ד
ד וכל זה בתלמיד חכםעה שלמד או שדעתו יפה ומצליח בתלמודועו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים כמו הרא"ש וב"יעז.
אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקות לבדן אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו ונקרא בורעח וכמו שאמרו על פסוקעט אדם אחד מאלף מצאתי אלף נכנסים למקרא יוצאים מהם מאה מאה נכנסים למשנה כו' אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו שהוא לימוד ההלכות בלי טעמים כמו שנתבאר למעלהפ וגם עתיד לשכחו אלא אם כן עושה במדת חסידותפא ואהבת התורה.
אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורהפב לקיים מה שכתובפג והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילהפד בכדי ללמוד ולזכור היטב לימוד המביא לידי מעשה בלבד שהוא חובה על הכל דהיינו השולחן ערוך מהלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן בלי שאלת חכםפה ולימוד בהגדות ומדרשים או ספרי מוסר שנבנו על מדרשי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי כמו שנתבאר למעלהפו.
ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמיםפז שהם לומדי התורה יום ולילהפח עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על בורייןפט ויהא נחשב לו כאלו למד כן ממש בעצמוצ ותורתם נקראת על שמוצא כמו שפירשו חכמיםצב בפסוקצג שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך וגם יוכל למלאות מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצתצד כדי שיוכלו בניו לעסוק בתורה כראוי ולהדריך בנותיו בדרך ישרה כמו שיתבאר בהלכות צדקהצה.
ואם אירע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן עד שלא יוכל ללמוד כל העת הקבוע לו ביום וכן בלילהצו יוכל לצאת ידי חובת מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בלימוד מועט כמו פרק אחד ביום וכן פרק אחד בלילהצז ובשעת הדחקצח שהטירדה גדולה יותר מדאי ואין לו פנאי אפילו פרק אחד יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערביתצט לקיים מצות והגית בו יומם ולילהק ביום ההוא שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר.
וכן אפילו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד טעמי ההלכות מהתלמוד שצריך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראיקא אם אירע לו לפעמיםקב שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כולו ואי אפשר לו ליפנות ממנה כלל בלי הפסדקג יקיים גם כן מצות והגית בו יומם ולילה בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ובשעת הדחק מאד שגם זה אי אפשר לו יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית.
וכן מי שהוא בעל יסורים או שהוא זקן מופלג שתשש כחו ואינו יכול לעסוק תמיד בתורה חייב לקבוע לו עתים לתלמוד תורה ביום ובלילהקד כפי כחו ויכלתו ואם אינו יכול לקבוע עתים גדולים יוכל לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית:
הערות
- עה. של"ה מסכת חולין (קיד , ב) ענין משא ומתן ד"ה ואף. הבא לקמן נתבאר בקו"א (ד"ה ומיהו זה וד"ה ומיהו היינו).
- עו. מהרש"א פ"ק דסנהדרין ז, א חדא"ג ד"ה אלא.
- עז. כדלעיל פ"ב ה"א.
- עח. כדלעיל שם וש"נ. וראה גם קו"א (ד"ה ומיהו זה).
- עט. קהלת ז, כח. קה"ר שם. ויק"ר פ"ב, א. מהרש"א שם.
- פ. פ"ב ה"א.
- פא. ראה קו"א שם (ד"ה ולרבי ישמעאל וד"ה ומיהו היינו, שרק בת"ח מדת חסידות לחיות חיי צער כו', אבל מי שאינו ראוי לכך אין בזו מדת חסידות). לקו"ש ח"ז ע' 177 והערה 12 (שלומדים זה מאבות פ"ד מ"י: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, דמיירי בבעל עסק, וב"ק ל, א: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות). חי"ז ע' 348 הערה 14 בסופה.
- פב. ראה שבת לא, סע"א וברש"י שם ד"ה קבעת. ע"ז יט, ב וברש"י שם ד"ה אשר. וראה תניא אגה"ק סי' יג (קיט, א). לקמן ה"ה (במתפרנס מאחרים).
- פג. יהושע א, ח.
- פד. רמב"ם פ"א ה"ח. טור ושו"ע סי' רמו ס"א. ואינו חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש, כדלקמן ה"ה. וראה גם לקמן פ"ד ה"ח. לעיל או"ח סי' קנה סעי' א-ב.
- פה. ראה גם לעיל פ"ב ה"ט.
- פו. פ"ב ה"ב וה"ט. וראה גם בהקדמת התניא.
- פז. טור ושו"ע שם (יספיק לאחרים הלומדים). ונתבאר בקו"א בסופו. וראה לעיל פ"א ה"ז (שלא יעשה כן אם יכול לקיימה בעצמו).
- פח. כדלקמן ה"ה. וכדלעיל סי' קנו ס"א.
- פט. כדלעיל פ"ב ה"א.
- צ. טור ורמ"א שם (כאלו לומד בעצמו). וראה הערות וציונים 32/א.
- צא. ויק"ר פכ"ה , ב. וראה גם רש"י סוטה כא, סוע"א ד"ה שמעון. זבחים ב, א ד"ה שמעון.
- צב. ויק"ר שם. וראה גם ב"ר פע"ב, ה. פצ"ט, יט. תנחומא ויחי יא.
- צג. דברים לג, יח.
- צד. כלומר מעבר לשיעור המבואר לעיל פ"א ה"ז.
- צה. הלכות אלו בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י הט"ז. טור ושו"ע סי' רנא ס"ג. ש"ך סי' רמט סק"ג. לעיל שם.
- צו. ראה לעיל או"ח סי' קנה ס"ב.
- צז. רבי אמי מנחות צט , ב. וראה קו"א (ד"ה ולרבי ישמעאל, שכ"ה לדברי הכל בשעת הדחק). לקמן פ"ד ה"ו. תניא אגה"ק סי' כט (דהיינו הלכות). לקו"ש ח"ג ע' 916 הערה 14. ח"ה ע' 33. חי"ד ע' 21. חי"ט ע' 221 הערה 11. שלחן המלך ח"ג ע' רמד-ה. הערות וציונים 17/ד.
- צח. סמ"ג מ"ע יב (צח, א). הגהות מיימוניות הל' ת"ת פ"א אות ז. רמ"א שם. ש"ך שם סק"א.
- צט. רשב"י מנחות שם. ונתבאר בקו"א שם, שאין זה משום דכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אלא דהכא קיי"ל בשעת הדחק. וראה גם שם ח, א וברש"י ד"ה כיון. תקו"ז תכ"א (ס, א). מדרש תהלים א, ב. לקו"ש ח"ה ע' 32 והערה 35. חי"א ע' 112 הערה 42.
- ק. ראה מנחות שם (לא ימוש). סמ"ג והגהות מיימוניות שם (כנ"ל). רמ"א שם (לא ימושו מפיך – ישעיה נט, כא).
- קא. כדלעיל ה"ב.
- קב. שאז אינו מפריע לו מלהספיק ללמוד כל התורה. אמנם לענין לעשות מלאכתו קבע, ראה לקמן פ"ד ה"ו, שרק אחר שלמד כבר כל התורה יכול לקיים מצות והגית בפרק אחד שחרית כו'.
- קג. כדלעיל מסמ"ג והגהות מיימוניות ורמ"א, שהכי קיי"ל בשעת הדחק. וראה לעיל או"ח סי' קנה ס"א (לא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה).
- קד. רמב"ם פ"א ה"ח. טור ו שו"ע סי' רמו ס"א. וראה גם לעיל או"ח סי' קנה ס"א.
ויקרא רבה ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. עֲשָׂרָה נִקְרְאוּ יְקָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה, וְהַנְּבוּאָה, וְהַתְּבוּנָה, וְהַדַּעַת, וְהַסִּכְלוּת, וְהָעשֶׁר, וְהַצַּדִּיקִים, וּמִיתָתָן שֶׁל חֲסִידִים, וְהַחֶסֶד, וְיִשְׂרָאֵל. הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, טו): יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. הַנְּבוּאָה מִנַּיִן (שמואל א ג, א): וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם. הַתְּבוּנָה מִנַּיִן (משלי יז, כז): יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה. הַדַּעַת מִנַּיִן (משלי כ, טו): וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת. הַסִּכְלוּת מִנַּיִן (קהלת י, א): יָקָר מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט. הָעשֶׁר מִנַּיִן (משלי יב, כז): וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. צַדִּיקִים מִנַּיִן (תהלים קלט, יז): וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל. מִיתָתָן שֶׁל חֲסִידִים מִנַּיִן (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. הַחֶסֶד מִנַּיִן (תהלים לו, ח): מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. בְּיֹקֶר יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִי, בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא, יוֹצֵא מֵהֶן מֵאָה. מֵאָה לַמִּשְׁנָה, יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה. עֲשָׂרָה לַתַּלְמוּד, יוֹצֵא מֵהֶן אֶחָד. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (קהלת ז, כח): אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה אַבְרָהָם. (קהלת ז, כח): וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ שָׂרָה. דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה עַמְרָם. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ יוֹכֶבֶד. דָּבָר אַחֵר, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, זֶה משֶׁה. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, אֵלּוּ נְשֵׁי דוֹר הַמִּדְבָּר. רַבִּי אוֹמֵר נְשֵׁי דוֹר הַמִּדְבָּר כְּשֵׁרוֹת הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן מִיָּד נָעֲלוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׂרָאֵל בְּיֹקֶר עוֹמְדִין לִי. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי יִצְחָק, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר אִלּוּ בִּקֵּשׁ פַּרְעֹה מִשְׁקַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן לוֹ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק וַהֲלוֹא בְּדָמִים נְטָלָן מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל עָרוֹב, אֵין לוֹ דָּמִים, הֱוֵי בְּיֹקֶר יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִי.
משנה אבות ד׳:י׳ - הטקסט מספריא
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
תניא, אגרת הקדש י״ג - הטקסט מספריא
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ׳.
הִנֵּה, בִּכְלַל עוֹבְדֵי ה׳ יֵשׁ ב׳ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה, מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל.
דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּחִינַת שְׂמֹאל הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כוּ׳״ ״בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה כוּ׳״, ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כוּ׳״.
וְהִנֵּה, מִמִּדָּה זוֹ נִמְשְׁכָה גַם כֵּן בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהַגְּבוּל בַּעֲבוֹדַת ה׳, כְּמוֹ בִּצְדָקָה לִהְיוֹת נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד, וְ״הַמְבַזְבֵּז – אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, וּכְהַאי גַּוְנָא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, דַּי לוֹ שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵחִיּוּב מְפוֹרָשׁ שֶׁחִיְּיבַתּוּ הַתּוֹרָה בְּפֵירוּשׁ לִקְבּוֹעַ עִתִּים כוּ׳. וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ גַּם כֵּן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״זְרוֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים כוּ׳״.
אַךְ בְּחִינַת יָמִין, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בַּעֲבוֹדַת ה׳, בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כוּ׳״, וְגַם בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, וְלֹא דַי לוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא עַד בְּלִי דַי כוּ׳:
וְהִנֵּה, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מִב׳ בְּחִינוֹת אֵלּוּ, וְ״אֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם״.
וְלָכֵן מָצִינוּ כַּמָּה דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף בֵּית שַׁמַּאי שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִבְּחִינַת שְׂמֹאל הָעֶלְיוֹן, וְלָכֵן הָיוּ דָנִין לְהַחֲמִיר תָּמִיד בְּכָל אִיסּוּרֵי הַתּוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל שֶׁהָיוּ מִבְּחִינַת יָמִין הָעֶלְיוֹן, הָיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת לְהָקֵל וּלְהַתִּיר אִיסּוּרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שֶׁיִּהְיוּ מוּתָּרִים מֵאִיסּוּרָם וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכַמָּה דְבָרִים הָיוּ בֵּית שַׁמַּאי מְקִילִּין, מִפְּנֵי הִתְכַּלְלוּת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם שֶׁהוּא כָּלוּל גַּם מִיָּמִין.
וְכֵן שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת בֵּית הִלֵּל כָּלוּל גַּם מִשְּׂמֹאל, כַּיָּדוּעַ דֶּרֶךְ וּמִדּוֹת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, דְּ״לֵית תַּמָן קִיצּוּץ וּפֵירוּד״ חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל הַמִּדּוֹת כְּלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְלָכֵן הֵם מְיוּחָדוֹת זוֹ בָּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן; וּכְדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה: ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה״, עַל־יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה, ״וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ . . וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת כוּ׳״.
וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: ״אַבְרָהָם אוֹהֲבִי״ וּ״פַחַד יִצְחָק״, הִנֵּה הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהֶעְלֵם, שֶׁבְּמִדַּת יִצְחָק – הַפַּחַד הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, וְהַהֵיפֶךְ – בְּמִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם: ״מָה רַב טוּבְךָ וְגוֹ׳״. כְּלוֹמַר, שֶׁמִּדַּת הַטּוֹב וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר אֵצֶל כָּל מִי שֶׁשּׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ מִבְּחִינַת שְׂמֹאל, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״יְרֵאֶיךָ״, כְּמִדַּת בֵּית שַׁמַּאי, הִנֵּה אַף שֶׁהוּא טוֹב הַגָּנוּז וְצָפוּן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא רַב וְגָדוֹל מְאֹד כְּמוֹ מִדַּת הַגְּדוּלָּה וְהַחֶסֶד מַמָּשׁ שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, וּשְׁתֵּיהֶן הֵן מִבְּחִינַת גִּילּוּי בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה וְשִׁיעוּר.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״מָה רַב טוּבְךָ״, כְּלוֹמַר בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה, בֵּין הַטּוֹב ״אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״, וּבֵין אֲשֶׁר ״פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ״, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַבִּטָּחוֹן שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין, וְחַסְדָּם וְטוּבָם, הוּא גַם כֵּן בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהִתְפַּשְּׁטוּת – ״נֶגֶד בְּנֵי אָדָם״, וְלֹא בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל.
(וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״לִירֵאֶיךָ״ וְלֹא ״בִּירֵאֶיךָ״, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם בְּכָל נְשָׁמָה, הִנֵּה בְּחִינָה זוֹ אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ הַגּוּף בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, אֶלָּא הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף מִלְמַעְלָה, וּמִשָּׁם הִיא מְאִירָה לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ לָעִתִּים הַצְּרִיכִים לְהִתְעוֹרְרוּת בְּחִינָה זוֹ, שֶׁתִּתְעוֹרֵר וְתָאִיר לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, כְּדֵי לָבֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל מַמָּשׁ).
וְאָמַר עַל כֵּן, אֲשֶׁר ״רַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל״, הַצָּפוּן וְהַגָּלוּי, הוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וּמִדָּה לְפִי עֵרֶךְ נַפְשׁוֹתָם הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף, לָכֵן, גַּם אַתָּה ה׳ תִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, הַנִּקְרָא ״רַב חֶסֶד״.
דְּ״אִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד״: אִית חֶסֶד עוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ וּלְעוּמָּתוֹ מִדַּת הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ. אֲבָל חֶסֶד עֶלְיוֹן הַנִּקְרָא ״רַב חֶסֶד״, אֵין כְּנֶגְדּוֹ מִדַּת הַדִּין לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם רוֹב חַסְדּוֹ מִלְּהִתְפַּשֵּׁט בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, כִּי הוּא נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״טְמִירָא דְכָל טְמִירִין״, הַנִּקְרָא ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ וְגוֹ׳ תִּצְפְּנֵם בְּסוּכָּה וְגוֹ׳״:
ויקרא רבה כ״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמְרוּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפּוֹת לְבַעֲלֵי הַמִּצְווֹת אֵצֶל בְּנֵי תוֹרָה בְּגַן עֵדֶן, וְאִית לֵיהּ תְּלָתָא קְרָיָן, חָדָא (קהלת ז, יב): כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. ב', (ישעיה נו, ב): אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת. וְהָדֵין, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. שִׁמְעוֹן אַחִי עֲזַרְיָה אָמַר מִשְׁמוֹ, וַהֲלוֹא שִׁמְעוֹן הָיָה גָּדוֹל מֵעֲזַרְיָה, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת הֲלָכָה עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתַהּ (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, וַהֲלוֹא יִשָּׂשכָר גָּדוֹל הָיָה מִזְּבוּלוּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה זְבוּלוּן מְפָרֵשׁ מִיִּשׁוּב וְעוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ נִקְרָא הַפָּסוּק עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל מִי שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבּוֹ לַמִּלְחָמָה, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן בֵּין מִתְכַּוֵּן בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לד): מִזְּבֻלּוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה, וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב, מַהוּ בְּלֹא לֵב וָלֵב, אֶלָּא בֵּין מִתְכַּוְּנִין בֵּין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין הֵם יוֹצְאִים וּמְנַצְחִין. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עַל צִוּוּיְךָ שָׁעָה אֶחָת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כָּךְ, אָמַר יָפֶה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.
זבחים ב׳ א - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה; חוּץ מִן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכׇל זְמַן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכׇל זְמַן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא; מָה חַטָּאת – פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם – פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִין לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלִין.
שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן – כְּשֵׁרִין, לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶן – פְּסוּלִין.
כֵּיצַד? קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קֳדָשִׁים קַלִּים – פְּסוּלִין, קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים – כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרִין, שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר וּלְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין.
גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא ״אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ״? לִיתְנֵי ״וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה״!
הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לַבְּעָלִים הוּא דְּלָא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה – אֲבָל בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימִי, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹיֵי בְּהוּ.
וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אָסוּר לִזְרוֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: מִשּׁוּם דְּשַׁנִּי בַּהּ – כָּל הָנֵי לִישַׁנֵּי בַּהּ וְלֵיזִיל?!
אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה וְגוֹ׳״ – הַאי נְדָבָה?!
MISHNA: All slaughtered offerings that were slaughtered not for their own sake, i.e., during the slaughtering the slaughterer’s intent was to sacrifice a different offering, are fit, and one may continue their sacrificial rites and partake of their meat where that applies. But these offerings did not satisfy the obligation of the owner, who is therefore required to bring another offering. This is the halakha with regard to all offerings except for the Paschal offering and the sin offering. In those cases, if the owner sacrificed them not for their own sake, they are unfit. But there is a difference between the two exceptions. The Paschal offering is unfit only when sacrificed not for its sake at its appointed time, on the fourteenth day of Nisan after noon, while the sin offering is unfit any time that it is sacrificed not for its sake.
Rabbi Eliezer says: The guilt offering too is unfit when sacrificed not for its sake. According to his opinion, the correct reading of the mishna is: The Paschal offering is unfit only at its appointed time, while the sin offering and the guilt offering are unfit at all times. Rabbi Eliezer said in explanation: The sin offering is brought for performance of a transgression and the guilt offering is brought for performance of a transgression. Just as a sin offering is unfit when sacrificed not for its sake, so too, the guilt offering is unfit when sacrificed not for its sake.
Yosei ben Ḥoni says: Not only are the Paschal offering and the sin offering unfit when slaughtered not for their sake, but also other offerings that are slaughtered for the sake of a Paschal offering and for the sake of a sin offering are unfit.
Shimon, brother of Azarya, says that this is the distinction: With regard to all offerings, if one slaughtered them for the sake of an offering whose level of sanctity is greater than theirs, they are fit; if one slaughtered them for the sake of an offering whose level of sanctity is less than theirs, they are unfit.
How so? Offerings of the most sacred order, e.g., sin offerings and burnt offerings, that one slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity, e.g., peace offerings, are unfit. Offerings of lesser sanctity that one slaughtered for the sake of offerings of the most sacred order are fit. Likewise, there is a distinction between different offerings of lesser sanctity. The firstborn animal and the animal tithe that one slaughtered for the sake of a peace offering are fit, as the sanctity of peace offerings is greater. Peace offerings that one slaughtered for the sake of a firstborn animal or for the sake of an animal tithe are unfit.
GEMARA: The mishna teaches: All slaughtered offerings that were slaughtered not for their sake are fit, but they did not satisfy the obligation of the owner. The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach this halakha using the language: But they did not [ella shelo] satisfy the obligation of the owner? Let it teach simply: And they did not [velo] satisfy the obligation of the owner. What does the word: But [ella], add?
The Gemara responds: By adding this word, the mishna teaches us that the only deficiency with regard to these offerings is that they did not satisfy the obligation of the owner, but they retain their sanctity, and it is still prohibited to deviate from the protocol of their sacrificial process, i.e., the remaining rites must be performed with proper intent.
And this halakha is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: With regard to a burnt offering that one slaughtered not for its sake, it is still prohibited to sprinkle its blood on the altar not for its sake.
The Gemara adds: If you wish, propose a logical argument to support this statement, and if you wish, cite a verse as proof. The Gemara elaborates: If you wish, propose a logical argument: Just because one deviated from protocol in its sacrifice once, i.e., in its slaughter, could it be that he should continue to deviate from protocol in all the rest of the sacrificial rites? One deviation does not justify additional deviations.
And if you wish, cite a verse: “That which has gone out of your lips you shall observe and do; according to what you have vowed [nadarta] freely [nedava] to the Lord your God, even that which you have promised with your mouth” (Deuteronomy 23:24). The Gemara interprets the words nadarta and nedava exegetically: Can this verse be referring to a gift offering [nedava]?
בראשית רבה ע״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (בראשית ל, טז), מְלַמֵּד שֶׁלֹא הִנִּיחָה אוֹתוֹ לִרְחֹץ רַגְלָיו. (בראשית ל, טז): וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַעֲמִיד שְׁבָטִים, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר (בראשית ל, יז): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה. וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, אָמַר רַבִּי לֵוִי בּוֹא וּרְאֵה מַה יָּפָה הָיְתָה סַרְסָרוּתָן שֶׁל דּוּדָאִים לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי הַדּוּדָאִים עָמְדוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים גְּדוֹלִים בְּיִשְׂרָאֵל יִשָׂשׂכָר וּזְבוּלֻן. יִשָׂשׂכָר יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלֻן יוֹצֵא בַּיַּמִּים וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָׂשׂכָר, וְהַתּוֹרָה רַבָּה בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ז, יד): וְהַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, (בראשית ל, יח): וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי וגו' וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָׂשׂכָר, יִשָׂשׂכָר תְּשִׁיעִי לַשְּׁבָטִים וְהוּא הִקְרִיב שֵׁנִי לַמֶּלֶךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יח): בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָׂשׂכָר, מִפְּנֵי מָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, מַה לָּעִתִּים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לַקּוּרְנִיסִין. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קֵיצָרִי אָמַר לָעִבּוּרִים. (דברי הימים א יב, לג): רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת הָיָה יִשָׂשׂכָר מַעֲמִיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, וְכָל אֲחֵיהֶם מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִּיהֶם, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם הֲלָכָה כַּהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן הָיָה לוֹ לְיִשָׂשׂכָר, מִשֶּׁל זְבוּלֻן, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ וּמַאֲכִיל אֶת יִשָׂשׂכָר שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וּכְשֶׁבָּא משֶׁה לְבָרֵךְ אֶת הַשְּׁבָטִים הִקְדִּים בִּרְכַּת זְבוּלֻן לְבִרְכַּת יִשָׂשׂכָר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ מִמַּה שֶּׁיִּשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יֵשׁ שָׂכָר בְּאָהֳלֵי זְבוּלֻן.
מדרש תנחומא, ויחי י״א - הטקסט מספריא
זְבוּלֵן לְחוֹף יַמִּים. קָדָם זְבוּלֻן לְיִשָּׂשׂכָר. וְלָמָּה, שֶׁזְּבוּלֻן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָה, וְיִשָּׂשׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. עָשׂוּ שֻׁתָּפוּת בֵּינֵיהֶם שֶׁיְּהֵא פְּרַקְמַטְיָה שֶׁל זְבוּלֻן לְיִשָּׂשׂכָר, שֶׁכֵּן מֹשֶׁה בֵּרֲכָן, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים לג, יח), שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתְךָ לִפְרַקְמַטְיָא מִשּׁוּם דְּיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לָמָּה, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח). לְפִיכָךְ הִקְדִּים זְבוּלֻן לְיִשָּׂשׂכָר, שֶׁאִלְמָלֵא זְבוּלֻן, לֹא עָסַק יִשָּׂשׂכָר בַּתּוֹרָה. וּמִתּוֹךְ שֶׁנִּתְיַחֵד יִשָּׂשׂכָר בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא וְלֹא הָיָה לוֹ עָמַל בְּדָבָר אַחֵר, לְפִיכָךְ כָּתוּב בּוֹ, וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (דה״א יב, לג).
יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם, יִשָּׂשׂכָר נוֹתֵן עַצְמוֹ עַל הַתּוֹרָה כַּחֲמוֹר לְמַשּׂוי, וּזְבוּלֻן מֵבִיא בָאֳנִיּוֹת הַסְּחוֹרָה. רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים שֶׁלּוֹ שֶׁמַּרְבִּיצִין תּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְגוֹ' (תהלים סח, יד). וַיַּרְא מְנֻחָה, זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי (ירמיה מה, ג). כִּי טוֹב, זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב). וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. מַס, זוֹ הֲלָכָה. כְּשֶׁהָיוּ טוֹעִין, הָיוּ שׁוֹאֲלִין וּמְבַקְשִׁין מִיָּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַי בְּיִשָׂשׂכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשׂכָר כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק (שופטים ה, טו), בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ט״ז - הטקסט מספריא
הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג שנאמר אז תקרא וה' יענה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.