולם, וישיבו להם "כל הארץ של הקב"ה היא כו'"***.
4. . וי"ל שבתירוצו מורה רש"י ומתכוון ללמד וקובע שכל הסיפורים והענינים שבתורה ועד "לעיני כל ישראל" שבסיומה – יש בהם הוראה עד סוף כל הדורות, וכמו "אם יאמרו אוה"ע".
5. . ומ"ש "כי ששת ימים גו'" – ה"ז רק בדרך אגב בתור טעם למצות שבת.
6. . בבחיי כאן, שזהו התירוץ "משום כח מעשיו הגיד לעמו". עיי"ש. אבל בפרש"י: "שאם יאמרו אוה"ע לישראל לסטים אתם כו'".

עמוד 3

1. 8. ברא"ם כאן מתרץ, שאין תועלת בכתיבת מע"ב כי "האפיקורסים המאמינים בקדמות ומכחישים התורה, יכחישו גם בסיפור הבריאה". אבל לפ"ז: א) כל הנסים שלדעת כמה נכתבו בכדי להוכיח חידוש העולם וכו' – לא הו"ל לכתוב. ב) גם בכדי להשיב לאוה"ע על טענתם אין תועלת בכתיבת מע"ב.
2. 9. לכאורה הי' אפשר לתרץ הקושיא (וכן הקושיות שלאח"ז), שכוונת רש"י ב"לא הי' צריך להתחיל את התורה... ומה טעם פתח בבראשית" היא, שהתחלת ופתיחת התורה צ"ל "החדש הזה לכם" מכיון "שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", ובראשית גו' וכל שאר הפרשיות יכתבו אח"כ*. אבל: א) מפשטות אריכות לשון רש"י "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם" משמע, שכל הפסוקים שנאמרו לפנ"ז לא היו צריכים להיות כתובים כלל בתורה. ב) באם זוהי שאלת רש"י, אינו מובן תירוצו: גם באם בראשית וכו' הי' כתוב לאחרי "החדש" ישנה תשובה לטענת אוה"ע "לסטים אתם", וא"כ הדרא קושיא לדוכתה "מה טעם פתח בבראשית"? ובהכרח לומר, שבאם פרשיות אלו צריכות להיות בתורה – אין שייך להקשות (בדרך הפשט) "מה טעם פתח בבראשית", כי רוב הענינים שבתורה נכתבו ע"פ סדר הזמנים. וקושיית רש"י היא, שענינים אלו לא יהיו כתובים כלל. ג) בפרש"י תהלים קיא, ו: כתב לישראל מע"ב... שלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם כו', הרי מפורש שאלולי הטעם ד"שלא יוכלו כו'" – לא הי' כותב מע"ב.
3. 10. להעיר מזח"ג קנב, א (הובא במשכיל לדוד כאן). וראה גם סנה' צט, ב. חולין ס, ב. פרש"י וישלח לו, יב. האזינו לב, מז. ועוד.
4. 11. במפרשי רש"י כאן, שמה שהוקשה לי' לרש"י "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם" – אע"ג שאין סיפור א' בתורה שלא לצורך ח"ו – הוא, לפי שעיקר התורה אינה אלא למצותי'. אבל לפ"ז אינו מובן: א) א"כ הו"ל לרש"י להקשות כן גם על הסיפורים שלאחרי החדש הזה לכם (ולהעיר, שבחולין שם נזכרו כמה פסוקים שלאחרי "החדש"). ב) לפ"ז, גם מטעם "שאם יאמרו כו'" לא היו צריכים להיות כתובים פרשיות אלו בתורה מכיון שהיא "להורות לנו המעשה אשר נעשה" (וראה במפרשים שם, כמה נדחקו לתרץ קושיא זו).
5. . ברמב"ן כאן, שכוונת התשובה היא בנוגע לשאר הסיפורים דמע"ב. וכבר הקשה עליו הרא"ם, שלפ"ז "הוא בראה כדי נסבה". ולהעיר, שבנוסח פרש"י שברמב"ן ליתא תיבות אלו.
6. . וראה לקו"ש חט"ז ע' 485. ח"כ ע' 1.

עמוד 4

1. 12. בנוגע למילה, י"ל שהיינו יודעים זה מהכתוב "וביום השמיני ימול גו'" (תזריע יב, ג). אבל המצות פו"ר וגדה"נ – הרי כתובים הם רק בספר בראשית*. בגו"א כאן: דאם הי' מתחיל החדש הזה לכם היו כתובים מצות אלו אחר "החדש". אבל מפשטות לשון רש"י לא משמע כן, וכנ"ל הערה 9.
2. 13. לשון הכתוב תהלים שם.
3. 14. מפרשי רש"י הקשו: והרי כנען עבדו של שם הי' כדכתיב (נח ט, כו) "ויהי כנען עבד למו", ומה שקנה עבד קנה רבו (רש"י תולדות כז, לז) ולמה ייקראו "לסטים"? אבל מובן, שאמירתו של נח "עבד עבדים גו' ויהי כנען עבד למו" היא קללה, ואין שייך לומר שע"י קללה זו נעשה כנען לעבד (אבל צע"ק בפרש"י נח ט, כה: להיות משמש) ובמילא אין שייך לומר שארץ כנען היתה קנוי' כבר לישראל. וראה פרש"י נח ט, כו. ט, כז. לך יג, ז. טו, טז. וראה לקו"ש חט"ו ע' 204.
4. 15. בגו"א כאן "שאם הי' נכתב פ' בראשית בלבד... ישיבו האומות שקר אתם דוברים... שאין הקב"ה עושה דינא בלא דינא, כי למה יטול הארץ מן האומות ויתן לישראל". עיי"ש באריכות. אבל א) מלשון רש"י "כל הארץ של הקב"ה היא כו' ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" משמע, שהתשובה (על טענת אוה"ע) שבכל הפרשיות עד החדש, הוא רק הענין שהארץ שלו היא ולכן ברשותו לעשות בה כפי מה שרוצה – אבל לא ביאור הטעם למה נטלה מהם ונתנה לנו. ב) אדרבא – ל' רש"י ברצונו משמע שזהו דבר שברצון (ולא שמוכרח ע"פ דין וטעם). ג) הטעם שנטלה מהם מפורש בפ' אחרי (אחר פ' החדש) "ואפקוד עונה עלי' ותקיא הארץ גו'". [ובפרט שטעם זה מובן יותר מהטעם שנרמז בהפרשיות שלפני החדש, כי בעת שהבטיח הקב"ה לאברהם לתת את הארץ לזרעו – "לא שלם עון האמורי", ויש (קצת) מקום לטענה – למה הבטיח אז שיתן את הארץ לזרעו של אברהם].
5. 16. פרש"י לך יב, ו. (וכבר העירו מפרש"י שלח יג, כב. ואכ"מ).
6. . בסנהד' נט, ב איתא, שפו"ר נשנית בסיני בהכתוב (דברים ה, כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. אבל בדרך הפשט, אף את"ל שפי' "לאהליכם" הוא לנשותיכם (ראה רש"י בהעלותך יב, א. שם, ח) – הרי אי"ז ציווי כ"א רשות (שהותר להם לשוב לאהליכם משא"כ משה) וכמסקנת הגמ' שם (ראה רש"י שם ד"ה לכל דבר).

עמוד 5

1. 17. ברא"ם כאן, שטענת "לסטים אתם" היא – "שלא נתתם החלק המגיע לשאר בני שם". אבל פשטות הלשון "שכבשתם ארצות שבעה גוים" לא משמע כן כלל.
2. 18. בב"ר פ"א, ב: "וישראל משיבין אותן .. הלא בזוזה היא בידכם הלא כפתורים כו'". אבל מענה זו היא רק שאוה"ע אין להם לטעון "לסטים אתם", כי מום שבך אל תאמר לחברך (ראה רא"ם כאן), ואי"ז תשובה על הטענה עצמה, כי זה שכפתורים גזלו את הארץ מהעוים אינו מתיר שישראל יקחו אותה. משא"כ ע"פ ההסברה שבפנים – כיבוש א"י אינו גזילה.
3. 19. סנה' נו, סע"א. רמב"ם הל' מלכים רפ"ט. וכ"ה גם בדרך הפשט, שהרי "דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י נח ו, יג).
4. 20. ועד שאפילו דוד המלך כבש כמה ארצות שאינם מכלל תחום א"י קודם כיבוש א"י*. ואין שייך לומר ע"ז "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – שהרי עשה "שלא כתורה" (ספרי עקב יא, כד).
5. 21. ראה שו"ע אדה"ז סתרמ"ט ס"י. וש"נ. ולהעיר גם מפרש"י חקת כא, כו. דברים ב, כג.
6. 22. ומכיון שבעלות הקב"ה על הארץ הוא מצד ש"הוא בראה", לכן גם לאחר שנתנה להם* נשארת היא ברשותו ויכול ליטלה מהם. (ובדוגמת "כי לי הארץ" – בהר כה, כג).
7. . אבל הארצות שכבשו לאחר כיבוש א"י, נכללים ב"וברצונו כו' נתנה לנו" (ראה ספרי עקב שם. פרש"י יהושע א, ג. וראה לקמן הערה 37).
8. . בחזקוני כאן: "לא נתנה להם לחלוטין, דאל"כ היך חוזר ממתנתו". אבל ממ"ש רש"י (לך טו, טז) "כי לא שלם עון האמורי – להיות משתלח מארצו... עד שתתמלא סאתה", מוכרח שהנתינה להם היתה נתינה גמורה, אלא שאח"כ נפרע מהם ונטל מהם את ארצם. (אלא שמ"מ צריך גם להטעם ד"כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה" – כי [נוסף לזה, שבאם אין הארץ שלו אין לו רשות ליפרע מהם בענין שאינו שלו] זהו הטעם למה ש"נטלה מהם ונתנה לנו" באופן שנשלל מהם כל זכותם, כדלקמן סעיף ז').

עמוד 6

1. 23. וגם: מלשון "לאשר ישר בעיניו" משמע, שהאומה לה נתן את הארץ היא "ישר בעיניו". ולכאורה: א) מאי נפק"מ לכאן? ב) איך שייך לומר כן על אוה"ע ובפרט על "ארור כנען"? – וא"כ טפי הול"ל "ונתנה למי שרצה"?
2. 24. דאל"כ, אי"ז תשובה על הטענה "לסטים אתם" – שהרי כשגוזלים חפץ ממישהו, ה"ז ג"כ בהשגחה פרטית, ובכ"ז – הרי זה גזילה.
3. 25. ואפילו באם ישנו מקור לזה – למאי נפק"מ (להתשובה על הטענה לסטים אתם) להדגיש שהנתינה להם* היא "ברצונו"?
4. . בנוגע ל"נתנה לנו" – ראה הערה הקודמת.

עמוד 7

1. 26. יתרו יט, ה.
2. 27. שמות ג, יב.
3. 28. בגמרא (סנה' נט, ב. וכ"ה ברמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ח) "לרבות בני קטורה". אבל בפרש"י (פשוטו של מקרא) לך יז, יט: יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום כו'.
4. 29. ראה בארוכה לקמן ע' 145 ואילך.
5. 30. דברים ב – ד, ה, ט, יט. כג – ד, ח, ט.
6. 31. זח"ג נג, ב. גו"א ריש פרשתנו בשם הרד"ק.

עמוד 8

1. *. ראה פרש"י ח"ש (כג, יז): תקומה כו'. ואפילו זה אינו "פשוטו של מקרא (שהוא) ויקם .. למקנה".
2. 32. אף שגם אז הי' בה קדושה (ראה רש"י תולדות כו, ב), הרי לא היתה אז ארץ־ישראל (ראה רש"י לך יג, ז. טו, טז), וגם – לא הי' אז הקדושה בנוגע למצות התלויות בארץ וכיו"ב. וראה מכילתא בתחלתה: עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כו'.
3. *. ע"ד: ושממו עלי' אויביכם (אע"פ ובעת שהם) היושבים בה (בחוקותי כו, לב). ובכ"מ.
4. 33. נוסח התפלה – מוסף דיו"ט.
5. *. ראה בחוקותי (כו, לב־ג): והשימותי .. הארץ ושממו עלי' אויביכם היושבים (בהתיישבות – ראה פרש"י ר"פ וישב) עלי' .. והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה.
6. 34. משפטים כג, לג. רש"י ואתחנן ז, ב. וראה גם רמב"ם הל' ע"ז פ"י ה"ג וד'. (ובהלכה ו' שם כתב "כל הדברים האלו .. בזמן שגלו ישראל כו' או שיד עכו"ם תקיפה כו' אבל כו'").
7. 35. לך (טו, טז־יח) ובפרש"י (טו, יט).
8. *. לך יג, טו.
9. 36. ועפ"ז יומתק ל' רש"י "שאם יאמרו אומות העולם" – כל האומות (דלכאורה, מאי איכפת להו לשאר האומות מה שכבשו ישראל ארצות שבעה גוים*?) – כי [נוסף למה שי"ל, שגם בדרך הפשט, האיסור ד"לא ישבו בארצך" הוא בנוגע לכל האומות, שהרי גם בהם שייך הטעם שבכתוב "פן יחטיאו אותך לי" (וראה תוד"ה דאמר (ע"ז כ, א), ש"אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים") – אפילו את"ל שהאיסור ד"לא ישבו בארצך" קאי רק על "יושבי הארץ" שבפסוק הסמוך] פשוט שמהעת שכבשו ארץ שבעת גויים, נעשית הארץ לארץ־ישראל, ואין לשום אומה זכות בה (אפילו אם אינם אסורים לשבת בארצנו).
10. . אף שבדוחק י"ל, שכוונתם בזה היא למנות ולהקניט את ישראל.

עמוד 9

1. *. ע"פ מ"ש בפנים, יש לבאר דיוק הלשון "כל הארץ כו'" – גם באם הטענה "לסטים אתם" היתה בנוגע לעצם הכיבוש – שמכיון ש"כל הארץ של הקב"ה היא", לכן היא ברשותו גם לאחר ש"נתנה להם" (ראה לעיל הערה 22).
2. 37. ע"פ מ"ש בפנים, יובן מ"ש הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ג): "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען .. אע"פ שמלך ישראל הוא וע"פ ב"ד הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר .. מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י .. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותי' ואח"כ כבש ארצות אחרות הי' כיבושו כולו כא"י לכל דבר" – דלכאורה: מכיון שקדושת א"י היא גם בארצות שמחוץ לארץ כנען כשכבשום לצורך כל ישראל, והרי כיבושו של מלך ישראל הוא כיבוש רבים (שם ה"ב), מאי איכפת לן שכבשן קודם שיכבוש כל א"י? – כי הקדושה דא"י אינה מצד הכיבוש (לבד) כ"א (ובעיקר) מפני שהקב"ה "נתנה לנו", ולכן, הארצות שכבשו לאחרי כיבוש כל א"י ה"ה בכלל "לכם יהי'" ו"לכם נתתיו" (עקב יא, כד. יהושע א, ג (וברש"י שם: "יהי' קדוש")), והם "כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר"*, משא"כ הארצות שכבשו לפנ"ז, מכיון שהכיבוש הוא "שלא כתורה" (ספרי עקב שם), אף שנקנו לישראל מצד הקנין דכיבוש מלחמה – אינם בכלל "נתנה לנו".
3. 38. ומ"ש רש"י "שכבשתם ארצות שבעה גוים" – אף שטענת אוה"ע היא ששללו הזכות של כל האומות [ובפרט באם נאמר שטענה זו היא גם בנוגע ל"כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" (ראה הערה הקודמת)] – י"ל, שכוונתו בזה לומר שטענת אוה"ע באה דוקא לאחרי שכבשו ישראל ארצות שבעה גוים. משא"כ לפנ"ז, גם לאחרי שכבשו ארץ סיחון ועוג, לא היו יכולים לטעון "לסטים אתם", כי לא נעשתה אז עדיין ל"ארץ־ישראל" (ראה לקו"ש ח"ט ע' 14 הערה 4), ובנוגע לעצם הכיבוש – הרי כיבוש מלחמה אינו גזל, כבפנים.
4. 32.
5. . לשון הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ו. וצ"ע ברדב"ז הל' תרומות שם.

עמוד 10

1. 39. לאחר זמן רב – ראה פרש"י לך יב, ו.
2. 40. וע"ד המעלה דאתהפכא חשוכא לנהורא. ועפ"ז יובן גם מה שנכתבו כו"כ פרשיות בתורה, יותר מספר שלם, בכדי שיוכלו להסביר לאוה"ע שכיבוש א"י אינו גזילה – כי מכיון שרצון העליון הוא שארצות הגויים יהפכו לארץ־ישראל, לכן נוגע שגם הגויים יסכימו על זה. וראה עד"ז זח"ב סז, ב וסח, א (הובא ונתבאר בד"ה ויאמר משה תש"ט פ"ו), שע"י הודאת יתרו דוקא הי' הענין דמתן תורה. וראה לקמן הערה 52.
3. *. להעיר מזח"א פג, א: אי לא אתייהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הות ארעא חולקי' ועדבי' דקוב"ה.
4. . שרק הם נקראו "עמו" – כבפרש"י לפני זה. וכן בד"ה הסמוך: בשביל ישראל כו'.

עמוד 11

1. 41. פרש"י כאן. וראה לעיל הערה 2.
2. *. פרש"י ר"פ וישב.
3. 42. נח יו"ד, ה.
4. 43. לך יב, ו־ז.
5. 44. טרם שגמר לכובשה, כלשון רש"י שם (פסוק ו) "הי' הולך וכובש".
6. 45. רש"י שם.
7. 46. לך טו, יג.
8. 47. שמות ג, ח.

עמוד 12

1. 48. הביאור ע"פ דרך הפשט – ראה לעיל הערה 9.
2. 49. שלכן, ישראל העוסק בתורה הוא למעלה מכה"ג שנכנס לפני ולפנים (הוריות יג, א) – מקום הכי מקודש שבעולם. משא"כ עכו"ם העוסק בתורה (בשבע מצות דידהו) הוא רק ככה"ג (תוד"ה הרי – ע"ז ג, א) – כי התורה שעכו"ם לומדים הוא רק כמו שנמשכה ונתלבשה בהעולם. וגם ענין זה מרומז ב"בראשית" – מה שהתורה מתחלת אצל ישראל בב' ואצל אוה"ע בא' (ראה מגילה ט, א: וכתבו לו אלקים ברא בראשית), כי הטעם שהתחלת התורה היא בב' הוא כי "דברה תורה .. בבריאה .. והב' [היא שני'] רומז לבריאה" (לקו"ת להאריז"ל בתחלתו). ולכן אצל ישראל שיש להם בחי' התורה דאצילות ג"כ, התורה שנתלבשה בבי"ע היא אצלם דבר שני – בי"ת, משא"כ אוה"ע ששייכים רק לבחי' התורה שנתלבשה בעולם, הרי תורה זו היא אצלם דבר הראשון – אל"ף.
3. 50. ראה קובץ מכתבים לתהלים ע' 218 ובהנסמן שם.
4. 51. נדה ל, ב.
5. . ראה גם לקו"ש ח"י ע' 1 ואילך. ח"כ ע' 1 ואילך.

עמוד 13

1. 52. ראה ברכות ה, סע"א: שלש מתנות טובות כו' לא נתנן אלא ע"י יסורין .. תורה וארץ ישראל כו'. וע"פ מ"ש לקמן בפנים שע"י היגיעה מתגלה ה"נתנה" (שא"א להגיע לזה ע"י עבודה) – יומתק הלשון מתנות כו'.
2. 53. ויומתק ביותר, ע"פ מה שלמדו (בנדה שם) הענין ד"ומשכחו כו'" מהכתוב לפתח חטאת רובץ.
3. 54. לקו"ת שה"ש ח, ד.
4. 55. עפ"ז מובנת התמי' גדולה איך אפשר ללמוד כל התורה כולה במשך ט' חדשים?!
5. 56. ראה עד"ז לקו"ת שלח מד, א.

עמוד 14

1. 57. ראה פיה"מ להרמב"ם ר"פ חלק (ד"ה וכת חמישית): שים בדעתך כו'.
2. 58. וי"ל, ששני ענינים אלו בירידת התורה, הם דוגמת שני הענינים שב"נתנה להם" בנוגע לא"י: מה שמשכחין אותו התורה שלמד למעלה ונשאר אצלו רק הבחי' דתורה השייכת לעולם (וגם לאוה"ע) – דוגמת מה שהי' להם זכות בכח בארץ גם כשהיתה בפועל בחלקו של שם; ומה שתחלת הלימוד הוא "שלא לשמה" (ודוקא "מתוך שלא לשמה בא (אח"כ) לשמה") – דוגמת הנתינה להם בפועל, כשכבש הכנעני את הארץ מזרעו של שם (והוצרך ליטלה מהם ולתת לנו).
3. 59. לשון אדה"ז בתניא פ"ד (ח, סע"א) – והכוונה לבחי' חכמה דאצילות, כמובן ממ"ש שם "כי הוא היודע והוא המדע וכו'", שזהו בחכמה דאצילות (פ"ב בהגהה).
4. 60. לשון אדה"ז שם פ"ד (ח, ב).
5. 61. ושתי דיעות בזה: לפי הע"ח – רמז ביצירה ודרוש בבריאה, ולפי המ"ח – דרוש ביצירה ורמז בבריאה (ראה לקו"ד ח"ד תשעא, א־ב).
6. 62. ע"ח ומ"ח – הובא בלקו"ד שם.
7. 63. ורק באצילות "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה).
8. 64. תניא פ"ז (יא, ב).
9. 65. ספר יצירה פ"א מ"ז. וראה לעיל הערה 3.
10. 66. שבשביל זה הי' ירידת התורה למטה, שהרי כל ירידה היא צורך עלי'. וראה לקו"ת ויקרא (ה, ב) שע"י האותיות והפסוקים נמשך מבחי' כתר שלמעלה מהחכמה.
11. 67. תניא פ"מ בהגהה (נו, רע"א). לקו"ת שם.
12. 68. ראה רש"י שה"ש א, ב.

עמוד 15

1. 69. רש"י לך טו, יט. ב"ר פמ"ד, כג.
2. 70. ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. ילקו"ש ישעי' רמז תקג. (משיחת ש"פ בראשית תשכ"ו)