188

בפשטות, ההסבר לכך הוא: כיון שהתורה הורתה לקיים מצוה מסויימת, שניתנת לקיום רק על־ידי פעולה מסויימת של הכנה⁵⁸, אפשר לומר שגם זה נכלל במצווה⁵⁹, או: שהפעולה עצמה מקבלת חשיבות מעין המצוה (ולדעת הירושלמי – במצות סוכה וכו' היא נעשית גם־כן מצוה).

דרגה גבוהה עוד יותר בהכשרה למצוות מוצאים בעבודת המקדש – ובמיוחד בהולכת הדם למזבח, שההלכה היא⁶⁰ שההולכה עצמה היא בעלת חשיבות כעבודה ממש⁶¹, עד אשר "מחשבה פוסלת בה"⁶².

ובאופן כללי זוהי עבודה מעין הכשרה, עבודה שאינה תמה⁶³: חלים עליה הדינים של עבודה, אך אין זו "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר", כי יש אחריה עבודה, ולכן אין זר חייב מיתה כאשר הוא עושה עבודה זו.

בדומה לכך מובן בעניננו: כיון שלאופן הנעלה ביותר של תשובה מאהבה אפשר להגיע (כדלעיל בתניא) רק על־ידי הזדונות הקודמים, ובאמצעותם גם קיום המצוות שלו אחר־כך (זכויות) הוא באופן נעלה יותר, לכן מתעלים הזדונות עצמם ונהפכים לזכויות – כמכשירי מצוה.

ו. אין עניננו דומה לענין מכשירי מצוה

אך, לכאורה, אין די בכך, כי:

א) מכשירי המצוה עצמם אינם נהפכים למצוה, הם נשארים מכשירין אפילו לדעת רבי אליעזר.

גם לדעת הירושלמי, שעל עשיית סוכה ולולב מברכים "אשר... וציונו...", עדיין זוהי מצות עשיית סוכה ולא המצוה של "בסוכות תשבו". וכן – הולכת הדם למזבח אינה עבודה תמה. ב) ועיקר: בכל האמור לעיל ההכנה דומה ושייכת ממש למצוה זו עצמה, הכנת סוכה ולולב וכדומה, הולכת הדם למזבח – ואילו בעניננו נעשתה כאן פעולה הנוגדת לענין הזכויות, ומצד שני מחשיבים זאת כ"זכויות".