שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט

107

בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ע"פ הכלל "פותחין בדבר מלכות" ⁸¹⁸ – "מאן מלכי רבנן" ⁸¹⁹ – יש לפתוח בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות אחרון של פסח לפני עשרים וחמש שנה (כפי שכבר נדפס בספר השיחות של השנה ההיא ⁸²⁰ ), וז"ל:

שביעי של פסח הוא הגילוי של משה רבינו, ואחרון של פסח הוא הגילוי של משיח.

ענין זה משתקף בהפטרות של ימים אלו – ששייכים לקריאת התורה, שהרי הפטרה פירושה סיום הקריאה בתורה:

ההפטרה דשביעי של פסח היא שירת דוד ⁸²¹ , ששייכת לקריאת היום בתורה – שירת משה בקריעת ים סוף (כדברי רבינו הזקן בשו"ע ⁸²² : "ומפטיר .. וידבר דוד .. שהיא ג"כ שירה כמו שירת הים שקראו בתורה"), והרי כללות הענין דקרי"ס קשור עם משה, כיון שקרי"ס היתה עי"ז ש"ויט משה את ידו על הים" ⁸²³ ;

וגם ההכנה לקרי"ס ע"י המס"נ של בנ"י שירדו לים – כמ"ש בתהלים קאַפּיטל ס"ח ⁸²⁴ (בגימטריא חיים) "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי", "בעבור הירידה אל הים .. זכה בנימין צעיר השבטים לצאת ממנו שאול המלך להיות רודה ומושל בישראל", ובגלל זה היו "שרי יהודה .. מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים, וכן שרי זבולון ונפתלי" ⁸²⁵ – היתה ע"י משה, שהרי עי"ז שאמר

108

הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו" ⁸²⁶ , נעשו בנ"י מוכנים לקפוץ לים.

וההפטרה דאחרון של פסח היא אודות משיח – "ויצא חוטר מגזע ישי וגו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" ⁸²⁷ , "דמורח ודאין" ⁸²⁸ ,

– ולהעיר, שענין זה הוא מהסימנים של משיח:

בנוגע ל"בן כוזיבא" כותב הרמב"ם ⁸²⁹ ש"רבי עקיבא" ש"חכם גדול מחכמי משנה הי'" (ועד ש"כולהו אליבא דר"ע" ⁸³⁰ ) "הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח", ולכן למדים מזה בנוגע לאופן הנהגתו של משיח, שאינו צריך לעשות אותות ומופתים כו'.

ולפי גירסתנו בגמרא11 – "בר כוזיבא .. אמר להו לרבנן אנא משיח, אמרו לי', במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו".

והרי בנוגע לדיני נפשות צריך להיות דבר ברור, מבלי לסמוך על אומד וכו', וכדברי שמעון בן שטח, שראה אדם ש"סייף בידו ודמו מטפטף כו'", ואעפ"כ, כיון שלא ראה בעצמו שהרג את הנפש, לא היו יכולים להענישו מיתה ⁸³¹ ; וכיון שכאשר "חזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו", עכצ"ל, שכאשר חסר הסימן ד"מורח ודאין" הרי זה דבר ברור שאינו משיח.

והיינו, ש"מורח ודאין" הו"ע שיהי' רק אצל משיח, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לשלמה, שכאשר "ביקש .. לדון .. שלא בעדים .. יצתה בת קול ואמרה לו כו'" ⁸³² , ומכ"ש בנוגע לשאר מלכי יהודה. –

וכיון שמפטירין בענין זה באחרון של פסח, הרי מובן שיום זה שייך למשיח, וזהו הטעם הפנימי שאומרים הפטרה זו באחרון של פסח – שהרי מצד הטעם המובא בשו"ע5, "לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב", היו צריכים לומר הפטרה זו ביום ראשון של פסח, כיון שמפלתו של סנחריב היתה בליל א' של פסח ⁸³³ , ולמה דחו זאת לאחרון של פסח?! – אלא הטעם הפנימי בזה הוא, לפי שיום זה קשור עם משיח ⁸³⁴ .

109

וב' טעמים אלו (הטעם הפשוט מצד מפלתו של סנחריב, והטעם הפנימי מצד שייכות היום למשיח) שייכים זה לזה – כי, מפלת סנחריב היתה ע"י חזקי', ובנוגע לחזקי' איתא בגמרא ⁸³⁵ "ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח" (ורק בגלל איזו סיבה לא בא הדבר לידי פועל).

ב. והנה, כיון שאחרון של פסח בא בהמשך ולאחרי שביעי של פסח, הרי מובן, שעם היותם שייכים זל"ז, ועד שענינם אחד, שהרי אחרון של פסח הוא יו"ט שני דשביעי של פסח, ובארץ ישראל באים שניהם ביום אחד, מ"מ, ישנה גם הקדימה דשביעי של פסח לאחרון של פסח – קדימה בזמן, וכיון שקדימה זו היא ע"פ תורה, הרי מובן שזוהי קדימה גם בתוכן הענין.

ומזה מובן גם בנוגע להאמור ששביעי של פסח קשור עם משה ואחרון של פסח קשור עם משיח – שענינו של משיח בא לאחרי ענינו של משה.

ויובן ע"פ מ"ש הרמב"ם ⁸³⁶ בנוגע למשיח: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וכו'" – דכיון שכל ענין הגלות הוא בגלל ענין החטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ⁸³⁷ , הרי כדי לבטל את הגלות, צריך לבטל את ענין החטאים, ולכן צריך משיח לכוף את כל ישראל לילך בדרכי התורה; אמנם כדי שמשיח יוכל לכוף את כל ישראל לילך בה כו', צריך משיח להיות "הוגה בתורה " – תורת משה , ועי"ז יוכל לכוף את כל ישראל כו'.

ומזה מובן, שכדי שיוכל להיות ענינו של משיח (ש"יכוף כל ישראל לילך בה כו'"), צריך להיות תחילה ענינו של משה ("הוגה בתורה").

וזהו גם מה שאחרון של פסח שקשור עם משיח בא לאחרי שביעי של פסח שקשור עם משה.

ג. ונוסף על ההכנה דשביעי של פסח לאחרון של פסח מצד ענינו של משה עצמו – ישנה גם ההכנה מצד הענין של קריעת ים סוף שהי' בשביעי של פסח:

הענין דקרי"ס בא ע"י המס"נ של בנ"י שירדו לים,

110

– החל מבנימין שהי' הראשון שקפץ לים (כנ"ל בפירוש הפסוק "שם בנימין צעיר גו'", וגם בנוגע לשאר השבטים (ובפרט אלו שנתפרשו בכתוב), כיון שנתקנאו בו ובאו בטענות אליו כו', הרי מזה גופא מוכח שגם להם היתה שייכות לענין המס"נ), וכן מצינו שנחשון בן עמינדב (נשיא שבט יהודה) קפץ לים ⁸³⁸ ,

וע"י בנימין ויהודה נמשך ענין המס"נ לכל בנ"י, כי, בנימין הוא צדיק תחתון ⁸³⁹ , שממשיך מיוסף, צדיק עליון22, לכל בנ"י, וכן יהודה, שהי' מלך על אחיו ⁸⁴⁰ , ו"לא יסור שבט מיהודה" ⁸⁴¹ עד סוף כל הדורות, ולכן הוא הממשיך ענין המס"נ לכל בנ"י.

וענין המס"נ קשור עם משיח – שהרי העבודה שבעקבתא דמשיחא היא ענין המס"נ, כידוע ⁸⁴² בפירוש הכתוב ⁸⁴³ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, בראותו שלמרות החושך הכפול ומכופל של זמן הגלות, יקיימו תורה ומצוותי' מתוך מס"נ,

[כולל גם המס"נ שבזמן הזה – "אל יבוש מפני המלעיגים" ⁸⁴⁴ , וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁸⁴⁵ , שכאשר המלעיגים הם כאלו שאין להם שום שיח ושום סיג בעניני שכל ועאכו"כ בעניני תומ"צ, אזי קשה ביותר לסבול זאת, ויש צורך במס"נ שלא להתפעל כו'. וזהו הביאור בהשייכות של ענין המס"נ גם למדינות החפשיות – כיון שגם שם ישנו הענין ד"אל יבוש מפני המלעיגים"],

וראיית המס"נ של דרא דעקבתא דמשיחא, פעלה ענין של ענוה אצל משה רבינו, שאף שהי' מבחר מין האנושי ⁸⁴⁶ , ובפרט לאחרי מ"ת, שהתורה נקראת על שמו ⁸⁴⁷ , כמ"ש ⁸⁴⁸ "זכרו תורת משה עבדי", הנה בראותו את המס"נ של דרא דעקבתא דמשיחא, נעשה ירוד בעיני עצמו כו' ("אַראָפּגעפאַלן ביי זיך").

ועוד זאת, שגם אצל משיח בעצמו צ"ל ענין המס"נ – כי,

111

הרמב"ם19 פוסק שמשיח "ילחם מלחמות ה'", והרי ענין המלחמה הוא מתוך מס"נ, כפס"ד הרמב"ם ⁸⁴⁹ ש"מאחר שיכנס בקשרי המלחמה .. ישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכו'".

וזהו הקשר וההמשך דאחרון של פסח עם שביעי של פסח (כמו ע"פ נגלה שהוא יו"ט שני, שענינו להשלים מה שהי' חסר ביו"ט ראשון) – כיון שבשביעי של פסח הי' הענין דקרי"ס שבא ע"י המס"נ של בנ"י, ובהמשך לזה בא אחרון של פסח שגם הוא קשור עם ענין המס"נ.

ד. וכשם שע"י המס"נ היתה קריעת ים סוף, כך ע"י העמידה במס"נ מבטלים את כל המניעות והעיכובים,

ועד שבאים לקיום היעוד ⁸⁵⁰ "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר" – כל ד' הנהרות, עד לנהר הרביעי נהר פרת,

וכיון שכל העולם קשור עם ד' הנהרות, כמ"ש ⁸⁵¹ "ונהר יוצא מעדן גו' ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים וגו'", שמהם מקבל כל העולם, הרי מובן שבביטול ד' הנהרות – "והחרים וגו'" – (ע"י ענין המס"נ) נכלל גם ביטול כל העולם כולו,

כן תהי' לנו בקרוב ממש.

* * *

ה. ביאור השייכות של משה ומשיח, כמארז"ל ⁸⁵² "גואל ראשון הוא גואל אחרון" ⁸⁵³ , ע"פ הפתגם ש"משה" בצירוף "אחד" ⁸⁵⁴ (י"ג) בגימטריא "משיח" ⁸⁵⁵ , כי, ענינו של משה, מ"ת ⁸⁵⁶ , הוא נתינת כח על העבודה דבירור וזיכוך העולם באופן של "אחד" (ביטול ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות

112

העולם לאלופו של עולם), שפועלת את הגאולה העתידה ע"י משיח; וענינו בעבודת כל אחד מישראל ⁸⁵⁷ בכל יום ⁸⁵⁸ , שע"י התפלה והתורה ⁸⁵⁹ שבהתחלת היום, ניתן הכח לעבודה במשך כל היום להמשיך את האל"ף בכל עניני העולם, ועד לחשבון צדק בגמר היום באמרו "בידך אפקיד רוחי גו' א-ל אמת" ⁸⁶⁰ –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.

* * *

ו. ע"פ האמור לעיל (ס"א) ששביעי של פסח קשור עם משה ואחרון של פסח קשור עם משיח – צריך להבין:

ידוע ⁸⁶¹ שימים ראשונים של חג הפסח קשורים עם משה, "גואל ראשון", שעל ידו היתה היציאה ממצרים, וימים האחרונים קשורים עם משיח, "גואל אחרון", שעל ידו תהי' הגאולה העתידה (וכמובן גם מדברי משה להקב"ה "שלח נא ביד תשלח" ⁸⁶² , "ביד משיח" ⁸⁶³ ).

וזהו גם הביאור בפנימיות הענינים מדוע אין מברכים שהחיינו בשש"פ ואחש"פ ⁸⁶⁴ – כי, ברכת שהחיינו מברכים על שמחה גלוי' דוקא ⁸⁶⁵ , ולכן מברכים שהחיינו בימים הראשונים שבהם היתה יצי"מ, שהיא שמחה גלוי', כי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים" ⁸⁶⁶ , ולכן "בכל דור ודור (וכפי שמוסיף רבינו הזקן ⁸⁶⁷ : "ובכל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום50) ממצרים" ⁸⁶⁸ , ועאכו"כ שענין זה ישנו בליל

113

הפסח; משא"כ בימים האחרונים שקשורים עם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח – הרי אע"פ ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" ⁸⁶⁹ , הנה כל זמן שעדיין לא בא בפועל, אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שאין זו שמחה גלוי'.

אמנם, ע"פ האמור לעיל ששביעי של פסח קשור (גם) עם משה, שעל ידו היתה קריעת ים סוף – אינו מובן מדוע אין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח, מצד הענין דקרי"ס, שזוהי שמחה גלוי'?

ז. ויובן בהקדם משנת"ל (ס"ה) בנוגע למ"ת, שאז ניתן הכח לעבודה ד"אחד", שעל ידה (ובסיומה) בא משיח.

אמנם, כד דייקת שפיר, הנה הנתינת כח לעבודה הוא רק ענין אחד במ"ת, ונוסף לזה הי' במ"ת גם ענין שנעשה בפועל – שהרי אז היתה אצל בנ"י קבלת עול מלכותו ית', כדאיתא במכילתא ⁸⁷⁰ שבמ"ת אמר הקב"ה "כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם כו'", ומובן שרק קיום הגזירות בפועל הוא לאחרי זמן, אבל קבלת עול מלכותו ית' היתה בשעת מ"ת; וכמו"כ נעשה אז בפועל הענין ד"ובנו בחרת" ⁸⁷¹ , ובאופן שאפילו כאשר בנ"י אינם ראויים לכך, אומר הקב"ה "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (ולכן) "להחליפם באומה אחרת איני יכול" ⁸⁷² , דכיון ש"בנו בחרת", הנה כן יקום!

ועד"ז בנוגע לפעולתו של משה רבינו (שענינו הו"ע מ"ת):

ישנו מה שנעשה בפועל על ידו – שענין זה שייך לימים ראשונים דחג הפסח שבהם היתה היציאה ממצרים (באופן ד"כי ברח העם" ⁸⁷³ ) ע"י משה,

[ובזה נכללת גם פעולת משה על בנ"י ע"י הקרבת הפסח, כמסופר במדרש ⁸⁷⁴ "כיון שעשה משה את הפסח .. הי' ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח, הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין .. מיד נתנו עצמן ומלו ("משה הי' מוהל ואהרן פורע" ⁸⁷⁵ ),

114

ונתערב דם הפסח בדם המילה .. שנאמר ⁸⁷⁶ ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', חיי בדם פסח חיי בדם מילה"],

וכיון שזהו ענין שנעשה ע"י משה בפועל ובגלוי, מברכים על זה שהחיינו, שהרי זו שמחה גלוי';

וישנה גם הפעולה דמשה באופן של נתינת כח בנוגע להמשך העבודה לאח"ז – שעל זה אי אפשר לברך שהחיינו, כיון שאין כאן שמחה גלוי', שתהי' רק בגמר כללות העבודה.

ח. וב' ענינים אלו ישנם גם בשביעי של פסח:

בשביעי של פסח הי' בפועל הענין דקריעת ים סוף; ונוסף לזה יש בשביעי של פסח גם נתינת כח על בקיעת הנהר לעתיד לבוא, וכמשנ"ת ⁸⁷⁷ בפירוש הכתוב ⁸⁷⁸ "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל", ש"הפך ים ליבשה" בלשון עבר קאי על קרי"ס, ו"בנהר יעברו ברגל" בלשון עתיד קאי על בקיעת הנהר לעת"ל, ופירוש הכתוב הוא – שהנתינת כח לבקיעת הנהר לעת"ל היא עי"ז ש"הפך ים ליבשה" בקרי"ס.

ועפ"ז יובן הטעם שאין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח:

אע"פ שבשביעי של פסח הי' הענין דקרי"ס בפועל ובגלוי – הרי קרי"ס היא הגמר של יצי"מ17, ואילו ברכת שהחיינו היא רק בהתחלת השמחה.

ואילו בנוגע לנתינת כח על בקיעת הנהר דלעת"ל – כיון שזוהי רק נתינת כח, ועדיין לא נעשה הענין בפועל, אי אפשר לברך על זה שהחיינו, כיון שאין כאן שמחה גלוי', כנ"ל.

ט. ויש להוסיף, שכן הוא גם במשנת"ל (ס"ה) בנוגע לעבודת כל אחד מישראל בכל יום:

התפלה והתורה שבהתחלת היום, שהם בדוגמת מ"ת, הם לא רק נתינת כח לעבודה בעניני העולם במשך היום, אלא הם גם ענין של עבודה בפועל , שהרי הם מצוות כשלעצמן (מדאורייתא או מדרבנן ⁸⁷⁹ ).

וכפי שמצינו בענין "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ⁸⁸⁰ , שאע"פ שבזה מודגש שכל מעלת התלמוד היא להיותו הכשר והתחלה לענין

115

המעשה, הרי גם הלימוד כשלעצמו הו"ע של עבודה בפועל – מצות תלמוד תורה, כך, שיש בזה גם ענין של פועל, וגם נתינת כח לענין המעשה שלאח"ז. וע"ד משנת"ל (ס"ז) בנוגע למשה, שיש מה שנעשה על ידו בפועל, ויש גם נתינת כח על המעשה שלאח"ז, ועד"ז בנוגע לתורה שנקראת על שמו, "זכרו תורת משה עבדי".

וכן בנוגע לאמירת "בידך אפקיד רוחי גו'" בגמר היום, שאין זה רק נתינת כח ליום המחר, שהקב"ה יחזיר לו נשמתו ויהי' ברי' חדשה ⁸⁸¹ , כמ"ש ⁸⁸² "חדשים לבקרים רבה אמונתך",

– שזהו בדוגמת הענין דתחיית המתים לעתיד לבוא, שהרי כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות" ⁸⁸³ , ולכן צ"ל גם עתה מעין הענין דתחיית המתים, שזהו שהקב"ה "מחזיר נשמות לפגרים מתים" בכל בוקר –

אלא יש בזה גם ענין של עבודה בפועל – שהרי בעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים כו' ⁸⁸⁴ , כך, שאין צורך להמתין עד למחרת בבוקר, אלא במשך כל המעת-לעת, גם בלילה, יכול להיות אצלו מעמד ומצב של שמחה ואור.

והנתינת כח על זה היא מאחרון של פסח, שקשור עם משיח, שעל ידו תהי' הגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד "והי' אור הלבנה כאור החמה" ⁸⁸⁵ , ו"לילה כיום יאיר" ⁸⁸⁶ , ועד – "והי' לך ה' לאור עולם" ⁸⁸⁷ .

י. ובנוגע לפועל:

מיד בהתחלת היום, כשמברך בברכות השחר "נותן התורה", לשון הוה54 – צריך יהודי להחליט שמקבל את התורה מחדש, וזוהי הנתינת כח על עבודתו במשך כל היום בהענין ד"אחד", שפועל את ענין הגאולה, כך, שהיום כולו נעשה יום מוצלח ויום שחדור עם משיח ("אַ משיח'דיקן טאָג").

ואז נעשית אצלו הגאולה הפרטית – "פדה בשלום נפשי" ⁸⁸⁸ , ובאופן שמתחבר עם הכלל, בגאולה הכללית – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" ⁸⁸⁹ .

116

וכללות הענין בזה – שע"י העבודה בכל יום מקרבים ופועלים ביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ⁸⁹⁰ , ולכן "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" ⁸⁹¹ , ובאופן שכל חלקו בעולם נעשה "הר קדשי", ובונים את ביהמ"ק השלישי,

והבקשה היא – שכל זה יהי' בעגלא דידן, ובאופן ש"שמחת עולם על ראשם" ⁸⁹² .

* * *

יא. בין הענינים שנתבארו בהפטרה דאחרון של פסח בנוגע לאופן הגאולה,

– דאע"פ שכתב הרמב"ם ⁸⁹³ ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו'", מ"מ, יש פרטים שנתפרשו בתושב"כ או בתושבע"פ –

נאמר: "והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" ⁸⁹⁴ – כמו כל הענינים דלעתיד לבוא, כמ"ש ⁸⁹⁵ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכנ"ל (ס"ח) שהנתינת כח על הענין ד"בנהר יעברו ברגל" לעתיד לבוא הוא מהענין ד"הפך ים ליבשה" בקריעת ים סוף.

וצריך להבין מהו הדיוק "והדריך בנעלים" ⁸⁹⁶ :

בפשטות יש לומר, ש"והדריך בנעלים " הוא בדוגמת הענין ד" נעליכם ברגליכם" ⁸⁹⁷ שנאמר ביצי"מ.

אבל, הענין ד"נעליכם ברגליכם" הי' בט"ו ניסן, ואילו הענין ד"והדריך בנעלים" שבא בהמשך ל"והניף ידו על הנהר גו' והכהו גו'" הוא בדוגמת קריעת ים סוף, והרי בקרי"ס לא מצינו הענין ד"נעלים",

ולכאורה לא הי' צורך בנעלים דוקא, שהרי מצינו במדרש ⁸⁹⁸ בנוגע למ"ש ⁸⁹⁹ "אתה פוררת בעזך ים", שהקב"ה עשה נס שקרקעית הים נעשתה "פירורים פירורים", כדי שתהי' העברה קלה, וכיון שכן, לא הי' צורך בנעלים, כי, ענין הנעל הוא כדי לבטל את הצער מהליכה על גבשושים

117

וקוצים כו', וכיון שבקרי"ס עשה הקב"ה נס שתהי' העברה קלה, הרי בודאי לא היו קוצים כו' (שהרי בודאי הי' הנס בשלימות, ולא בבחינת "אלי' וקוץ בה" ⁹⁰⁰ ), כך שלא הי' צורך בנעלים.

ואדרבה: מצינו שיש מעלה כאשר הרגל היא ללא נעלים, ולדוגמא: מ"ש ⁹⁰¹ "של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", כדי שלא יהי' הפסק בין הרגל ל"אדמת קודש". ולכן מצינו שהכהנים בעבודתם בביהמ"ק היו צריכים להיות יחפים, כדי שלא תהי' חציצה בין רגליהם לקרקעית ביהמ"ק ⁹⁰² .

ובכל אופן, בנוגע לקרי"ס – הנה אע"פ שקרקעית הים לא היתה "אדמת קודש", הרי כיון שהקב"ה עשה נס שתוכל להיות הליכה נוחה ביותר, ברור הדבר שלא הוצרכו לנעלים.

ועאכו"כ בנוגע לבקיעת הנהר לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו גו'"74, "למשבית מזיקין" ⁹⁰³ (שענין זה יהי' עוד בימות המשיח, באלף הששי), הרי בודאי לא יהי' צורך בנעלים.

ועפ"ז אינו מובן: מהו היעוד וההבטחה המיוחדת "והדריך בנעלים " – לכאורה הי' עילוי גדול יותר בהבטחה שיהי' זה בדוגמת "אדמת קודש" שאין צורך בנעלים?!

יב. והביאור בזה:

נוסף על פעולת ה"נעל" להגן על רגלו של לובש הנעל מענינים לא טובים שישנם במקום ההילוך, מצינו גם פעולת הנעל באופן הפכי – כמבואר בדרושי חסידות ⁹⁰⁴ בנוגע למלאכים שנמשכים מבחי' נעל דשכינתא, שמצד גודל הפלאת מעלת גילוי השכינה, אי אפשר שתהי' התהוות המלאכים, ולכן יש צורך בלבוש הנעל, נעל דשכינתא, שענינו להעלים ולהסתיר את גילוי האור כו'.

ומזה מובן, שיש גם פעולת הנעל באופן שעל ידה תוכל הארץ לקבל את ההשפעה הרוחנית של לובש הנעל, כי, מצד גודל מעלתה בתכלית הרוחנית, אין הארץ יכולה לקבל אותה אלא ע"י לבוש הנעל

118

דוקא. וכידוע ⁹⁰⁵ בפירוש הבקשה "רצה והחליצנו" – שיהי' הענין דחליצת הנעל, ויומשך האור שלא ע"י לבוש הנעל.

ועפ"ז יש לבאר הענין ד"והדריך בנעלים" – שזה מורה על גדלות מעלת בנ"י לעת"ל, שאפילו הרגל שלהם תהי' במעלה רוחנית גדולה יותר מקרקע הנהר שבו יהי' הנס ("והניף ידו גו' והכהו גו'"), עד כדי כך, שהליכתם תהי' באופן ד"והדריך בנעלים ", כדי שלא תתבטל מציאות הנהר מצד גודל מעלת הרגל של בנ"י!

יג. וע"פ הידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"66, וכפי שמבאר רבינו הזקן ⁹⁰⁶ בענין "שכר מצוה מצוה" ⁹⁰⁷ , ש"משכרה נדע מהותה", הרי מובן, שכדי לזכות לשכר שאפילו ב"רגל" יהי' גילוי שלא בערך לאופן הרגיל (שלכן יהי' צורך ב"והדריך בנעלים"), צריכה להיות העבודה בדומה לזה – ע"י המצוות התלויות ברגל, בהליכה וריצה ודילוג (כמבואר בלקו"ת ⁹⁰⁸ בענין "מדלג על ההרים" ⁹⁰⁹ ), שענין זה תלוי במצב של הרגל.

וזוהי גם החביבות המיוחדת שבכללות ענין היו"ט, שנקרא בשם "רגל", ועאכו"כ חג הפסח, כי "פסח" הוא מלשון דילוג ⁹¹⁰ , והדילוג הוא ע"י הרגל, ודוקא הרגל מוליך את הראש, ולכן יש אז חביבות מיוחדת לעבודה הקשורה עם הרגל, ובפרט כשנעשית באופן של יגיעה, מצד ריחוק המקום כו'. וכמדובר פעם ⁹¹¹ בארוכה אודות דברי החיד"א ⁹¹² שמכל פסיעה לדבר מצוה נברא מלאך טוב, ומזה מובן, שע"י ההליכה למרחק גדול יותר ניתוספים פרקליטין ומלאכים טובים.

וענין זה קשור עם המנהג לילך לשמח יהודים בימי המועדים, ובפרט בשביעי ואחרון של פסח, שאז ישנו הענין שהארץ מבקשת שינעלו את הנעל, כדי שתוכל לקבל את אור הקדושה.

יד. וכאן המקום והזמן להזכיר אודות ה"תהלוכה" לשמח יהודים – באופן שענין השמחה ניכר לא רק בקוי הפנים, אלא נמשך גם בתחתית הגוף, עד לעקב שברגל, שעליו נועלים את הנעל.

119

ולכן, הנה כל אלו שהשתתפו ב"תהלוכה", יאמרו עתה "לחיים" בשמחה ובטוב לבב, בצירוף ברכת כל הקהל.

ובלשון המדרש ⁹¹³ בנוגע להבאת ביכורים – שקשורה גם עם הליכה ברגל – "תשנה לשנה הבאה",

ובאופן ש"לשנה הבאה" תהי' ההליכה ביחד עם משיח צדקנו, באופן ד"והדריך בנעלים".

וע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר הידוע ⁹¹⁴ – הרי זה יכול להיות תיכף ומיד, ובדרך ממילא נהי' לשנה הבאה יחד עם משיח צדקנו, ואז יהיו כל המועדים הבאים לקראתנו לשלום באופן נעלה יותר.

* * *

טו. עוד ענין סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות דאחרון של פסח לפני עשרים וחמש שנה ⁹¹⁵ :

שאלו פעם אצל רבינו הזקן מהו משיח, והשיב: מ' שיח.

וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר – וכנראה זהו ביאור שלו – שבפירוש תיבת "שיח" יש כמה פירושים: שיח הוא התורה, שיח הוא דיבור, ושיח הוא תפלה, וכמה פירושים נאמרו בענין מ' שיח (ע"כ המבואר ברשימה).

ולהעיר, שאע"פ שמצויין שם ⁹¹⁶ בנוגע לענין השיחה: "ראה דרושי ד"ה יפה שיחתן, וש"נ " – הרי עדיין לא נתבאר מהו הענין ד"מ' שיח", ומהי השייכות למשיח (שכאשר שואלים מהו משיח, אזי המענה הוא "מ' שיח").

טז. והענין בזה:

השייכות של משיח לתפלה ותורה היא – כיון שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא ⁹¹⁷ , והרי ענין התשובה קשור עם ענין התפלה. וכן בנוגע לתורה – שהרי משיח ילמד תורה את כל העם ⁹¹⁸ . אבל עדיין צריך להבין: מהו הענין ד"שיח" – שיח תפלה ושיח תורה.

120

ובפרט שע"פ מאמר רז"ל ⁹¹⁹ "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" מובן ש"שיח" אינו ענין התורה, אלא למטה מזה, וכמובן גם מדברי הגמרא ⁹²⁰ "מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר ⁹²¹ ועלהו (דבר קל שבו) לא יבול", והיינו, ששיחה לגבי תורה היא בדוגמת העלה לגבי הפרי; ואעפ"כ נאמר כאן ש"שיח" הו"ע התורה, וקשור גם עם ענין התפלה.

גם צריך להבין: מהי השייכות של שיח דיבור למשיח.

ובהקדים – שע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ⁹²² "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", שרובו של הדיבור הוא דבר האסור והמאוס כו', ורק מיעוטו הוא דיבור טוב, הרי מובן, שהדיבור הקשור עם משיח הוא בודאי דיבור המותר. אבל אעפ"כ, מהו העילוי שבזה, ועד שמשווים זאת עם שיח תפלה ושיח תורה?

גם צריך להבין בנוגע לענין המ"ם:

ידוע שמ"ם רומז על ענין התורה, כדאיתא בגמרא ⁹²³ "מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום", והיינו, נגלה דתורה ופנימיות התורה ⁹²⁴ . ועפ"ז, בשלמא בנוגע לשיח תפלה, מובן הצורך בהוספת ענין המ"ם (תורה), כדי לידע איך להתפלל; אבל בנוגע לשיח תורה – אינו מובן מהו הצורך בהוספת המ"ם, דלכאורה היינו הך?!

ובכן, חפשתי ברשימות אודות השייכות של מ"ם עם שיח וכו' (כמובא בהשיחה שכמה פירושים נאמרו בענין מ' שיח), ולעת עתה לא מצאתי. אמנם לא מצאתי אינו ראי' ⁹²⁵ , אבל כל זמן שלא מצאתי, אצטרך לומר ביאור משלי.

יז. והביאור בזה בדרך אפשר:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין ⁹²⁶ על הפסוק ⁹²⁷ "אדם לעמל יולד", "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא", וגם לאחרי שנתברר ש"לעמל פה נברא", "עדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה (תפלה) וכו'". וכמשנ"ת פעם בארוכה ⁹²⁸ במארז"ל זה – שהעולם

121

כולו נברא בשביל האדם, ובפרט בשביל ישראל – "אתם קרויין אדם" ⁹²⁹ , ועבודתם של ישראל בעולם יכולה להיות בג' אופנים: עמל מלאכה, עמל תפלה או עמל תורה.

ויש לומר, שג' הענינים דשיח דיבור שיח תורה ושיח תפלה הם ג' הענינים דעמל מלאכה עמל תורה ועמל תפלה.

יח. ויש לבאר הקשר ד"שיח דיבור" ל"עמל מלאכה":

נתבאר אז הענין ד"עמל מלאכה" – שכיון ש"ששת ימים עשה ה' גו'" ⁹³⁰ , צריכה להיות גם הנהגת האדם באופן ד"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" ⁹³¹ , כדאיתא במכילתא ⁹³² "זו מצות עשה".

ועוד זאת, שהצורך בענין המלאכה מובן גם מדברי המשנה ⁹³³ ש"בטלה מביאה לידי כו'", ובהכרח לומר שהכוונה היא אפילו ל"בטלה" שאין בה משום ביטול תורה, שהרי אם יש בזה ביטול תורה, הרי זה דבר האסור בלאה"כ, ועכצ"ל, שמדובר אודות "בטלה" שאין בה ביטול תורה, ואעפ"כ מושלל ענין הבטלה, כיון ש"אדם לעמל יולד", כך, שללא מלאכה, לא נשלמת הכוונה.

ולכן יש סברא בתורה שהכוונה היא ל"עמל מלאכה", וכמסופר במדרש ⁹³⁴ בנוגע ל"אחד הי' אברהם" ⁹³⁵ : "בשעה שהי' אברהם מהלך בארם נהרים .. ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר, הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש .. בעידור .. אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת כו'".

והענין בזה – שהתחלת בריאת העולם היתה אמנם מצד "כי חפץ חסד הוא" ⁹³⁶ , אבל לאחרי כן רצה הקב"ה שקיום העולם יהי' ע"י עבודת האדם דוקא [ובפרט לאחרי מ"ת, שאז תלויים בעבודת האדם כל הענינים, אפילו הענינים שלמעלה, כידוע הפירוש ⁹³⁷ במאמר המשנה ⁹³⁸ "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים שלמעלה הם "ממך"], ולכן יש צורך בענין ה"מלאכה" (בדוגמת "מלאכתו אשר עשה" ⁹³⁹ ) כדי לפעול את קיום העולם – שזהו"ע "משאו ומתנו באמונה" ⁹⁴⁰ , ו"מאמין בחי

122

העולמים וזורע" ⁹⁴¹ , באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ⁹⁴² ו"בכל דרכיך דעהו" ⁹⁴³ .

וכיון שמלאכתו של הקב"ה נקראת בשם דיבור , כמ"ש ⁹⁴⁴ "בדבר ה' שמים נעשו", וכדאיתא במשנה ⁹⁴⁵ "בעשרה מאמרות נברא העולם" (וכמבואר בשער היחוד והאמונה ⁹⁴⁶ שקיום הנבראים בכל רגע הוא ע"י העשרה מאמרות) ⁹⁴⁷ , לפי שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ⁹⁴⁸ – הנה גם אצל בנ"י, "עמך כולם צדיקים" ⁹⁴⁹ , ש"דומין לבוראם" ⁹⁵⁰ , נקרא "עמל מלאכה" גם בשם "שיח דיבור", שזוהי פנימיות ענין המלאכה.

וזהו גם ש"משיח" הוא מ' שיח, שיח דיבור – דכיון שאצל משיח יהיו כל הענינים באופן נעלה יותר, נקרא גם ענין המלאכה בשם דיבור.

יט. וכל ג' הענינים דשיח דיבור שיח תורה ושיח תפלה, שהם ג' הענינים דעמל מלאכה עמל תורה ועמל תפלה, קשורים עם משיח (מ' שיח) – כיון שבביאת המשיח יהיו ג' ענינים אלו באופן נעלה ביותר:

שיח תורה – שהרי התורה שילמד משיח את כל העם תהי' באופן אחר לגמרי – רזי תורה, וכדאיתא במדרש ⁹⁵¹ שתורת עוה"ז היא כהבל לגבי תורתו של משיח, ועד להעילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא" ⁹⁵² .

שיח תפלה – שאז תהי' עבודת התפלה באופן נעלה ביותר, כי, בזמן הזה, הנה גם לאחרי התבוננות בהעמקת הדעת בענין ד"דע לפני מי אתה עומד" ⁹⁵³ [שזוהי הכוונה הכללית (נוסף על פירוש המילות וכו'), שבלעדה נחשבת התפלה לדיבור בעלמא, ו"אינה תפלה" (כמ"ש הרמב"ם ⁹⁵⁴ ), אלא שדי בכך שכוונה זו תהי' בהתחלת התפלה, וע"ד מ"ש רבינו הזקן בתניא ⁹⁵⁵ בנוגע לכוונה לשמה בגט וס"ת: "ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה כו'"] – עדיין לא יודעים עד היכן יגיע ("ווי ווייט

123

וועט ער דערגיין")... אבל בימות המשיח, כיון שאז יקויים היעוד ⁹⁵⁶ "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'", אפילו מין החי ("כל בשר"), ועאכו"כ מין המדבר, ועאכו"כ בנ"י – אזי לא יצטרכו שום הסברה כו', ובמילא תהי' התפלה באופן נעלה יותר באין ערוך מאשר בזמן הזה.

וכן שיח דיבור – שגם קיום העולם יהי' אז באופן נעלה ביותר, כמ"ש "לא ירעו ולא ישחיתו גו'"74, ו"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"73, ואז יתבטל גם ענין המיתה ש"בעטיו של נחש" (כמארז"ל ⁹⁵⁷ "ד' מתו בעטיו של נחש"), ויהיו חיים נצחיים, ובכללות – שאז יקויים היעוד "לתקן עולם במלכות שד-י" ⁹⁵⁸ , שיהי' העולם על מילואו ⁹⁵⁹ .

כ. ועדיין צריך להבין בנוגע לענין ה"שיח" דתורה תפלה ודיבור:

משמעות הדברים היא – שנוסף על הענין דתורה תפלה ודיבור כפי שהם מצד עצמם, ישנו גם ענין ה"שיח" שבהם. וצריך להבין: מהו ענין התורה ותפלה כפי שהם מצד עצמם, ומהו ענין ה"שיח" שבהם?

גם צריך להבין מדוע דוקא ענין ה"שיח" שבתורה תפלה ודיבור קשור עם משיח (מ' שיח) – דלכאורה, איפכא מסתברא, כאמור לעיל (סט"ז) ש"שיחה" מורה על דרגא תחתונה יותר מאשר תורה, וא"כ, מדוע קשור "משיח" עם ענין ה"שיח" דוקא?

וגם צריך להבין מהו ענין המ"ם שניתוסף בשיח דתורה (אף שתורה מצד עצמה קשורה עם האות מ"ם, כנ"ל סט"ז), ומדוע דוקא ענין זה קשור עם משיח?

כא. והביאור בזה:

כללות ענינה של האות מ"ם בנדו"ד – היותה האות הראשונה של תיבת " מ שיח", והרי ע"פ דין מורה האות הראשונה על כל התיבה ⁹⁶⁰ , ומזה מובן, שהיא האות היותר נעלית בתיבת "משיח", ועד שהיא נעלית יותר מג' הענינים ד"שיח" תורה תפלה ודיבור, שלכן הנה דוקא כשמצרפים אליהם האות מ' אזי יכול להיות הענין ד"משיח".

והענין בזה – כמשנת"ל (סט"ז) שאות מ' מורה על ענין התורה, וכיון שהאות מ' באה לפני ג' הענינים ד"שיח", הרי זה מורה שיש צורך בהקדמת ענין התורה לכל ג' הענינים ד"שיח":

124

בנוגע לשיח תפלה – הנה כדי שהתפלה תהי' כדבעי ⁹⁶¹ , צריך ללמוד תחילה הלכות תפלה, כדי לדעת איך להתפלל, ובאיזה נוסח וכו'.

ובהקדמה – שלכאורה יש מקום לומר להיפך, שכאשר התפלה היא בנוסח קבוע, הרי זה היפך הוראת המשנה ⁹⁶² "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים", וכדי שהתפלה תהי' באופן ד"שפכי כמים לבך" ⁹⁶³ , אי אפשר שיהי' נוסח קבוע.

ואעפ"כ אומרים שכדי שהתפלה תפעל פעולתה, הרי זה דוקא כאשר התפלה היא ע"פ המבואר בהלכות תפלה, ולכן לא מספיק "שיח" תפלה בלבד, גם כששופך לבו כמים, אלא יש צורך בהקדמת המ"ם – ענין התורה, "מאמר פתוח" ו"מאמר סתום", שזהו"ע לימוד הלכות תפלה הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

ועאכו"כ שבנוגע לשיח דיבור יש צורך בהקדמת לימוד התורה, והיינו, שלא די בכך שמטבעו הוא איש ישר ואיש חסד כו', כיון שאין לסמוך על מדות טבעיים, אלא יש צורך בהקדמת המ"ם – ענין התורה, היינו, שהתעסקותו במשא ומתן ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ⁹⁶⁴ ) תהי' באופן המתאים ע"פ התורה, ע"י לימוד הלכות משא ומתן בחושן משפט.

ויתירה מזה: אפילו בנוגע לשיח תורה יש צורך בהקדמת המ"ם, כי, כדי לידע כיצד ללמוד תורה, ובאופן שהלימוד יהי' בהקדמת ברכת התורה, יש צורך ללמוד הלכות תלמוד תורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

והענין בזה – שלימוד התורה מצד עצמו יכול להיות גם באופן בלתי-רצוי, כפי שמצינו בגמרא ⁹⁶⁵ בנוגע לדואג: "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ", וכמבואר בגמרא ⁹⁶⁶ בפירוש הפסוק ⁹⁶⁷ "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", "שאין מברכין בתורה תחילה", וכפי'

125

הר"ן בשם רבינו יונה, "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי' ⁹⁶⁸ , שלא היו עוסקים בה לשמה כו'".

[ולהעיר, שמכאן יש פתרון בהלכה בנוגע לברכת התורה: ידועה השאלה ⁹⁶⁹ אם ברכת התורה היא כמו ברכת הנהנין, ש"כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר ⁹⁷⁰ גוזל אביו ואמו"147, או כמו ברכת המצוות, שגם אם לא ברך, יצא י"ח קיום המצוה. ומזה שהלימוד ללא הקדמת ברכת התורה נקרא "עזבם את תורתי", מוכח, שברכת התורה נוגעת ללימוד התורה עצמו, ולא רק ע"ד ברכת המצוות].

וכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי, בהקדמת ברכת התורה (ועאכו"כ שלילת הלימוד שלא לשמה, על מנת לקנתר, להתייהר ולהקרא רב, כפי שמצינו שינויי הלשונות בנוגע ללימוד התורה שלא לשמה ⁹⁷¹ ) – יש צורך בהקדמת לימוד ענין זה בתורה, הן בנגלה דתורה, מ"ם פתוחה, מאמר פתוח, והן בפנימיות התורה, מ"ם סתומה, מאמר סתום.

ולכל לראש – דברי הב"ח ⁹⁷² בנוגע לברכת התורה, שמשם רואים, שכדי ללמוד תורה ולברך ברכת התורה כדבעי, יש צורך בלימוד קבלה וחסידות כו'.

– ולפלא על הליטאים, או כפי שנקראו פעם: "מתנגדים", שאינם מתייחסים לדברי הב"ח הנ"ל, שמופיעים בכל הדפוסים, גם לפני הדפוס החסידי!...

דברתי פעם עם ראש-ישיבה שילמדו חסידות בישיבה שלו, ואמר לי, שגם אם זה חלק בתורה, הרי יכולים לבחור את החלק בתורה שרוצים ללמוד, וכפי שמצינו בנוגע לרב ושמואל ⁹⁷³ , שעיקר לימודו של רב הי' בעניני איסור, ועיקר לימודו של שמואל הי' בעניני ממונות, ועד"ז בנדו"ד: אתם בוחרים חלק זה בתורה, ואנחנו בוחרים חלק אחר בתורה. והשבתי לו, שישנו פס"ד מפורש בב"ח שחייבים ללמוד פנימיות התורה!

126

וכששאל היכן הוא פס"ד הב"ח? הוצאתי טור, והראיתי לו את דברי הב"ח. ואז לא היתה לו עצה אחרת, מלבד לסגור את הספר ולהחזירו אל המדף!... –

ובכל אופן, זהו פס"ד מפורש בב"ח, שמיוסד על דברי הגמרא והראשונים – החל מדברי רבינו יונה הנ"ל, והרי רבינו יונה מקובל בכל הישיבות; והב"י אינו חולק עליו, אלא שהב"י לא הכניס בטושו"ע עניני פנימיות התורה, משא"כ הב"ח שעסק בפנימיות התורה, הכניס בחיבורו גם עניני פנימיות התורה, כפי שרואים בגלוי בסימן הנ"ל ⁹⁷⁴ .

כב. ומכל זה מובן שגם בנוגע לתורה יש צורך בהקדמת ענין המ"ם, הן מ"ם פתוחה, נגלה דתורה, והן מ"ם סתומה, פנימיות התורה, שזהו ענין לימוד הלכות תלמוד תורה, וכן מעלת לימוד התורה כפי שנתבארה בפנימיות התורה; וכן בנוגע לשיח דיבור, ובנוגע לתפלה.

ועי"ז באים לתכלית השלימות הן בתורה הן בעבודה והן בגמ"ח (שקשור עם הענין דשיח דיבור – עמל מלאכה, ע"י משא ומתן באמונה), ועד לתכלית השלימות שתהי' ע"י משיח, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

* * *

כג. ענין המ"ם (המדובר לעיל) – שייך גם לחג הפסח, שיש בו כו"כ ענינים שהם במספר ד' ⁹⁷⁵ : ד' בנים, ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה ⁹⁷⁶ , והרי כל ד' הלשונות מסיימים באות יו"ד ("והוצאת י והצלת י וגו'" ⁹⁷⁷ ), וד' פעמים יו"ד עולה מ"ם.

ובהתאם לכך יש להזכיר אודות המנהג שנתחדש לשתות ד' כוסות באחרון של פסח ⁹⁷⁸ , בתור הכנה ל"כוסי רוי'" ⁹⁷⁹ – כוסו של דוד מלכא משיחא, עליו נאמר ⁹⁸⁰ "ועבדי דוד מלך עליהם".

וכיון שע"פ דין ⁹⁸¹ צריך לשתות ד' הכוסות על הסדר, ולא בבת אחת – ישתו עתה כוס ראשון.

* * *

127

כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והחרים הוי' וגו'.

[אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: לאחרי אמירת ה"הגדה" – בא כוס שני].

* * *

כה. דובר לעיל (סט"ו ואילך) אודות פתגם רבינו הזקן ש"משיח" היינו "מ' שיח", וכפי שנתפרש ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר הפירוש ד"שיח" בג' הענינים דתורה תפלה ודיבור, ונתבאר הקשר עם דברי הגמרא בפירוש "אדם לעמל יולד", שהם ג' הענינים דעמל תורה עמל תפלה או עמל מלאכה, והיינו, שע"י עמל מלאכה (משאו ומתנו באמונה) נעשה קיום העולם, שזוהי מלאכתו של הקב"ה, אלא שנעשית ע"י דיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה, ולכן גם בעבודת בנ"י הרי זה קשור עם ענין הדיבור.

וע"י העבודה בכל ג' הענינים ד"שיח", פועלים הענין דביאת המשיח (מ' שיח), שאז יהיו ג' ענינים אלו בתכלית העילוי.

והענין בזה – שהעילוי שע"י משיח יהי' לא רק בנוגע לשיח תורה ושיח תפלה, אלא גם בנוגע לשיח דיבור – דיבור סתם (לא דיבור התורה והתפלה), אלא שהוא דיבור המותר והרצוי, ע"ד "אמר מלכא ("מאן מלכי רבנן"2) עקר טורא" ⁹⁸² , שזוהי אמירה בנוגע לעניני העולם – שהרי בימות המשיח יהי' שינוי בכל העולם, שיהי' באופן נעלה יותר באין ערוך לגבי מעמדו ומצבו עתה.

כו. ובפרטיות יותר:

ידוע פס"ד הרמב"ם ⁹⁸³ שע"י "מצוה אחת" יכול יהודי להכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ובשביל זה ירדה נשמתו למטה ("נשמה שנתת בי כו'") – ירידה צורך עלי', וע"י עליית הנשמה יתעלו גם נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, ועד לעליית כל העולם כולו, שיקויים בו הענין ד"ושכנתי בתוכם" ⁹⁸⁴ , משכן ומקדש לו ית' בעולם למטה.

וכל זה נעשה ע"י בנ"י שנמצאים למטה בארץ, שכן, אילו היו בשמים, לא היו יכולים לפעול בארץ, ורק עי"ז שבארץ למטה ישנו בכל אחד מישראל ניצוץ בורא ⁹⁸⁵ , ובלשון התניא ⁹⁸⁶ : "חלק אלקה ממעל ממש", הרי הם פועלים למטה בארץ.

128

ובכללות הרי זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ⁹⁸⁷ , והיינו, שהתחלת התפלה היא בדרגא נמוכה – "הודו לה' קראו בשמו" ⁹⁸⁸ , במעמד ומצב ד"מוצב ארצה", אבל עי"ז נעשה בסיום התפלה הענין ד"מגיע השמימה", "כעבדא קמי מרי'" ⁹⁸⁹ , בלי שום תנועות ⁹⁹⁰ , ובלשון הידוע: "ואני תפלה" ⁹⁹¹ .

ולכן, כאשר בנ"י מתעלים לדרגא נעלית יותר, אזי מתעלה גם כללות העולם. וכמו בנוגע לארץ ישראל, ש"ארץ צבי כתיב בה ⁹⁹² , מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עלי' רווחא כו'" ⁹⁹³ , והיינו, שכאשר ניתוסף בבנ"י וביהדות, אזי ניתוסף גם בשטח הגשמי של ארץ ישראל. ועד"ז בנוגע לכללות העולם, וכדאיתא בילקוט ⁹⁹⁴ "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", והיינו, שבימות המשיח יהיו כל הארצות במעמד ומצב של ארץ ישראל, ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" ⁹⁹⁵ , לא רק בשבת ויו"ט, ר"ה ויוהכ"פ, אלא גם בכל ימות השנה.

והרי לעתיד לבוא יהיו בנ"י בתכלית העילוי, כמ"ש ⁹⁹⁶ "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", והיינו, שענין הנבואה, "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" ⁹⁹⁷ , יהי' אז אצל כל אחד, כולל גם "בניכם ובנותיכם", ולא כמו בזמנים שלפנ"ז, שכדי לבוא לענין הנבואה הוצרכו כמה הכנות כו', שמזה מובן, שלעתיד לבוא תהי' מציאותם של בנ"י מציאות אחרת לגמרי.

וכמו"כ תשתנה אז מציאות העולם, כמ"ש "וגר זאב עם כבש וגו' וארי' כבקר יאכל תבן" ⁹⁹⁸ , "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"74.

ואע"פ שכתב הרמב"ם ⁹⁹⁹ "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה .. ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר הי' משל

129

ומה ענין רמזו בהן", וממשיך ¹⁰⁰⁰ , "אמרו חכמים ¹⁰⁰¹ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" – הרי זה רק בנוגע להתחלת ימות המשיח, וכדמוכח מבן כוזיבא, ש"רבי עקיבא .. הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח"12, אף שעדיין לא אירעו בעולם השינויים הנ"ל; אבל בתקופה שלאח"ז יהי' שינוי בכל מציאות העולם ¹⁰⁰² .

ומכל זה מובן גודל המעלה דפעולת המשיח, לא רק בנוגע לשיח תורה ושיח תפלה, אלא גם בנוגע לשיח דיבור.

אמנם, בתור הקדמה לזה, צריך להיות הענין דמ"ם (מ' שיח), מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, מאמר פתוח ומאמר סתום, נגלה דתורה ופנימיות התורה, וכמשנת"ל בארוכה, שכדי שהעסק בעניני העולם יהי' כדבעי, צ"ל תחילה ענין המ"ם, ע"י לימוד הלכות משא ומתן בחושן משפט, וכן בנוגע לשיח תפלה צ"ל תחילה ענין המ"ם, כולל גם המילוי (מ" ם ) – מ' סתומה, ועד שאפילו בנוגע לשיח תורה יש צורך בהקדמת ענין המ"ם, ע"י לימוד הלכות תלמוד תורה הן בנגלה דתורה והן ע"פ פנימיות התורה.

כז. ועדיין צריך להבין הטעם שבנוגע לג' הענינים הנ"ל משתמשים בלשון "שיח", שמורה על דרגא נמוכה, כמו "עלה" שהוא טפל לגבי גוף הפרי (כנ"ל סט"ז), בה בשעה שמדובר אודות השייכות ל"משיח":

ויובן בהקדם דברי רבינו הזקן בתניא66 ש"תכלית השלימות .. של ימות המשיח .. תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

ולכאורה אינו מובן: איך יתכן שהתורה תפלה ודיבור בזמן הזה יפעלו הענין דביאת המשיח – הרי אז יהיו כל הענינים דתורה תפלה ודיבור באופן נעלה יותר באין ערוך?!

והמענה על זה – ש"משיח" קשור עם "שיח", והיינו, שאע"פ שהתורה ותפלה ודיבור שבזמן הזה אינם בערך לגבי ענינים אלו כפי שיהיו בימות המשיח, שלכן נקראים רק בשם "שיח", הנה על ידם פועלים ביאת המשיח.

וע"ד המבואר בענין "בכל מאדך" ¹⁰⁰³ , "בכל מדה ומדה שהוא מודד

130

לך" ¹⁰⁰⁴ , שכיון ש"מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה" ¹⁰⁰⁵ , הנה עי"ז ממשיכים את ה"מאד" של הקב"ה:

לכאורה אינו מובן: ה"מאד" של הקב"ה הוא מאד האמיתי, למעלה מכל מדידה והגבלה, ואילו "בכל מאד ך " הוא רק מאד שלך , היינו, שזהו למעלה מהמדה שהוא רגיל בה, אבל לגבי מי שגדול הימנו, הרי זה עדיין במדידה והגבלה, ולא באופן של "מאד", ועאכו"כ שלגבי הקב"ה אין זה נחשב ל"מאד", וא"כ, איך יתכן שע"י "בכל מאדך" יומשך ה"מאד" האמיתי שלמעלה?!

והביאור בזה ¹⁰⁰⁶ – שזהו חסד עליון של הקב"ה, שאע"פ שה"מאד" שלו הוא בלי גבול אמיתי, ואילו ה"מאד" של האדם הוא במדידה והגבלה, מ"מ, יומשך ה"מאד" של הקב"ה ע"י עבודת האדם "בכל מאדך".

ועד"ז בנדו"ד: גם כאשר יהודי מתנהג ע"פ הלכות תלמוד תורה, להתייגע בשכלו בלימוד התורה – הרי יכול להיות שלגבי מי שגדול הימנו אין זה נחשב ללימוד התורה, ועד שנקרא בשם ביטול תורה (כידוע הראי' שמביאים על זה ¹⁰⁰⁷ ). ולכן הרי זה נקרא בשם שיח תורה בלבד. ועד"ז בנוגע לתפלה ודיבור. ואעפ"כ, ע"י תורה ותפלה ודיבור באופן של "שיח" יכולים להמשיך את ענינו של "משיח" (מ' שיח), אם רק תהי' הקדמת המ"ם לפנ"ז.

ועז"נ ¹⁰⁰⁸ "מי בז ליום קטנות": אין לחשוב איזו תפיסת מקום יש לפעולה קטנה, אלא כפס"ד הרמב"ם שע"י "מצוה אחת" יכול אדם להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.

ולכן, אע"פ שעבודתו בתורה תפלה ודיבור היא רק באופן של "שיח", הרי זה ממשיך את אמיתית הענינים כפי שיהיו בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו.

* * *

כח. רגיל תמיד לדבר גם ענין בנגלה, ולכן ידובר גם עתה אודות ענין השייך לזמן זה.

ובהקדם תוכן נקודת המדובר לעיל בנוגע לעניני משיח, שהנהגתו

131

של הקב"ה בזה היא באופן שאע"פ שנותן את כל הענינים מלמעלה, מ"מ, רצונו שתהי' גם איזו פעולה מצד האדם.

וכפי שמצינו במדרש ¹⁰⁰⁹ בנוגע לר' חנינא בן דוסא, שרצה לעלות לרגל לירושלים ולהביא איזה דבר (שהרי העלי' לרגל צריכה להיות באופן ש"לא יראו פני ריקם" ¹⁰¹⁰ ), אבל כיון שהי' עני, לא הי' לו מה להביא, "מה עשה, יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת כו'" (וזכה בה באיזה אופן שיהי'), אבל לא הי' בכחו "להעלותה לירושלים", וגם לא הי' לו מעות "לשכור לו פועלים" שיהיו "מעלין .. אבן זו לירושלים", "זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו .. אנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים".

והענין בזה – דלכאורה, ממה נפשך: אם הם היו יכולים להעלות את האבן, למה הוצרכו שיתן ידו ואצבעו עמהם; ואם הם לא היו יכולים להעלות את האבן, מהי התועלת בכך שיתן ידו ואצבעו עמהם?! – כי, גם כשאין אפשרות שיהי' הקרבן לגמרי שלו, עליו לכל-הפחות לסייע בנתינת ידו ואצבעו.

וכן הוא בכל עניני האדם, שהן אמת ש"הקב"ה עוזרו" ¹⁰¹¹ , וכל מה שיעשה האדם הרי זה "מעט" לגבי הסיוע של הקב"ה, היינו, בערך גודל הענין שנעשה מלמעלה, אבל אעפ"כ, דורשים ממנו לעשות את שלו, ואז "הקב"ה עוזרו".

ועד"ז בנוגע לביאת המשיח, שתהי' ע"י מעשינו ועבודתנו דוקא, שכן, אע"פ שעבודה זו אינה בערך כלל לגבי המעמד ומצב דלעתיד לבוא [כמובן מזה שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ¹⁰¹² , וכפי שמבאר רבינו הזקן ¹⁰¹³ שכל העולם אינו מספיק אפילו בשביל שכר של מצוה אחת, הנה לעת"ל יוכל להיות שכר מצוה בעולם, כיון שהעולם יתעלה למעמד ומצב נעלה יותר אפילו מכמו שהי' אצל אדה"ר "בגן עדן מקדם" ¹⁰¹⁴ , קודם החטא ¹⁰¹⁵ (שהרי אם העלי' דלעת"ל תהי' רק כמו שהי' קודם החטא, נמצא, שלא ניתוסף מאומה ע"י הירידה)], מ"מ, כדי לבוא למעמד ומצב דלעת"ל יש צורך בעבודה זו דוקא.

132

ובנוגע לעניננו:

איתא בילקוט שמעוני לישעי'177 ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". וע"פ האמור שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, מובן, שגם בזמן הזה צ"ל עבודה מעין זה – להפיץ את עניני ארץ ישראל, שגושה קדוש ואפילו אוירה קדוש ¹⁰¹⁶ , גם בחוץ לארץ, והיינו, שבכל מקום שבו נמצא יהודי, יש בכחו לפעול המשכת הקדושה כו'. ועי"ז תתפשט שם ארץ ישראל גם בגשמיות, וכמו שע"י "ונשלמה פרים שפתינו" ¹⁰¹⁷ ממשיכים ופועלים שיהי' ענין הקרבנות גם בגשמיות.

ופשיטא שצריך להזהר שלא להוסיף כח באומות העולם ולמעט כחם של ישראל, וכפי שדרשו חז"ל ¹⁰¹⁸ על הפסוק ¹⁰¹⁹ "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים", "ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם", כיון שעי"ז "מייקר שם העכו"ם", וכפי שהפליגו חז"ל ¹⁰²⁰ בגודל העונש על ענין זה.

ומובן, שגם מי שיש לו עסק עם גוים, ובערכאות של גוים יוכל להרוויח ממון כו', אסור לו לילך לערכאות של גוים, כדי שלא להוסיף כח כו'.

כט. ובהמשך לזה – כאן ¹⁰²¹ המקום אתי לדבר אודות מה שבזמן האחרון נתפשטה בין אחינו בני ישראל שי', כמו "מגיפה" ר"ל, תופעת ההגירה משכונות יהודיות. וכתוצאה מזה – מכירת בתים בשכונות אלו לאינם-יהודים. ויתירה מזה – גם בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'; מערערים עי"ז או מחריבים כליל פרנסתם של כו"כ מבנ"י וכו'.

ואף שבאמת תיקון הדבר הי' צריך להיעשות ע"י עסקני ציבור וע"י רבנים מורי הוראה – ואין זה מעניני להורות פסקי דינים בדברים כאלו

133

– אולם היות שנתפשטו שמועות שונות ומשונות שעתה גם דעתי כאילו מסכמת ח"ו לעובדות הנ"ל, לכן אף שאין דרכי להכחיש את כל השמועות שאין להן יסוד כו', כי אין לדבר סוף, אבל מכיון שענין הנידון נוגע הוא לרבבות מישראל, מוכרחני להביע את דעתי בזה גלוי' וברורה, ובהעיר ג"כ, עכ"פ בקצת מקומות, להלכות הפסוקות בשו"ע בנידון זה. ומן הקל אל החמור:

ל. בשו"ע חו"מ הלכות מצרנות ¹⁰²² (ומקורו בגמרא ¹⁰²³ ): "המוכר לעכו"ם או שוכר לו, משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מהעכו"ם, עד שינהוג העכו"ם עם בן המיצר שלו בדיני ישראל בכל" ¹⁰²⁴ .

ואף שבשו"ע שם ¹⁰²⁵ [סתם כדעת הרא"ש]: "במה דברים אמורים כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן העכו"ם, אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות" – הרי (א) כתב הסמ"ע שם (וכ"ה בנתיבות שם), שזהו דוקא כשהעכו"ם נותן דמים השווים, אבל כשהעכו"ם נותן הרבה יותר משויו, מחוייב למכור לישראל בשויו (והיינו גם כשהעכו"ם מעלה בדמים שלא כדי "להשחית נחלתו" – ראה לקמן). (ב) במחבר שם: "ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות במיצר ישראל כדי להשחית נחלתו ["כגון שיש להכותי לקנות בשכונות הכותיים, וכוון לקנות בשכונה זו דישראל" – סמ"ע שם] הכל לפי ראות הדיין", ומפרש בערוך השלחן שם ¹⁰²⁶ : "אין מניחים לו לעשות כן" ¹⁰²⁷ .

לא. והנה כל חלוקי דינים הנ"ל הם בנוגע לעכו"ם סתם, שהאיסור למכור לו הוא רק מטעם שיש לחשוש לטענת שכנו הישראלי "ארבעית לי אריא אמצראי"206. אבל כשהלוקח הוא מזיק בודאי, הרי אז גם בלוקח

134

ישראל אמרו ¹⁰²⁸ : "לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כו' ולא לסופר ארמאי", ו"אפילו שאינו מוצא (אחר) להשכירו" ¹⁰²⁹ . ומזה מובן שגם לשיטת הרא"ש הנ"ל, הנה במקום שע"י מכירת הבית לנכרי מגיע היזק וודאי לישראל, אסור למכור להנכרי (אפילו כשאין כוונתו להשחית נחלתו) גם באופן שאינו יכול למכור את הבית לישראל במחיר השווה, כי דמי למשכיר לאומן (ויתירה מזו: מכיון שבנדו"ד בא ההיזק בעת המכירה, ה"ז כמזיק בידים, כי הוי גירא דילי' ¹⁰³⁰ , והלא זה חמור יותר ממשכיר לאומן).

ואף שלפי שיטת המרדכי ¹⁰³¹ האיסור הוא דוקא להשכיר להאומן, אבל למכרו שרי – הרי (א) מפורש ברמ"א שם (וכ"ה במרדכי) "ובלבד שלא ימכרנו לעכו"ם, דלא ציית דינא". (ב) בנדו"ד אין לחלק בין שכירות למכירה, כי טעמו של המרדכי מה שמתיר במכירה הוא לפי שבמכירה "אין הזיקו ברי" ¹⁰³² , וטעם זה שייך דוקא כשההיזק הוא מצד האומנות של הלוקח, משא"כ בנדו"ד, הרי "הזיקו ברי" גם במכירה.

והנה גם לפי מ"ש הב"ח שם שטעמו של המרדכי הוא "דבמכירה דיוצא מרשותו לגמרי אין ההיזק ממנו" – היינו דוקא כשההיזק בא לאחרי שיצא מרשותו, משא"כ בנדו"ד, הרי ההיזק בא בשעת המכירה עצמה – וגם לפני המכירה, כי התפשטות השמועה עצמה, שהנכרי עומד לקנות הבית, פועלת כבר הוזלה במחיר הבתים שבשכונה, מביאה לידי בהלה ופחדים וכו' ¹⁰³³ .

ויש להאריך רבות בכהנ"ל בגדרי דגרמי וגרמא בנזיקין ¹⁰³⁴ , אבל אכ"מ וזמנו. והרי אינו נוגע אלא לתוספת כח וחומר יותר בענין ההעתקה.

כן יש להעיר לשלימות הענין אשר המדובר בעירובין ¹⁰³⁵ ובע"ז ¹⁰³⁶ – אינו שייך לדין השכונות דנדו"ד.

לב. והנה כל הנ"ל הוא גם כשמכירת הבית לעכו"ם גורמת היזק רק לישראל אחד . עאכו"כ בנדו"ד שההיזק הוא לכל יהודי השכונה (וגם

135

ליהודים שבשאר שכונות העיר, ועד שזה נוגע גם לבנ"י בשאר המדינות, כדלקמן סל"ה). ויתרה מזו מפורש ברמ"א ¹⁰³⁷ וז"ל: "דוכוס ממדינה שגזר על יהודים שיעשו עם היהודים הדרים תחת שרים קטנים בכפרים שידורו תחתיו, ואם לא, יגרש כולם, צריכים לקיים דברי הדוכוס, ולסלק היזק הרבים, וליסע תחת הדוכס תחלה , ולדון אח"כ עם הרבים אם יש להם היזק בזה". ואע"פ שמעתיקים עי"ז ממקום שאין עליהם רשות דוכוס רשע כזה – שמאיים לגרש כל היהודים על לא פשע בידם – ובאים לרשותו!

ומזה מובן בנוגע לעניננו, שיש לדון אפילו על אלו היהודים הגרים כבר בשכונות אחרות, ע"ד החיוב שיחזרו לשכונות אלו (באם אין מוצא אחר לסלק את ההיזק). וכ"ש שאין היתר להיהודים הדרים בשכונות אלו לברוח מהן ולהגדיל עי"ז את ההיזק וכו' וכו'.

לג. עוד ענין בזה: העתקות הנ"ל מביאות למכירת (או סגירת) כו"כ בתי כנסיות – אשר באיסור מכירת בתי כנסיות ישנם ג' גדרים: א) מצד קדושת ביהכ"נ הנמכר (משא"כ – בסגירתו). ב) מצד מיעוט בתי כנסיות בכלל הנעשה ע"י המכירה [שלכן אסור למכור (ולסתור ולסגור) ביהכ"נ, גם כשישנו ביהכ"נ אחר, עד שיבנו עכשיו ביהכ"נ תמורתו ¹⁰³⁸ ]. ג) כי עי"ז לא יהי' להמתפללים ביהכ"נ להתפלל בו [שלכן אסור לסתור ביהכ"נ כדי לבנות ביהכ"נ אחר – גם באופן שאין לחשוש שמא לא יבנוהו – בכדי שיהי' ביהכ"נ להתפלל במשך זמן הבנין, וכטעם השני שבמס' ב"ב ¹⁰³⁹ ובשו"ע שם].

ובנוגע לעניננו: מצד קדושת ביהכ"נ – עכצ"ל שאפילו בתנאי ארצה"ב מותר למכרו באם התנו כן בשעת בנינו [שגם ביהכ"נ של כרכין ש"חמורה קדושתו", כשתלו אותו בדעת היחיד, יעשה בו היחיד מה שירצה ¹⁰⁴⁰ ] – שהרי מעשה רב בגדולים וטובים שעשו כן בארצה"ב. והאריכו בזה בשו"ת האחרונים. וצ"ע בביהכ"נ שבונה (קונה) יחיד בכסף הנתרם מכו"כ אנשים, שמעשים בכל יום שחלק מהתורמים מתנה עם היחיד שזהו אך ורק לבדק הבית שבו התפלל אבא וכיו"ב, או לבנינו – והיחיד מקבל תנאי זה בפירוש ומברכו בפני רבים על המצוה וכו'. כן בכלל – בשו"ע שם שהיחיד צ"ל "בהסכמת הציבור".

136

גם בנוגע למיעוט בתי כנסיות – הרי העצה לבנות ביהכ"נ אחר בשכונה החדשה.

מ"מ, נשאר עדיין האיסור מצד גדר הג' דלעיל – כי אף שגם בשכונות האלו נשארים הרבה בתי כנסיות גם לאחר ההגירה משם, מ"מ, לפעמים רבות (א) הביהכ"נ הנשאר הוא בריחוק מקום מבתי מגוריהם של מתפללים אלו – שביהכ"נ המכור שימש להם מקום תפלה קרוב ¹⁰⁴¹ . (ב) נוסח התפלה שבביהכ"נ הנשאר – אינו כנוסח התפלה של כו"כ ממתפללי ביהכ"נ המכור, ואמרו רז"ל אל תשנו ממנהג כו' ¹⁰⁴² .

לד. ואותו הדבר הוא גם בנוגע למוסדות-חינוך המתמעטים ע"י ההגירה, שזה מכריח כו"כ הורים לשלוח את בניהם ובנותיהם למקומות רחוקים – וזה קשור בהוצאות יתרות ובטרחות שונות, וחלק מהם אינו עומד בנסיון הטרחא וכו'. וק"ל.

לה. נקודה נוספת בזה, מלבד כל ענין ההיזקות והפחדים והריסת הבתי כנסיות וכו':

עצם העובדא של מכירת והעברת הבתים והשכונות מיד ישראל ליד עכו"ם, מחלישה ר"ל את כחם של ישראל ומוסיפה כח לשונאיהם של ישראל, אשר כוונתם בקניית בתים בשכונות ישראל הוא בכדי לגרש ח"ו את ישראל מנחלתם וכו'. וברור, כי בכל בית ובית שמוכרים להם מחזקים את כחם ומסייעים להם לבצע את מזימתם זו.

ויתירה מזו: העברת שכונה אחת לרשותם, נותנת להם ההזדמנות לבצע את מזימתם ביחס לשכונה הסמוכה, והאומץ לנסות זאת בעוד שכונות וכו' – וכמו שראו במוחש . ושמועה מהנעשה בעיר אחת – תיכף מגיעה לשאר עיירות ומעוררת גם שם את שונאיהם של ישראל וכו'. ז.א. אשר נוסף על ה"הזיקא דרבים" בעיר זו – ההיזק הולך ומתפשט עי"ז מעיר לעיר, ר"ל. וג"ז כבר ראו בפועל.

ואם בדוכוס שגזר כו', פסק דין הוא שצריכים לקיים דברי הדוכוס (רק) בכדי לסלק היזק הרבים – אף שאין מוסיפים עי"ז בכחו ותקפו של הדוכוס על היהודים הדרים תחתיו (מכיון שגם בלא"ה יש בכחו לגרשם) – הלא בנדו"ד, שיש בזה משום הוספה בכחם של שונאי ישראל על ישראל ר"ל, הרי ודאי שחובה היא גם על היהודים של שכונות

137

האחרות להשתדל בכל האמצעים בכדי למנוע את תוקפם של שונאי ישראל, ובמכ"ש וק"ו שאסור להעביר נחלת ישראל לשונאי ישראל ולהוסיף בידים תוקף וחוזק בהם.

לו. ועוד הלכה בדוגמא להנ"ל – אף שאינה דומה ממש:

"נכרים שצרו על עיירות ישראל .. ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת" ¹⁰⁴³ . ו"בזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז, יהרגנו, וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, וה"ז עסק נפשות" ¹⁰⁴⁴ .

והנה הדיוק דעסקי נפשות – הוא בנוגע לדיני שבת. אבל בימי החול, הרי פשוט וברור ש"יוצאים עליהם בכלי כו'" גם כשבאים רק על עסקי ממון, ואין שום חשש וספק ספיקא שיוגרם מזה ענין של עסקי נפשות ר"ל.

ומזה יש ללמוד בנוגע לבעי' הנדונה, שחובה היא לנקוט בכל האמצעים האפשריים עפ"י החוק כדי למנוע את ה"דחי'" ("אַרויסשטופּן") של בנ"י מהשכונות בהם ישבו כו"כ שנים, הגירה המביאה לבזבוז ממון רב, ערעור פרנסה ר"ל וכו'.

ובפרט שהגירה זו מביאה בעקבותי' גם פוחזים ואנשי בליעל השוללים ממונם של ישראל, ולפעמים גם גורמת להסתעפות של עסקי נפשות (וכנודע מכמה מקרים של הריגה ר"ל, עכ"פ – מכות, "קטלי' פלגא" ¹⁰⁴⁵ ) – והדרך למנוע את כל הנ"ל הוא ע"י ביסוסם והרחבתם של ישובי היהודים ומעמדם בשכונותיהם, וכמו שראו בפועל, וכדלקמן.

לז. מלבד כל הנ"ל, הרי הגירה זו משכונה לשכונה נוגעת למעמדם ומצבם הרוחני של היהודים המהגרים עצמם , ועוד יותר – לבניהם ובנותיהם, כי במשך התיישבותם והאחזם באיזו שכונה, הרי כאו"א הי' בסביבה יהודית מסויימת: השתייך לחברה זו או אחרת של ת"ת ברבים, השתתף בשיעור קבוע של תורה – חברה משניות, ש"ס וכדומה, הי' חי ופעיל בביהכ"נ הקבוע שלו, נוסף על היותו חבר במוסד צדקה או חסד.

138

בקיצור: בשכונה שבה הוא גר ימים ושנים, היתה לו גם נחלה רוחנית קבועה, שרכשה במשך שנים רבות, וגם בניו הושפעו במדה חשובה ללכת בדרכו הסלולה לו מכבר. אבל במקום מגורו החדש, בכו"כ מקרים תוגרע ותחסר לו נחלה קדושה זו, עכ"פ עד שיסתגל לסביבה החדשה, וחבלי קליטה – דורשים זמן ומרץ, ולא תמיד קלים ומצליחים הם.

לח. יש טוענים, ששכונות אלו הם – לדעתם – מקום סכנה, ובכגון דא הרי אין כאן מקום להאיסורים האמורים לעיל וכו'. אבל:

א) ברור הוא – שע"י מכירת בית ועוד בית וכו' לעכו"ם, מחלישים כח בנ"י שבשכונה, ומגדילים כחם של שונאי כו'. ז.א. שהמוכר חלק לו ביצירת הסכנה. ובפרט אם יש לו השפעה – ופעולתו זו תביא שאחרים ילמדו ממנו.

ב) כן ברור שבמשך כמה שנים – רוב היהודים שבשכונה לא יוכלו להעתיק מהשכונה – ובפרט "העני היתום והאלמנה אשר בקרבך" ¹⁰⁴⁶ , ואפשריות של העתקה תיכף – ישנה רק למיעוטא דמיעוטא. הרי יש כאן ודאי הזיקא דרבים ¹⁰⁴⁷ ( דאישים רבים ודבתי כנסיות רבים ודבתי מדרשות וכו' ). – לאידך גיסא, כללות ה"ריוח" של המיעוט, בספק גדול מוטל הוא, כי

ג) ע"י עקירת דירתם לשכונה אחרת, הנה גם הם עצמם אינם ניצולים עי"ז מהסכנה הצפוי'

– ידועים כמה וכמה מקרים (נוסף על אלה המקרים שמכמה טעמים משתיקים אותם ואין מדברים עד"ז), אשר אלו שהעתיקו משכונתם – בה לא אירע להם מעולם אף מקרה אחד למוטב – אלא שהפחידו עצמם (וגם אחרים – וכמוזהר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" ¹⁰⁴⁸ ) וברחו למקומות אחרים, הנה דוקא במקום מגוריהם החדש, באו גוים ושללו את רכושם ר"ל וכו' וכו'.

139

ולהעיר ממדה טובה שאמרו חז"ל ¹⁰⁴⁹ "דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו (בתמי')", ומכלל טוב והן – אתה שומע כו' ¹⁰⁵⁰ . ועפ"י הכלל דאין קטיגור כו' ¹⁰⁵¹ – איך זה אפשר שאך ורק ע"י פעולה המזקת את הרבים – ירויח הפועל ועושה?

ד) ועיקר בכהנ"ל. ומעשה רב :

תעמולה מתאימה שלא לברוח משכונות אלו, יש בכחה לשלול במשך זמן קצר אפשריות היזק וכו'. וכמו שראינו במוחש בכמה שכונות, שע"י שעמדו אחב"י שליט"א בכל תוקף מבלי לזוז משכונתם אלא – השתדלו אצל שלטונות העיר להעמיד להם שמירה וכדומה, יושבים הם לבטח בשכונתם, ועוד ניתוספו שם כו"כ בתי כנסיות וספסלי בבי מדרשא, נוסף על הוספת בנינים של יחידים ושל מוסדות וכו'.

לט. המורם מכל האמור הוא:

א) העתקות הנ"ל – אין הן שאלת היחיד והפרט (רק הריוח – באם ישנו – הוא של היחיד), אבל ההיזק הוא שאלת היזק הרבים והצבור, ולא רק דעיר אחת – כ"א גם דשאר עיירות לשם תגיע השמועה וכו'.

ב) נוסף על האיסור שבזה – אין מקום להגירה משכונות אלו, כ"א אדרבה, להתבסס ולהבנות בהן. וזוהי העצה היעוצה שראינו שהועילה בפועל (משא"כ הבריחה).

ויש להוסיף עוד וג"ז עיקר – לכל המאמין ב"קדושי עליון" ובגדולי ישראל – (והרי כל בנ"י הם "מאמינים בני מאמינים" ¹⁰⁵² ) – אשר

ג) ההתבססות בשכונות אלו מתן שכר רב בצדה, כי ע"י ההשתדלות בהחזקת והרחבת השכונות, תשרה בהן ברכת ה' גדולה ומרובה יותר מבמקומות אחרים.

וכידוע הוראתו למעשה בפועל של כ"ק אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) וכן של בנו כ"ק אדמו"ר האמצעי "שלא נכון בעיני על אשר עלה בדעת קצת אנשים ממחניכם לעקור משכנם (בגלל "אשר נגע יד ה' בהם בשרפה אשר שרף כו'"), כי לדעתי שם דוקא יצוה ה' את הברכה" ¹⁰⁵³ .

140

וכן הורה הלכה למעשה כ"ק אדמו"ר הצ"צ "איש את רעהו יחזקו נא לבנות ביתם במקומם " ¹⁰⁵⁴ . ומבאר שם בשם כ"ק אדמו"ר הזקן ששמע מפי " קדושי עליון " הטעם מה שאחר שריפה מתעשרים, כי סדרן של המדות הוא – חסד דין רחמים, "ולזאת אחר מדה"ד בשרפה מתעורר מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה אל הקצה".

*

באם לאחרי הביא בחשבון את כל האמור לעיל (אשר בכוונה מכוונת לא הוכנסו בו שום ביטויים חריפים ההולמים את חומר הדבר ופעולת ההעתקה ודמכירת הבתים לאינם יהודים וכו'), ימָצֵא (מ"ם קמוצה) בכ"ז מי שיאמר: אעפ"כ דוקא איפכא (ממסקנא האמורה) סברוה וכו' – תקותי (מיוסדת על חזקת כשרות דבני ובנות ישראל) אשר קודם שיעשה מעשה וימכור בית בשכונות הנ"ל לא"י, או שיגרום לאחרים לעשות כן, או שיחליט שאין עליו (או על מושפעיו) האחריות לתקן המעוות (באם כבר נעשה ח"ו) וכו' –

יצייר במחשבתו והנה הוא ובניו ובנותיו "הגיעו למקום חברו", היינו שנמצאים במצבם של רבבות בנ"י שליט"א הדרים בשכונות אלו, ונודע לו אשר שכנו רוצה למכור ביתו לא"י וכו', ויחשוב חשבונו – צדק ולא מרומה – האם מכירה זו כו' אהובה היא בעיניו או שנואה. ולאחרי גמר החשבון – יעשה ע"פ הוראת תורתנו תורת אמת ותורת חיים: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד". ובמיוחד שאין זו הוראה סתם כ"א – כלל גדול הוא בתורה, ולא עוד אלא ש"זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא" ¹⁰⁵⁵ , ונאמר ¹⁰⁵⁶ "ועשית הישר והטוב ¹⁰⁵⁷ בעיני ה' למען ייטב לך גו' להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה'".

*

141

מ. השלמות לשיחה דלעיל:

בסכ"ט, שתיקון הדבר הי' צריך להיעשות ע"י עסקני ציבור:

ישנם "חכמים מחוכמים", שבנוגע לשאר עניני עסקנות ציבורית (שבארה"ב הרי זה דבר שהכל ממשמשין בו...) או בעניני נדל"ן ("ריעל עסטייט"), חושבים שהם "בעלי דעה" ("גאַנצע דעה-זאָגער'ס"), ובדרך כלל רוצים לכפות דעתם על אחרים, ועוסקים בלהט במה שקורה בוושינגטון או בוויעטנאַם, ועאכו"כ בנוגע לארץ ישראל או בניו-יורק; ואילו בנוגע לענין זה – טוענים הם שאני אתן עצה (והם יהיו ה"דוורים" למסור זאת), ובלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו... אבל שהם בעצמם יחפשו עצות – זאת לא!

בנוגע למסחר – אינו בא לשאול אותי, באמרו, שהוא ידיד טוב שלי, ולכן לא רוצה לבלבל ולהפריע לי (ואכן יפה מאוד מצדו...), והוא אכן מצליח במסחר עי"ז שמשקיע את השכל שלו, וחושב על זה גם בשעות הלילה... וא"כ, מדוע אינך חושב לנסות לעשות משהו בנוגע לשכונה?! – הרי זה דבר שקשור עם רבע מיליון יהודים, שמתוכם נשארו מאתיים אלף, כי חמישים אלף יהודים כבר ברחו!...

ומה שטוענים שאין עצה – אין האמת כן. שיטתי מקדמת דנא – שיש לעמוד בתוקף ולא לברוח (נוסף לכך שאין שום וודאות שבמקום השני יהי' המצב טוב יותר...), שהרי "תחילת נפילה ניסה" ¹⁰⁵⁸ ; אלא שיש לדרוש משלטונות העיר להעמיד שמירה וכו' (ובשנה זו שהיא שנת בחירות, נקל יותר לפעול זאת).

וכפי שרואים בפועל שבשכונות שעמדו בעקשנות שלא להגר ושלא להכניס זרים – הצליחו לפעול זאת, ובאופן שלא ניתוספו "שונאים" בגלל זה אפילו מצד אינם-יהודים.

ומה גם שיש בענין זה סברא פשוטה (ובשביל זה לא הי' צורך להמתין עד חצות לילה דאחרון של פסח תשכ"ט...), שיכולה להתקבל אצל גוים (אלא שיהודים לא רוצים לשמוע... באמרם, שאי אפשר להכריח בני-אדם היכן לדור), כפי שהתקבלה אצל אלו שדברתי עמהם:

הסיבה שרוצים להכניס זרים לשכונה היא – כדי לעזור להם. ובכן: צריך אמנם לעזור לזרים בנוגע לבית ופרנסה וכו', וכפי שרואים

142

אצל אברהם אבינו שעשה חסד עם כולם, אבל, אי אפשר לעשות זאת על חשבונו של השני – לקחת דירה ומשרה מפלוני שהי' לפניו, ולבנות על החורבן שלו! באופן כזה אי אפשר להצליח!

כאשר קבוצה מסויימת זקוקה לדירות ופרנסה – יכולים לבנות עבורם מחדש באופן המתאים לרצונם, וזה לא יעלה יותר כסף, ואדרבה – יעלה פחות; אבל אין לעשות זאת על חשבון הקבוצה שלפניהם, לגרום להם ענין של חורבן.

ומה גם שלא כדאי הדבר, כיון שבאופן כזה הנה לא זו בלבד שאין תועלת, אלא אדרבה, המצב נעשה גרוע יותר, כי: זה שהחריבו אותו – נעשה מיד "שונא"; וגם זה שנתנו לו – הנה נוסף לכך שילמד מזה להתנהג כן מבלי להתחשב עם החוק, הרי כיון ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתים" ¹⁰⁵⁹ , אזי לא יסתפק במה שנתנו אלא ירצה יותר מזה, וסוכ"ס יהפוך גם הוא ל"שונא" (אלא שזה יקח עוד שבוע)!... ולכן מוטב לבנות מלכתחילה עבורם, לאחרי שיתדברו עמהם לברר מה רצונם – היכן לדור, ואיך לבנות את החדרים וכו', ודוקא באופן כזה יכולים להצליח, כיון שהדבר נעשה בהתאם לצרכיהם.

שם, שנתפשטו שמועות .. שעתה גם דעתי .. מסכמת כו':

ולכן הנני מודיע שלא התחרטתי ולא אתחרט! ומה גם שאפילו אם אני אתחרט ח"ו – הרי החושן-משפט לא יתחרט ותורת אמת לא תתחרט! כך שלא נוגע מה אני אומר; תלמד חושן-משפט ותראה בעצמך שזהו היפך השו"ע, היפך הצדק והיפך היושר והיפך כל הענינים.

בסל"א, בנוגע לחומר הענין דגרימת היזק לשכנו הישראלי:

ומה שטוען שנותן ריבוי צדקה – הרי זה בודאי דבר טוב, ויקבל על זה שכר גדול בגן-עדן, "ש"י עולמות"; אבל אין זה מצדיק את ההיזק שגורם להזולת (מבלי לדעת אם יוכל אח"כ לעשות משהו כדי להגן עליו ולהציל אותו), הן ההיזק בממון והן הפחד וכו'.

[ולהעיר, שגם מי שבעצמו פוחד, אפילו אם זה רק פחד מ"קול עלה נדף" ¹⁰⁶⁰ – הנה לכל לראש צריך להזהר שלא להפחיד אחרים, כמ"ש231 "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס ¹⁰⁶¹ את

143

לבב אחיו כלבבו"; ובנוגע לפחד שלו – ישנה העצה שכותב הרמב"ם32: "ישען על מקוה ישראל ומושיעו וכו'", היינו, לחשוב על הקב"ה, וללמוד תורה ולקיים מצוות כו', ולבטוח בהקב"ה שבודאי ימציא לו פרנסתו, וכידוע דברי אדמו"ר מהר"ש ¹⁰⁶² שפרנסת בנ"י עכשיו היא למעלה מן הטבע, בדוגמת ירידת ה"מן" במדבר].

ונקודת הדברים – שלא חושבים כלל אודות טובתו של הזולת, אלא רק על טובת עצמו, ומיד "עבדינן עובדא"; בשמעו שהגוי מוכן לתת לו כסף עבור הבית, מתחיל לדון עמו ולדרוש ממנו סכום יותר גדול יותר, וסוכ"ס מוכר את הבית. ורק אח"כ יחשבו אם זוהי הנהגה שמתאימה ע"פ שו"ע (ומה שסומכים על זה שיוכלו לומר אח"כ "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי" – הרי זה דבר שמצינו רק אצל יחידי סגולה ¹⁰⁶³ ).

ובסגנון הידוע – "אַ צדיק אין פּעלץ" ¹⁰⁶⁴ :

כאשר קר, יש שתי ברירות: או לחמם את התנור, שאז יהי' חם לא רק לו אלא גם לכל הסובבים אותו, או ללבוש פרווה, שאז יהי' חם רק לו. ובכן: במקום להדליק את התנור – שבשביל זה יש צורך בטירחא, לקחת עצים ולהדליק את האש וכו' וכו', ולהמתין משך זמן עד שהתנור יחמם, טוען הוא, שבינתיים אינו יכול לסבול את הקור, ולכן מוטב שילבש מעיל פרווה, וכך יהי' לו חם מיד.

אבל מובן שלהסתובב יום שלם במעיל פרווה אין זו הנהגה נורמלית, שהרי זה מפריע לנוע כרגיל, ללבוש טלית ותפילין וכו', ולכן מוטב להדליק את התנור, ופעולה זו תועיל לא רק עבורו, אלא גם עבור אחרים, בבחינת "נר לאחד נר למאה" ¹⁰⁶⁵ .

וכמו כל הענינים – ישנו גם ענין זה בדקות:

הבעש"ט לחם נגד השיטה של "צדיק אין פּעלץ" – לדאוג רק ללימוד שלו וכו', וטען ותבע ופעל שצריך להפיץ את המעיינות חוצה,

– אלו שיודעים אודות המעיינות, צריך לתת להם את המעיינות מיד; ואלו שנמצאים בחוצה, אי אפשר להתחיל אתם מיד מהמעיינות,

144

אלא יש להתחיל מאל"ף-בי"ת, באופן שלאחר זמן יהיו ראויים לקבל את המעיינות –

וכאשר יצא לפעול ב"חוצה", אזי יתוסף גם אצלו, כמארז"ל ¹⁰⁶⁶ "ומתלמידי יותר מכולם".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה, כן הוא גם בעניננו – שצריך לחשוב גם אודות טובת הזולת.

ולהעיר: כאשר מדברים עם פלוני אודות ההיזק שנגרם לזולת, אזי עונה: הקב"ה יעזור לו...

כאשר מדובר אודות הפרנסה שלך – הנך זקוק ליהודי זה, ואילו בעת צרתו – אינך רוצה שום שייכות עמו, ואומר שהקב"ה יעזור לו!...

בסל"ו, שההגירה מביאה לבזבוז ממון רב:

ובזה אפשר לשכנע גם את נה"ב שמוטב להשאר כאן ולא לעקור ולהגר לשכונה אחרת – כדי לחסוך את ההוצאות הכספיות הכרוכות עם הגירה למקום חדש!...

בסל"ח, אודות המקרים שגם אלו שעקרו לשכונה אחרת, לא ניצלו מהסכנה הצפוי':

דברתי עם יהודי שהעתיק דירתו (וגם הסית והדיח מי שנשמע לקולו שגם הוא יברח), ומיד קיבל "פסק" ונענש כו',

– בודאי אסור לשמוח על העונש שקיבל פלוני, אבל לאידך, קבלת העונש מורה על חומר הענין, וצריך לדעת ש"השופט ¹⁰⁶⁷ כל הארץ יעשה משפט"!... –

ואמרתי לו: לכל הפחות עכשיו, לאחרי שנוכחת לראות שטעית (כפי שרואים "מעשה רב", מי הצליח ומי נכשל רח"ל) – תודיע לאחרים, שלא יתנהגו באופן שממך יראו וכן יעשו אותה הטעות... עליך להודיע לידידיך שמצב המנוחה במקומך החדש הוא במדה פחותה מכמו שהי' במקום הקודם. וענה לי: הוחלט שלא לספר, כדי שמחירי הדירות לא יפלו!...

והגע עצמך: הוא ברח מהגוי, ולפועל סחב עמו את הגוי ("ער האָט אים מיט-געשלעפּט") לשם... ואעפ"כ, לא רוצים לספר זאת ולמנוע יהודי אחר ממצב כזה, כדי שערך ביתו לא יפחת באלף, ב' או ג' אלפי דולר!...

145

ולאחרי כל זה – יש מהם מי שרוצה שיבחרו בו בתור "ראש" של כל האיזור, באמרו: אמנם ברחתי, ואתכם השארתי כאן (בידעי שחלק גדול מכם אין לו אפשרות לעבור למקום אחר), אבל אעפ"כ, כשיהיו "בחירות", תבחרו בי להיות בעה"ב על כל האיזור. – זוהי חוצפה שאין כמוה!...

בסל"ט, שע"י ההשתדלות בביסוס והרחבת השכונה תשרה ברכת ה':

ובנוגע לפועל:

כל אלו שיתנהגו ע"פ שו"ע וישארו כאן, אלו שיחזרו ואלו שיבואו להתיישב בשכונה זו – תבוא עליהם ברכה בטוב הנראה והנגלה במוחש ממש למטה מעשרה טפחים.

ועי"ז תרום קרן ישראל – לא רק כאן, אלא בכל מקום שהם, גם עבור אלו שגרים מאז ומתמיד בוויליאַמסבורג, בּאָראָ-פּאַרק, וושינגטון- הייטס, וגם עבור בנ"י בערים אחרות, בבולטימור, בשיקגו, בדיטרויט, בפּיטסבורג ובוושינגטון, וכן נוגע הדבר ליהודים שגרים במלבורן ובלונדון, ונוגע גם שלא יחזירו ח"ו שטחים בארץ ישראל לגוים, שכן, בימינו אלה כל העולם הוא כמו ד' אמות על ד' אמות – לא בנוגע להלכה, אלא לגבי זה שההנהגה כאן פועלת גם במקומות אחרים, כיון שכל בנ"י הם קומה אחת שלימה ¹⁰⁶⁸ .

ועד שענין זה יכול להשתקף גם בנוגע לשידוך: כאשר מציעים לבת בחור עם זקן – טוענת היא לאבי': היתכן שאתה מתיירא מהגוים, ולכן ברחת והשארת את היהודי עם הזקן לשבת עם הגוים?! אלא מאי, ההסברה לבריחה שלך היא בגלל שזהו מקום סכנה, והיינו, שה"הנחה" היא ש"כל דאלים גבר" ¹⁰⁶⁹ , וכיון שכן, תחפש גם היא מישהו שיש לו יותר כסף, ולא אחד שיש לו זקן שלם, ובמקום לקחת בחור שישב ב"כולל", תעדיף לקחת "פוליטיקאי" – כפי שנוהג אבי', שכאשר צריך לבחור בין שו"ע לפוליטיקה, אזי מתנהג לפי כללי הפוליטיקה!...

בסיום השיחה:

ויה"ר שיתקבלו הדברים – לא מצד מי שאומר זאת, אלא בגלל שכך כתוב בשו"ע חו"מ, כך, שבהתוועדות הבאה (שהיא כמו התוועדות זו) בחג השבועות לא יהי' צורך לחזור ולדבר על ענין זה – לא בגלל

146

שיראו שהדברים לא פעלו פעולתם ובמילא לא יעזור לדבר על זה פעם נוספת, אלא בגלל שעסקו ופעלו בזה.

ובאופן שזו תהי' דעתו של כאו"א (ולא כמו הטפשים שאומרים שמצד עצמם היו מהגרים לשכונה אחרת, אבל מה אעשה שפב"פ גזר עלי... במדה מסויימת הרי זה גרוע יותר מאלה שמהגרים בפועל), ולא איכפת לי שיאמרו שהיו סבורים כן מלכתחילה, וזוהי סברא שלהם; אין לי "זכויות יוצרים" ("קאָפּירייט") על זה!... ובלבד שכולם יתעסקו בחיזוק וביסוס השכונה.

וברור הדבר שיצליחו (ובלבד שלא יעשו זאת מתוך רגש ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ¹⁰⁷⁰ , אלא רק בכחו של הקב"ה, שאז מתבטלים כל המניעות והעיכובים), כיון שישנה ההבטחה שתהי' ידינו על העליונה ¹⁰⁷¹ , ובאופן הנראה לעיני בשר, ויזכו לנחת יהודי חסידותי מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב.

* * *

מא. אף שהזמן הוא מוגבל, מצד הענין דספירת העומר, יש ענין נוסף שצריכים לדבר אודותיו – בנוגע לד' כוסות.

ובהקדם המוזכר לעיל (סכ"ג) שד' הכוסות דאחרון של פסח קשורים עם משיח, כי, ד' הכוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמרו ביצי"מ, והרי גם בנוגע לגאולה העתידה נאמרו ד' לשונות של גאולה (וכידוע שהחילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק בין ד' פעמים "אמת" שלפני "עזרת" ושלאחרי "עזרת") ¹⁰⁷² , ולכן, כשם שכנגד ד' לשונות של גאולה שביצי"מ תיקנו ד' כוסות, ברור הדבר שגם לאחרי הגאולה העתידה יהיו ד' כוסות ¹⁰⁷³ .

ויש לומר בדרך אפשר שזהו הטעם למנהג הטוב והנכון לשתות ד' כוסות באחרון של פסח שקשור עם הגאולה העתידה.

וכאן המקום להוסיף ביאור בהמדובר לעיל ¹⁰⁷⁴ אודות דברי רבינו הזקן בשו"ע ¹⁰⁷⁵ "הד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפ' וארא, והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי", שכותב שד' הלשונות "אמורים בפ' וארא", ואעפ"כ מביא אותם בסדר שונה מסדר

147

הכתוב160: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", ונתבאר טעם הדבר ע"פ קבלה וחסידות.

אמנם, הן אמת שענינו של רבינו הזקן הוא כשמו ¹⁰⁷⁶ – "שניאור", שני אור, האור של נגלה דתורה והאור של פנימיות התורה (תורת החסידות), כפי שנעשים דבר אחד (כשם שכתיבת השם "שניאור" בשטרות צריכה להיות בתיבה אחת), ולכן יש מקום לבאר ששינוי הסדר הוא בהתאם להמבואר בפנימיות התורה, אבל אעפ"כ, כיון שמדובר כאן אודות ענין שנאמר (לא בתניא או בלקוטי תורה, אלא) בשולחן ערוך , שענינו הוא ביאור פסקי ההלכות עם הטעמים בקצרה (כמבואר בהקדמת בני הגאון המחבר), בהכרח שענין זה יתבאר גם – ולכל לראש – ע"פ נגלה, ואח"כ יש להוסיף ולהמתיק הענין גם ע"פ קבלה וחסידות (וכמו שבפירוש רש"י מבארים לכל לראש פשוטו של מקרא, ואח"כ ניתוסף ביאור גם ע"פ יינה של תורה).

ובפרט שסדר ד' לשונות של גאולה שמביא רבינו הזקן בשו"ע (והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי) הובא גם בפי' הרשב"ם על המשנה בפרק ערבי פסחים ¹⁰⁷⁷ , ובנוגע להרשב"ם, הרי אף שלמד גם קבלה, ברור הדבר שפירושו הוא ע"פ נגלה.

מב. הביאור ע"פ נגלה – בהקדם בירור גדר דין הסיבה, אם הוא פרט ותנאי במצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או מצוה כללית בפני עצמה, להראות הנהגה דרך חירות, ואכילת המצה ושתיית היין הם פרטים במצות הסיבה (והנפק"מ ¹⁰⁷⁸ להלכה למעשה ¹⁰⁷⁹ – האוכל מצה ללא הסיבה, אם חייב לחזור ולברך "על אכילת מצה" ¹⁰⁸⁰ כשחוזר ואוכל בהסיבה).

וכאן מבאר רבינו הזקן ענין הסיבה כפי שהיא פרט ותנאי באכילת מצה ושתיית היין – "לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות, שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפ' וארא ", שתוכנה הוא גאולת ויציאת בנ"י ממצרים (משא"כ להטעמים שהם "כנגד

148

ד' כוסות של פרעה .. ד' מלכיות .. ד' כוסות של פורענות וכו'"159, שאינם שייכים ליצי"מ).

ועוד זאת, שכל כוס שייך גם לענין מיוחד שבשבילו תקנו כוס פרטי זה, ובהתאם לכך קובע רבינו הזקן את סדר ד' הלשונות ¹⁰⁸¹ : כוס ראשון של קידוש היום, שהוא זכר ליצי"מ – כנגד "והוצאתי". כוס שני שאומר עליו ההגדה, סיפור יצי"מ באריכות ובפרטיות – כנגד "וגאלתי", שבהמשך לזה נתבאר גודל הנסים והמופתים דיצי"מ. כוס שלישי שמברך עליו ברכת המזון, שיש בה הודי' על התורה – כנגד "ולקחתי גו'", דקאי על מ"ת. וכוס רביעי ששייך בעיקר לגאולה העתידה – כנגד "והצלתי", בלשון סתמי, כמו פרטי הגאולה העתידה ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"76 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹⁰⁸² בלקו"ש חי"א ע' 15 ואילך.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שצריכים כבר להתפלל ערבית כו', ולכן ישתו עתה כוס רביעי, ויהי' "לשנה הבאה בירושלים" (והורה לר' י.כ. להכריז "לשנה הבאה בירושלים", ואח"כ הורה לכפול ההכרזה ג"פ, כמו בהכרזת "קול מבשר מבשר ואומר")].

* * *

מג. בהמשך להאמור לעיל (סכ"ז) שכל הענינים של ימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, הרי זה נוגע גם לענין ד"פרזות תשב ירושלים" ¹⁰⁸³ , שגם במשך זמן הגלות צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל בהפצת עניני ירושלים – יראה שלם ¹⁰⁸⁴ – בכל מקום שבו נמצא.

והרי האמת היא שכל אחד מישראל הוא ירא שמים, וכידוע דברי

149

כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁰⁸⁵ במענה לשאלה מדוע כותב על כל אחד את התואר "איש ירא אלקים" (אי"א), שכל אחד מישראל בפנימיות נפשו הוא ירא אלקים. – אצל רוב בנ"י אין זה בגלוי כ"כ, אבל ברור הדבר שבפנימיות הרי זה בשלימות אצל כל אחד מישראל, ויש כו"כ שאצלם הרי זה גם בחיצוניות ובגלוי.

ועוד ענין בזה:

ע"פ המבואר באגה"ת ¹⁰⁸⁶ ש"נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה" (כיון שאין לנו כח לתעניות וסיגופים כו'), הנה כדי שיוכלו להרבות בצדקה צריכים בנ"י ריבוי פרנסה, וכדי שלא יבלבל לקביעות עתים לתורה שצ"ל מתוך מנוחת הנפש, יש צורך בפרנסה טובה מתוך הרחבה – "פרזות גו'".

ואף שנמצאים עדיין בגלות, יכול להיות גם בגלות מעמד ומצב של רווחה והרחבה, באופן שתנוצל לעניני אלקות ויהדות הקשורים עם הנשמה, וכידוע הפתגם ¹⁰⁸⁷ שענין הגלות הוא רק בנוגע לגוף, אבל לא בנוגע לנשמה.

ובזה נכלל גם שלילת כל הבלבולים, גם מאינם יהודים, אע"פ שבלבולים אלו אינם אלא נסיון לבחון ולגלות את התקשרותו של יהודי עם הקב"ה מנהיג העולם, וכאשר יהודי מראה תוקף אמיתי, אזי מתבטל המנגד ומפסיק לבלבל, ועד לאופן ש"גם אויביו ישלים אתו" ¹⁰⁸⁸ , "זה הנחש" ¹⁰⁸⁹ , שיוכל להתנהג באופן ד"פרזות תשב".

ולדוגמא: כשמישהו רוצה שיהודי יעזוב מקום מושבו – צריך לדעת שזהו רק נסיון, ולכן, אין לו להתפעל מזה, אלא להתחזק בבטחונו בה', מתוך ידיעה שכאן נמצא ביתו, בית-הכנסת וישיבה שלו וכו', וכאשר הגוי יראה שהיהודי מתכוין לכך באמת, והולך בכחו של הקב"ה, להיותו עבד ה', ויש בו "חלק אלקה ממעל ממש" – אזי "כהמס דונג מפני אש גו'" ¹⁰⁹⁰ , ומפסיק לבלבלו כו', וע"ד שהגרגשי פנה והלך מארץ ישראל ¹⁰⁹¹ .

וענין זה קשור ותלוי במיוחד בנשי ישראל, שכל אחת מהן היא עקרת הבית – כפי שרואים בפועל, ובפרט בארה"ב, שכאשר האשה

150

אומרת בתקיפות שרצונה להשאר במקום שבו חייתה עם ילדי' במשך כמה שנים, ובו נמצאים כל עניני צדקה וחסד שלה ואגודת הנשים לטובת המוסדות ("ליידיס אקזילערי"), אזי מתמלא רצונה כו', וביכלתה לפעול ולהשפיע גם על הילדים כו'.

ולכן, יש לנשים תפקיד נוסף – שעליהן מוטלת עיקר האחריות להבטיח שהשכונות ישארו של בנ"י ("אידישע"), ויתוסף בהם באופן ד"פרזות תשב", מתוך מנוחה, ועי"ז ימשיכו ויגלו ביאת משיח צדקנו בהקדם.

ועאכו"כ בנוגע לארץ הקודש, ששם בודאי צריכה להיות ההנהגה באופן של תקיפות כו', וכמשנ"ת במאמר ¹⁰⁹² בפירוש הכתוב ¹⁰⁹³ "מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל", שכל האומות שמתנכלים לבנ"י – "ידודון ידודון" (יתנדו וישלכו מתוך א"י), "ונות בית", שקאי על כנס"י שהיא אשה להקב"ה, "תחלק (את) שלל(ם)".

וההתחלה בזה – לפעול על כל בנ"י שבארץ ישראל שיהיו בבחי' "נות בית", "איזוהי אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה" ¹⁰⁹⁴ .

וסוכ"ס פועלים – באופן של שלום – "ונתתי שלום בארץ" ¹⁰⁹⁵ , וזוהי הכנה קרובה שבקרוב ממש תהי' אתחלתא דגאולה, ולאח"ז גאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, שילחם מלחמת ה' וינצח, ויקבץ נדחי ישראל, כיון שהוא "משיח בודאי" ¹⁰⁹⁶ , בקרוב בימינו ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "האָפּ קאָזאַק", באמרו, שנהוג לנגן ניגון זה באחרון של פסח ¹⁰⁹⁷ .

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].

______ l ______