218

גוונא מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו".

וכך מסביר אדמו"ר הזקן גם באגרת הקודש¹³, שיהודי צריך "לפזר" את ממונו לצדקה ללא הגבלה, כדי לתקן בכך את הפגם שנגרם בעבירותיו. ואדמו"ר הזקן מבהיר: "ומה שנאמר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במי שלא חטא או שתיקן חטאיו .. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעא רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב¹⁴, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב"¹⁵.

ואת זאת כותב אדמו"ר הזקן כהלכה למעשה, ומסיים את דבריו שם באגרת התשובה: "נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה". וכך הוא מסיים גם באגרת הקודש, שאפשר לפזר לצדקה "בלי גבול¹⁶ לתקן עוונותיו... צריכין אנו להתנהג... בלי גבול".

ב. סתירה בדברי הרמב"ם

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר סתירה בדברי הרמב"ם עצמו:

בפירושו למשנה¹⁷ "אלו דברים שאין להם שיעור .. גמילות חסדים" אומר הרמב"ם¹⁸: "מה שאמר בכאן גמילות חסדים אין לה שיעור, רוצה לומר לעזור אדם בגופו¹⁹, אך שיעזור אותו בממונו – יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות". כלומר, הרמב"ם קובע כאן שלפי מדת חסידות יש מקום לנתינת צדקה וגמילות חסדים יותר מחומש מממונו, ואילו בהלכה שהוזכרה לעיל מספרו "היד החזקה" הוא אומר, שנתינת יותר מחומש "אין זו חסידות אלא שטות"!

כן יש להבין:

במשנה במסכת ערכין נאמר²⁰: "מחרים אדם מצאנו ומבקרו... ואם החרים את כולם אינם מוחרמים, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על־אחת־כמה־וכמה שיהא אדם חס על נכסיו".

על משנה זו שואלת הגמרא: "אמר רבי אלעזר בן עזריה .. היינו תנא קמא?!", ומשיבה הגמרא: "איכא בינייהו (=יש הבדל ביניהם) דרבי אילא, דאמר רבי אילא: באושא התקינו