55
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הוא, וכמה גדולים וטובים ממנו לא ניצלו,
הרי כאשר הוא חושב על כך לעומק, מובן גם מצד הגוף שאין לו על מה להיאנח61. להיפך: עליו להיות בשמחה עצומה על אשר הקדוש־ברוך־הוא הצילו מה"מבול", כאשר הרבה גדולים וטובים ממנו טבעו בו, ובנוסף לכך מזכים אותו בשליחות כה נעלית.
טו. לזולת מגיע הכל
אפשר לחשוב, שכיון שיהודי צריך לשמוח אף כאשר הוא "גונח", הרי לא נורא אם הוא יתנהג גם עם זולתו בדרך זו.
על כך נלמדת ההוראה מפירוש רש"י בהמשך "שאיחר מזונות לארי – והכישו": לזולתו עליו לספק הכל בדיוק בזמן, ואם לאו הרי הוא נענש על כך ר"ל.
ממך עצמך דורשים "אתכפיא" אפילו בצרכים ההכרחיים ביותר, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא62, שתלמידי חכמים היו מרעיבים עצמם שתי שעות, אף־על־פי שמובן שתלמידי חכמים לא אכלו מותרות. אך לזולתך עליך לדאוג לספק כל צרכיו בדיוק בזמן, בלי לבדוק אם הם הכרחיים או מותרות63.
וכנגד הטענה, שאתה "צדיק תמים" וזולתך הוא כ"בהמה וחיה" לעומתך, ומדוע עליך להשתדל עבורו יותר מאשר לעצמך? – משיבים לכך שתי תשובות:
ראשית, אינך יכול להעריך את דרגתו של זולתך. ייתכן בהחלט שהוא "ארי" ו"מלך"64.
שנית, לו יהי כדבריך, שאתה ה"צדיק", הרי אדרבה: "הן צדיק בארץ ישולם". כדי שהצדיק יגיע לעולם הבא, וכן לדרגות נעלות בעולם הזה, כענין של "עולמך תראה בחייך"65, הוא צריך לסבול בעולם הזה. אך לזולתך, אשר לדבריך איננו צדיק, מגיע כל טוב גשמי.
טז. על ידי קיום ההוראות מגיעים ל"נח נח"
כל פרט בתורה מדוייק לחלוטין. לפיכך, העובדה ששתי הוראות אלו
– (א) שצריך להתמסר לביצוע שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא על אף מצב של "גונח", ולקיימה גם אז בשמחה, (ב) לספק לזולת את כל צרכיו בזמן הדרוש לו –
מופיעות ונלמדות במלים "אך נח", מוכיחה, שעל ידי קיום הוראות אלו מגיעים לנח אשר בתחילת כל הפרשה: "נח נח" פעמיים – "נייחא דעילאי"
הערות
- 61. אי"ז סותר למשנת"ל סי"ב שזהו מצד נפשו דוקא – כי הכוונה ב"נפש" שם הוא (גם) לנפש החיונית, שהיא עיקר לגבי הגוף עצמו.
- 62. פכ"ז (לד, ב), עפ"י שבת יו"ד, א.
- 63. ראה כתובות סז, ב ורש"י דברים טו, ח: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
- 64. ראה פסחים נ, א: עליונים למטה ותחתונים למעלה.
- 65. ברכות יז, סע"א – ראה תניא פי"ד (כ, א).
רש"י על דברים ט״ו:ח׳ - הטקסט מספריא
פתח תפתח. אֲפִלּוּ כַמָּה פְעָמִים (שם):
כי פתח תפתח. הֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא:
והעבט תעביטנו. אִם לֹא רָצָה בְמַתָּנָה תֵּן לוֹ בְּהַלְוָאָה (עי' שם; כתובות ס"ז):
די מחסרו. וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה לְהַעֲשִׁירוֹ:
אשר יחסר לו. אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו (שם):
לו. זוֹ אִשָּׁה וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית ב') אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ספרי):
פתח תפתח [BUT] THOU SHALT SURELY OPEN [THINE HAND] — even many times (Sifrei Devarim 116:13).
כי פתח תפתח BUT THOU SHALT SURELY OPEN [THINE HAND] — Here, you see, the word כי has the meaning of “but” (whilst e.g.. in v. 7 it means “if”, in v. 10 “because”).
והעבט תעביטנו AND THOU SHALT LEND HIM ON PLEDGE — If he does not want a gift, give it to him as a loan (cf. Sifrei Devarim 116:14; Ketubot 67b).
די מחסרו [LEND HIM ON PLEDGE] SUFFICIENT FOR HIS NEED — but you are not commanded to make him rich.
אשר יחסר לו [SUFFICIENT FOR HIS NEED] IN THAT WHICH HE LACKETH — This implies: you must provide him even with a horse to ride on and a slave to run before him (if he was accustomed to such and now feels the lack of them) (Sifrei Devarim 116:16; Ketubot 67b).
לו — implies that you must help him even to get a wife; for so it states. אעשה לו עזר כנגדו “I will make a helpmate for him (לו)” (Sifrei Devarim 116:17; Ketubot 67b).
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.