שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ח

254

בס"ד. שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בהמשך להמדובר לעיל¹⁸¹⁷ בנוגע לענין ד"ויעקב הלך לדרכו" ¹⁸¹⁸ – הרי מובן שיש בזה כמה שליבות ומדריגות ¹⁸¹⁹ :

התחלת הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" היא אמנם במוצאי שמח"ת, וכפי שהי' נהוג פעם ¹⁸²⁰ להכריז בגלוי במוצאי שמח"ת, שעכשיו מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו";

אבל אעפ"כ ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" גם לאחרי כן – כי, גם הימים שלאחרי שמח"ת שייכים עדיין לחודש תשרי, עד ליום השלושים בחודש שגם הוא חלק מחודש תשרי, שהוא חודש כללי כו' ¹⁸²¹ , וכמרומז בשמו: "תשרי", שיש בו האותיות ר' ש', שמורה על ענין הראש ¹⁸²² , והיינו, שכל חודש תשרי הוא כמו "ראש השנה"; ומזה מובן, שכאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, אזי ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו".

ב. וככל הענינים – הרי זה מפורש בנגלה דתורה:

איתא בגמרא ¹⁸²³ שהזמן ש"יגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (בשובו מהעלי' לרגל) הוא – "חמשה עשר יום אחר החג".

כלומר: היציאה מביהמ"ק לחזור לביתו התחילה אמנם מיד למחרת החג (שהרי החג עצמו "טעון לינה" ¹⁸²⁴ ), אבל, עד שכל בנ"י הגיעו לבתיהם – "שמחים וטובי לב גו'" ¹⁸²⁵ , על כל מה שלקחו עמהם מביהמ"ק – עבר עוד משך זמן; וכל זמן שהיו נמצאים בדרך, היו קשורים עדיין לביהמ"ק (המקום שממנו הלכו) יותר מאשר לבתיהם (המקום שהלכו אליו).

255

וטעם הדבר:

הנשמה מצד עצמה, כפי שהיא בעצם – הרי היא קשורה עם אלקות, ואינה שייכת לענינים אחרים, ענינים גשמיים כו', ורק בגלל ש"על כרחך אתה חי" ¹⁸²⁶ , צריכה הנשמה לירד למטה, ולהתעסק עם ענינים גשמיים, כמו כל פרטי המלאכות דהחורש וזורע כו' (מלבד אלו ש"נדבה רוחם אותם כו' לעמוד לפני ה' לשרתו כו'", כמו הכהנים והלויים ¹⁸²⁷ , אבל כל שאר בנ"י צריכים לעסוק גם בענינים גשמיים).

ולכן, כאשר יהודי הי' חוזר לביתו מביהמ"ק, ששם הי' אצלו הענין ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות" ¹⁸²⁸ , באופן ד"עין בעין" ¹⁸²⁹ – הנה כל זמן שלא הגיע עדיין לביתו ולעיסוקיו הגשמיים באופן של קביעות – נשאר עדיין קשור עם ביהמ"ק, בהתאם למעמדו ומצבו מצד עצם הנשמה.

ומה גם שהיותו בביהמ"ק בעת העלי' לרגל הי' באופן של קביעות (שהרי לא די בהליכה לביהמ"ק, אלא הי' צריך לבוא לשם בפועל ממש ובאופן של קביעות), וא"כ, כל זמן שאין קביעות אחרת (כיון שלא הגיע עדיין לביתו לעסוק בעניניו הגשמיים באופן של קביעות), לא יכולה להתבטל הקביעות דביהמ"ק שהיתה אצלו בעת העלי' לרגל.

וכן הוא בנוגע לכללות ענין היו"ט – שהוא בדוגמת ענינו של בית-המקדש, שהרי יו"ט הוא "מקראי קודש" ¹⁸³⁰ , היינו, שמזמינים את ענין הקדושה (בחי' קודש שלמעלה גם מקדוש ¹⁸³¹ ) שתומשך למטה ¹⁸³² – שאף שמסתיים במוצאי יו"ט, שאז עורכים הבדלה – "המבדיל בין קודש לחול", הרי עדיין נמשכים עניני היו"ט, ובנדו"ד, בבואנו מ"זמן שמחתנו", נמשכת עדיין השמחה דשמע"צ ושמח"ת, וכל ה"רעש" של חודש תשרי, עד הזמן שכל אחד שב לביתו, שאז מתחילה אצלו העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן של קביעות, בעבודה מסודרת בכל פרטי הענינים.

ג. וכשם שהמעבר משמע"צ ושמח"ת לימים שלאח"ז הוא באופן שצריך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם" ¹⁸³³ , שזהו כל ענינו של

256

שמע"צ כו' – כן הוא גם עתה, בנוגע למעבר מחודש תשרי לחודש מרחשון:

ידוע הביאור ¹⁸³⁴ בדיוק הלשון "קשה עלי פרידת כם " – דלכאורה, כיון שמדובר אודות הפרידה של בנ"י מהקב"ה, הול"ל "קשה עלי פרידת נו " – כי, כאשר שוללים ענין של פירוד בין בנ"י, "פרידתכם", עי"ז שבנ"י הם באחדות, אזי לא יכול להיות פירוד בין בנ"י להקב"ה ("פרידתנו"), כמ"ש ¹⁸³⁵ "ברכנו אבינו כולנו כאחד", והיינו, שכאשר בנ"י הם באחדות, "כולנו כאחד", אזי ישנו הענין ד"ברכנו אבינו", ועד –"באור פניך"19, שמאיר אצל בנ"י בחי' "פניך".

והענין בזה:

הסדר ע"פ תורה הוא – שכל אחד צריך לחזור לביתו, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ¹⁸³⁶ , והרי בודאי ישנו חילוק בין "גפנו", רכוש היחיד, לענין ששייך לציבור ורבים ועד לכללות ישראל, ונפק"מ גם להלכה – בנוגע לתרומות ומעשרות וכיו"ב, שצ"ל מממונו דוקא, כך, שע"פ התורה יש לכל אחד מישראל עבודתו המיוחדת, וכל אחד במסילתו יעלה כו'.

אבל אעפ"כ, הרי זה צריך להיות באופן של אחדות. ואדרבה: כאשר פועלים ענין של אחדות גם במעמד ומצב שכל אחד עסוק בעבודתו הפרטית, יש יתרון גדול יותר בענין האחדות, כיתרון ¹⁸³⁷ האור מן החושך כו'.

והנתינת כח לענין האחדות היא – מחודש תשרי, שבו מודגשת אחדותם של ישראל, כמ"ש ¹⁸³⁸ "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (כמבואר בלקו"ת ¹⁸³⁹ ).

ולהעיר גם מדיוק הלשון "יחד שבטי ישראל" – שבט מלשון ענף ¹⁸⁴⁰ , שמורה על ענין ההתחלקות, שהרי ישנם כמה ענפים כו', ובנדו"ד, שישנם י"ב שבטים בזמן אחד [ולא כמו ה"אבות", שישנו זמן שבו הי' אברהם העיקר ¹⁸⁴¹ , ולא יצחק, וישנו זמן שבו הי' יצחק העיקר, ולא יעקב], ואעפ"כ, הרי זה באופן של אחדות – " יחד שבטי ישראל".

257

ד. ובנוגע לפועל:

הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" בנוגע לעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל – מתחיל כאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון, כי, במשך כל חודש תשרי, עד ליום האחרון שבו (שגם הוא חלק מחודש תשרי, כנ"ל ס"א), הנה כיון שנקרא "חודש השביעי" ¹⁸⁴² , "שהוא משובע בכל" ¹⁸⁴³ , היינו, שיש בו ענין השובע, שהו"ע הריבוי – הרי זה מעמד ומצב שלמעלה מהתחלקות לפרטים, ולא נרגשים בו עדיין ענינים פרטיים; ורק כאשר יוצאים מחודש תשרי ונכנסים לחודש מרחשון, אזי מתחילה עבודה פרטית בענינים פרטיים.

ולכן, יש צורך להבהיר את הענין ד"קשה עלי פרידתכם", ולפעול את ענין האחדות, כנ"ל.

וענין האחדות נעשה ע"י לימוד התורה, כי, התורה היא "תורה אחת" ¹⁸⁴⁴ , ועל ידה פועלים שלום – שהו"ע האחדות – בעולם, כמארז"ל ¹⁸⁴⁵ "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר ¹⁸⁴⁶ וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך", ובאופן שאין כל אומה ולשון שולטת על בנ"י ¹⁸⁴⁷ .

ומזה מובן, שכדי לפעול את ענין האחדות אצל בנ"י, צ"ל החלטה להוסיף בקביעות עתים לתורה בכל יום ויום.

וכיון שהשלום – שהו"ע האחדות – הוא "כלי מחזיק ברכה לישראל" ¹⁸⁴⁸ , הרי עי"ז מתברכים בנ"י בכל המצטרך להם, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" ¹⁸⁴⁹ .

* * *

ה. נוסף על המדובר כמ"פ ¹⁸⁵⁰ אודות המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו, שיום השבת בא מיד לאחרי היו"ט, כפי שהי' בר"ה, בחג הסוכות, ובשמע"צ ושמח"ת – יש גם מעלה מיוחדת בקביעות שנה זו בנוגע ליום הש"ק זה, פ' נח, שבו חל ר"ח מרחשון.

ובהקדמה – שבשבת בראשית, שהוא שבת כללי, מברכים את

258

חודש מרחשון, שחל בדרך כלל באמצע השבוע, ורק לאח"ז בא יום הש"ק; ואילו בקביעות שנה זו מתחיל ר"ח מרחשון עצמו ביום הש"ק.

וע"פ המבואר לעיל שבר"ח מרחשון מתחילה העבודה הפרטית (שהרי העבודה דחודש תשרי היא עבודה כללית), מובן גודל העילוי בקביעות שנה זו – שהתחלת העבודה הפרטית של כל השנה כולה היא ביום הש"ק.

זאת ועוד:

יום השבת קשור גם עם ערב שבת, כמארז"ל ¹⁸⁵¹ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שכל עניני השבת – "יאכל בשבת" – קשורים ותלויים באופן העבודה והטירחא ב"ערב שבת".

וכיון שערב שבת זה שייך עדיין לחודש תשרי – כאמור לעיל שענינו של חודש תשרי ישנו בכל ימי החודש, עד ליום האחרון שבו, ואדרבה: כיון ש"נעוץ תחלתן בסופן" ¹⁸⁵² , הנה דוקא בסופו של החודש בא לידי ביטוי עיקר ענינו של החודש – נמצא שה"אכילה" של יום הש"ק זה (שנעשית ע"י הטירחא בערב שבת) היא מענינו של חודש תשרי.

וכיון שיום השבת "מיני' מתברכין כולהו יומין" ¹⁸⁵³ , הרי גם ענינו של חודש תשרי שישנו ביום הש"ק זה (שבו מתחילה העבודה הפרטית של כל השנה כולה), נמשך על כל השנה כולה.

ו. והענין בזה:

נתבאר לעיל (ס"ד) שחודש תשרי נקרא "חודש השביעי", ע"ש "שהוא משובע בכל, גתות בתוכו ברכות בתוכו כפור בתוכו סוכה בתוכו לולב וערבה בתוכו"27, והיינו, שהוא משובע הן בענינים גשמיים, כמו יין ושמן (שהרי חג הסוכות הוא הזמן ד"באספך מגרנך ומיקבך" ¹⁸⁵⁴ ), והן בענינים רוחניים, מצוות כו', שישנם בו באופן של שובע, בריבוי ובהרחבה.

וכיון שבקביעות שנה זו מודגשת ההמשכה של חודש תשרי על כל השנה כולה – הרי מובן שבמשך כל השנה ישנם כל הענינים, הן הגשמיים והן הרוחניים, באופן של ריבוי והרחבה.

ובפרטיות יותר:

בנוגע ללימוד התורה – שהקביעות עתים לתורה תהי' באופן של

259

הרחבה, והיינו, שלא יסתפק בכך שע"פ הפס"ד בשו"ע אדה"ז ¹⁸⁵⁵ יכול לצאת ידי חובתו בלימוד פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ואם יחמיר על עצמו, ילמד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אלא יש להשתדל ללמוד תורה בכל זמן פנוי; ועד שהקביעות תהי' לא רק בנפש, אלא גם בגוף – שתפעל על הגוף כו'.

ועד"ז בנוגע לקיום המצוות – שקיום המצוות לא יהי' כ"מצות אנשים מלומדה" ¹⁸⁵⁶ , אלא מתוך דחילו ורחימו, ובמילא יהי' קיום המצוות בהידור, ועד למהדרין מן המהדרין, כפי שמצינו להדיא בנוגע לנרות חנוכה ¹⁸⁵⁷ , ומזה מובן גם בנוגע לשאר המצוות.

ובפרט בנוגע למצות צדקה – כמ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה ¹⁸⁵⁸ (ואח"כ גם באגה"ק ¹⁸⁵⁹ ) שיש "להרבות מאד מאד בצדקה", עוד יותר מהשיעור של הידור מצוה (חומש), וכמובן ש"מאד מאד" הוא הרבה יותר מאשר "מאד" סתם, ועד – באין ערוך, ועי"ז יומשך לו מלמעלה אלף פעמים ככה.

וכל זה קשור גם עם ענין השמחה, שעי"ז נעשית העבודה באופן של הרחבה, כמבואר בהמשך שמח תשמח ¹⁸⁶⁰ , שהשמחה תעורר את הכחות הצפונים והנעלמים והעצמיים, ועד ליחידה בנפש, שפועלת שינוי בכל הענינים.

ועי"ז נמשכת גם ברכת הוי' בכל הענינים, בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, ועד למילוי משאלות לבב כאו"א לטובה, ועד לטובה האמיתית – ביאת משיח,

ובפרט בנוגע לאלו שנמצאים במיצר ובשבי', שאצלם יהי' קיום היעוד דביאת משיח באופן של יתרון האור מן החושך,

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנני מביא אותם מארץ צפון וגו'.

* * *

ח. כנראה הודיעו והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק ¹⁸⁶¹

260

"אך נח", אבל, כמדובר כמ"פ שלא מדייקים בפירוש רש"י, ואין הדבר נוגע כו', הנה גם בהכרזה הנ"ל לא דייקו, והכריזו שידובר אודות פירוש רש"י על הפסוק " וישאר אך נח", בה בשעה שרש"י נעמד רק על התיבות "אך נח".

ולפני הביאור בפירוש רש"י זה, הנה כיון ששאלו שאלות על המדובר בשבוע שעבר ¹⁸⁶² בפירוש רש"י על הפסוק ¹⁸⁶³ "ויכל אלקים ביום השביעי", ש"הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה" – יש לילך על הסדר, ולהשלים תחילה הביאור בפירוש רש"י משבוע שעבר.

המשך הביאור בפרש"י על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית, שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ה ע' 24 ואילך.

ט. המשך הביאור בדברי הגמרא ¹⁸⁶⁴ "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" – נכלל בשיחת ש"פ בראשית התוועדות ב' (המשך לשמח"ת) סמ"א ואילך (לעיל ע' 230 ואילך).

* * *

י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אך נח" "לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר ¹⁸⁶⁵ הן צדיק בארץ ישולם",

– שפירוש תיבת "אך" הוא (לא "רק", כיון שאין בזה חידוש, אלא) "לבד", שנח נשאר לבדו. וענין זה נאמר בלשון "אך", לשון מיעוט, שהי' ענין של מיעוט וחסרון אצל נח עצמו – שהי' גונח וכוהה (כמרומז ב"אך": א' – א וי (גונח), וכ' – כ והה) דם (הוא הנפש, חסרון בעיקר המציאות, דוגמת "וימח גו'"45), בסיבת המבול – "מטורח הבהמות והחיות". אך עדיין אינו מובן: למה רק נח הי' גונח וכוהה, ולא בניו, שבודאי עזרו לו? ולכן מביא עוד פירוש, שמדובר אודות ארי, מלך החיות, שאותו זן נח עצמו, וכשאיחר מזונותיו, הכישו (ומרומז בתיבת "אך": א יחר מזונות ל א רי וה כ ישו). וכדי לתרץ איך יתכן שארי מיוחד זה שזכה להנצל מהמבול, ישוך את נח שהצילו ופרנסו, רק בגלל שפעם

261

אחת איחר מזונותיו? – מביא רש"י הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם", שנענש אפילו על חטא קל ביותר, כדי שלא יחסר משכרו בעוה"ב.

וההוראה מזה: (א) שיש למלא את השליחות של הספקת מזון רוחני ¹⁸⁶⁶ למרות כל הקשיים ¹⁸⁶⁷ , ולא בלית ברירה (כי, "גונח כו'" לא נרמז בפירוש ע"פ פשש"מ, ששייך לכאו"א), אלא מתוך שמחה, כאשר יתבונן בכך שניצל מהמבול שבדורנו, (ב) שבנוגע להזולת ¹⁸⁶⁸ יש לספק כל המצטרך לו (מבלי להכנס לחשבונות ¹⁸⁶⁹ אם זהו הכרחיות או מותרות ¹⁸⁷⁰ ) בעתו ובזמנו –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 47 ואילך.