189
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הקושי אף מתחזק כאשר רואים שאפילו כאשר מכשירי המצוה ופעולות ההכנה הן רשות, כחרישה וזריעה וכו' וכל הפעולות של "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך", הרי למרות שבלעדיהן אי־אפשר לקיים את המצות התלויות בהן, כגון תרומות ומעשרות וכדומה, בכל זאת אין להם חשיבות של מצוה, ואפילו לא כמכשירי מצוה64. ויש לומר שהטעם לכך הוא כיון שלדעת רבי שמעון בר יוחאי65 אין זה רצוי: "אפשר אדם חורש... וזורע... תורה מה תהא עליה". ולכן לדעת רבנן אין זה נכלל בסוג הרצוי – מכשירי מצוה וכדומה.
ז. התשובה – הענין הכללי שבמצוות
ההסבר לכך בקצרה הוא:
בכל מצוה קיים הענין הכללי והשווה בכל המצוות, כלשון חז"ל "עושה רצונו של מקום", "אמרתי ונעשה רצוני" (וההיפך בכל עבירה – "עובר רצונו של מקום"), והענינים הפרטיים שלה: מילת הערלה, בסוכות תשבו וכו'.
בכל הענינים הפרטיים שלעיל ההכנה נעשית בחפץ או בקשר לחפץ שבו מקויימת המצוה, אך אין היא חלק או פרט של המצוה עצמה: הכנת האיזמל למילה אינו חלק מכריתת הערלה, עשיית סוכה ולולב אינה חלק של בסוכות תשבו..., הולכת הדם אינה חלק מן הזריקה.
ענינה של התשובה בכלל, כלשון הרמב"ם66, הוא: "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד67 שנאמר יעזוב רשע דרכו..."68. כלומר, היא באותו סוג, ואף יתר על כן: באותו "מקום", של הענין הכללי שבמצוות (ובעבירות): החלטה ברצון ו"יגמור בלבו". וכיון שהתשובה מאהבה בצמאון גדול כל־כך נגרמה על־ידי הזדונות, לכן נהפכים הזדונות עצמם לזכויות69.
וזאת רק כאשר קיימת שלמות האהבה והכוונה, שאז נעשים הזדונות (עקב האהבה ובכוונה) חלק מעבודת התשובה, ולכן הם כזכיות. אך הם אין שלמות, למרות שעושים תשובה מאהבה, אז אין הזדונות נעשים כזכויות, אלא רק "נעקר עוונו מתחלתו"70.
הערות
- 64. להעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 75.
- 65. ברכות לה, ב.
- 66. הלכות תשובה פ"ב ה"ב.
- 67. ואף שצ"ל והשיב את הגזילה וכו' – הרי אפילו רשע גמור ובזמן שביהמ"ק הי' קיים – תומ"י כשהרהר תשובה נעשה צד"ג, כמפורש בקידושין שם. ראה חלקת מחוקק לשו"ע אה"ע סל"ח ס"ק מד, ב"ש שם סקנ"ה. וראה לקמן ע' 211 ואילך.
- 68. וממשיך "וכן יתנחם על שעבר כו'", וראה אגה"ת פ"א, ובלקו"ב לשם (אגה"ת עם ליקוט פירושים כו' (קה"ת) ע' טז ואילך. ע' סו ואילך). לקמן שם.
- 69. ולפ"ז י"ל שהוא ע"ד מש"כ הר"ן (רפ"ב דקדושין) "דאע"ג דאשה אינה מצווה בפרי' ורבי' מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעלה לקיים מצוותו", ונתבאר בזה (ראה לקו"ש חי"ד ע' 41 ואילך. וראה לקמן ע' 252) כיון שאא"פ בלעדה – שזהו גדר המצוה, לכן יש לה מצוה (– רבה דפו"ר).
- 70. והיינו כי בתשובה מאהבה (דוקא, משא"כ בתשובה מיראה) נתגלה עצם מהותו, שהוא טוב וקדושה ומצד זה מתבטלת מציאות הזדונות (למפרע) לגמרי – ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 58 ואילך (והערה 46). וע"ז אי"צ כוונה בשלימות. משא"כ הנ"ל בתניא.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
הטקסט של שולחן ערוך אבן העזר לח ק אינו זמין בספריא.
תניא, אגרת התשובה א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד; עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ; עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב – תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
(פֵּירוּשׁ, דְּאַף־עַל־גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם, מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל־יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּ״רַמַ״ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״; אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכוּ׳.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ – ״זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ וְכוּ׳״, דְּאַף שֶׁנִּזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת;
וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרָע בְּנַפְשׁוֹ – עוֹשֶׂה פְּגַם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְבָּהּ (בַּלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר: ״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.
וְלָכֵן אֵין לִלְמוֹד מִכָּאן שׁוּם קוּלָּא חַס־וְשָׁלוֹם בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וּבִפְרָט בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאַדְּרַבָּה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳, אַף שֶׁהֵן כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְלֹא וִיתֵּר עַל בִּיטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה).
עָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין – תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין (פֵּירוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ, כִּי, כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא), שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא:
וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״; וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ וְגוֹ׳, בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״, ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ׳״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״.
וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. וַאֲפִילוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל־יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וְגוֹ׳״ – ״וּפָקַדְתִּי״ דַיְיקָא), וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וְ״כַּמַּיִם הַפָּנִים וְכוּ׳״ – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה׳ לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ״ם וְהַסְּמַ״ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, אַף בִּכְרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, רַק הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְגוֹ׳״.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּיוֹאֵל: ״שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבִבְכִי גוֹ׳״, הַיְינוּ – לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲוֹן הַדּוֹר עַל־יְדֵי יִסּוּרִים בַּאַרְבֶּה. וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְרֵיתוֹת לְעִנְיָן זֶה – הַיְינוּ, כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.