916

שיחה א

א. סיכום ותוצאות הנס שאירע בפורים בא במגילת אסתר במילים ספורות: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

אומרת על כך הגמרא¹: "אורה זו תורה, שמחה זה יום־טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפלין". כל אחד מארבעה דברים אלו², מהוה אות בין בני ישראל להקב"ה ולפיכך גזר המן הרשע על ארבעה דברים אלו, כי לא היה מסוגל להשלים עם כך שהיהודים מצטיינים משאר האומות בקשר שיש להם עם הקב"ה. על כן, כשאירע נס פורים ונגאלו מהמן וגזירותיו, אזי – "ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב, וששון זו מילה ויקר אלו תפלין".

וצריך להבין: אות וסימן שנעשה בדבר מסויים כדי להבדילו מדבר אחר, הרי צריך שיהיה רק באותו הדבר ולא בזולתו. שכן אם היה האות בשניהם הרי אינן בו סימן להבדלה אמיתית לדעת את החילוק היסודי בינו לבין הדבר השני.

כך גם באות שבא להבדיל בין ישראל לשאר העמים בחילוק יסודי ועצמי, הרי צריך הוא להיות כזה שמצוי רק אצל ישראל בלבד. והנה כל ארבעה הדברים הללו – תורה, יום טוב, מילה ותפלין – יש דוגמתם גם בעמים אחרים (אם כי באופן אחר)?

תורה: גם גויים יודעים, ולומדים באופן שמשיגים את השכל המופלא שבתורה, כנאמר³: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שגם "לעיני העמים" התורה היא חכמה גדולה; יום־טוב: גם לגויים יש מועדים משלהם, של חרות וכיו"ב; כך גם מילה – יש גויים רבים המלים עצמם (לשם בריאות); וכן הוא גם בנוגע לתפלין – כשם שיהודים מניחים תפלין לציין שהם שייכים להקב"ה (כמאמר הגמרא⁴, שעל ידי הנחת תפלין רואים "כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך")⁵, כך גם נוהגים עמים שונים, להבדיל, לשאת על עצמם סימן מסויים, כדי שיכירו לאיזה אומה או שבט הם שייכים.

ואם כן צריך ביאור: למה לא בחר דברים כאלה, שלאומות העולם אין כל קשר אליהם, אלא דוקא ארבעה