שיחה ב

47שיחה ב

א. "וישאר אך נח..."

מן הפסוק "וימח את כל היקום... וישאר אך נח..."¹, מצטט רש"י את המלים "אך נח", ומפרש: "לבד נח".

במבט ראשון נראה, שקשה לרש"י היתור של המלה "אך": אף אילו נאמר רק "וישאר נח..." ברורה היתה משמעות הפסוק. מדוע אפוא נאמר "אך נח"? על כך משיב רש"י ומחדש פירוש חדש למלה "אך", שמשמעותה כאן אינה "רק" בלבד, אלא גם "לבד"².

יש להבין:

א) כיצד מובן היתור של המלה "אך" על ידי ההסבר שמשמעות מלה זו כאן היא "לבד"?

ב) כיון שרש"י מסביר את המלה "אך", הוא צריך היה לצטט אותה בלבד נח ב

ולבארה. מדוע הוא מצטט את המלים

"אך נח", ואף בפירושו הוא אומר "לבד

נח"³?

ב. "ומדרש אגדה: גונח..."

לאחר מכן ממשיך רש"י ואומר: "זהו

פשוטו, ומדרש אגדה⁴ גונח וכוהה⁵

דם" – שההסבר שלעיל הוא "פשוטו",

ולפי מדרש אגדה המשמעות של "אך

נח" היא, שנח נשאר באופן של "אך",

לשון מיעוט והפחתה, הוא היה

מופחת⁶.

מדוע מביא כאן רש"י מדרש אגדה,

והרי מטרתו של רש"י בפירושו על

התורה היא לבאר את הפשט? יש לומר,

שזאת מפני השאלה שהוזכרה לעיל,

לגבי יתור המלה "אך"⁶.

אך לפי זה, כיון ש"פשוטו" אינו

מיישב כלל את הוספת המלה "אך",

צריך היה רש"י להקדים את פירוש 47המדרש לפירוש של "פשוטו", כפי שרואים בתחילת פירושו על התורה⁷, שכיון ש"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני" כותב רש"י תחילה את פירוש המדרש, ורק אחר כך הוא מסביר את הפסוק לפי פשוטו?

ג. "אך נח" – נח לבדו, או "פגוע"

ההסבר לכך הוא:

הקושי של רש"י במלים "אך נח" – שבגינו הוא מחדש, שמשמעות המלה "אך" היא "לבד" – הוא, שכאשר לומדים בפשטות שמשמעות המלה "אך" היא "רק", כבכל מקום, מתעורר קושי במלה "אך" עצמה, ולא רק ביתורה:

לפי הפירוש שהמשמעות של "אך" היא "רק", יוצא, שמלה זו ממעטת את "נח ואשר אתו בתיבה" מהכלל הקודם של "כל היקום", שעליו נאמר "וימח... וימחו מן הארץ".

פירוש זה אינו מובן, כי הביטוי "אך" הבא כדי למעט, שהפרט המוזכר אינו נכלל בכלל הקודם ושונה ממנו, מתאים להיאמר רק כאשר יש בכך חידוש לעומת הנאמר לפני כן.

[לדוגמא: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"⁸ – שלפי הפסוק הקודם⁹ "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה... נתתי לכם את כל", ניתן להבין שגם "בשר בנפשו דמו" (אבר מן החי ודם מן החי¹⁰) ו"דמכם לנפשותיכם" (שופך דם עצמו וחונק עצמו¹¹) אינם אסורים, והתורה מחדשת, ש"בשר בנפשו דמו לא תאכלו" ו"את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ולכן מתאים להשתמש בביטוי "אך"].

ואילו במלים "וישאר נח" אין כלל חידוש (שהרי כל הפרשה עד כה עוסקת בכך, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לנח לבנות תיבה להיכנס לתוכה עם כל אשר אתו כדי להינצל מהמבול, מ"לשחת כל בשר", "ומחיתי את כל היקום"¹²). ואם כך, אין מתאים לכאן הביטוי "אך"¹³.

לפיכך מבאר רש"י, שהמשמעות של "אך" כאן היא "לבד", לא במובן של "מלבד" וכיוצא בזה, אלא בדומה ל"לא טוב היות האדם לבדו"¹⁴, ואינה מתייחסת למלה "וישאר", אלא לנח, שנח נותר אדם אחד לבדו¹⁵.

48וכך מובן שהמלה "אך" אינה מיותרת: כאשר אדם נמצא "לבדו" הוא במצב שונה לחלוטין מהימצאותו עם אנשים נוספים¹⁶, כי הבדידות גורמת לו צער רב¹⁷. לכן מדגישה התורה "וישאר אך נח", שנח נותר לבדו¹⁸.

בכל זאת אין רש"י מסתפק בפירוש של 'פשוטו', למרות שלפי זה אין המלה "אך" מיותרת, כדלעיל, כי אילו היתה התורה רוצה לומר רק זאת, היה כתוב בדומה לפסוק המופיע לגבי אדם הראשון¹⁴ "וישאר נח לבדו". ומדוע כתוב "וישאר אך נח"? לפיכך מבאר רש"י, שבביטוי "אך", מלשון מיעוט, רומזת התורה לכך שנח נשאר "מופחת". ומיעוט זה אינו מפני פגם שולי, חוסר סביבה וכדומה, אלא בו עצמו – "גונח וכוהה דם".

ד. מנין יודעים מהו

החסרון?

אך עדיין יש להבין:

המלה "אך" מצביעה על כך שנח היה "פגום", שחסר בו עצמו משהו, אך, לכאורה, אין מובן ממנה מהו החסר. מנין מסיק רש"י שהוא היה "גונח וכוהה דם"¹⁹?

השאלה אף קשה יותר: ב"גונח וכוהה דם" מפורטים שלשה פרטים, שכל אחד מהם הוא פגם וחסרון באדם: כאשר האדם "גונח", הוא לקוי; אף כאשר אדם "כוהה" (יורק) בלבד, ואף אם אינו כוהה דם, אין הוא בריא; וכן כאשר אדם מדמם, אף אם אינו "כוהה" את הדם, אלא נוזל דם ממנו וכדומה, הרי הוא חולה. מדוע, אפוא, מצטט רש"י את האגדה בשלימותה, שמכך מובן שגם בדרך הפשט לומדים בכל זאת שהחסרון של נח היה בכל שלשת הענינים: גונח, כוהה ודם?

ה. "אך" – רמז ל"גונח וכוהה"

ההסבר לכך הוא:

בביטוי "אך" מתכוונת התורה לרמוז על אשר ארע לנח, שהוא "התמעט", ויש להניח, שרמוז כאן גם מהו הפגם והחסרון. לכן אומר רש"י "גונח וכוהה", כי לשני פרטים אלו אפשר 49לרמוז במלה "אך": האות אל"ף שבמלה זו רומזת ל"גונח", כי כאשר האדם, הדובר בלשון הקודש²⁰, נאנח, הוא צועק "אוי"²¹, שתחילתו אל"ף; והאות כ"ף רומזת למלה "כוהה", המתחילה בכ"ף.

אין חידוש בכך שרש"י נעזר בפירושו על התורה ברמז של ראשי תיבות, ואנו מוצאים זאת כבר בפרשה הקודמת²²: את המלה "שמים" מפרש רש"י באפשרויות שונות של ראשי תיבות, ויותר מכך: הוא מפרש זאת לפי דרך הפשט, ולא כ"מדרש אגדה".

ו. "אך" דומה במשהו ל"וימח"

אבל "בן חמש למקרא" שואל: המלים "וישאר אך נח" מופיעות בהמשך לתחילת הפסוק "וימח את כל היקום...", שאף נח, למרות שנותר בחיים ולא נמחה מעל פני האדמה, הרי הוא בכל זאת שריד מכל היקום אשר וימח, ובכל זאת היתה הישארותו קשורה לענין של "וימח"²³, והיה בו חסרון,

וטוען בן החמש למקרא: חסרונו של נח צריך להיות דומה מעט ל"וימח את כל היקום". ומהו הקשר שבין הפגמים "גונח וכוהה", האמורים לגבי נח, לבין "וימח", האמור לגבי כל היקום?

לפיכך אומר רש"י, שנח היה "גונח וכוהה דם", וכאשר אדם יורק דם ר"ל, נפגם העיקר במציאותו – "כי הדם הוא הנפש"²⁴– ואם כך, מובן הדמיון והקשר שבין "וישאר אך נח" לבין "וימח את כל היקום".

ז. השאלות על שני פירושי רש"י בהמשך

אך אין מובן: מהו הקשר שבין מצבו הבריאותי של נח "גונח וכוהה דם" לבין "וימח... וישאר..." ולמבול בכלל? ממשיך רש"י ומסביר, שהפרטים "גונח..." הם כתוצאה מהמבול. והוא מציין שתי סיבות שגרמו לכך²⁵:

50(א) "מטורח הבהמות והחיות"²⁶. (ב) "ויש אומרים שאיחר²⁷ מזונות לארי והכישו²⁸. ועליו נאמר²⁹: הן צדיק בארץ ישולם"³⁰.

בכך אין מובן:

א) לשם מה מביא רש"י את שני הפירושים?

ב) מהי ההוכחה, גם בדרך הפשט, שדוקא אריה הכישו?

ג) במדרש נאמר "שהה מזונות...". מדוע משנה רש"י ואומר "שאיחר"³¹?

ד) מדוע מוסיף רש"י בסיום "ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם": והרי רש"י מתכוון לפרש את המלים "אך נח" שבפסוקנו, ולא לבאר פסוק ממשלי. מהו ההסבר שנתוסף למלים "אך נח" על ידי הקביעה שהפסוק "הן צדיק בארץ ישולם" נאמר לגבי נח?

ח. רק נח טיפל בארי' ואיחר בהאכלתו

ההסבר לכך הוא:

מובן, שמצב של "גונח..." עלול להיגרם על ידי העבודה בתיבה: הטרחה הרבה בטיפול בבהמות ובחיות גרמה לכך, או שחיה גרמה נזק זה עקב איחור בהאכלתה³².

אך אין מובן: בני נח כבר היו אז כבני מאה שנים, ובודאי אף הם עסקו בטיפול בבהמות ובחיות, ובמיוחד שם "שהוא צדיק"³³, ובמיוחד מפני כיבוד אב³⁴, הרי בודאי סייעו בני נח (ולפחות שם ויפת) לאביהם בעבודתו³⁵. וקשה: אם כן: מדוע היה רק נח "גונח וכוהה דם"³⁶?

51לכן מציין רש"י גם את הפרט המוזכר באגדה "שאיחר מזונות לארי...": כיון שהארי הוא החשוב שבחיות, כלשון חז"ל – מלך שבחיות³⁷, טיפל בו נח, החשוב שבתיבה. לכן נשך הארי רק את נח, כי הוא איחר בהאכלתו.

לפי הטעם "מטורח..." אין מתאים התירוץ, כי אין טרחה רבה יותר בהאכלת ארי מאשר בהאכלת חיות אחרות, ולכן צריך רש"י להביא את הפירוש "שאיחר... והכישו".

ט. "אך" – "איחר", "ארי", "כישו"

בהביאו את הפירוש "שאיחר מזונות לארי והכישו", מצטט רש"י את הגירסא שבה מופיע הביטוי "שאיחר" (ולא "שהה"), כי לפי ביטוי לשוני זה יוצא שגם הסיבה שגרמה ל"גונח וכוהה" נרמזת באותיות של המלה "אך"³⁸: האות אל"ף רומזת למלים "איחר" ו"ארי", והאות כ"ף רומזת ל"כישו"³⁹.

אמנם, המלה "הכישו" מתחילה באות ה"א, אך עיקרה הוא "כישו", הנרמז באות כ"ף⁴⁰. כפי שאומר רש"י בפרשת בראשית²², שהאות שי"ן שבמלה "שמים" רומזת למלה "אש", למרות שמלה זו מתחילה באל"ף, כי החלק העיקרי הבולט במלה "אש" הוא האות שי"ן.

י. הקושי על הפירוש השני גדול יותר

אך הפירוש "שאיחר... והכישו" קשה בכללותו: מכל האריות שחיו לפני המבול, בחר הקדוש־ברוך־הוא בעצמו 52דוקא בארי יחיד זה ובת זוגו, שדוקא הוא יינצל מהמבול⁴¹, מפני מעלותיו. כיצד ייתכן שעקב איחורו של נח בהאכלתו פעם אחת, יכיש אותו אריה מיוחד זה?! והרי, הצלתו של האריה היתה באמצעות נח, ובנוסף לכך הוא האכילו במשך כל תקופת המבול, ואף בפעם יחידה זו שבו איחר נח בהאכלתו, לא היה זה משום עיסוקיו הפרטיים, אלא עקב טרדותיו הרבות בעבודתו בתיבה⁴², וכיצד ייתכן שמפני זאת ינשכהו ארי זה?

על כך משיב רש"י על ידי הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם", שכאשר צדיק נוהג פעם אחת שלא כראוי, אפילו בדקות שבדקות, הוא נענש "בארץ", בעולם הזה, כדי שלא יחסר שכרו בעולם הבא. ולפיכך יוצא, שהארי נשכו למען טובתו של נח⁴³.

אך פירוש זה אינו מובן: אמנם, הגיע לנח ש"ישולם", אך כיצד ייתכן שהארי יכישו, שזהו ההיפך מהנאמר במפורש "ורדו... בכל חיה"⁴⁴? אפילו כאשר יידע בן החמש את דברי רש"י בהמשך⁴⁵, שמפני שחטאו דור המבול הופקרו לחיות וכו', בכל זאת קשה ביותר לומר כך על נח, איש צדיק תמים, ועל כך שאיחר במזונות הארי? לפיכך צריך רש"י להביא גם את הפירוש "מטורח הבהמות והחיות".

וכיון שהקושי על הפירוש "שאיחר..." גדול הרבה יותר מהקושי על הפירוש "מטורח..." (מדוע לא השפיע הטורח גם על בני נח⁴⁶) – לכן מביא רש"י את הפירוש "מטורח..." תחילה, לציין שזהו הפירוש העיקרי.

יא. שליחות על אף כל הקשיים

בפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה"⁴⁷, וההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא:

כאשר יהודי זוכה ונבחר להיות שליח של הרבי (שאין לו, ח"ו, פניות אישיות בכך, אלא – להפצת היהדות. ואמרו חז"ל "צדיקים דומין לבוראן"⁴⁸) 53למטרת הזנת העולם במזון רוחני, והוא נתקל בקשיים עצומים בעבודתו, עד כדי כך, שלפעמים חסרים לו אפילו הצרכים ההכרחיים ביותר לקיום גופו, כאכילה ושתיה וכדומה, ועלול להיגרם ר"ל נזק לבריאותו, הוא עשוי לחשוב:

מעצם הבחירה בי להיות שליח, מובן, שיש לי מעלות מיוחדות. ואם כך, צריך היה לתת לי כבוד רב על עצם נכונותי להשפיל את עצמי כל כך ולעסוק בהאכלת העולם, ובטיפול אף באלו השייכים לסוג של "בהמות וחיות" לעומתי. והנה, על הכבוד אני מוכן אמנם לוותר. אך מדוע מגיע לי לסבול קשיים כה עצומים בעבודתי, עד כדי מחסור באכילה ובשתיה, העלול לגרום להיפך מבריאות הגוף, והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת?) ה' הוא"⁴⁹. ואם כך – הוא טוען – מה לי וכו', אעזוב את השליחות ואחסוך על ידי כך הרבה צער וייסורים!

על כך משיבים לו, שכבר היה לעולמים:

על נח מעידה התורה⁵⁰, שלמרות שחי בדור של רשעים (בדורותיו) הוא היה "צדיק תמים". בנוסף לכך, כל העולם ניצל בזכותו, והוא נבחר על ידי הקדוש־ברוך־הוא להיות השליח לדאוג לכלכלתם. למרות זאת היה נח "גונח וכוהה דם". ומה הביאו לידי כך – טורח הבהמות והחיות: עבודה קדושה זו של כלכלת העולם גרמה לו להיות חולה, עד כדי יריקת דם ר"ל. ובכל זאת הוא המשיך בעבודתו, והתמיד בה באופן של "טורח".

והתורה, מלשון הוראה⁵¹, מספרת לנו זאת, כדי שנלמד מכך. שאת השליחות המוטלת על כל יהודי הוא חייב לבצע למרות כל הקשיים. יהי מה – על השליחות לא ישפיעו הקשיים! ובמיוחד כאשר עדיין אין הוא מגיע, תודה לה', למצב של "גונח...".

אמנם קשה: אם הקב"ה חפץ בביצוע השליחות, מדוע הוא מערים קשיים לפני השליח? התשובה לכך היא, ש"חנם" מקבלים רק במצרים⁵². בענינים של קדושה אין משיגים בקלות, אלא דוקא על ידי יגיעה⁵³. ואדרבה: ככל שהקשיים בעבודה רבים יותר, זוהי הוכחה ברורה יותר שזהו ענין של קדושה, החשוב ביותר עבורו⁵⁴.

יב. יש לבצע את השליחות בשמחה

כאשר יהודי משכנע את עצמו להמשיך בכל זאת בביצוע שליחותו (על אף הקשיים הכרוכים בכך), הוא עלול לעשות זאת באופן של "גונח", בהרהרו: כיון שהתורה מצווה עלי לא 54לעזוב את עבודתי זו בשום אופן, הרי "לצערי" אין לי ברירה.

על כך אומר רש"י, שהענין של "גונח..." הוא רק לפי הפירוש הב', שהוא הטפל. ואילו לפי הפירוש הא' והעיקרי אין כלל אפשרות של "גונח". כלומר, גם כאשר הוא סובל יסורים מצד הגוף, ר"ל, הרי מצד הנפש, שהיא עיקרו של האדם⁵⁵, אין הוא גונח כלל⁵⁶. אדרבה: הוא שרוי בשמחה גדולה על זכותו לעסוק בעבודה חשובה זו⁵⁷, ובמה נחשבים הקשיים וכדומה לעומת מילוי השליחות⁵⁸.

אפשר לחשוב, שעבודה כה נעלית של קיום שליחותו של הקב"ה בשמחה למרות היותה כרוכה בייסורים ובעגמת נפש אפשרית רק אצל יחידי סגולה. לכן קבע רש"י הוראה זו, שאין כלל ענין של "גונח..." (לא בפירוש הלקוח ממדרש אגדה, אלא) ב"פשוטו" והרי פשוטו של מקרא קשור אפילו לאלו שהם עדיין ילדים (ברוחניות).

יג. ההסבר לשמחה מתקבל גם על ידי הגוף

אך היהודי שואל: אמנם, הוא יכול להשפיע על עצמו לבצע את השליחות למרות הטרחה הרבה, עד כדי "גונח...", שהרי יהודי הוא בעל קבלת עול⁵⁹, והוא יבצע זאת מתוך קבלת עול. אך כדי לעשות זאת בשמחה, כדי להרגיש זאת, עליו לקבל הסבר המתקבל בשכלו על מה עליו לשמוח.

אילו הוא היה בעל דרגה נעלית, היה ההסבר פשוט ביותר: כיון שהגוף אינו תופס מקום לעומת הנשמה, אין יסורי הגוף הנבזה יכולים להפריע לשמחת הנשמה בקיימה את רצון העליון⁶⁰. אך כיון שהוא איש פשוט, כאמור לעיל, שרש"י קבע הוראה זו ב"פשוטו", והגוף בכל זאת חשוב בעיניו, לכן כדי שהוא יעשה זאת בשמחה, עליו לקבל הסבר שיתאים גם לגוף. לפיכך הוא טוען: כיון שמצד הגוף הוא סובל ו"גונח" כיצד יהא שרוי בשמחה?

על כך משיבים, שהענין של "גונח..." נלמד רק מכך שהמלים "אך נח" מופיעות בהמשך ל"וימח את כל היקום" (כדלעיל בסעיף ו'), ומן הביטוי "אך נח", כדלעיל בסעיפים ג' וה'.

יד. שמחה על ההצלה מה"מבול"

כאשר יהודי מתבונן בענין של "וימח..." של דורנו, כאשר חלק חשוב ביותר של העולם נמחה ע"י ה"מבול" (של דורנו) בגשמיות, (שזה שייך לגוף); והוא מתבונן גם ב"וישאר אך נח", שהמלה "אך" מבטאת בדרך כלל חידוש, כדלעיל, שהצלתו מהמבול היא חידוש, שהרי ידע אינש בנפשיה מי 55הוא, וכמה גדולים וטובים ממנו לא ניצלו,

הרי כאשר הוא חושב על כך לעומק, מובן גם מצד הגוף שאין לו על מה להיאנח⁶¹. להיפך: עליו להיות בשמחה עצומה על אשר הקדוש־ברוך־הוא הצילו מה"מבול", כאשר הרבה גדולים וטובים ממנו טבעו בו, ובנוסף לכך מזכים אותו בשליחות כה נעלית.

טו. לזולת מגיע הכל

אפשר לחשוב, שכיון שיהודי צריך לשמוח אף כאשר הוא "גונח", הרי לא נורא אם הוא יתנהג גם עם זולתו בדרך זו.

על כך נלמדת ההוראה מפירוש רש"י בהמשך "שאיחר מזונות לארי – והכישו": לזולתו עליו לספק הכל בדיוק בזמן, ואם לאו הרי הוא נענש על כך ר"ל.

ממך עצמך דורשים "אתכפיא" אפילו בצרכים ההכרחיים ביותר, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא⁶², שתלמידי חכמים היו מרעיבים עצמם שתי שעות, אף־על־פי שמובן שתלמידי חכמים לא אכלו מותרות. אך לזולתך עליך לדאוג לספק כל צרכיו בדיוק בזמן, בלי לבדוק אם הם הכרחיים או מותרות⁶³.

וכנגד הטענה, שאתה "צדיק תמים" וזולתך הוא כ"בהמה וחיה" לעומתך, ומדוע עליך להשתדל עבורו יותר מאשר לעצמך? – משיבים לכך שתי תשובות:

ראשית, אינך יכול להעריך את דרגתו של זולתך. ייתכן בהחלט שהוא "ארי" ו"מלך"⁶⁴.

שנית, לו יהי כדבריך, שאתה ה"צדיק", הרי אדרבה: "הן צדיק בארץ ישולם". כדי שהצדיק יגיע לעולם הבא, וכן לדרגות נעלות בעולם הזה, כענין של "עולמך תראה בחייך"⁶⁵, הוא צריך לסבול בעולם הזה. אך לזולתך, אשר לדבריך איננו צדיק, מגיע כל טוב גשמי.

טז. על ידי קיום ההוראות מגיעים ל"נח נח"

כל פרט בתורה מדוייק לחלוטין. לפיכך, העובדה ששתי הוראות אלו

– (א) שצריך להתמסר לביצוע שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא על אף מצב של "גונח", ולקיימה גם אז בשמחה, (ב) לספק לזולת את כל צרכיו בזמן הדרוש לו –

מופיעות ונלמדות במלים "אך נח", מוכיחה, שעל ידי קיום הוראות אלו מגיעים לנח אשר בתחילת כל הפרשה: "נח נח" פעמיים – "נייחא דעילאי" 56ו"נייחא דתתאי"⁶⁶, עד אשר מגיעים למנוחה האמיתית ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁶⁷.

(משיחת ש"פ נח תשכ"ח)