245

נכללים בתקופה של "ששת ימים" (ימי החול) אסורים במלאכה.

לפי זה מובן מדוע אומרת התורה בתחילת פרשת המועדות "ששת ימים תעשה מלאכה": בכך מגדירה התורה שני סוגי זמן כלליים לגבי עשיית מלאכה: א) תקופה של "ששת ימים" המותרים במלאכה – "תעשה מלאכה". ב) כל זמן אחר – אסור במלאכה¹⁸.

מכך מובן, כיצד לומדים מכאן, ש"כל המחלל את המועדות... כאילו חלל את השבתות וכל המקיים... כאילו קיים השבתות", למרות שלגבי העונש וכדומה אין איסור עשיית מלאכה ביום־טוב שווה לאיסור עשיית מלאכה בשבת, אבל באופן כללי זהים שני סוגי הזמן, ואינם נכללים ב"ששת ימים".

ו. התשובות לשאלות על רש"י

לפי זה מובן מדוע מצטט רש"י רק את המילים "ששת ימים", ואף אינו מוסיף "וגו'": בכך הוא מדגיש, ש"ששת ימים" הוא סוג נפרד של זמן, והמשך הפסוק "וביום השביעי..." אינו המשך ל"ששת ימים", אלא סוג נפרד של זמן, שאסור בעשיית מלאכה, ולכן "כל המחלל... וכל המקיים...".

הוא אף אינו מוסיף "תעשה מלאכה", מפני שזוהי רשות¹⁹, וההבדל בין ששת ימים לבין המועדות הוא באיסור מלאכה.

כלומר ב"ששת ימים" מתכוון כאן רש"י לענין הכללי של ששת ימים, כבדוגמא של "ועשו את האפוד" שלעיל.

בכך מובן גם הסדר בדברי רש"י – תחילה "כל המחלל...", ואחר־כך "וכל המקיים...",: ההשוואה בין יום־טוב לשבת נלמדת מ"ששת ימים", כאמור לעיל, ולכן יוצא, שהענין נלמד לגבי חילול יום־טוב: המחלל יום־טוב על־ידי עשיית מלאכה משנה את הגבולות שבין "ששת ימים" לבין הזמן האסור במלאכה, שהוא מחוץ ל"ששת ימים", ולכן הוא "כאילו" מחלל את השבתות. ומכלל לאו אתה שומע הן – מכך מובן ש"וכל המקיים את המועדות... כאילו קיים השבתות".

ז. מ"יינה של תורה"

מ"יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

ידועים דברי חז"ל²⁰ על "ששת ימים תעבוד" – "זו מצוות עשה". כלומר,