שיחה א

36שיחה א

א. "אלה תולדות נח..."

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המלים "אלה תולדות נח נח איש צדיק", ומפרש: "הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר¹ זכר צדיק לברכה. דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם² של צדיקים מעשים טובים".

הקושי בפסוק זה, אשר רש"י צריך לפרשו, מובן בפשטות, ורש"י אף אינו צריך לציין קושי זה, ויכול להתחיל מיד בפירושו: משמעות המלה "תולדות" בדרך הפשט בכל מקום היא: ילדים (צאצאים), ולא מאורעות³. ולכן אין מובן: כיצד נח

מהוות המלים "נח איש צדיק" המשך

ל"אלה תולדות נח"?

לפיכך אומר רש"י, שההמשך של

"אלה תולדות נח" הוא אכן בפסוק

הבא – "ויולד נח שלשה בנים...",

אלא שביניהם מופיעות המלים "נח

איש צדיק" כמאמר מוסגר, כי כאשר

מזכירים צדיק יש לשבחו.

ברם, כיון שאין מתקבל כל כך⁴ על

הדעת שהתורה תפסיק⁵ באמצע ענין,

ובמיוחד בתחילתו, על ידי מאמר

מוסגר⁶, ובמיוחד, שהדבר גורם לכך

שלאחר ההפסקה יהיה צורך להוסיף 37את המלים "ויולד נח שלשה בנים" המופיעות כאן בפעם השניה⁷,

מביא לכן רש"י פירוש נוסף⁸, שגם מעשים טובים, אשר⁹ נוצרים ו"נולדים" על ידי האדם¹⁰, נקראים "תולדות", ואדרבה: אלה הם עיקר ה"תולדות" של צדיקים. ולכן, לא זו בלבד שהתורה אומרת שתולדות נח הם המעשים הטובים, אלא היא מקדימה את המלים "נח איש צדיק" לפני "ויולד נח שלשה בנים", כדי להבהיר שעיקר "תולדות נח" הוא – "נח איש צדיק"¹¹.

אך גם פירוש זה איננו "חלק", כי המשמעות הפשוטה של "תולדות" היא ילדים¹². לפיכך זקוק רש"י גם לפירוש הראשון, שמשמעות המלה "תולדות" היא גם כפשוטה.

וכיון שבפירוש "הואיל והזכירו..." הקושי הוא רק בהמשך הפסוקים, ואילו בפירוש "ללמדך..." משמעות המלה "תולדות" אינה כל כך ברורה – לכן מקדים רש"י את הפירוש "הואיל והזכירו...", כי זהו הפירוש העיקרי.

ב. "זכר צדיק לברכה" – אינו מיושם בעקביות

לאחר כל האמור לעיל יש להבין:

א) הקושי שהוזכר לעיל – מהו הקשר בין "תולדות נח" לבין "נח איש צדיק" – קשור, לכאורה, רק למלים "תולדות נח נח איש צדיק", ולא למלה "אלה" – מדוע, אפוא, מצטט רש"י מן הפסוק גם את המלה "אלה"¹³?

ב) לפי הכלל "זכר צדיק לברכה" היתה התורה צריכה לומר את שבחו של נח כבר בפרשה הקודמת¹⁴, כאשר נזכר שמו בראשונה¹⁵ – מדוע מופיעות 38המלים "נח איש צדיק" רק בפרשת נח¹⁶?

כן אפשר לשאול לפי כלל זה לגבי צדיקים אחרים ששמותיהם מוזכרים בפרשה הקודמת: מדוע אין התורה מספרת בשבחו של מתושלח כאשר שמו מוזכר בפרשת בראשית? והרי צדקתו כה גדולה, עד שמפני כבודו עיכב הקדוש־ברוך־הוא את פורענות המבול למשך שבעה ימים¹⁷!

וכן אפשר לשאול גם לגבי חנוך, באותה פרשה: מדוע אין התורה משבחת אותו – "ויתהלך חנוך את האלקים"¹⁸ – מיד כאשר מוזכר שמו לראשונה.

כיצד ייתכן, אפוא, להסביר, שב"נח איש צדיק" הכוונה היא לספר בשבחו מפני הכלל "זכר צדיק לברכה", כאשר אותו כלל אינו מיושם לגבי צדיקים אחרים, ואף לגבי נח עצמו כשהוא מוזכר פעמים רבות לפני כן?

ג. "ויולד נח" – אין מוזכרים מעשיו הטובים

כן יש לשאול לגבי הפירוש השני "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים": גם בפרשה הקודמת¹⁹ נאמר "ויולד נח...", וכן אצל צדיקים אחרים, ואם כך, מדוע אין הפסוק הקודם בא "ללמדך", מדוע אין התורה מספרת שם על מעשיו הטובים, שהם עיקר תולדותיו?

אך אין זה קושי גדול. שהרי, אמנם "מעשים טובים" נקראים "תולדות", והם "עיקר תולדותיהם של צדיקים", אך מובן בפשטות, שאין מתאים להתבטא לגביהם בביטוי "ויולד"²⁰. ולכן, בפרשתנו, כאשר נאמר "אלה תולדות נח", הכרחי לומר "נח איש צדיק", כי ב"תולדות נח" נכללים מעשיו הטובים, והם עיקר תולדותיו – והתורה אינה יכולה להשמיט את העיקר ולהזכיר רק את התולדות המופיעים לאחר מכן.

לעומת זאת, בפרשה הקודמת נאמר "ויולד נח" (וכך גם לגבי צדיקים אחרים), ולא "תולדות נח" – ולכן מתאים לומר שם "את שם את חם ואת יפת", ולא את ה"מעשים טובים" שלו.

אך דבר זה עצמו טעון ביאור: כיון ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים" הם המעשים הטובים, כיצד ייתכן 39שבפרשה הקודמת נאמר רק "ויולד נח את שם..." ואין מוזכרים כלל התולדות העיקריים?

ד. "תולדות יצחק – יעקב ועשו"

לכאורה, ניתן היה לשאול על הפירוש השני של רש"י שאלה עצומה יותר: לגבי יצחק נאמר הביטוי "ואלה תולדות יצחק"²¹, ולמרות זאת מוזכרים שם רק "יעקב ועשו"²², ואין מוזכרים כלל מעשיו הטובים?

יותר מכך: מהניסוח "ואלה תולדות יצחק", שרק אלה – יעקב ועשו – הם "תולדות יצחק", יוצא, שלא זו בלבד שהתורה אינה מזכירה כאן את מעשיו הטובים, אלא היא שוללת את הכללתם במשמעות של "תולדות יצחק". וכיצד מתאימים דברים אלו לדברי רש"י כאן, שלפיהם מובן ההיפך, שהמעשים הטובים הם עיקר תולדותיהם של צדיקים?

ה. פסוקנו מלמד לגבי כל הצדיקים

אך לאמיתו של דבר אין בכך כל קושי:

אילו היתה התורה מזכירה את "נח איש צדיק" בין ה"תולדות" שלו, רק משום שכך היא המציאות, שמעשיו הטובים הם עיקר תולדותיו ולא משום שהתורה רוצה ללמדנו זאת כאן, אז היה מקום לשאול: מדוע אין התורה מזכירה את המעשים הטובים גם ב"תולדות יצחק";

אך כיון שפסוק זה בא, כדברי רש"י, "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" – זהו לימוד לגבי כל הצדיקים²³ – אין צורך לחזור על כך אצל כל צדיק בנפרד, כי בפסוקנו כאן כבר מדובר על כל הצדיקים.

אך זוהי תשובה לכך שב"תולדותיהם של צדיקים" שלאחר פסוקנו אין מוזכרים מעשיהם הטובים. אך מדוע אין התורה מזכירה זאת בפרשה הקודמת?

ו. בפרשת בראשית – "ספירת תולדות אדם"

כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולבאר את דברי רש"י על הפסוק "זה ספר תולדות אדם"²⁴, האומר: "זו היא ספירת תולדות אדם". כלומר, כל המסופר על כל האנשים המוזכרים בפרשה זו – "זה ספר" – על שת, אנוש וכו', וכן על נח ובניו – באים רק לצורך הספירה, הסיפור של תולדות אדם:

40בפרשה הקודמת עוסקת התורה בעשרה הדורות שמאדם ועד נח לא כתכלית הסיפור כשלעצמם, אלא כתולדות, יוצאי חלציו של אדם הראשון. התורה רוצה לספר בפרשה זו אודות מאורעותיו של אדם הראשון – שרוב תולדותיו היו "רבה רעת האדם בארץ"²⁵, שהרע שבהם נבע מהיותם יוצאי חלציו של אדם הראשון, אשר הביא את הרע למין האנושי על ידי חטא עץ הדעת, ואשר משום כך אמר הקדוש־ברוך־הוא²⁶ "אמחה את האדם...", ושעל חלק מ"תולדותיו" – על נח, אשר "מצא חן בעיני ה'"²⁷, ואף על ילדיו²⁸ המוזכרים שם – לא חלה גזירה זו. וכיון שכל זה ארע מאוחר יותר, בדור המבול, מונה התורה בקצרה את כל עשרת הדורות שהיו עד אז. אך הכוונה איננה לספר עליהם עצמם, אלא "ספירת תולדות אדם"²⁹.

ולכן אין קושי³⁰ בכך שבפרשת בראשית אין התורה מספרת את שבחם של הצדיקים, ואינה מפרטת, לפי הפירוש השני, את מעשיהם הטובים – כי אין מדובר שם עליהם עצמם, אלא הם מוזכרים רק בהיותם "תולדות אדם".

ז. עדיין יש קושי בפירושי רש"י

אך תירוץ זה עדיין אינו לגמרי "חלק". כי גם ב"עשרה דורות שמאדם עד נח" – למרות שהם נמנים, לכאורה, רק לצורך סיפור דור המבול, כדלעיל – אנו רואים, שלגבי חנוך נאמר גם "ויתהלך חנוך את האלקים"¹⁸, ולא רק "ויחי חנוך... ויולד...". וכך גם לגבי נח נאמר "זה ינחמנו..."³¹. וכיון שגם בפרשת בראשית מוזכרים פרטים מסויימים, מדוע אין מוזכר כבר שם ה"שבח" שלהם ו"עיקר תולדות" שלהם?

וכיון שבשני הפירושים של רש"י קיימים שני קשיים אלה – מדוע מוזכר ענין זה רק עתה, בפרשת נח, ולא לפני כן – צריך היה להביא, לכאורה, 41פירוש נוסף, שלישי, שאותו מביאים המפרשים, כדלהלן – ולפיו אין קיים כלל הקושי שלעיל,

לכן מצטט רש"י מן הפסוק בנוסף למלים "תולדות נח נח איש צדיק" גם את המלה "אלה", ובכך הוא מסביר מדוע אין להבין זאת כמפרשים האחרים, כפי שיוסבר להלן.

ח. "אלה" – ענין חדש

כבר הוסבר מספר פעמים, שכאשר רש"י אינו מסתפק בשני פירושים והוא מביא גם פירוש שלישי, אין זה, בדרך כלל, מפני קשיים שונים המתעוררים בכל אחד מהפירושים הראשונים בנפרד – אלא מפני קושי מסויים, או אי־בהירות, שקיימים אצל שני הפירושים באופן שווה. כלומר, כאשר שני הפירושים אינם מתיישבים מסיבה זו, אז מביא רש"י פירוש שלישי, למרות היותו רחוק יותר מדרך הפשט, ומשום כך רש"י מביאו אחרון, לאחר שני הפירושים. כי דוקא בו אין קושי זה מתעורר.

ולגבי פסוקנו: יש המפרשים³², ש"נח איש צדיק" מהווה המשך לפסוק הקודם "ונח מצא חן בעיני ה'", ולא ל"אלה תולדות נח": שהסיבה ל"מצא חן..." היא משום "נח איש צדיק..."³³.

ולפי מפרשים אלו יש לומר, שבין "ונח מצא חן..." לבין "נח איש צדיק" נאמר "אלה תולדות נח", משום שהפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'" אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא המשך לנאמר לפני כן: שלמרות שלגבי כל האנשים אמר הקדוש־ברוך־הוא "אמחה את האדם", הרי נח מצא חן בעיני ה', והוא הוציאו מגזירה זו. וכיון ש"ונח מצא חן בעיני ה'" קשור להצלתו מן המבול, לכן ממשיכה התורה ואומרת מיד "אלה תולדות נח", שנח כל כך מצא חן בעיני ה', עד אשר גם ילדיו נצלו²⁸. ולאחר שמסתיים בפסוק ענין מציאת החן, מוסבר הטעם ל"מצא חן..." – כי "נח איש צדיק".

אמנם, פירוש זה קשה הרבה יותר להבנה, כמובן, בפשטות הפסוק מאשר שני הפירושים שמביא רש"י, למרות זאת, כיון שבשני הפירושים של רש"י יש אותו קושי, כדלעיל בסעיף ז', יש מקום, לכאורה, להביא גם פירוש זה. ומדוע אין רש"י מביאו?

הסיבה לכך שרש"י שולל לחלוטין פירוש זה, עד שאינו מביאו אפילו כפירוש שלישי, נרמזת בצטטו לפני פירושו גם את המלה "אלה":

יש כלל בתורה, המובן גם בדרך הפשט³⁴, שבכל מקום שנאמר "אלה", 42ללא וא"ו החיבור, אין זה המשך לנאמר לפני כן, אלא התחלת ענין חדש. וכיון שכאן נאמר "אלה תולדות נח", הכרחי לומר, שמתחיל כאן ענין חדש שאינו המשך לפסוק הקודם.

ולכן מוכרח רש"י לבאר ש"נח איש צדיק" אינו המשך של "ונח מצא חן בעיני ה'", אלא הוא מופיע מפני הענין של "זכר צדיק לברכה", או כדי "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

ט. בפשטות, יש לשבח צדיק בהזכרתו

בפירוש רש"י זה יש ענין נוסף, לגבי המשמעות של "זכר צדיק לברכה":

בהמשך, בפרשת וירא, על הפסוק "ואברהם היו יהיה"³⁵, אומר רש"י: "מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו". ולכאורה, מדוע מביא זאת שם רש"י בשם מדרש אגדה – בשונה מפסוקנו, שבו מסביר רש"י בדרך הפשט, שהמלים "נח איש צדיק" מופיעות משום "זכר צדיק לברכה"³⁶?

ההסבר לכך פשוט ביותר: לאחר "זכר צדיק לברכה" ממשיך הפסוק¹ ואומר "ושם רשעים ירקב". אין הכוונה לומר שאת הרשע הנזכר יש ח"ו לקלל³⁷, אלא ששמם של הרשעים "ירקב" ונשכח, כיון שאנשים אינם חפצים להזכירם³⁸. וכיון ששני ענינים אלו – "זכר צדיק לברכה" ו"ושם רשעים ירקב" – מופיעים באותו פסוק, זה בהמשך לזה, מובן, שהמשמעות של "זכר צדיק לברכה" דומה למשמעות של "ושם רשעים ירקב".

מכך מובן, שהמשמעות הפשוטה של "זכר צדיק לברכה" איננה שצריך לברך צדיק בעת הזכרתו, שהרי לפי זה אין דמיון בין שני חלקי הפסוק, אלא שצריך לשבח צדיק בהזכרתו, בדומה למשמעות של "ושם רשעים ירקב", כי אי־הזכרת שמו של אדם היא גנאי – ההיפך משבח.

לפיכך, כאשר מדובר בפסוקנו על "סיפר בשבחו" אומר רש"י "שנאמר זכר צדיק לברכה" – כי המשמעות הפשוטה של פסוק זה היא, שכאשר מזכירים צדיק יש לשבחו. לעומת זאת בפרשת וירא, המלים "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום...." אינן שבח, אלא ברכה, כפי שמדגיש רש"י "הואיל והזכירו ברכו", ומשום כך אין רש"י יכול להביא לכך הוכחה מהפסוק – 43"שנאמר...", אלא עליו להביא הוכחה ממדרש אגדה³⁹.

י. הדיון בגמרא על המקור ל"זכר צדיק לברכה"

לפי האמור לעיל יובנו דברי הגמרא במסכת יומא⁴⁰. וכך נאמר שם: "אמר ליה רבינא לההוא מרבנן... מנא הא מילתא דאמור רבנן (=מנין לומדים חכמים את דבריהם) זכר צדיק לברכה, אמר ליה: דהא כתיב¹ זכר צדיק לברכה. מדאורייתא מנא לן (=מן התורה מנין לנו זאת), דכתיב⁴¹ וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, וכתיב³⁵ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום".

ולכאורה, אין מובן: "זכר צדיק לברכה" הוא פסוק מפורש, ומהי כוונת רבינא בשאלתו "מנא הא מילתא דאמור רבנן..."?

במבט ראשון נראה, שבשאלתו "מנא הא מילתא..." התכוון רבינא מלכתחילה לשאול היכן נרמז כלל זה בתורה⁴², אך "ההוא מרבנן" לא הבין את שאלתו וחשב שהוא שואל מהו המקור לכך בכלל, ולכן השיב "דהא כתיב...". לפיכך ביאר לו רבינא את שאלתו שוב – "מדאורייתא מנא לן".

אך אין להסביר כך, כי מניסוח השאלה "מנא הא מילתא דאמור רבנן..." מובנת כוונת רבינא⁴³, שהפסוק "זכר צדיק לברכה" אינו אומר כלל זה, כי משמעותו הפשוטה היא אחרת. ויש להבין: הרי זהו אותו ניסוח, ובודאי הכוונה היא לאותה משמעות ולאותו ענין?

כן אין מובן: מדוע צריכה הגמרא להביא הוכחה מן הפסוק "ואברהם היו יהיה..." שבפרשת וירא, כאשר יש לכך הוכחה מפסוק קודם – בתחילת פרשת נח⁴⁴?

44אלא, לפי האמור לעיל מתורצות שתי שאלות אלו בפשטות: המשמעות הפשוטה של "זכר צדיק לברכה" במשלי היא, שצריך לשבח את הצדיק, כדלעיל. ושאלת רבינא – מהו המקור "דאמור רבנן" (שהרי מלשון חכמים משמעות המלה "ברכה" היא ברכה ממש) לכך שצריך לברך צדיק בהזכרתו? על כך השיב "ההוא מרבנן" שיש לדרוש זאת מן הפסוק "זכר צדיק לברכה", כי בדרך כלל משמעות המלה "ברכה" היא ברכה ממש, ומובן שגם כאן היא יכולה להתפרש, לפחות בדרך הדרש, כברכה ממש.

על כך שאלו רבינא שאלה נוספת "מדאורייתא מנא לן" – היכן מוצאים מן התורה שיש לברך צדיק בהזכרתו? על כך באה התשובה "דכתיב וה' אמר... ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום", שזהו המקור הראשון לכך, כי בפרשת נח אין מדובר על ברכה, אלא על שבח, כדלעיל בסעיף ט'⁴⁵.

יא. השבח מסייע לצדיק בעבודתו

מהענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

כדי להבין מהי אכן התועלת בכך שצריך לשבח צדיק, עד אשר, כדלעיל, הדבר פשוט יותר מהכלל שצריך לברכו, יש להקדים ולבאר את דברי הגמרא⁴⁶: "לשון תליתאי קטיל תליתאי", שלשון הרע אינה מזיקה רק לאדם המדבר ולאדם השומע, אלא גם לאדם שעליו מדברים. כי האדם שעליו מדברים לשון הרע ינקום במדבר, וגואל הדם של המדבר ינקום בו⁴⁷.

והרי "לא יאונה לצדיק כל און", ורק "מרשעים יצא רשע" – כפי שמציין רש"י על הפסוק⁴⁸ "והאלקים אינה לידו" – וכיון שחז"ל מתבטאים וקושרים זאת ל"לישנא תליתאי (לשון הרע) קטיל תליתאי", מובן שכל השלשה אשר נהרגים, "קטיל", קשורים לעבירה של לישנא תליתאי.

ולכאורה: המדבר והשומע השתתפו שניהם בעבירה, עבירה כה חמורה שעליה נאמר בגמרא שהיא זהה בחומרתה לעבודה זרה, לגילוי עריות ולשפיכות דמים ביחד⁴⁹ – ומובן, שהלשון הרעה מזיקה להם. אך מהי אשמתו של האדם שעליו דברו – הוא הרי לא השתתף בעבירה, ומדוע עליו לסבול?

45ההסבר לכך הוא: הדיבור הוא הוצאת דבר מההעלם (מחשבה) לגילוי. ולכן, כאשר מדברים על השלילה שבזולת ועל ידי כך מביאים שלילה זו מהעלם לידי גילוי – עלול הדבר להזיקו⁵⁰. אילו לא היו מדברים על כך, היתה שלילה זו נשארת בהעלם ולא היתה מתגלה ומובעת בפועל.

אך הרי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות"⁵¹. ואם דיבור בגנותו של הזולת הוא בעל השפעה מזיקה, הרי מכל שכן שכך, ואף יותר מכך, הוא במדה טובה. שכאשר מדברים בשבחו ובטובתו של הזולת, יש לכך בודאי השפעה חיובית על האדם שאותו משבחים, והוא זוכה על ידי כך לחיזוק ולסיוע בעבודתו – מביאים לידי גילוי ולביטוי בפועל את טובתו ומעלותיו.

הדברים אמורים אפילו לגבי שבח שאנשים משבחים. ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי שבחים של הקדוש־ברוך־הוא, ובמיוחד כאשר הם כתובים במפורש בתורה⁵².

וזהו הטעם לענין של "זכר צדיק לברכה", כי על ידי עצם השבח לצדיק, מסייעים לו בעבודתו^*.

יב. עבודתו של נח מתחילה בפרשת נח

לפי זה יובן הטעם, בפנימיות הענינים, לכך שהענין "הואיל והזכירו סיפר בשבחו" מופיע לראשונה בפרשת נח, למרות שהתורה מזכירה את נח כבר בפרשת בראשית:

בסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'".

הענין של "חן" אינו קשור רק לאדם הנושא חן, כ"יופי" הקשור רק ל"תואר" ול"מראה"⁵³ של האדם ה"יפה", אלא גם (בעיקר?) לאדם שבעיניו הוא נושא חן, כנאמר "חן אשה על בעלה" – "אפילו היא מכוערת"⁵⁴.

ובמיוחד כאשר כאן נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", שלמרות שהדבר תלוי בהנהגתו, אך בעיקר הוא לא הגיע מצד עבודתו, אלא בדרך של מציאה⁵⁵ ואתערותא דלעילא⁵⁶.

וזהו ההבדל בין הסיפור על נח בפרשת בראשית לבין הסיפור עליו 46בפרשת נח: בפרשת בראשית מדובר על ענינים שהיו אצל נח באופן של מציאה – באתערותא דלעילא – "מצא חן בעיני ה'"⁵⁷. ואילו בפרשת נח מדובר על "נח איש צדיק", על מעשיו הטובים ועל הדרגות שהשיג על ידי עבודתו⁵⁸.

לכן מופיע הסיפור בשבחו של נח רק בפרשת נח: התועלת של "סיפר בשבחו" היא (כאמור לעיל בסעיפים יא יב), כדי לסייע לאדם שאותו משבחים, בעבודתו, ועבודתו של נח מתחילה רק בפרשת נח, כדלעיל.

יג. השבח לזולת הוא כלי לשפע טוב

ההוראה הנלמדת מכך בעבודה הרוחנית היא: יהודי צריך להשתדל לראות את הטוב ביהודי אחר ולדבר במעלותיו ובשבחיו⁵⁹, כי בעצם הדיבור על כך הוא מביא לידי כך, שהטוב שבזולת יבוא לידי גילוי, ועל ידי כך נגרמות תוצאות חיוביות בעבודתו של הזולת.

ובנוסף להשפעה החיובית בעבודה הרוחנית, הרי באותה עת מהווה השבח גם כלי לגרימת שפע טוב מלמעלה. כדבריו הידועים של אדמו"ר הזקן⁶⁰, שכאשר אב רואה שבניו הם "באהבה באחוה בשלום וברעות, איש את רצון רעהו ימלא וכל אחד דואג לטובת חבירו כלטובת עצמו ומהם גם המניחים דאגת עצמם בשביל מילוי צרכי חבריהם – אז האב נתמלא עונג ונחת רוח מהנהגת בניו ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם".

(משיחת ש"פ נח תשכ"ז)