שיחה ג

24שיחה ג

בראשית

א. "ויכל אלקים ביום השביעי"

בפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה...¹", אומר רש"י² על המלים "ויכל אלקים ביום השביעי"³: "רבי שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקדוש־ברוך־הוא שיודע עתיו ורגעיו

ג נכנס בו כחוט השערה". ולאחר מכן מוסיף רש"י "ונראה כאילו כילה...", כדלהלן בסעיף ב'.

יש להבין:

א) מכך שתחילה אומר רש"י בפשטות "ונכנס בו..." ורק לאחר מכן הוא אומר "ונראה כאילו", וכן אינו מסיים ב"נכנס" אלא "כילה", מוכח⁴, שבמלים "נכנס בו..." כוונתו לומר, שהקדוש־ברוך־הוא אכן נכנס ליום השביעי כחוט השערה", ולא ש"נראה כאילו" הוא נכנס לשבת כחוט השערה⁵, והוא מפרש שב"ויכל ביום 25השביעי" רק "נראה כאילו כילה", אך הוא אכן סיים את המלאכה ב"כחוט השערה" האחרון של יום הששי.

ותמוה: העובדה, שהקדוש־ברוך־הוא "יודע עתיו ורגעיו" מסבירה רק מדוע אין הוא צריך לסיים את מלאכתו לפני שבת, שלא כבשר ודם, שמפני ש"אינו יודע עתיו ורגעיו" הוא צריך להוסיף מחול על הקודש. אך אין היא מסבירה מדוע "נכנס בו"?

ב) לשם מה מציין רש"י שפירוש זה נאמר על ידי רבי שמעון?

ג) מדוע מוסיף רש"י גם את המילה "עתיו"? ויותר מכך:

ד) ההבדל בין "עת" לבין "רגע" הוא, ש"רגע" הוא זמן מדוד קטן, ואילו "עת" הוא זמן בכלל. ואין מובן:

דברי רש"י, שבשר ודם "אינו יודע רגעיו", ואילו הקדוש־ברוך־הוא "יודע רגעיו" מובנים – כי האדם צריך להוסיף משהו מחול על הקודש, ואילו הקדוש־ברוך־הוא אינו צריך להוסיף, משום שביחידה קטנה מאד של זמן עלול האדם לטעות⁶, ואילו הקדוש־ברוך־הוא יודע בדיוק את הרגע של התחלת השבת.

אך דברי רש"י, שבשר ודם "אינו יודע עתיו" – אינם מתאימים, לכאורה: כיון שהמילה "עת" אינה מציינת יחידה מסויימת של זמן, אלא נכלל בכך גם זמן ממושך (ובמיוחד כאשר המילה "רגעיו" – כולל רגעים רבים – מופיעה בנפרד), ואת זאת יודע גם האדם. אם כך, מדוע אומר רש"י, שבשר ודם "אינו יודע עתיו"?

ה) הביטוי "חוט השערה" מתאים ליחידה קטנה ביותר של מקום. אך כשרוצים לציין יחידה קטנה ביותר של זמן מתאים יותר לומר "הרף עין"⁷ וכדומה. ואין מובן: רש"י רוצה, לכאורה, לציין את מיעוט הזמן בשבת, שבו הקדוש־ברוך־הוא "נכנס", ומדוע הוא מתבטא בביטוי "כחוט השערה"?

ב. "נראה כאילו כילה בו ביום"

לאחר דברי רש"י "נכנס בו כחוט השערה", הוא מוסיף עוד ענין – "ונראה כאילו כילה בו ביום". כלומר, נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי" – שהקדוש־ברוך־הוא סיים את המלאכה בתוך היום השביעי, ולא ב"חוט השערה" הראשון,

(בדומה למלאכות של ששת הימים הראשונים, שבהם נעשתה המלאכה במשך היום כולו⁸, ולא רק ברגע הראשון), 26כי כך היה "נראה", "כאילו כילה בו ביום", באמצע היום⁹.

ואין מובן:

א) רש"י מסביר "נכנס בו כחוט השערה"

– בשונה מדברי מפרשים אחרים, שהקדוש־ברוך־הוא סיים את המלאכה ברגע האחרון של היום הששי, וכך נראה כאילו סיים ביום השביעי –

כי המשמעות הפשוטה של "ויכל אלקים ביום השביעי" היא, שהפעולה של "ויכל" אכן היתה ביום השביעי, ולא רק "נראה" כך.

וקשה: כיון שהמשמעות הפשוטה של "ביום השביעי" היא זאת, ולכן צריך רש"י ממילא לבאר שב"ויכל אלקים ביום השביעי" אין הכוונה שהמלאכה נסתיימה באמצע יום השביעי, אלא שרק "נראה כאילו כילה בו ביום", ואם כך כבר אפשר לומר, שלא רק "ביום" הוא "נראה", אלא גם "ויכל" הוא רק "נראה". כלומר, גם בתחילת היום השביעי לא עשה הקדוש־ברוך־הוא שום מלאכה, אלא סיים ב"חוט השערה" האחרון לפני שבת. ונאמר "ויכל... ביום השביעי", כי כך היה "נראה". – מדוע צריך רש"י להסביר ש"נכנס בו..."?

ב) מאורע שהתרחש בזמן מסויים, יכול להיראות בעיני בשר ודם אשר "אינו יודע עתיו ורגעיו", כאילו התרחש מעט מאוחר יותר. אך כיצד ייתכן שמה שאירע ב"כחוט השערה" הראשון של היום השביעי, נראה כאילו התרחש באמצע היום, ולא רק מעט מאוחר יותר?

ג. כלתה ונגמרה המלאכה

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר "דבר אחר": למלים "ויכל אלקים ביום השביעי" יש פירוש נוסף¹⁰: "מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה".

יש להבין:

א) בפסוק מופיע רק הביטוי "ויכל", ומדוע אפוא אומר רש"י "כלתה ונגמרה"?

ב) אם המושג "כלתה" טעון ביאור ("ונגמרה") – צריך היה רש"י לבאר זאת מיד בתחילת הענין, לגבי המילה "כילה".

ג) מדוע אומר רש"י "כלתה ונגמרה המלאכה", ואינו אומר "כלתה ונגמרה מלאכתו", בהתאם ללשון הפסוק "ויכל... מלאכתו"?

27ד. "כחוט השערה" – הגדרת עשיה, ולא הגדרת זמן

ההסבר לכל זה הוא:

כאשר מספרת התורה, שהקדוש־ברוך־הוא סיים את מלאכתו "ביום השביעי", מתעוררת אצל התלמיד שאלה: א) והרי לפני כן נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה... ויהי... יום הששי". כלומר, שהכל הסתיים בששי¹¹. ב) הרי כבר נאמר "ויכולו השמים...", ומהי המשמעות של "ויכל", ג) לגבי "ויכולו" נאמר הפועל באופן סתמי, ואילו כאן מפורט "ויכל אלקים"?

את זאת מיישב רש"י בפירושו "בשר ודם... נכנס בו כחוט השערה", שהשלמת המלאכה (הקודמת), שבה נכנס הקדוש־ברוך־הוא בתוך השבת, היא "כחוט השערה". ולכן: א) "ויכל... ביום השביעי" אינה סתירה לנאמר לפני כן, שביום הששי כבר היה "כל אשר עשה", כי "ויכל... ביום השביעי" היה רק "כחוט השערה". ב) "ויכל..." – מוסיף פרטים על הקביעה הכללית ש"ויכולו...".

בכך מובנת גם לשונו של רש"י "כחוט השערה", למרות שלגבי זמן מועט מתאים יותר הביטוי "כהרף עין", כדלעיל בסוף סעיף א' – כי במלים אלו אין רש"י מציין את הזמן שבו הקדוש־ברוך־הוא "נכנס" ל"יום השביעי", אלא את פעולתו, שהעשיה היתה רק "כחוט השערה".

אך עדיין אין מובן: מדוע ב"ויכל" מציינת התורה "ויכל אלקים", בשונה מ"ויכולו" המופיע באופן סתמי. שאלה זו מבהיר רש"י בדבריו "בשר ודם...":

כיון שיום השביעי, שבת, אסור בעשיית מלאכה, לכן אפשרית מציאות כזו של השלמת מלאכה ביום השביעי רק אצל הקדוש־ברוך־הוא. כי בשר ודם "אינו יודע עתיו ורגעיו", ולכן לא זו בלבד שאסור לו לעשות מלאכה בשבת עצמה, אלא יותר מכך – עליו להוסיף גם מחול על הקודש.

ואילו הקדוש־ברוך־הוא "יודע עתיו ורגעיו", ולכן, לא זו בלבד שלא היה צריך להפסיק ממלאכתו לפני שבת, אלא ביום השביעי עצמו הוא יכול היה^* להשלים את המלאכה שנעשתה 28לפני כן, כי, כדלעיל, ההשלמה שבה הוא נכנס לשבת היתה "כחוט השערה" – וזו אינה מלאכה, ואפשר לעשותה בשבת, כפי שיוסבר להלן.

ה. עשיה פעוטה שאינה ניכרת

הדוגמא של "כחוט השערה" ניתנת לגבי דבר קטן ביותר, שבפני עצמו אין הוא ניכר, אלא הוא הופך למציאות ניכרת דוקא כשמצטרף לדבר אחר,

כ"שערה" כפשוטה – חוט שערה אחד בלבד, שכמעט אינו ניכר מפני דקותו¹², ורק כאשר מצטרפות שערות רבות ביחד, אז הן נראות וניכרות.

וזוהי כוונת רש"י בדבריו "נכנס בו כחוט השערה", שלא זו בלבד ש"ביום השביעי" לא ברא הקדוש־ברוך־הוא דבר חדש, ורק השלים את המלאכה של היום הששי – "ויכל... מלאכתו אשר עשה",

אלא יותר מכך, שאף עשיה זו עצמה היתה כה פעוטה – רק "כחוט השערה", שלולא המלאכה של יום הששי, היא לא היתה ניכרת כלל – ועשיה כזו מותרת בשבת, כדלהלן בסעיף י"ב.

ו. "ויכל" – תיקון חית הארץ

ויש להעיר: כיון ש"מלאכתו אשר עשה" ביום הששי, אשר השלמתה – "ויכל" – היתה "ביום השביעי", היא המלאכה של "ויעש אלקים את חית הארץ..." ו"נעשה אדם"^*, והרי ההשלמה – "ויכל" – של "נעשה אדם" היתה מספר שעות לפני סוף היום הששי¹³, לכן הכרחי לומר¹⁴, שההשלמה – "ויכל" – היתה בעשיית חית הארץ¹⁵, בכך ש"תיקנם בצביונם כתיקונן ובקומתן"¹⁶. ה"תיקון" נמשך עד לסוף היום הששי, והושלם גם בתחילת היום השביעי.

ז. בתחילת היום – "בו ביום"

אך כאן מתעוררת שאלה אצל התלמיד: כיון שהמלאכה שהשלים הקדוש־ברוך־הוא ביום השביעי היתה רק "כחוט השערה", מובן, שמלאכה כה קטנה ארכה זמן מועט ביותר. כלומר, שכמעט בתחילת השבת כבר 29השלים הקדוש־ברוך־הוא את "ויכל", ומדוע מופיע לגבי זמן מועט זה בתחילת השבת הביטוי "ביום השביעי"?

לפיכך אומר רש"י "ונראה כאילו כילה בו ביום": כיון שבמהותו של כל יום, ביחודיותו מהימים האחרים, אין הבדל בין הרגע הראשון של היום ועד לאמצעו, או אף לסופו, לכן נראית העשיה של "ויכל", שנעשתה בתחילת היום השביעי, כאילו נעשתה "בו ביום".

ח. "באת שבת באת מנוחה"

אך פירוש זה אינו "חלק", כי, בנוסף לכך שמן הביטוי "ויכל... ביום השביעי" משתמע שהיה זה באמצע היום ממש, הרי מכך שנאמר ביום הששי "וירא אלקים את כל אשר עשה", וכן נאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי", שבפשטות הכוונה היא לשתי השלמות שונות – מובן, שכל העשיה והבריאה הושלמה לפני "ויכל", ולא נשאר דבר להשלים, אפילו לא "כחוט השערה".

ולכן מביא רש"י פירוש שני: "מה היה העולם חסר – מנוחה...", שהדבר היחיד שחסר בעולם לפני "ויכל... ביום השביעי" הוא המנוחה¹⁷ (ולא עשיה), ואת זאת השלים הקדוש־ברוך־הוא ביום השביעי – "באת שבת באת מנוחה".

אך עדיין קשה: מנוחה היא ההיפך ממלאכה, וכיצד מתאים להתבטא על המנוחה במלים "ויכל..." – השלמת המלאכה. לכן מוסיף רש"י "כלתה ונגמרה המלאכה", שב"ויכל..." אין הכוונה שהוא סיים לעבוד ביום השביעי, אלא תוצאת המלאכה עצמה (ה"עולם") הושלמה.

זהו ההסבר להוספה של רש"י "כלתה ונגמרה", כי למילה "כלתה", או "ויכל", יש משמעות של "אזלה" – אין עוד, כמו "ותכלנה שבע שני השבע"¹⁸, וכך גם כאן לפי פירושו הראשון של רש"י – אין עוד "מלאכתו". לכן צריך רש"י להוסיף בפירוש זה את המילה "ונגמרה", ובכך הוא מבהיר, שבמושג "ויכל" המופיע כאן הכוונה היא להשלמה ולסיום של מה שהיה חסר – ה"גמר" של העולם, על ידי מנוחת השבת.

ט. המנוחה הגיעה מאליה

אך גם פירוש זה קשה ביותר, כי המשמעות של "ויכל אלקים" היא, שהקדוש־ברוך–הוא סיים, ואילו המנוחה הגיעה לעולם מאליה – על ידי שהקדוש־ברוך־הוא לא עשה מלאכה – לפיכך שב רש"י לפירוש הראשון 30"נכנס בו כחוט השערה", שלפיו מובנות המלים "ויכל אלקים" – שהקדוש־ברוך־הוא השלים את המלאכה ביום השביעי.

י. "יודע עתיו ורגעיו"

ההסבר לכך שרש"י מתבטא בשני הביטויים "עתיו" ו"רגעיו" הוא, כי הגדרת זמן מסויים יכולה להיעשות בשתי דרכים:

א) על ידי מספר הימים והשעות והדקות שעברו לפני זמן זה. לדוגמא, לגבי זמן כניסת השבת, שלאחר שחלפו חמשה ימים וכך וכך שעות ודקות מתוך היום הששי, יודעים, שעתה מתחילה השבת.

ב) על ידי "תחושת" הזמן עצמו. כפי שזוכר "בן החמש למקרא", שלפני תספורתו הראשונה הוא לא היה צריך לחשב את המועד, שכיון שחלפו שלש שנים מיום היוולדו, הגיע הזמן לתספורתו הראשונה, אלא בראותו את אוירת השמחה אצל הוריו, הוא "חש" שהגיע זמן התספורת. וכך גם בעת הכנסתו ל"חדר". וכדומה.

מכך הוא מבין, שכיון שהשבת היא יום קדוש, הרי יהודים שמרגישים את הקדושה, ובודאי הקדוש־ברוך־הוא – יכולים לדעת את מועד כניסת השבת, בלי למנות את השעות ואת הדקות שחלפו מתוך היום הששי, אלא על ידי שהם "חשים" את זמן השבת.

כפי שמסופר על הצדיק מרוזין: רבי אייזיק מהומיל שהה פעם אצל הצדיק מרוזין, בתקופה שבה היה רבי אייזיק שרוי ב"פרשת דרכים", לאחר הסתלקותו של אדמו"ר האמצעי. בהיותו בערב שבת בחדר פנימי ביחד עם הצדיק מרוזין, הבחין רבי אייזיק, שברגע של כניסת השבת, השליך הצדיק מרוזין את מקטרתו ופניו השתנו. וכה עצום היה השינוי, שלאחר מכן אמר רבי אייזיק, שאילו הוא לא היה בחדר כל הזמן, הוא לא היה מזהה שזהו אותו האיש.

לכך מתכוון רש"י בשני הביטויים "עתיו" ו"רגעיו":

לגבי הגדרת כניסת השבת על־פי המהות של השבת עצמה, הוא אומר "יודע עתיו" – משמעות המושג "עת" היא זמן שמתאים לענין מסויים. כגון "עת ללדת... עת לשחוק.." – כ"ח העתים המפורטים בקהלת¹⁹.

ולגבי ידיעת כניסת השבת על ידי ספירת השעות והדקות שלפני שבת, הוא אומר "יודע רגעיו".

יא. רבי שמעון: ההלכה קיימת רק כאשר הטעם קיים

אך לאחר כל זאת שואל התלמיד, אם הוא תלמיד ממולח²⁰, תלמיד שמתבונן היטב – הוא רואה שמפסיקים לעשות מלאכה לפני "בין השמשות", כאשר עדיין בודאי יום²¹, ולא בזמן 31שכבר "ספק לילה" – ומכך מובן, שהענין של "להוסיף מחול על הקודש" אינו מפני ספק איסור, אלא בתורת ודאי.

אמנם, ההוספה מחול על הקודש הכרחית, בדרך הפשט²², מפני ש"בשר ודם אינו יודע עתיו ורגעיו", ולכן עליו להפסיק ממלאכתו זמן מה לפני שבת, כי אם יותר לו לעבוד עד הרגע האחרון, ייתכן שיטעה לפעמים וייכנס במלאכתו לתוך שבת, אך כיון שמסיבה זו קיימת הלכה, בתורת ודאי, שצריך להוסיף מחול על הקודש, צריך גם הקדוש־ברוך־הוא להוסיף מחול על הקודש, למרות שהוא "יודע עתיו ורגעיו", כי שמירת שבת כרוכה יחד עם "שבת וינפש"?

על כך משיב רש"י בדבריו "רבי שמעון אומר": רבי שמעון "דריש טעמא דקרא"²³. הוא סובר, שהלכות הנובעות מטעם מסויים, אף כאשר הטעם אינו מופיע בתורה, הרי במקום שהטעם אינו קיים, משתנה הדין. לפיכך, כיון שהקדוש־ברוך־הוא "יודע עתיו ורגעיו" אין קיים לגביו הטעם להוספה מחול על הקודש, ולכן אין דין זה חל לגביו.

יב. פעולה חלקית בלבד אינה "מכה בפטיש"

מהענינים ההלכתיים שבפירוש רש"י זה:

נאמר בגמרא "כל מידי דאית ביה (= כל דבר שיש בו) גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש"²⁴. לפי זה יש, לכאורה, לשאול: כיון שאף "גמר מלאכה" הוא אחד מל"ט המלאכות, אין בכך לכאורה שיעור, עד כמה "גדול" גמר המלאכה. ולפי זה יוצא, שגמר מלאכה שהוא "כחוט השערה" נחשב אף הוא ל"מכה בפטיש"?

ההסבר לכך הוא: ב"מכה בפטיש" יש שני ענינים: א) פעולת האדם המכה, ההכאה, ב) התוצאה המתרחשת בדבר המוכה – הגמר שלו. ויש לומר: פעולת ה"מכה בפטיש" היא": הנפת והורדת הפטיש על הכלי²⁵, או על אבן²⁶. וכאשר מבצעים פעולה זו בשלמותה, למרות שבכלי עצמו מתבצע על ידי ההכאה רק גמר מלאכה, הרי כיון שפעולת ההכאה נעשתה בשלמותה, חייבים על כך משום "מכה בפטיש".

32אך כאשר פעולת ההכאה היא חלקית בלבד – הפטיש הורם לפני שבת, ורק הורדתו נעשתה בשבת – הרי למרות שגמר מלאכת הכלי נעשה על ידי הורדת הפטיש, שנעשתה בשבת, יש לומר שאין חייבים על כך, כי בשבת נעשתה רק חצי המלאכה²⁷.

כשם שהדבר לגבי "מכה בפטיש", כך גם לגבי סוגים אחרים של גמר מלאכה ־התולדות של מכה בפטיש: החובה חלה דוקא כאשר הפעולה המביאה לידי גמר המלאכה מתבצעת בשלמותה בשבת. אך אם בשבת נעשה רק חלק מן הפעולה²⁸, אין חלה על כך חובה, זוהי רק חצי מלאכה.

לפי כל זה מובן כיצד השלים הקדוש־ברוך־הוא את המלאכה בשבת, כי פעולתו היתה רק "כחוט השערה".

יג. איסור דרבנן – לא על "חוט השערה"

לכאורה, יש עדיין לשאול: אמנם, אין חיוב על חצי מלאכה, אך יש איסור מדרבנן על כך²⁹? כפי שאנו מוצאים, לדוגמא, במלאכת הוצאה, המלאכה הראשונה המופיעה במסכת שבת, שכאשר העקירה מתבצעת ביום ששי וההנחה בשבת, עוברים על איסור דרבנן³⁰?

אך לאמיתו של דבר אין בכך קושי. כי האיסור דרבנן חל על חלק ממלאכה, אך לא על משהו שכמעט אינו נראה. כאשר עוסקים בגמר ההכאה "כחוט השערה", יש לומר, אף לפי ההלכה וקל וחומר בדרך הפשט, שאין על כך אפילו איסור דרבנן.

כך הוא, לדוגמא, ב"מכה בפטיש", ב"אב מלאכה" שבו, שאם מישהו הרים 33את הפטיש בערב שבת, ואף ההורדה – עד כחוט השערה סמוך לכלי – נעשתה בערב שבת, ואחר כך הוא הוריד את הפטיש עד לכלי בשבת, בהשלימו את המרחק של "כחוט השערה" – אין זה נחשב כחצי מלאכה, ואין חל על כך איסור דרבנן³¹.

יד. השלמות תלויה ב"חוט השערה"

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

יהודי בן תורה יכול, לכאורה, לטעון: הרי ההלכה קובעת, שבעלי עסקים יוצאים ידי חובת³² המצוה של "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"³³ על ידי לימוד רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"³⁴, ואף על ידי פסוק אחד בלבד בשחרית, ופסוק אחד בלבד בערבית³⁵. מדוע אפוא דורשים ממנו, שהלימוד שלו יהיה במשך כל היממה? אמנם, כיון שזמנו פנוי חובתו ללמוד רבה יותר מאשר חובתו של מי שעסוק בעסק או בעבודה. אך בכל זאת, הוא טוען, מדוע חובתו כה חמורה: אותו איש עסקים, הלומד רק שני פסוקים ביום, יוצא בכך ידי חובת מצות תלמוד תורה, ואילו כאשר הוא לומד עשרים ושלש שעות וחמשים ותשע דקות ביום, ורק דקה אחת הוא מתבטל, הוא כבר נחשב כמי ש"דבר ה' בזה..."³⁶ ר"ל. הייתכן?

התשובה על כך היא³⁷: "לא ברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו דבר אחד לבטלה"³⁸. כל דבר, כולל מקום וזמן, שהקדוש־ברוך־הוא ברא בעולם, אף דבר פעוט ביותר יש לו תכלית. ואם הקדוש־ברוך־הוא נתן לאדם דקה מסויימת כדי ללמוד והוא אינו מנצל רגע זה לפי התכלית המסויימת, הוא גורם לכך שבריאתו של הקדוש־ברוך־הוא תהיה לבטלה ח"ו.

על כך נלמדת ההוראה מהפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי", לפי הפירוש הראשון של רש"י. ובהקדים:

34כיצד ייתכן בכל זאת שהקדוש־ברוך־הוא "נכנס" במלאכתו אל תוך השבת? אמנם, מלאכה "כחוט השערה" מותר לעשות בשבת, אך לשם מה צריך היה הקדוש־ברוך־הוא לעשות מלאכה כזו, אף בהתאם, בהיכנסו מעט אל תוך השבת?

הסיבה לכך היא, שבעצם פעולתו זו לימד הקדוש־ברוך־הוא הוראה לאדם, עד כמה צריך לייקר, ועד כמה חשוב לנצל כל רגע. שכל עוד קיימת האפשרות לפעול בעולם, יש לעשות זאת ולנצל את כל האפשרות, עד לרגעי האחרון שניתן.

ובפירושו השני "מה היה העולם חסר" מוסיף רש"י על הוראה זו. הוא רומז בכך: כל דקה כה חשובה³⁹, שאם היתה לו אפשרות לפעול עוד "כחוט השערה", והוא הזניח זאת, נפגמת השלמות בכל העבודה עצמה – "העולם חסר".

ואם כך הוא במלאכתו של הקדוש־ברוך־הוא, שעליה נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", על־אחת־כמה־וכמה שכך הוא בקשר לעבודתו של היהודי: כל עוד נותר משהו כ"חוט השערה" במלאכתו, שהוא יכול היה לפעול ולא השלימו, הרי מלאכתו כולה פגומה – שלמות עבודתו תלויה ב"חוט שערה" זה.

טו. שלמות העבודה דוקא בדורנו

כשם שהדבר אצל כל יהודי בפרט, כך גם לגבי כללות הדורות. הרי אפשר לחשוב: לאחר כל הדורות הקודמים, ה"עשירים" בצדיקים כה רבים, ובנשמות כה גבוהות – של האבות, משה רבינו וכו', נביאים וכו', תנאים ואמוראים וכו', ועד לכ"ק מורי וחמי אדמו"ר (הריי"צ) – שכבר פעלו את כל ה"מלאכות" העצומות, וכבר ביצעו את רובה־ככולה של עבודת ישראל למטה – איזו חשיבות יש לפרט הקטן שאפשר לפעול ולהוסיף בדורנו, דור של עקבתא דמשיחא?

יש לדעת, שב"פכים קטנים" אלו תלויה, כביכול, שלמות העבודה של כל הדורות הגדולים הקודמים. דוקא "דבר פעוט" זה, שנשלים בדורנו, יביא את העבודה הרבה של "ששת ימי המעשה" – שית אלפי שנין⁴⁰ – לתכליתה, שאפשר יהיה לומר עליה "ויכולו" – היא תשתכלל⁴¹ ותתעלה ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁴².