502
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המשימה שהרבי הטיל על כולנו ומסר לנו, דבר שהוא תכלית הטוב האפשרי.
(משיחת יו"ד שבט, תשי"א)
יח. הרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית. לפיכך אנו רואים שבימי הילולא של צדיקים ישנם שני סוגים: ישנם ימי הילולא שנהוג לקיימם באופן של מרירות וישנם ימי הילולא הנחוגים באופן של שמחה.
וזה בהתאם לדרכי עבודתם של הצדיקים.
יט. ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נקבעה בהשגחה פרטית בהתאם לאופן עבודתו. לעצבות אין הרי מקום כלל, אך מדובר גם באשר לשלילת המרירות.
האופן בו נקבעה ההילולא של הרבי הוא – בשמחה.
כך גם ביחס ל"אוהל" שלו.
אלו שהיו ב"אהלים" של צדיקים יודעים שישנם "אהלים" היוצרים כיוון של מרירות וכיווץ, וישנם "אהלים" היוצרים כיוון של שמחה ועליה. אוהל הרבי שייך לסוג זה. מיד עם הביאה לאהל, עוד לפני התבוננות, מביא הדבר עליה ורוממות הרוח – הקשורים בשמחה.
לפי שעבודתו בה עבד כל ימי חייו היתה באופן כזה:
לקרב ולהעלות את כל היהודים אפילו את ה"בריות"34, בדרך קירוב ונועם, בכוונה להביא את "ומקרבן לתורה",
לעורר בקרבם את "לחזות בנועם השם" ולגלות חלקם בתורה וחלקם במצוות.
כ. יום ההילולא הוא הרי יום עליה לנשמה35, וממילא גם של עליה לההולכים בדרכיו, עליה "בדרך מקיף", לפחות, וגם עליה זו היא באופן של קירוב ושמחה, והרי שמחה פורצת גדר, את כל הגדרים שמבחוץ וכל־שכן את הגדרים שמבפנים,
להעלות בקדש, הן בענינים שבין אדם למקום והן בענינים שבין אדם לחברו.
וע"י דבר זה עצמו גורמים נחת רוח נוספת לבעל ההילולא, ומשום כך מביאים התעוררות בבעל ההילולא, שהוא עומד ומשמש במרום ומעורר רחמים רבים על אלו הקשורים ושייכים אליו, ובאמצעותם לכלל ישראל, להשפיע רוב טוב בגשמיות וברוחניות, לא רק בחסד וברחמים, כי אם גם מתוך שמחה.
(משיחת יו"ד שבט, תשט"ז)
כא. (בשבוע הראשון להסתלקות כ"ק אדמו"ר נ"ע, ביום הרביעי, אחרי תפלת השחר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ההלכה היא: "שלשה – לבכי, שבעה להספד"36.
הערות
- 34. ראה תניא פרק לב.
- 35. ראה סידור שער הל"ג בעומר – להעיר מלקוטי הש"ס להאריז"ל מסכת ברכות.
- 36. מועד קטן כז, ב. שולחן ערוך יורה דעה סימן שצד, סעיף א.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ד:א׳ - הטקסט מספריא
אֵין מִתְקַשִּׁין עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי; וְכָל הַמִּתְקַשֶּׁה עָלָיו יוֹתֵר מִדַּאי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה; אֶלָא שְׁלֹשָׁה יָמִים לִבְכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים לְתִסְפֹּרֶת וּלְגִהוּץ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתד מו"ק כז, ב
- תורת מנחם א - שנת ה'שי"ת יום ד', י"ד שבט ה'שי"ת* מו"ק כז, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תש"כ מו"ק כז, ב
- תורת מנחם שיחת* ש"פ תולדות, ב' כסלו, ה'תשכ"ה מו"ק כז, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשון, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ו מו"ק כז, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תכט מנהג ימי ניסן מו"ק כז, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום הכיפורים: תרד סדר ערב יום כיפור ד מו"ק כז, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת צו מו"ק כז, ב
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת יב מו"ק כז, א
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת עב מו"ק כז, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תכט מנהג ימי ניסן מו"ק כז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הקדמות בני הגאון המחבר מו"ק כז, א