ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ז

224

(הנחה בלתי מוגה)

והי'

מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי' ⁵⁷⁰ , ואיתא בילקוט עה"פ ⁵⁷¹ , אמרו ישראל, רבש"ע, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה, בני, בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש, שנאמר והי' מדי חודש בחדשו וגו'. ולעיל מיני' ⁵⁷² , היאך באים בראש חודש ובשבת מסוף העולם, אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו', והוא שהנביא מקלסן מי ⁵⁷³ אלה כעב תעופינה. וצריך להבין ⁵⁷⁴ , מהו הטעם שלעתיד לבוא תהי' העלי' לרגל בכל שבת ור"ח, ואילו לפנ"ז, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הן בית ראשון והן בית שני, היתה העלי' לרגל רק בשלשת פעמי רגלים, ביו"ט ולא בשבת, ובפרט ע"פ הידוע ששבת הוא למעלה מיו"ט, כי שבת הוא בחי' מוחין דאבא, ויו"ט הוא בחי' מוחין דאמא ⁵⁷⁵ , והרי החילוק שבין מוחין דאבא למוחין דאמא הוא לא רק חילוק שבסדר השתלשלות, אלא חילוק שבאין ערוך לגמרי, כמובן מהידוע שהחילוק בין מוחין דאבא למוחין דאמא בענין העולמות הוא ע"ד החילוק שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שזהו חילוק שבאין ערוך, כמובן מזה שיש ביניהם צמצום, פרסא ומסך ⁵⁷⁶ , וכמבואר גם בהמשך וככה לאדמו"ר מהר"ש ⁵⁷⁷ , שהשנה היא שנת המאה להתחלת נשיאותו. וכיון ששבת הוא למעלה מיו"ט, אינו מובן, למה היתה העלי' לרגל ביו"ט, ולא בשבת.

ב) ולהבין

זה יש להקדים תחילה ביאור ענין השבת, שהוא היפך מששת ימי החול. דהנה כתיב ⁵⁷⁸ ששת ימים תעבוד, ואיתא

225

במכילתא ⁵⁷⁹ זו מצות עשה, וקאי לא רק על העבודה דרמ"ח מ"ע כו', כפי שדרשו רז"ל ⁵⁸⁰ על הפסוק ⁵⁸¹ לעבדה ולשמרה, לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה מל"ת, אלא גם על העבודה כפשוטה בל"ט מלאכות דעובדין דחול, והיינו, שיש נתינת כח ורשות על עשיית מלאכה בששת ימי החול. והטעם שצריך על זה רשות ונתינת כח, כי, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ⁵⁸² , היינו, שהקב"ה נמצא בכל מקום כו', ואם גבי מלך בשר ודם מצינו שמאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו' ⁵⁸³ , הרי עאכו"כ שכן הוא במלך מלכי המלכים הקב"ה, ומצד זה הרי לא שייך שתהי' ההתעסקות בעובדין דחול. ולכן יש צורך בנתינת כח ורשות שאעפ"כ תהי' ההתעסקות במלאכה.

והענין

בזה, דהנה כתיב ⁵⁸⁴ בראשית ברא אלקים, שם אלקים דוקא, והיינו, דעם היות שהתהוות הנבראים היא משם הוי', הוי' מלשון מהוה ⁵⁸⁵ , ובלשון הרמב"ם ⁵⁸⁶ שכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ומסיים ⁵⁸⁷ , הוא שהנביא אומר ⁵⁸⁸ והוי ' אלקים אמת, מ"מ, בכדי שתהי' ההתהוות בפועל ובגילוי, הרי זה ע"י ההתלבשות בשם אלקים דוקא, שזהו מ"ש ברא אלקים, ול"ב פעמים אלקים נזכר במעשה בראשית ⁵⁸⁹ , ולא נזכר שם הוי', ורק לאחרי בריאת האדם ועבודתו נאמר ⁵⁹⁰ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. והנה, ענינו של שם אלקים להעלים ולהסתיר על שם הוי', כמ"ש ⁵⁹¹ כי שמש ומגן הוי' אלקים, שהוא כמו מגן ונרתק לשמש הוי', שעי"ז יהיו הנבראים בבחי' יש ודבר נפרד כו'. וזהו גם ששם אלקים הוא בלשון רבים ⁵⁹² , דהיינו ריבוי כחות האלקות המשפיעים ומהוים נמצאים רבים, ואפילו השופטים והדיינים נקראים בשם אלקים ⁵⁹³ , ועד שאלקים

226

בגימטריא הטבע ⁵⁹⁴ , והרי טבע הוא מלשון טבעו בארץ שערי' ⁵⁹⁵ , שהחיות האלקי שבעולם הוא באופן של טביעה, בהעלם והסתר ⁵⁹⁶ . ועד כדי כך, שמצד ההעלם וההסתר דשם אלקים יכולה להיות השתלשלות וירידה למטה מטה ביותר עד שנעשה אלהים אחרים, ובלשון חז"ל ⁵⁹⁷ שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, וכמבואר בתניא ⁵⁹⁸ שמקליפת נוגה נמשכת יניקה וחיות לשלש קליפות הטמאות. ועז"נ ששת ימים תעבוד, היינו, שבששת ימי החול צריכה להיות העבודה לתקן את ההעלם וההסתר דשם אלקים, וענין זה נעשה ע"י העבודה (לא רק בעניני התומ"צ, אלא גם) בעניני הרשות, בל"ט מלאכות, דתנא סידורא דפת נקט ⁵⁹⁹ , ועד"ז במשא ובמתן כו', והיינו ⁶⁰⁰ , שכאשר משאו ומתנו באמונה ⁶⁰¹ , ועבודתו בסידורא דפת היא באופן שמאמין בחי העולמים וזורע ⁶⁰² , הנה עי"ז מגלה את השמש הוי' מהמגן דשם אלקים. וכידוע גם תורת הבעש"ט ⁶⁰³ בפירוש בראשית ברא אלקים, שהתחלת העבודה היא לגלות את הכוונה הפנימית והעצמית (שזהו האמת) דשם אלקים. ועי"ז פועלים שתושלם כוונת הבריאה, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים ⁶⁰⁴ , דירה דייקא, שבה נמצא העצם של הדר בהדירה ⁶⁰⁵ .

אמנם

כל זה הוא בששת ימי החול, שאז צריכים לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים ע"י ההתעסקות במלאכה. משא"כ בשבת כבר נגמרה ההתהוות שמשם אלקים, כמ"ש ⁶⁰⁶ ויכולו השמים והארץ גו', ועז"נ ⁶⁰⁷ ויכל אלקים, פי' שכלתה בחי' ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי' ⁶⁰⁸ , וכנ"ל שזהו מש"נ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. וכיון שלא צריך לברר את ההעלם וההסתר דשם אלקים, לכן

227

אין צורך בענין המלאכה, ואדרבה, יש איסור בעשיית המלאכה, משום דמאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו', ועשיית מלאכה בשבת נקראת בשם חילול, שמכניס את הלעו"ז לתוך החלל והמקום של הקדושה כו' ⁶⁰⁹ .

ג) ובפרטיות

יותר הנה ענין יום השבת הוא עליית המלכות ⁶¹⁰ . וענין ספירת המלכות הוא בדוגמת כח המעשה למטה שהוא כח היותר אחרון שבאדם, והוא כח חיצוני לגמרי, ועד שכח המעשה מצינו גם בבהמה ⁶¹¹ , ודוגמתו למעלה הו"ע ספירת המלכות, שהיא כח המעשה דלמעלה, שעי"ז נתהוו כל הנבראים שבעולם, כמ"ש ⁶¹² ויעש אלקים גו'. ועוד זאת, שספירת המלכות נקראת גם בשם דיבור, והרי ענין התהוות הנבראים הוא גם ע"י הדיבור, כמ"ש ⁶¹³ ויאמר אלקים גו', והיינו לפי שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ⁶¹⁴ . ובפרטיות יותר, הנה בדיבור יש ב' בחי', כמדובר במאמרים שלפנ"ז ⁶¹⁵ (מיוסד על מאמרי אדמו"ר מהר"ש ⁶¹⁶ ), שיש בחי' פנימיות הדיבור, והו"ע אותיות הדיבור שהם כלי להשכל המתלבש בהם, ויש בחי' חיצוניות הדיבור, והו"ע הבל הלב שממנו באים האותיות ⁶¹⁷ . ובחי' חיצוניות הדיבור היא בקירוב אל ענין המעשה. וזהו ענין איסור עשיית מלאכה בשבת, כיון ששבת הוא למעלה מענין העשי', לפי שאז היא עליית המלכות, כנ"ל. אמנם, עפ"ז הי' צריך להיות גם הדיבור אסור בשבת מן התורה, והרי האיסור מן התורה הוא רק על מלאכה, ואילו הדיבור אינו אסור אלא מדרבנן ⁶¹⁸ . אך הענין הוא, שרק אצל הקב"ה חשיב הדיבור כמעשה, משא"כ אצל האדם למטה שמדיבורו לא יתהווה מאומה, וא"כ, מה שנוגע למטה הוא רק השביתה מענין המעשה, כיון שמעשה האדם הוא בדוגמת המעשה למעלה, ולכן מה שאסור מן התורה הרי זה רק עשי' בפועל ממש. ומ"מ נאסר גם הדיבור, להיותו דוגמא עכ"פ לדיבור של מעלה, שהרי שניהם הם בחי' דיבור, אלא שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ד) והנה

גם ר"ח אינו נקרא יום המעשה ⁶¹⁹ , מפני שגם בר"ח מאיר גילוי שם הוי', ומ"מ הוא מותר במלאכה. והענין בזה, שאף שבר"ח מאיר גילוי שם הוי', הרי זה באופן שהדיבור מקבל הארה מבחי'

228

שם הוי', אבל עיקר הגילוי למטה הוא בחי' הדיבור (ולא כמו בשבת שהו"ע עליית הדיבור, בחי' המלכות, ואז ההנהגה למטה אינה מבחי' הדיבור, אלא מבחי' המחשבה). והחילוק שבין ר"ח לימי החול ⁶²⁰ , שבימי החול מקבל הדיבור מבחי' המדות, משא"כ בר"ח מקבל הדיבור מבחי' המוחין ⁶²¹ . דהנה, בענין הדיבור מצינו שלפעמים מקבל הדיבור מהמדות, וכמו המדבר דברי אהבה, ולפעמים מקבל הדיבור מהמוחין, וכמו כאשר מדבר דברי שכל ודברי תורה. וכן הוא גם בענין המעשה, שלפעמים מקבל כח המעשה מהמדות, ולפעמים מקבל כח המעשה מהמוחין עצמם. וזהו ענינו של ר"ח, שספירת המלכות, שהיא בחי' הדיבור והמעשה שלמעלה (כנ"ל), מקבלת מהמוחין שלא ע"י ז"א. ולכן אינו נקרא יום המעשה, כיון שאז מקבל הדיבור מבחי' נעלית יותר. ומ"מ, כיון שגם בר"ח העיקר הוא בחי' הדיבור, לכן מותר ר"ח במלאכה (ולא כמו בשבת, שהדיבור הוא בבחי' עלי', ולכן אסור במלאכה).

ה) ומעתה

יש לבאר הטעם שבזמן הבית לא הי' ענין העלי' לרגל בשבת ור"ח, אלא ביו"ט דוקא. והענין בזה, דהנה, ענין העלי' לרגל הוא לעלות וליראות ולהשתחוות כו' ⁶²² , ואמרו רז"ל ⁶²³ כשם שבא ליראות כך בא לראות, וכשם שהראי' מלמעלה למטה (ליראות) היא ראי' פנימית ואמיתית, כך גם הראי' מלמטה למעלה (לראות) צריכה להיות ראי' פנימית ואמיתית, וכדי שהראי' למטה תהי' פנימית ואמיתית, הרי זה כאשר ישנו ענין הגילוי דוקא. וזהו ענינם של הימים טובים, שנקראים מועדים לשמחה ⁶²⁴ , והרי שמחה גורמת ענין הגילוי, ומצד ענין הגילוי שביו"ט הי' יכול להיות הענין דעלי' לרגל, לעלות וליראות ולהשתחוות כו', ראי' פנימית ואמיתית, ועי"ז נעשה גם ענין ההשתחוואה לא רק בחיצוניות, אלא גם בפנימיות כו' ⁶²⁵ . אבל בשבת ור"ח, אף שישנו גילוי בחי' שם הוי' (כנ"ל), מ"מ, אין זה בבחי' גילוי ממש למטה, והיינו, דאף שבשבת ישנו ענין עליית המלכות, ועד שמצד העלי' דשבת לא שייך אז ענין הפסולת כו', כמארז"ל ⁶²⁶ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם, מ"מ, אין זה נרגש בגילוי למטה, וכן בר"ח, אף שנמשך במלכות מבחי' המוחין, מ"מ, אין זה נרגש בגילוי למטה,

229

אלא ההמשכה היא בהעלם, ולכן לא הי' אז ענין העלי' לרגל, לעלות וליראות ולהשתחוות כו', שקשור עם ענין הגילוי דוקא.

ו) אמנם

כל זה הוא כפי שהי' בזמן הזה, משא"כ לעתיד לבוא יהי' ענין העלי' לרגל בכל שבת ור"ח, כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני. והענין בזה, דהנה, לעת"ל יהי' ענין השבת בבחי' שבת בשבתו, והיינו, שהשבת דעכשיו יהי' נחשב כמו חול לגבי השבת דלעת"ל, וכמו"כ ר"ח שיהי' לעת"ל בבחי' חודש בחדשו. ויובן ע"פ המבואר בפע"ח ⁶²⁷ שכל הגילויים עכשיו הם מבחי' חיצוניות עתיק, אבל בחי' פנימית עתיק יתגלה רק לעת"ל. ולהעיר, שכיון שכל הענינים שבעולם ישנם בתורה, וכמאמר ⁶²⁸ אסתכל באורייתא וברא עלמא, הנה גם ענין התגלות פנימיות עתיק לעת"ל ישנו בתורה, והו"ע גילוי פנימיות התורה, כמ"ש ⁶²⁹ ישקני מנשיקות פיהו, שאז תתגלה בחי' התורה כפי שהיא שעשועים גו' לפניו ⁶³⁰ , ונעלמה מעיני כל חי ⁶³¹ , שזוהי מדריגת התורה כפי שהיא בבחי' פנימיות עתיק ⁶³² . וזהו גם מה שהשבת דעכשיו נחשב כמו חול לגבי השבת דלעת"ל, כיון שבחי' אריך לגבי בחי' עתיק (ועד"ז חיצוניות עתיק לגבי פנימיות עתיק) היא כמו חול לגבי שבת. וכיון שלעת"ל יהי' גילוי בחי' פנימיות עתיק, אזי יהי' שלימות הגילוי דשבת ור"ח גם למטה, ולכן יהי' אז ענין העלי' לרגל בכל שבת ור"ח.

וע"פ

הידוע בענין טועמי' חיים זכו ⁶³³ , שגם עכשיו צריך להיות מעין ודוגמא להגילויים דלעת"ל, הרי מובן, שמעין גילוי זה יש גם בשבת ור"ח שבזמן הגלות, ובפרט בשבת ר"ח, שאז ישנם ב' הענינים, עליית המלכות מצד שבת, והמשכת המוחין במלכות מצד ר"ח. וע"י העבודה בענין זה עכשיו, מקרבים את הגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר הוי'.

______ ● ______