שיחת ש"פ כי-תשא, ט"ז אדר, ה'תשכ"ד

185

בלתי מוגה

א. אע"פ ש"מגילה נקראת" רק עד ט"ו ⁸¹⁷ , וכדאיתא בגמרא ⁸¹⁸ שהלימוד להרבות עוד שני ימים לקריאת המגילה (ועוד עניני פורים) – "זמניהם דומיא דזמנם", "ימים כימים" – הוא בנוגע לימים שלפני י"ד (י"א וי"ב), ולא בנוגע לימים שלאחרי י"ד (ט"ז וי"ז), מ"מ, כיון שיש קס"ד בגמרא: "ואימא שיתסר ושיבסר", הנה קס"ד בתורה הוא ג"כ תורה.

וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁸¹⁹ בנוגע לקושיא שהובאה בדרושי חסידות ⁸²⁰ מדוע לא קבעו שמחת-תורה בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – הנה גם לאחרי שנתבאר טעם הדבר, כיון שיש קס"ד בתורה לערוך שמח"ת בחג השבועות, הרי זה ענין שיש לו מקום.

וכל זה אפילו בנוגע לקס"ד שלאחרי המסקנא אין לו מקום, כמו "תיובתא" ⁸²¹ . ועאכו"כ בנדו"ד, שהגמרא אינה מבטלת את הסברא "ואימא שיתסר ושיבסר", אלא רק מביאה לימוד מפסוק ⁸²² – "ולא יעבור כתיב", כך, שהסברא לקרוא את המגילה (ולעשות כמה עניני פורים) גם בשיתסר ושיבסר, יש לה מקום גם לפי המסקנא.

זאת ועוד: גם לאחרי הלימוד "ולא יעבור כתיב", הרי, מזה גופא שהפסוק צריך לשלול קריאת המגילה בשיתסר ושיבסר, מוכח, שיש להם שייכות לפורים, שלכן יש צורך לשלול אותם.

[דוגמא לדבר:

במאמר דפורים ⁸²³ (שמיוסד על מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ⁸²⁴ ) נתבאר החילוק שבין האהבה ד"בכל לבבך ובכל נפשך", שהיא בהגבלה, לאהבה ד"בכל מאדך" ⁸²⁵ , שהיא בלתי מוגבלת – שהאהבה

186

ד"בכל לבבך ובכל נפשך" באה מצד ההתבוננות בבחי' האלקות שמתלבש בעולמות, ואילו האהבה ד"בכל מאדך" באה מצד ההתבוננות בבחי' האלקות שלמעלה מהשתלשלות והתלבשות בעולמות.

ומבואר במאמר, שבבחי' האלקות שלמעלה מעולמות גופא יש ב' מדריגות: בחי' האלקות שמופלא מעולמות, היינו, שיש לה שייכות להתלבשות בעולמות, אלא ששוללים זאת כו'. וכאשר ההתבוננות היא במדריגה זו, אין זה פועל אמיתית הענין ד"בכל מאדך", בלי גבול, כיון שעדיין יש לזה שייכות להתלבשות בעולמות, בדרך שלילה עכ"פ; ואילו אמיתית הענין ד"בכל מאדך" בלי גבול, הוא רק ע"י ההתבוננות וההכרה בבחי' האלקות שאינה שייכת כלל להתלבשות בעולמות, עד שאין צורך אפילו לשלול זאת, וע"ד מ"ש בתניא ח"ב ⁸²⁶ שלא שייך לומר "על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג .. לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים".

ונמצא, שכאשר שוללים ענין א' מחבירו, הרי זה גופא ראי' שיש שייכות ויחס בין ב' ענינים אלו, אלא שהיחס והשייכות מתבטאים בכך שא' שולל את חבירו].

וכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו – שט"ז אדר חל ביום השבת:

ענינו של יום השבת – שבו עולים ונכללים כל ששת ימי השבוע שלפניו, וכמארז"ל ⁸²⁷ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שהכוונה ב"ערב שבת" במארז"ל זה היא לכל ימי השבוע, החל מיום ראשון בשבוע, ועאכו"כ החל מ"קמי שבתא" ⁸²⁸ , יום רביעי, ויתירה מזה – מיום חמישי, שלכן מצינו שבכמה פרטים מתחילה ההכנה לשבת מיום חמישי ⁸²⁹ , ובודאי יום הששי.

וכיון שיום חמישי ויום ששי דשבוע זה הם י"ד וט"ו באדר – שגם בערי הפרזות אין אומרים תחנון ומרבים קצת בשמחה בט"ו באדר ⁸³⁰ – הרי ודאי שיום השבת שייך עדיין לימי הפורים ⁸³¹ .

ב. המשך השיחה, בנוגע להמדובר בהתוועדות דפורים (סכ"ט)

186א

אודות קביעת היו"ט דפורים ע"י מרדכי ואסתר, וקביעת קריאת המגילה וכתיבתה ע"י אסתר לבדה,

– שענין זה מרומז בכך שבפסוק ⁸³² "לקיים את ימי הפורים האלה" נאמר "כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה", ולאח"ז נאמר ⁸³³ "ומאמר אסתר קיים .. ונכתב בספר"; החילוק ביניהם, שמצד מרדכי, ענין האור, די בזכרון הנס במחשבה ורוחניות, ודוקא מצד אסתר, מלשון "ואנכי הסתר אסתיר" ⁸³⁴ , שענינה ספירת המלכות כפי שיורדת לבי"ע, ששם נוגע ענין הכלים, צ"ל הזכרון בקריאה וכתיבה דוקא [וזהו גם החילוק בין הירושלמי ⁸³⁵ (ש"מרדכי ואסתר .. שלחו לרבותינו") לבבלי ⁸³⁶ (ש"שלחה להם אסתר לחכמים") – אור ובירור החושך בתורה גופא]; והטעם שבנוגע לקיום ימי הפורים נאמר "ואסתר המלכה ", ובנוגע לכתיבת המגילה נאמר "ומאמר אסתר" סתם, בהתאם לחילוק בין אורות לכלים במלכות גופא, אם היא באצילות או בירידתה לבי"ע –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁸³⁷ בלקו"ש חט"ז ע' 352 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

והענין בזה – שאע"פ שקריאת וכתיבת המגילה הו"ע של ירידה לגבי ענין ימי הפורים, מ"מ, דוקא עי"ז נשלמת הכוונה. וההוראה מזה – ככל עניני התורה, מלשון הוראה ⁸³⁸ , שהיא נצחית, ובפרט בנוגע למגילת אסתר שבה מודגש יותר ענין הנצחיות, שהרי "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר" ⁸³⁹ – שלא די בעבודה שהיא מצד הנשמה בלבד, אפילו כפי שקשורה עם הקביעות דימי הפורים בענין הזמן, שנמשכת אח"כ גם בענין המקום, אלא יש צורך בעבודה הקשורה עם בירור הגוף ונפש הבהמית, כמבואר בתניא ⁸⁴⁰ שהנשמה ירדה לעוה"ז להתלבש בגוף ונפש החיונית כדי לתקנם כו', ולכן לא מספיקה כוונת המצוות, אלא צ"ל הקיום במעשה בפועל – לא רק בדיבור שהוא מעשה זוטא, אלא מעשה רבה ⁸⁴¹ , כמו כתיבה בדיו על הקלף.

186ב

ג. והנה, האמור לעיל אודות השייכות דכתיבת המגילה לאסתר דוקא, מלשון הסתר, קשור גם עם אופן כתיבת המגילה:

איתא בגמרא20 "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה וכו', עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה ⁸⁴² , כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת, מה שכתוב כאן .. בספר, מה שכתוב במגילה". ועפ"ז, היתה צ"ל כתיבת המגילה כמו כתיבת ספר-תורה שיש בו אזכרות.

ואעפ"כ נכתבה המגילה באופן שאין בה אזכרות, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור ⁸⁴³ , שזהו מצד ענין ההסתר כו'.

ד. ויש להוסיף בזה, שענין כתיבת המגילה ללא אזכרות הובא גם בשו"ע של רבינו הזקן, כדלקמן.

ובהקדמה בנוגע לכללות לימוד שו"ע אדה"ז, שלדאבוננו מוזנח הדבר ביותר, ובפרט בענינים שלא זכינו שיגיע לידינו הלכות אלו בשו"ע שלו, כמו הלכות מגילה. אבל האמת היא – שלא כדעת הטועים שיכולים ללמוד בשו"ע אדה"ז רק את ההלכות שישנם שם, משא"כ ההלכות שלא נמצאו שם, כי מה שאין אין כו', אלא גם בנוגע להלכות שלא הגיעו לידינו ניתן למצוא את שיטתו של אדה"ז – מענינים שנתבארו במקום אחר, כיון שהשו"ע הוא בלול מכל הענינים ⁸⁴⁴ , ע"ד מארז"ל ⁸⁴⁵ "מאי בבל .. בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד".

ובנדו"ד, מצינו ענין השייך לכתיבת המגילה – בשו"ע אדה"ז הלכות שבת ⁸⁴⁶ : "כל כתבי הקודש .. מצילין אותם מפני הדליקה בשבת, מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות (ומוסיף טעם הדבר, אף שלכאורה אין זה נוגע לענין המבואר כאן בהלכות שבת) מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי".

[ואף שרבינו הזקן בעצמו מבאר שזהו מצד ענין ההסתר כו' (כנ"ל ס"ג), הרי מובן שפירושים אלו אינם בסתירה זל"ז, שהרי זוהי "תורה אחת", אלא שזה ע"פ נגלה דתורה וזה ע"פ נסתר דתורה (וכדלקמן ס"ז)].

ה. ולכאורה הפירוש בזה – שכיון שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי, יש לחשוש שבמקום האזכרות יכתבו הפרסיים שם ע"ז שלהם.

וע"ד מ"ש הראב"ע ⁸⁴⁷ ,

– שדבריו הובאו כמ"פ בתורת החסידות, ועד שאדמו"ר האמצעי

186ג

כותב ⁸⁴⁸ שהאבן עזרא מסר נפשו על קידוש השם (אף שלא מצינו זאת בכתבי דברי ימי חייו ⁸⁴⁹ ) –

וז"ל: "אין במגילה הזאת זכר השם, והיא מספרי הקודש. ורבים השיבו כי (זכר השם במגילה) הוא (במ"ש ⁸⁵⁰ "ריוח והצלה יעמוד ליהודים") ממקום אחר (שקאי על הקב"ה). וזה איננו נכון, כי לא נקרא השם מקום בכל ספרי הקודש, רק נקרא מעון (כמו "מעון אתה היית לנו" ⁸⁵¹ ) .. וקדמונינו ז"ל קראוהו מקום ⁸⁵² , בעבור שכל מקום מלא כבודו. ועוד, מה טעם למלת אחר ("ממקום אחר "). והנכון בעיני .. (ש)העתיקוה הפרסיים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם, והם היו עובדי עבודה זרה, והיו כותבים תחת השם הנכבד והנורא שם תועבותם .. (ולכן) כבוד השם שלא יזכרנו מרדכי במגילה".

אבל כד דייקת שפיר בלשונו של אדה"ז (כידוע גודל הדיוק בלשונו הזהב בשו"ע ⁸⁵³ , בדוגמת הדיוק בתניא ⁸⁵⁴ ) – "שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי" – הרי השינוי מדברי הראב"ע הוא בשתים: (א) " שנשתלחה ליכתב", ולא ש"העתיקוה" בעצמם, (ב) " בדתי פרס ומדי", ולא "בדברי הימים של מלכיהם".

וצריך ביאור בדיוק לשון אדה"ז "שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי" – שיכול להתפרש במובן של חוק (כמו "ויכתב בדתי פרס ומדי" ⁸⁵⁵ , שפירושו בספרי חוק ומנהג המלכות ⁸⁵⁶ ) או במובן של עבודת אלקים, ולכאורה, שניהם אינם שייכים בנדו"ד, שמדובר רק אודות ענין של "דברי הימים"?

ו. ויש לבאר זה ע"פ הלכה נוספת בשו"ע אדה"ז שם ⁸⁵⁷ : "המינים דהיינו האדוקים בעבודה זרה .. שכתבו להם כתבי הקודש, אע"פ שכתובים אשורית בלשון הקודש על הקלף ובדיו, אין מצילין אותם, ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם, מפני שכיון שהם אדוקים בעבודה זרה, בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה".

ועפ"ז י"ל, שהטעם שמגילת אסתר אין בה אזכרות הוא – לא כדי שלא יעתיקוה הפרסיים ויכתבו שם ע"ז במקום שם הקדוש,

186ד

– שהרי: (א) למה להם להעתיק את המגילה, בה בשעה שכבר היתה כתובה אצלם, כדברי הגמרא20: "שלחה להם אסתר לחכמים, קבעוני לדורות, שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם, כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" ⁸⁵⁸ , (ב) איך יעלה על דעתם לשנות בהעתקת המגילה, בידעם שבודאי יש סופרים יהודים שכתבו המגילה ככתבם וכלשונם –

אלא "מפני שנשתלחה ליכתב בדתי פרס ומדי":

"כבר כתובה אני " – מגילת אסתר כפי שנכתבה ע"י חכמים ונשתלחה – "על דברי הימים למלכי מדי ופרס"; וכיון שהם אדוקים בע"ז, בודאי היו כותבים האזכרות לשם ע"ז, והיינו, שהיו כותבים באופן הקשור עם " דתי פרס ומדי", שזהו ענין של ע"ז.

וזהו גם הדיוק "מפני שנשתלחה ליכתב כו'" – דלכאורה: מה איכפת ליהודי שגוי כותב אזכרות לשם ע"ז, ובלשון הגמרא ⁸⁵⁹ : "הלעיטהו לרשע וימות" (יניחם ויאכלו דבר האסור), אך הענין הוא – דכיון ש"נשתלחה", נמצא, שכתיבת האזכרות לשם ע"ז היא באשמתו של יהודי (השולח) שגרם לכך, ויש בזה משום "שם אלהים אחרים גו' לא ישמע (מן הנכרי) על פיך" (שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בע"ז שלו, נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך) ⁸⁶⁰ , מלבד האיסור ד"לפני עור" ⁸⁶¹ .

ז. אמנם, הא גופא טעמא בעי ⁸⁶² : כיון שכללות הענין דפורים הי' באופן של נס, ועד ל"תוקפו של נס" ⁸⁶³ , כך, שנתבטלו כל ההעלמות וכו' – מדוע נתגלגלו הדברים באופן שכתיבת המגילה תצטרך להיות באופן שאין בה אזכרות?!

ועל זה בא הביאור בתורה אור – ע"פ פנימיות הענינים – שהענין דפורים הוא באופן ד"אנכי הסתר אסתיר גו'" (כנ"ל ס"ג), כפי שספירת המלכות יורדת בעולמות בי"ע (כנ"ל ס"ב).

אבל לאידך גיסא, יש בזה כוונה עמוקה יותר מאשר בענין גילוי האור שמצד מרדכי – שאפילו מגילה שהיא במעמד ומצב ירוד כ"כ שאי אפשר שיהיו בה אזכרות, הרי היא נעשית חלק מספרי הקודש שבתורה.

187

וזוהי גם כללות המעלה שבזמן הגלות לגבי זמן הבית, שגם כש"גלו לבבל", "גלו לעילם" ו"גלו לאדום", אזי "שכינה עמהם" ⁸⁶⁴ , וגם אז ישנם נסים, ואדרבה: "לעושה נפלאות גדולות (אלא שהם באופן ד)לבדו" ⁸⁶⁵ ;

והעילוי הוא גם בעבודת האדם – שדוקא אז מאיר כח המס"נ, שהוא מצד כח הנשמה, שלמעלה גם מ אור הנשמה (כמשנ"ת במאמר ⁸⁶⁶ ), ולכן, דוקא על העבודה שבזמן הגלות שהיא באופן ד"צמאה לך נפשי" ⁸⁶⁷ – אומרים "כן (הלואי) בקודש חזיתיך" ⁸⁶⁸ , כמודגש במיוחד אצל אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' כו' ⁸⁶⁹ .

* * *

ח. יש עוד ענין בפורים – בשייכות לדברי הגמרא ⁸⁷⁰ ש"נמשלה אסתר לשחר .. סוף כל הלילה" – הקשור עם השו"ע של רבינו הזקן:

הביאור בתחלת שו"ע אדה"ז בחילוק שבין מהדו"ק למהדו"ת ⁸⁷¹ בענין "אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי",

– ע"פ דברי הט"ז ⁸⁷² "שא"צ לסיוע התעוררות של מעלה", וכיון ש"מעלה זאת אינה אלא לדוד וכיו"ב", לכן לא הובא בשו"ע (ועד"ז בשו"ע אדה"ז במהדו"ק) – שכוונתו שאינו צריך להתעוררות מבחי' "שחר", כנס"י, מלכות שיורדת לבי"ע ⁸⁷³ , שמשם נמשך הסיוע שלא

188

להכשל בתאוות איסור ⁸⁷⁴ ; ולכן הביאו אדה"ז במהדו"ת, בכתבו ש"זו מדה בינונית" ⁸⁷⁵ – מדריגת הבינוני ע"פ תניא, שאינו צריך לסיוע מלמעלה מבחי' שחר, שלא להכשל בתאוות איסור ⁸⁷⁶ .

וענין זה תובע אדה"ז מיד בהשכמת הבוקר ⁸⁷⁷ , גם במצב של חושך – כיון שהחושך הוא רק בחיצוניות, ובפנימיות הוא למעלה מההסתר ⁸⁷⁸ , ואדרבה: המצב דהסתר מעורר את פנימיות הנשמה ביתר שאת ⁸⁷⁹ , ובא לידי ביטוי בכח המס"נ. ומזה באים להאור וגילוי – שזוהי הקימה בחצות לילה שמורה על הגילוי ⁸⁸⁰ –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 361 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ו"מסמך גאולה לגאולה" ⁸⁸¹ – שמהגאולה דפורים נבוא תיכף ומיד לגאולה ד"ויהי בחצי הלילה" ⁸⁸² , שאז הי' הגילוי דבחי' "אני ולא מלאך

189

.. אני ולא שרף .. אני ולא השליח .. אני הוא ולא אחר" ⁸⁸³ , כפירוש רבינו הזקן ⁸⁸⁴ שבד' לשונות אלו שוללים את כל ד' העולמות, אפילו עולם האצילות, אלא זוהי המשכת העצמות שלמעלה לגמרי מהשתלשלות (ששם מגיעים ע"י בחי' כח של פנימיות הנשמה ⁸⁸⁵ ) – שגם בחי' זו תאיר בגילוי.

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא.

* * *

י. ע"פ המבואר במדרשי חז"ל ⁸⁸⁶ שביטול גזירת המן היתה עי"ז שמרדכי עסק בלימוד התורה עם תינוקות של בית רבן שעמדו במס"נ כו', מובן, שימי הפורים הם הזמן המתאים לעורר בכל הקשור לחינוך הילדים.

ובהקדמה – שבשנים כתיקונם הי' הסדר שהחינוך שניתן לילדים ב"חדר" הי' כבר אמצע החינוך, כיון שהתחלת החינוך של הילד ניתן כבר בבית, ע"י אביו ואמו, זקנו וזקנתו, וכן האח הגדול כו'; אבל עתה הסדר הוא שב"חדר" צריכים להתחיל מהיסוד והאל"ף-בי"ת של החינוך ⁸⁸⁷ .

וכבר דובר כמ"פ ⁸⁸⁸ שהיסוד של חינוך יהודי הוא לא בנוגע לדינים, אלא גם – ובמיוחד – בנוגע למנהגי ישראל.

וכמודגש בליל הסדר שבחג הפסח – זמן החינוך של כללות ישראל, שהרי ביצי"מ היתה לידת עם ישראל ⁸⁸⁹ – שאע"פ שישנם פרטי הענינים ד"פסח מצה ומרור", שבהם יש גם חיובים מדאורייתא (כמו פסח בזמן שביהמ"ק הי' קיים) או מדרבנן, הרי למרות שישנו הכלל ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו" ⁸⁹⁰ , הנה כשמדובר אודות חינוך הילדים – החיוב ד"והגדת לבנך" ⁸⁹¹ , שבשביל זה עושים כמה שינויים כדי להתמי' התינוקות שלא ישנו וישאלו "מה נשתנה" ⁸⁹² – הנה ההתחלה היא מהטיבול דכרפס, אע"פ שאין זה אלא מנהג בלבד.

190

ועד"ז מצינו בגזירת המן – בגלל הטענה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ודתיהם שונות מכל עם" ⁸⁹³ :

ובהקדמה – ש"דתיהם" כולל ריבוי ענינים; מדאורייתא ומדרבנן, עד לדקדוק קל של דברי סופרים, וכן מנהגי ישראל. ואף שבפסוק לא נתפרש דבר, הרי זה כמו כל עניני התורה שבתושב"כ הם בקיצור, ונתבארו בפרטיות במדרשי חז"ל.

ובנוגע לעניננו: בתרגום שני מפרט כו"כ ענינים ב"דתיהם שונות מכל עם", וכולל בחדא מחתא ענינים הכי חמורים עם ענינים שאינם אלא מנהג בלבד:

מחד גיסא – "בתשרי .. בעשרא בי' קריין יתי' צומא רבה וציימין אינון נשיהון ובניהון ובנתיהון .. ואמרין יומא הדין מתכפרין חובנא כו'" – שנוסף על היותו חיוב מדאורייתא, הרי זה דבר שמקובל אצל כל בנ"י, ועד שגם אלו שלעת-עתה אינם מקיימים כל עניני התומ"צ, הרי הם מקפידים על התענית דיוהכ"פ;

ומאידך גיסא – "בירח סיון .. יומא דעצרתא, סלקין לאיגר בית אלקהון, ושדיין חזורי תפוחים ומלקטין יתהון, ואמרין, היך מה דמלקטין חזורי, היכדין יתלקטו בניהון מן ביננא" (עולים על גג בית הכנסת שלהם, ומפזרים שושנים ותפוחים, ומלקטים אותם, ואומרים, כשם שאנו מלקטים השושנים והתפוחים האלה, ככה יתלקטו בניהם מבינינו ⁸⁹⁴ (שיתקבצו מן הגלות)) – שמזה שלא מצינו שנשאר רושם ממנהג זה, מובן, שלא זו בלבד שאין זה מדאורייתא, מדרבנן או דקדוק קל של דברי סופרים, אלא עוד זאת, שבמנהגי ישראל הי' זה רק באופן של הוראת שעה.

וכאשר המן מתאונן על כך ש"דתיהם שונות מכל עם" – כולל ב' ענינים אלו (התענית דיוהכ"פ וזריקת תפוחים מגג ביהכנ"ס בחג השבועות) בחדא מחתא!

וגם מזה רואים גודל ההקפדה על מנהגי ישראל, וטעם הדבר – כיון שמקיום המנהגים באים לקיום כל שאר הענינים.

יא. ובהמשך לזה – יש לעורר על מנהג ששייך גם לילדי ישראל שלומדים ב"חדר":

בשנים שעברו הי' פשוט אצל התלמידים הלומדים ב"חדר",

191

שכאשר מפסיקים ללמוד ויוצאים מחדר לחדר כו', צריכים לסגור את הספר – סידור או חומש וכיו"ב ⁸⁹⁵ .

ולהעיר, שמצד ההלכה יש אופנים שבהם אין איסור (מצד בזיון הספר), אלא רק ענין של "סכנה" (שמביא לשכחה) ⁸⁹⁶ , ואעפ"כ, הי' דבר פשוט לכל שנזהרים בזה בכל האופנים.

ואילו עתה – יוצאים מחדר לחדר, ומשאירים את הספרים פתוחים, ואף א' לא שם לב לכך, ואין פוצה פה ומצפצף!

ומזה נשתלשל גם אי-ההקפדה על בזיון כתבי-קודש, שכאשר מתגלגל על הרצפה דף מספר תהלים, או חומש וכיו"ב, יכולים לעבור במקום כו"כ, תלמידים וגם מחנכים, תלמידי חכמים כו', עד ל"עדה קדושה", וכל אחד פונה לדרכו ("דער דרייט זיך אַהער און דער דרייט זיך אַהין"), מבלי להגבי' דף-הספר מן הרצפה!

– זוהי אמנם רצפה של בית הכנסת שיש בה קדושה, אפילו בימות החול, ועאכו"כ ביום השבת, ש"מקדשא וקיימא" ⁸⁹⁷ (ועד שמצינו לגבי אכילת שבת שלא שייך בה פרש – "פרש חגיכם" ⁸⁹⁸ , ולא פרש שבתכם ⁸⁹⁹ ), אבל אעפ"כ, הרי זה בזיון שמתגלגל דף על הרצפה. –

ומזה נשתלשל ענין חמור יותר (כידוע שההתחלה היא "בחבלי השוא", ומזה נעשה אח"כ "כעבות העגלה" ⁹⁰⁰ ) – שכאשר שומעים ברכה בחזרת הש"ץ או קדיש, עומדים כמו "גולם"... ולא עונים "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן". והרי ענין זה – אף שלא נתפרש בתושב"כ – יש בו כו"כ דינים שנתפרשו בשו"ע ובשו"ע אדה"ז, אימתי מותר וצריך להפסיק בתפלה כדי לענות ברוך-הוא וברוך-שמו, ואימתי אסור להפסיק לעניית ב"ה וב"ש, אבל מותר וצריך להפסיק לעניית אמן, וכמו השקו"ט בנוגע לעניית אמן על ברכת "גאל ישראל" שלפני שמו"ע, וברכת "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ו"אוהב עמו ישראל" שלפני ק"ש, שמשנים את ההנהגה הרגילה כדי שלא יצטרכו להפסיק לענות אמן, לפי הדעה שחייבים לעשות כן, שמא אין ההלכה כמותה ⁹⁰¹ .

– באמת רציתי לדבר על זה בהתוועדות דפורים, אבל התאפקתי,

192

כיון שהעמידו מכונה שקולטת את כל מה שמדברים... והלואי שהדיבור עתה לא יהי' "קול קורא במדבר"!...

פעם לא היו צריכים לדבר ולעורר על ענינים כאלו. – ילדה קטנה שהיתה גדולה מאחי' הקטן בשנה אחת בלבד, היתה אומרת לו שצריכים לסגור ספר כשמפסיקים ללמוד; וכשהיו באים לעניית אמן – "האָט מען זיך געטרייסלט"!...

– ידוע ה"מעשה רב" שנדפס בהקדמת הלבוש אודות גודל הענין דעניית אמן, שפעם אחת נכשל בזה, "און ער האָט געהאַט צו זינגען און צו זאָגן"... אבל, ילדה קטנה, לא יודעת אודות הלבוש, ולא אודות מ"ש בהקדמת הלבוש, ואעפ"כ, גודל הענין דעניית אמן הי' אצלה דבר הפשוט.

ואילו בימינו אלו – הנה הוא בעצמו, יהודי בעל זקן שיבה, פונה לקיר ועונה ב"ה וב"ש ואמן בקול רם, וטופח לעצמו ("פּאַטשט זיך צו"), באמרו "שישו בני מעי", אבל, הוא "מורם מעם", ולא מתאים לו לומר לילד קטן שצריך לענות ב"ה וב"ש ואמן, לסגור הספר בגמר הלימוד, או להרים ספר מהרצפה.

וכאשר שואלים אותו: מאי האי? – משיב, שישנם דברים חמורים יותר, ו"קם ⁹⁰² לי' בדרבה מיני'"... אבל, האמת היא, שאין זה מענה כלל, שכן, נוסף לכך שהפטור ד"קם לי' בדרבה מיני'" הוא רק בדיני אדם, ועדיין ישנו החיוב בידי שמים ⁹⁰³ , הרי אדרבה: הקושיא היא כפולה – גם על ה"רבה מיני'"!...

משל למה הדבר דומה – לבית שיש לו רק גג, ללא כתלים. הגג הוא אמנם למעלה מהכתלים, אבל אעפ"כ, לא די בגג בלבד, שמגן מפני המטר, אלא יש צורך גם בכתלים, להגן מפני הרוחות וכו'. הן אמת שמוטב שיהי' לכל-הפחות גג מאשר שלא יהי' אפילו גג, אבל ודאי שאין זה בית הראוי לשמו – "כתפארת אדם לשבת בית" ⁹⁰⁴ .

ולאחרי ההתבוננות בדבר, עלה בדעתי שהסיבה לכך שפלוני אינו מעורר את הזולת על הענינים האמורים, היא מצד הטוב והקדושה: כיון שצריך להזהר בכבוד חבירו, לכן אינו רוצה להעיר לו מאומה, שהרי אינו יודע באיזה אופן יקבל חבירו את דבריו!... ומה גם שישנו ציווי "ואהבת

193

לרעך כמוך" ⁹⁰⁵ , שבזה נכלל גם שחבירו צריך לאהוב אותו... יש לחשוש שכאשר דבריו לא יתקבלו אצל חבירו ברוח טובה, וחבירו ישיב לו על דבריו, אזי יכשיל אותו בהנהגה שהיא היפך "ואהבת לרעך כמוך", וא"כ הרי הוא אנוס ⁹⁰⁶ , ואונס ⁹⁰⁷ רחמנא פטרי'!

יב . ולאחרי דיבורים הנ"ל ששייכים לענין ד"זכוכית אדומה" ⁹⁰⁸ – נסיים ב"דבר מלכות":

ראיתי פעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיר – בדרכי נועם – למישהו שהשאיר ספר פתוח, שצריכים לסגור את הספר. ובידעי עד כמה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נזהר שלא להטריח כו', ובפרט שהי' מדובר אודות איש חשוב, אמרתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר שלכאורה הי' יכול להורות לי לסגור את הספר? והשיב כ"ק מו"ח אדמו"ר, שנוסף לכך שהספר צריך להיות סגור, יש ענין שהלומד עצמו יסגור את הספר (אף שפרט זה לא נזכר בפירוש).

ומסיפור זה רואים שלמרות שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מורם מעם, מ"מ, השתדל שלא זו בלבד שהספר ישאר סגור, אלא לומר להלומד עצמו שיסגור הספר, ולא חשש שמא יחשוב שהנהגתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר (להעיר לו שצריך לסגור הספר) לא היתה באופן של עדינות ("איידלקייט").

וזוהי הוראה למלמדים – שלא די בכך שהוא בעצמו ירא שמים, ומתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרוה ("אַ צדיק אין פּעלץ") ⁹⁰⁹ , אלא צריך להשפיע על התלמידים ולחנכם בכל פרטי הענינים דמנהגי ישראל, ובאופן שיהי' ניכר בהמחונך מי הוא המחנך.

ויה"ר שיחנכו את התלמידים באופן שהתלמיד ירצה לא רק להיות גאון בעל ראש טוב, אלא שיהיו לו גם רגלים בריאות, ע"י קיום מצוות מעשיות מתוך קבלת עול53.

______ ● ______