שיחה ב

הערות

עמוד 16

1. 1. בראשית א, כא.
2. 2. ב"ר פ"ז, ד. זח"א לד, ריש ע"ב. ח"ב לד, ריש ע"ב. תיב"ע עה"פ.
3. 3. ואין לומר שכוונת רש"י בזה הוא סיום הענין "תנינם כתיב" – כדלהלן סעיף ד'.
4. 4. ואף שבכמה מקומות, כאשר עפ"י דרך הפשט חסר ביאור, כותב רש"י "לא ידעתי" – אף שגם שם ישנם פירושי רז"ל באגדה וכו' – הוא לפי ששם, הפירושים דדברי אגדה כו' אינם מיושבים לפי פשטות הכתובים (ולפעמים גם סותרים). משא"כ בנדו"ד, הרי מצד הפשט אין שום הכרח איזה מין דג נקרא בשם תנינים, וא"כ אפשר שהוא לויתן.
5. 5. וכמו "רקיע השמים" (א, יד. ועוד); "דגת הים" ו"עוף השמים" (א, כו).

עמוד 16

1. 6. וכן מוכח לכאורה גם ממ"ש רש"י "דגים גדולים שבים" שכוונתו היא לפירוש תיבת התנינים – שהרי כל הדגים הם בים ואי"ז סימן על דג מיוחד (אבל ראה להלן הערה 23).
2. 7. ובדוגמת שמות הנהרות "פישון", "גיחון", "חדקל" ו"פרת", שמורות גם על תכונות הנהרות (פירש"י ב, יא־ד).
3. 8. נוסף על מה שחסר ביאור: איך מרומז "גדולים" ב"תנינים".
4. 9. זהר שם. תיב"ע כאן.
5. 10. ב"ב עד, ב (אבל לא עה"פ תנינים). זח"ב שם.
6. 11. ב"ב שם.
7. 12. זהר שם.
8. 13. ומה שרש"י מוסיף "ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא" – ראה להלן סעיף ח'.
9. 14. ראה פרשתנו א, יד. וירא יח, א. יט, א. ח"ש כג, י. טז. ועוד. ועוד.

עמוד 17

1. 15. בכלל לא בגדר קושיא – כדמוכח מזה שרק במקומות ספורים בתורה – מבארם רש"י בפירושו.
2. 16. ובפרט שברש"י הוצאת בערלינער לא ישנו הסיום "התנינם כתיב".
3. 17. א, כ.
4. 18. וי"ל שזהו רק תנינים שבפסוק זה ודלא כפירוש המצו"צ (תהלים (עד, יג) ש"תנים הוא שם דג גדול". וראה גם פירושו ביחזקאל (לב, ב). תהלים (קמח, ז)), כי מכיון שעפ"י דרך הפשט אין ידוע (לפי' רש"י) איזה מין דג נקרא תנין, מנ"ל שהוא דג גדול? ולכן י"ל שכוונת רש"י ב"דגים גדולים" הוא רק לתנינם שבפסוק זה. (וכן בתהלים קמח, ז שמפרש רש"י "תנינים – דגים גדולים", הוא לפי שמכיון שנאמר שם "הללו גו' תנינים" (דלכאורה למה תנינים דוקא) מוכח שכוונת הכתוב הוא לדגים גדולים. ועד"ז באיוב ז, יב – ממה שמדמה הכתוב "תנין" ל"ים" מוכח שהכוונה שם הוא לדג גדול). אבל ישנם גם תנינים קטנים, כמשמעות פשטות לשון הכתוב "התנינם הגדולים"*. (וגם להפירוש "הוא לויתן" מוכרח לומר ש"תנינם" הוא שם כללי לכמה מיני דגים – לא רק ללויתן – כי לויתן ישנו עכשיו רק אחד, וממ"ש (תהלים שם) הללו גו' תנינים (לשון רבים) מוכרח שגם עכשיו ישנם כמה תנינים).
5. . לפירוש המצודות, צריך לומר שפירוש "התנינם הגדולים" הוא דוגמת הענינים שנסמנו בהערה 5. ובפרט, שכאן נוגע להדגיש את חשיבותם – "הגדולים" – שבשבילה נמנו בפ"ע.

עמוד 18

1. 19. ראה גם גו"א כאן.
2. 20. וגם ברש"י כאן מבואר זה שאם יפרו וירבו כו'.
3. 21. ועפי"ז מובן בפשטות מה שרש"י מביא בפירושו "דברי אגדה" (ראה לעיל הערה 4) – כי אגדה זו מוכרחת מפשוטו של מקרא, כי הוא הדג היחידי שגדלותו הוא באי"ע לשאר הדגים. (ומ"מ כותב רש"י על זה "דברי אגדה" – כי באם לא הי' נמצא פירוש זה ברז"ל – בכדי לתרץ הטעם מה שתנינם נמנה בפ"ע, א"א לחדש "הוא לויתן" בלי מקור לזה).
4. 22. רבה פ"ז, ד.
5. 23. בב"ר שם: "זה בהמות ולויתן". אבל בדרך הפשט א"א לפרש ש"התנינים הגדולים" (לשון רבים) קאי גם על "בהמות", כי הכתוב "ויברא גו' את התנינם" בא בהמשך לדלעיל מיני' – "ישרצו המים". ויש לומר שזהו גם כוונת רש"י במ"ש "דגים גדולים שבים" – דלכאורה, "שבים" מיותר – לשלול את פירוש המדרש (בהדגישו שהכתוב מדבר ע"ד שבים).
6. 24. זח"א שם. ח"ב שם. (וגם במס' ב"ב שם: זכר ונקבה בראם).
7. 25. שהרי נבראו ע"י ה', נאמר עליהם שהם "טוב", ובפרט נבראים שבים – שנאמר עליהם תיכף: ומלאו את המים גו'. ועד כדי כך שאם "מחסרים אותם" נתברכו במיוחד בכדי שיתקיימו, וכפרש"י בפסוק שלאח"ז.

עמוד 19

1. 26. אין לומר שכוונת רש"י במ"ש "והרג כו'" הוא לפי שע"י הטעם ד"והרג" ["שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם"], מתבטא גדלות הלויתן – כי מלשון רש"י מוכח אשר "שאם יפרו כו'" הוא רק טעם (הבא בדרך אגב) ל"והרג את הנקבה".
2. 27. ופשוט שאין לומר ש"ומלחה כו'" הוא הטעם ל"והרג" – כי הי' אפשר להרוג אותה לע"ל ולמלחה.
3. 28. ולכן מקדים רש"י "ומלחה כו'" ל"שאם יפרו כו'", כי – באם רש"י לא הי' כותב "ומלחה כו'" – הי' אז "והרג את הנקבה" היפך השכל, ולא רק שהי' חסר טעם לזה.
4. 29. פרשתנו ב, יח.
5. 30. כמו שאמרו (יבמות סג, א) אדם מביא חטין כו', וגם ה"בן חמש למקרא" רואה אשר המצאת צרכי אביו הוא ע"י אמו דוקא.
6. 31. ובזה יובן מה שרש"י שטעלט זיך על התיבות "לא טוב היות וגו'" – דלכאורה ממ"נ: או שהוצרך להעתיק (לא רק לרמזם ב"וגו'") גם התיבות "האדם לבדו" (מכיון שזה נוגע למ"ש בפירושו "ואין לו זוג"); ומכיון שתיבות אלו רק מרמזם ב"וגו'" (לפי שמפרש רק הטעם למה "היות האדם לבדו" הוא לא טוב), הרי מכ"ש שלא הוצרך להעתיק תיבת "היות" – כי ההכרח לפירושו (אשר "לא טוב" אינו להאדם כ"א "שלא יאמרו") הוא מלשון הכתוב "לא טוב היות וגו'": "היות וגו'" – המציאות שנאמר לאחרי זה ("האדם לבדו") הוא לא טוב בכלל, כבפנים.
7. 32. ומה שהכתוב מסיים "אעשה לו עזר" – יש לומר: אלולי הטעם "שלא יאמרו כו'" לא הי' האדם צריך לעזר כלל, במכ"ש מהבע"ח, שהרי האדם הוא בר דעת (ובקדושין פב, ב: מה אלו כו' אינו דין שאתפרנס שלא בצער). אלא שבכדי לשלול לגמרי את הטעות "שתי רשויות הן" [כי מכיון שבתחילה נברא האדם יחידי ורק אח"כ נבראה האשה (ובפרט שהאדם נברא בצלמנו כדמותנו) עלול לטעות יותר בו], נבראה האשה (א) באופן שתהי' לו "עזר" (וזה פועל על האיש שנעשה מוכרח לעזרתה). (ב) באופן שתהי' "כנגדו להלחם" (כשלא זכה) – שעי"ז מתחזקת יותר השלילה שאינו יחיד כו'.

עמוד 20

1. 33. א, לא. ובזח"ג קז, רע"א (עה"פ): אפילו נחשים כו' כולהו שמשי עלמא כו'. וראה גם במס' שבת (עז, ב), שגם הנחש נברא (לא בכדי לייסר את האדם, כשחוטא, כ"א) "לחפפית". וראה ג"כ סנהדרין נט, ב.
2. 34. אבל מובן שגם בכדי "שלא יאמרו" הוצרך לברוא בן זוג להלויתן, כי אף שהאדם הוא בחיר הנבראים – הרי בענין "יחיד בתחתונים", אין סברא לחלק ביניהם. ועפי"ז יובן* הטעם (עפ"י דרך הפשט) מה שברא הקב"ה גם את הנקבה (חי') ואח"כ הרג אותה ומלחה – ולא ברא מלכתחילה לויתן מלוח – כי אז לא הי' נשלל הטעות שתי רשויות הן. – העטם ע"ז בפנימיות הענינים, ראה להלן הערה 46, 52.
3. 35. היום יום ע' כד.
4. 36. שמיני יח, ב. וראה גם תו"א כג, ב.
5. 37. לשון הכתוב ויצא כט, לד. וראה יפ"ת לב"ר (פע"א, ד), ש"אישי" קאי על הקב"ה. וראה גם ד"ה ויתן לך תש"ב ספ"ב.
6. . אף שגם בלאה"כ אי"ז קושיא – כי כו"כ ענינים בהבריאה, שאין אנו יודעים הטעם למה נבראו באופן זה דוקא ולא באו"א – שלכן כותב רש"י רק "ומלחה כו'", אף שהתלמיד לא למד עדיין הטעם "שלא יאמרו כו'".

עמוד 21

1. 38. ראה היום יום ע' יג.
2. 39. ראה לעיל הערה 34, שטעם זה הוא גם בנוגע להלויתן.
3. 40. וכשלא יהי' להם חבר וריע בעבודת ה' ואדם קרוב אצל עצמו וכו', אפשר להיות התגברות נה"ב, עד כדי כך, שיהיו עלולים לטעות – כלשון רש"י (בראשית ב, יח) – ששתי רשויות הן ח"ו. ולהעיר מאבות (פ"ד מ"ח): "אל תהי דן יחידי" (שיל"פ גם בנוגע לחשבון צדק דעצמו) ומפרש הטעם "שאין דן יחידי אלא אחד" – כפרש"י כאן הקב"ה יחיד בעליונים. ועפי"ז י"ל שגם מצד עצמו מוכרח לבן זוג ודלא כבפנים.
4. 41. תנחומא נשא טז. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו.
5. 42. ראה לקו"ת שם, שהחיבור דבחי' לויתן "זהו ע"י העבודה הרוחניות של הצדיקים הנקראים נוני ימא".
6. 43. לקו"ת שלח לז, ד. ד"ה על ג"ד ש"ת בתחלתו. ובכ"מ.
7. 44. ראה לקו"ת שמיני (יח, ג) שלהיות שהעוה"ז הוא גשמי, צריך לצדיקים שעבודתם בגשמיות, והם דוקא העמוד שעליהם העולם עומד. ולהעיר שכנ"ל בב"ר כאן (פ"ז, ד) מפרש התנינם בהמות (שבהררי אלף) ולויתן – המרמזים על שני סוגי עבודה הנ"ל וכמפורש בלקו"ת שם.
8. 45. ראה תו"א ה, ב: "פי' וענין היות האדם לבדו... שאז הי' הכל בבחי' ביטול כמו שהוא למעלה בבחי' יחו"ע כו'", עיי"ש. ועפי"ז יש לומר שב"לא טוב היות האדם לבדו" מרומז הקלקול העלול להיות בעולם, כשהאדם שבבחי' לויתן יהי' לבדו בלא בן זוג (לא רק באם לא יפעול עלי' בהעולם, שאז אפשר לטעות ח"ו "שתי רשויות הן" (כנ"ל סעיף יו"ד ובהערה 40), אלא) גם כשיגבי' את כללות העולם לבחי' לויתן, כי "לא טוב" שכל העולם יהי' בבחי' זו "לבדו". ויש לרמז זה בלשון רש"י "הקב"ה יחיד בעליונים כו' וזה בתחתונים" – המשכת בחי' "יחיד" בתחתונים.

עמוד 22

1. 46. ראה לעיל הערה 34. אבל בפנימיות הענינים, קשה לומר שכל הטעם בבריאתה באופן כזה הוא בכדי שלא יאמרו כו', כי (א) ממ"ש "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" מוכח אשר ה"טוב מאד" שבהנבראים עצמם (ראה לעיל הערה 33) הוא גם בנוגע לאופן התהוותם – כל אשר עשה. (ב) מכיון שבהנקבה יש מעלה על הזכר אשר דוקא אותה מלחה לצדיקים לע"ל (ראה ב"ב שם: נקבה מליחא מעלי), אין מסתבר לומר אשר התהוותה (בפרט עיקרי כזה, שנבראה חי' ולא מתה) הוא רק בכדי שלא יטעו בהזכר.
2. 47. ראה ד"ה החודש הזה ש"ת סעיף ב', שלהדיעה שהמטה הי' עץ, הוא מסוג הצומח – אף שכבר נכרת משרשו.
3. 48. ישעי' ס, כא. סנהדרין ר"פ חלק.
4. 49. ועפי"ז יש לבאר שני הטעמים שבמס' ב"ב שם על שהרג את הנקבה דוקא: בשביל הגילוי דלעתיד – "נקבה מליחא מעלי", לפי שהיא ההתפשטות דיחו"ע, ובשביל העבודה עכשיו – "בהדי נקבה לאו אורח ארעא", כי מצד ההתפשטות דיחו"ע א"א להיות קיום העולם לשון העלם.

עמוד 23

1. 50. קונט' עה"ח סעיף ז' ואילך.
2. 51. תניא רפל"ז.
3. 52. ועפי"ז יובן בתוספות ביאור מה שבתחילה ברא את הנקבה והרג אותה ורק אח"כ מלחה לצדיקים לע"ל, כי מכיון ש"הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה" (תניא שם), הוצרך להיות (משיחת ש"פ בראשית תשכ"ז) תחילה בריאת הנקבה והריגתה, המורה על העבודה בבחי' ההתפשטות דיחו"ע באופן ד"והרג", ועבודה זו עצמה גורמת את השכר – ומלחה לצדיקים לע"ל. ועפי"ז יומתק גם מה שהסעודה דלע"ל לא היתה בריאה בפ"ע כ"א נעשית מהלויתן שהיתה מקודם.
4. 53. לקו"ת ויקרא ד, סע"א ואילך. וראה גם זח"א מהנ"ע קלה, ב.
5. 54. ראה לקו"ת שם ו, ג שמלח הוא הכח המעמיד ומקיים.
6. 55. ישעי' יא, ט. וברמב"ם (בסיום וחותם): (שבימות המשיח) יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים כו' שנאמר כו' כמים לים מכסים.