א
תרמא שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה ובו ב' סעיפים:
א העושה סוכהא בין לעצמו שישב בה הוא עצמו בחג ובין לאחריםב שישבו בה בחג אינו מברך על עשייתו דהיינו שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכהג כמו שמברכים על עשיית שאר כל המצות לפי שעשייתה אינה גמר המצוהד שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג.
אבל שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה אם עושה אותה לעצמוה שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמןו ואם עושה אותה לאחרים היה ראוי שבעל הסוכהז שישב בה בחג יברך שהחיינו בשעת עשייתה שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוהח שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן ועיקר השמחה היא לבעל הסוכה ולא להעושה הסוכהט.
אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היוםי שבליל יו"ט בשביל מצות קידוש היום שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמןיא וברכה אחת עולה לכאן ולכאןיב:
הערות
- א. גמרא מנחות מב, א-ב. רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ח. טור ושו"ע.
- ב. תוס' סוכה מו, א ד"ה העושה (הא'). שו"ע.
- ג. שכך היה מקום לברך כשעושה לעצמו (ראה תוס' שם בשם הירושלמי ברכות פ"ט ה"ג. רמב"ם שם). וראה לעיל סי' תלב ס"ד.
- ד. מסקנת הגמרא מנחות שם ע"ב. רמב"ם שם. טעם הא' בלבוש. וראה גם לעיל סי' יט ס"א (בציצית). סי' רסג קו"א ס"ק ג (שבמסקנא נשאר רק טעם זה). לקו"ש חי"ז ע' 188 הערה 56. שלחן המלך ח"ב ע' רנח.
- ה. ברייתא מו, א. טור ושו"ע.
- ו. רמב"ם שם ה"ט. וכדלעיל סי' תלב ס"ג וש"נ. וראה גם לעיל סי' תקפה ס"ה.
- ז. מ"א סק"א.
- ח. ראה תוס' מו, א ד"ה העושה (הב'). הגהות מיימוניות הל' מילה פ"ג אות ד. לבוש סוף הסי'. וראה לקו"ש חי"ט ע' 372 הערה 12. שלחן המלך ח"ב רנט. יגדיל תורה ב ע' ס.
- ט. ראה מרדכי רמז תשסט. לבוש שם.
- י. רב כהנא ב גמרא מו, א. טור ושו"ע. ועד"ז לעיל סי' תלב ס"ג.
- יא. עירובין מ, ב. וראה גם לעיל סי' תריט ס"ז. לקו"ש חל"ז ע' 15 הערה 12.
- יב. רא"ש פסחים פ"א סי' י. טור. והיינו שעולה גם על מצות ישיבת סוכה (כדלקמן ס"ב). וראה אג"ק חט"ו ע' מ. לקו"ש חכ"ב ע' 128 בשוה"ג. שלחן המלך ח"ב ע' לו-ז.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ח׳ - הטקסט מספריא
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.
תלמוד ירושלמי ברכות ט׳:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. וְהַזּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר הֲרֵי זֶה תְפִילַּת שָׁוְא. כֵּיצַד הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר הֲרֵי זוֹ תְפִילַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי זוֹ תְפִילַּת שָׁוְא.
הלכה: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים כו׳. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא לֹא סוֹף דָּבָר חֲדָשִׁים אֶלָּא אֲפִילוּ שְׁחָקִים כְּאִילּוּ הֵם חֲדָשִׁים לוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא אָמַר קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. רִבִּי בָּא אֲבוּהּ דְּרִיבִּי בָּא מַארִי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. לָבַשׁ בְּגָדִים אוֹמֵר בָּרוּךְ מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים.
הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סוּכָּה. לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּכָּה לִשְׁמוֹ. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לֵישֵׁב בְּסוּכָּה. מִשֶּׁהוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ עוֹד מֵעַתָּה. הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת לוּלָב. לְאַחֵר לַעֲשׂוֹת לוּלָב לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא נוֹטְלוֹ אוֹמֵר עַל נְטִילַת לוּלָב. וַאֲשֶׁר הֶחֱיָינוּ. וּמְבָרֵךְ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹטְלוֹ.
הָעוֹשֶׂה מְזוּזָה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה. לְאַחֵר לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא קוֹבְעָהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל מִצְוַת מְזוּזָה. הְעוֹשֶׂה תְפִילִין לְעַצְמוֹ כו׳. לְאַחֵר כו׳. כְּשֶׁהוּא לוֹבֵשׁ אוֹמֵר עַל מִצְוַת תְּפִילִין. הְעוֹשֶׂה צִיצִית לְעַצְמוֹ כו׳. לְאַחֵר כו׳. נִתְעַטֵּף כו׳. הַתּוֹרֵם וְהַמְעַשֵּׂר אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. לְאַחֵר לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר לִשְׁמוֹ. הַשּׁוֹּחֵט צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. הַמְכַסֶּה אוֹמֵר עַל כִּיסּוּי הַדָּם.
הַמָּל צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל הַמִּילָה. אֲבִי הַבֶּן אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הָעוֹמְדִים שָׁם צְרִיכִין לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחוּפָּה. הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידֵּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵירוֹ שָׂם וְצֵאֶצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵינוּ צוּרֵינוּ צַוֶּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵירֵינוּ מִשַּׁחַת. בָּרוּךְ אַתָּה יי כּוֹרֵת הַבְּרִית.
מִצְוֹת אֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר עוֹבֵר לַעֲשִׂיָיתָן. רַב הוּנָא אָמַר בִּשְׁעַת עֲשִׂיָיתָן. אַתְיָא דְּרַב הוּנָא כְשְׁמוּאֵל דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בוּן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל כָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה בִשְׁעַת עֲשִׂיָיתָן חוּץ מִתְּקִיעָה וּטְבִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים קִידּוּשִׁין בִּבְעִילָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אִית לָךְ חוֹרָיי תְּפִילִין שֶׁל יַד עַד שֶׁלּא יַחְלוֹץ. וְשֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁלֹּא יִיבָהּ. לֹא יִיבָהּ מִן דִּיְיבָה הָא יִיבָהּ.
שְׁחִיטָה אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר עוֹבֵר לִשְׁחוֹט. יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשֶּׁיִּשְׁחוֹט. לָמָּה שֶׁמָּא תִּתְנַבֵּל שְׁחִיטָתָהּ. מֵעַתָּה מִשֶׁיִּבְדוֹק הַסִּימָנִין. חֶזְקַת בְּנֵי מֵעַיִים כְּשֵׁרִים. תַּנִּי שָׁחְטָהּ וְנָטְלוּ הַזְּאֵיבִים מֵעֵיהָ כְּשֵׁירָה. וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִיקְבוּ. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן בְּנֵי מֵעַיִם בְּחֶזְקַת כּוֹשֶׁר.
דְּבֵית יַנַּאי אָמַר בְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר. הָא קוֹדֶם כֵּן יַצְלִי. עַל שֵׁם הִנֵּה כַחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. רִבִּי [יְהוּדָה בֶּן פָּזִי] בְּשֵם דְּבֵית יַנַּאי עִיקָּר עִיבּוּרָהּ שֶׁל דִּינָה זָכָר הָיָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. הֲדָא הִיא וְאַחַר יָלְדָה בַת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵם דְּבֵית רִבִּי יַנַּיי אִמֵּינוּ רָחֵל מִנְּבִיאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיְתָה. אָמְרָה עוֹד אַחֵר יִהְיֶה מִמֶּנִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יוֹסֵף יי לִי בֵּן אַחֵר. בָּנִים אֲחֵרִים לֹא אָמְרָה אֶלָּא עוֹד אַחֵר יִהְיֶה מִמֶּנִּי.
הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ מַהוּ אוֹמֵר בָּטוּחַ אָנִי שֶׁאֵין אֵלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא.
משנה תורה, הלכות מילה ג׳ - הטקסט מספריא
המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אם מל בן חבירו ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן ואבי הבן מברך ברכה אחרת ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן.
ואם היו שם עומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
ואח"כ מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדין שם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה יי' כורת הברית ואבי הבן מברך שהחיינו.
המל את הגרים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם הברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
המל את עבדו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ ואם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו עד שיברך ואחר כך מגלהו ומל אותו.
גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינן צריכין ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי.
עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו.
מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וגדולה היא המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך וגו' וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
בא וראה כמה חמורה מילה שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת אף ע"פ שהיה בדרך וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה יי' מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב ושם הוא אומר אתם נצבים היום כולכם לעברך בברית יי' אלהיך הרי שלש בריתות ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו ואתנה בריתי ביני וביניך אני הנה בריתי אתך והקימתי את בריתי ביני וביניך לברית עולם ואתה את בריתי תשמור זאת בריתי אשר תשמרו והיה לאות ברית והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם את בריתי הפר והקימתי את בריתי אתו לברית עולם ואת בריתי אקים את יצחק:בריך רחמנא דסייען.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 1
- טו - שנת תשט"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות ה'תשט"ז. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תרמא
מאמרים מלוקטים 1
- חלק א ‹ בס"ד. אור לי"ג תשרי, הילולא דכ"ק אדמו"ר מהר"ש, ה'תש"מ. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תרמא
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.