504

קבלתי מכתב מאחד בו הוא כותב שאמנם אין חסידים עורכים הספדים, אבל מספרים ספורים אודותו, וזהו ההספד. הוא גם כותב לי סיפור:

הרבי כתב לו במכתב: איני מפזר תוארים. כשאני כותב "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" הרי שהמציאות היא כך.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) – למרות שבבחינת המקבל יתכן שלעת עתה אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.

ובהתאם לכך שלוחץ עלי ה"שבעה להספד" – אספר סיפורים על הרבי.

(וכך הי' עושה גם בשאר ימי השבעה, אחרי התפלה)

כב. (רשימת הסיפורים שזוכרים^* סדר הסיפורים אין זוכרים).

כשהיה הרבי בגיל של כשש שנה קרא לו אביו הרבי נ"ע ואמר לו לברך על הציצית. הרבי ענה שכבר בירך היום את ברכת ציצית. אמר הרבי נ"ע: אף על פי כן! אך הרבי סירב.

נתן לו הרבי נ"ע סטירה קלה (היתה זו הפעם היחידה שנתן לו סטירה) ואמר: כשאני פוקד – עליך לציית. התפרץ הרבי בבכי, ואמר: אם יש לברך לפני הקב"ה – כבר בירכתי, אבל אם יש לברך משום שאתה פוקד...

ענה לו הרבי נ"ע: יש לברך בגלל שהקב"ה ציוה כן, אך כל אב משגיח על ילדיו, וצריכים הם לציית לו.

כג. בשנים הראשונות, כשכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נסע למקום מסוים, לא היה נותן לרבי את מפתח ארונות הכתבים, אבל בשנים המאוחרות יותר היה נוהג להשאיר בידו את המפתח.

פעם נכנס הרבי לחדר הכתבים וראה מונחים שם גליונות נייר של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע.

הרבי אימן עצמו עוד קודם לכן בכתב־ידו – של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש. נטל נוצת אווז (כ"ק אדמו"ר מוהר"ש היה נוהג לעתים תכופות ביותר לכתוב בנוצת אווז) וכתב על גליון נייר של כ"ק אדמו"ר מהור"ש ביאור ענין מסוים בתורת החסידות (למאמר "וילך איש מבית לוי") בכתב־יד של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש.

הרבי הפליג לאחר מכן בעיונו בכתבים, ותוך התעמקות בענינים הלך בהשאירו את הכתב בין שאר הכתבים. כשחזר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע מחו"ל, נכנס לחדר הכתבים ומצא כתב זה, ואמר לרבי: יש לי היום שמחה, מצאתי מאמר של אבי שלא ידעתי עליו.

הרבי לא ענה לו כלום. כעבור שבועות מספר שוחח שוב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על הדבר. אז התבונן הרבי: מה עשה, וכיצד יתקן זאת? והחליט להכנס בקשר לכך ל"יחידות".