94

שמעלתם היחידה – התעסקותם במלאכה – הכריעה את כל חסרונותיהם האחרים, ודוקא ארץ זו ראוייה לישראל?

ג. המטרה; עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה

על חשיבותה של מלאכה אומרים חז"ל⁵: אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר⁶: כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר⁷: כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר⁸ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא".

לא מובן⁹: כיצד תיתכן בכלל סברה שבריאת האדם היתה "לעמל מלאכה" – מהו היתרון במלאכה עד־כדי־כך, שלמענה תהא הבריאה כולה?

גם הסברה השניה, שאדם נברא למען – "עמל שיחה", אינה מובנת, ובמיוחד לפי דברי הרמב"ם בהרחבה¹⁰, שרוב הדיבורים הם דיבורים בלתי־רצויים.

התמיהה גדולה יותר, לפי הידוע, שכל סברה המובאת בתורה – תורה היא¹¹, כמוכח מן ההלכה, שהלומד קושיה או סברה כלשהיא בתורה, ללא המסקנה, חייב לברך ברכות התורה¹², ויתר־על־כן: בברכה הוא מכנה זאת "תורתו", "תורת אמת" – כלומר, בקושיה או סברה זאת יש אמת (אלא שאין היא מתאימה לכאן¹³ וכדומה).

וכך בעניננו: היתרון שב"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", שבגללו קיימת הסברה שזוהי מטרת בריאת האדם, איננו מושלל בגלל מסקנת הגמרא ש"לעמל תורה נברא", אלא, שאין די בעמל מלאכה ושיחה כדי להוות מטרה לבריאת העולם.

במילים אחרות, סדר הענינים בדיון שבגמרא – הסברה הראשונה, השניה, והמסקנה ש"לעמל תורה נברא", קיים גם לפי המסקנה: כדי שאדם יגיע לתכלית בריאתו – "לעמל תורה נברא"

הוא נזקק לפני־כן למעלה של "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", וכאשר יש לו כל זאת, הוא מגיע לשלימות בתכלית בריאתו.