30

"נכנס בו כחוט השערה", שלפיו מובנות המלים "ויכל אלקים" – שהקדוש־ברוך־הוא השלים את המלאכה ביום השביעי.

י. "יודע עתיו ורגעיו"

ההסבר לכך שרש"י מתבטא בשני הביטויים "עתיו" ו"רגעיו" הוא, כי הגדרת זמן מסויים יכולה להיעשות בשתי דרכים:

א) על ידי מספר הימים והשעות והדקות שעברו לפני זמן זה. לדוגמא, לגבי זמן כניסת השבת, שלאחר שחלפו חמשה ימים וכך וכך שעות ודקות מתוך היום הששי, יודעים, שעתה מתחילה השבת.

ב) על ידי "תחושת" הזמן עצמו. כפי שזוכר "בן החמש למקרא", שלפני תספורתו הראשונה הוא לא היה צריך לחשב את המועד, שכיון שחלפו שלש שנים מיום היוולדו, הגיע הזמן לתספורתו הראשונה, אלא בראותו את אוירת השמחה אצל הוריו, הוא "חש" שהגיע זמן התספורת. וכך גם בעת הכנסתו ל"חדר". וכדומה.

מכך הוא מבין, שכיון שהשבת היא יום קדוש, הרי יהודים שמרגישים את הקדושה, ובודאי הקדוש־ברוך־הוא – יכולים לדעת את מועד כניסת השבת, בלי למנות את השעות ואת הדקות שחלפו מתוך היום הששי, אלא על ידי שהם "חשים" את זמן השבת.

כפי שמסופר על הצדיק מרוזין: רבי אייזיק מהומיל שהה פעם אצל הצדיק מרוזין, בתקופה שבה היה רבי אייזיק שרוי ב"פרשת דרכים", לאחר הסתלקותו של אדמו"ר האמצעי. בהיותו בערב שבת בחדר פנימי ביחד עם הצדיק מרוזין, הבחין רבי אייזיק, שברגע של כניסת השבת, השליך הצדיק מרוזין את מקטרתו ופניו השתנו. וכה עצום היה השינוי, שלאחר מכן אמר רבי אייזיק, שאילו הוא לא היה בחדר כל הזמן, הוא לא היה מזהה שזהו אותו האיש.

לכך מתכוון רש"י בשני הביטויים "עתיו" ו"רגעיו":

לגבי הגדרת כניסת השבת על־פי המהות של השבת עצמה, הוא אומר "יודע עתיו" – משמעות המושג "עת" היא זמן שמתאים לענין מסויים. כגון "עת ללדת... עת לשחוק.." – כ"ח העתים המפורטים בקהלת¹⁹.

ולגבי ידיעת כניסת השבת על ידי ספירת השעות והדקות שלפני שבת, הוא אומר "יודע רגעיו".

יא. רבי שמעון: ההלכה קיימת רק כאשר הטעם קיים

אך לאחר כל זאת שואל התלמיד, אם הוא תלמיד ממולח²⁰, תלמיד שמתבונן היטב – הוא רואה שמפסיקים לעשות מלאכה לפני "בין השמשות", כאשר עדיין בודאי יום²¹, ולא בזמן