16

הפשט אין ידוע איזה סוג דגים נקרא תנינים, מוכח, לכאורה, שבפירושו "דגים גדולים" אין רש"י מתכוון לתת סימן לדגים־התנינים, אלא לבאר את פירוש המלה תנינים⁶, שהמשמעות של המלה תנינים עצמה היא – דגים גדולים⁷,

ולפי זה קשה⁸: אם במלה תנינים עצמה נכללת המשמעות של דגים גדולים, אין מקום להוסיף את התואר "הגדולים" לאחר המלה "התנינים"?

ג. התנינים – "הוא לויתן"

לאחר שמביא רש"י את פירוש האגדה שתנינים "הוא לויתן", הוא מוסיף "ובן זוגו"⁹ – שבמלה תנינים אין הכוונה רק ללויתן הזכר, אלא אף לבן זוגו. לאחר מכן הוא מצטט את המשך דברי האגדה: "שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא¹⁰, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם"¹¹. ומסיים רש"י: "התנינם כתיב" – שבכך מובן מדוע נאמר "התנינם" ללא יו"ד, בלשון יחיד¹², כי לאחר שהקדוש־ברוך־הוא הרג את הלויתן־הנקבה, נשאר רק תנין אחד.

אין מובן: כדי לפרש לאיזה סוג דגים הכוונה במלה "תנינם", מספיק לומר "הוא לויתן". מדוע מצטט רש"י גם את המשך דברי האגדה?

ד. דברי האגדה באים ליישב קושי בולט

במבט ראשון נראה מדברי רש"י, שהקושי שלו במלה "התנינם" הוא:

מקריאת המלה "התנינים" בלשון רבים (בתוספת יו"ד), וכן מן הניסוח "התנינים הגדולים" ברור שמדובר כאן על יותר מאשר תנין אחד. אם כך, מדוע כתובה המלה "התנינם" בלשון יחיד, ללא יו"ד?

כדי ליישב קושי זה מביא רש"י את דברי האגדה, שבמלה "התנינם" אכן מתכוונים ללשון רבים – שנים: "...הוא ובן זוגו". אך בכל זאת נאמר "התנינם" בלשון יחיד, כי "הרג את הנקבה", ונשאר רק תנין אחד¹³.

אך לאמיתו של דבר אי אפשר לפרש כך. כי כאשר רש"י מסביר את הסיבה לכך שמלה מסויימת כתובה בכתיב "חסר", הוא נוהג בכל מקום¹⁴ לציין בתחילה שהמלה כתובה בכתיב חסר, ורק לאחר מכן לבאר את הסיבה לכך.