יום ד', י"ד שבט ה'שי"ת*

(בשבוע הראשון להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ביום הרביעי, אחרי תפלת השחר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

הדין הוא – "שלשה לבכי, שבעה להספד"¹.

קבלתי מכתב מאחד בו הוא כותב שאמנם אין חסידים עורכים הספדים, אבל מספרים סיפורים אודותיו, וזהו ההספד. הוא גם כותב לי סיפור:

הרבי כתב לו במכתב: איני מפזר תוארים. כשאני כותב "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" הרי שהמציאות היא כך².

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) הגם שמצד המקבל יתכן שלעת-עתה עדיין אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.

ובהתאם לכך – שמעיק עלי ("מיר קוועטשט") ה"שבעה להספד" – אספר סיפורים³ מהרבי⁴.

(וכך הי' עושה גם בשאר ימי ה"שבעה", אחרי התפלה).

הערות

1. מו"ק כז, ב. שו"ע יו"ד סשצ"ד ס"א.
2. ראה גם סה"ש תש"ד ע' 115.
3. ברשימה פרטית בלתי מוגה: זכורני שלאחרי ג' ימים להסתלקותה של אמו של הרבי, הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע (בי"ג שבט תש"ב), הספידה הרבי ע"י אמירת פתגמים וסיפורים. וברשימה אחרת: יש נוהגים להעמיד "תיקון" (יי"ש ומזונות) בבית האבל, אך לא ראיתי שינהגו כן בבית הרב, ותמורת זאת אספר סיפורים.
4. מהענינים ששמעתי ממנו בריגא (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

תורת מנחם 1

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.