372

הכרחי, אפוא, לומר, שהשמחה נקבעה אמנם על "גמרה של תורה", אבל סיום התורה כרוך תמיד בהתחלת התורה מחדש. שהרי בתורה אין מצב מתמשך של סיום, אלא תיכף ומיד, בלי שום הפסק, חלה החובה התמידית של לימוד התורה מחדש, ואכן, כך הוא מנהג ישראל – להתחיל בקריאת "בראשית"¹⁴ מיד עם סיום הקריאה של "וזאת הברכה". ומכיון שהשמחה של "גמרה של תורה" היא שגורמת להתחלת התורה מחדש, ניתן היה לומר, שברכת ה"שהחיינו" קשורה ממילא להתחלת התורה מחדש –

אלא, שאם כך, מתעוררת השאלה: אם חובת לימוד התורה היא תמידית, והאדם אכן לומד תורה בכל יום, והוא מתחיל ללמוד מיד בשנית את אותה התורה שסיים זה עתה, מהו הדבר החדש, שעליו צריך לברך "שהחיינו"¹⁵? ואם זה מפני חשיבות התורה¹⁶ – הרי צריך להיות, וכך הוא הדבר (שהרי "לא ברשיעי עסקינן") ש"בכל יום ויום בעיניך כחדשים",¹⁷.

ג. השמחה – סיום אופן לימוד אחד והתחלת לימוד נעלה יותר

ההסבר לכך הוא: התורה היא חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא והיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים¹⁸ – היא אין־סופית, ולכן כאשר מסיימין את התורה ומתחילים ללמדה בשנית, ישנה חובה "לאפשא לה"¹⁹ (=להוסיף בה) – להתחיל את התורה באופן חדש, שהוא נעלה באין ערוך מן הלימוד בשנה שעברה.

וזהו מקורה של השמחה בשמחת תורה ושל ברכת שהחיינו על התורה: כאשר מסיימים את התורה שמחים על סיום לימוד התורה באופן אחד, ומברכים ברכת שהחיינו – שבח והודיה – על התחלת לימוד התורה באופן חדש.

ולמרות שלימוד התורה צריך להיות בהשגה שכלית, שהיא מוגבלת – ולכאורה – כיצד אפשר לומר שיש אופן חדש ללימוד התורה שהוא נעלה באין־ערוך על הקודם? – בכל זאת, כיון