(ט)

הערות

1. נ. ב"ק קיד, א (שבלסטים נכרי סתמא לא הוי יאוש). וכן נפסק ברמב"ם הל' גזילה פ"ו ה"ג. טור ושו"ע סי' שסח.
2. נא. סק"ג, שמ"ש הרמב"ם שם פ"ה ה"י: נטלו מוכסין כסותו כו' חזקתן שנתייאשו הבעלים מהן, מיירי גם במוכס נכרי, ושאני נטלו מוכסין כסותו או חמורו דהוי כמכירה ומסתמא הבעלים מתייאשין מהן, מה שאין כן בסתם מוכס.
3. נב. שם, לחלק בין רישא של המשנה שנטלו לסטים כו' שהבעלים מתייאשין, לבין הסיפא דהמציל כו' מן הליסטין אם נתייאשו הבעלים, דרישא מיירי בלסטים ישראל שבסתמא מתייאשין. וראה לקמן בהמשך, דהיינו לגירסת רש"י במשנה שם ד"ה אם.
4. נג. שהרי לדעת הסמ"ע ברישא מיירי במכירה ולכן בסתמא מתייאשין. וראה אמרי יעקב ביאורים ד"ה אם.
5. נד. בפ"ה ה"י גבי מוכסין שנטלו את חמורו, ולכן חזקתן שנתייאשו הבעלים.
6. נה. שם ה"ט: בני אדם שחזקתן גזלנין כו' כגון המוכסין.
7. נו. קו"א סקי"א (ד"ה ואף), איך אפשר לפרש ברמב"ם, שגם ישראל מוכס הוא בחזקת גזלן.
8. נז. ראה כללי הפוסקים והההוראה כלל קנד.
9. נח. שם במשנה קיד, א ד"ה אם.
10. נט. (מא, א) ד"ה מתני'.
11. ס. שם סוד"ה ה"ג.
12. סא. ראה גם לקמן (במוסגר ד"ה וטעמיה).
13. סב. משנה קיג, א. הובא ברמב"ם שם ה"ט.
14. סג. שם הי"א, וכאוקימתת רב אשי בגמרא שם (לדעת הרמב"ם דרב אשי קאי אמתניתין), וכדלקמן ריש סט"ו וט"ז, ובקו"א סק"ח וסקי"א.
15. סד. שעל זה שרב אשי תירץ המשנה דמיירי במוכס נכרי (ולפירוש הרמב"ם היינו שהמוכס נכרי הוא כלסטים), מקשה הגמרא הברייתות זו על זו, אם מותר לגזול הנכרי, ומתרץ שרק הפקעת הלוואתו מותרת. ומקשה הלח"מ שם, מה שייך האי פלוגתא להך.
16. סה. שגם בנכרי שאינו לסטים, יש חילוק בין איסור גזילתו לבין היתר הפקעת הלואתו (אף שאינו שייך לדין הנ"ל, שסתם מוכס נכרי הוא כלסטים).
17. סו. הרמב"ם שם הי"א: בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס גוי (שלכאורה קאי גם על מ"ש לפנ"ז שם ה"י, שחזקתן שנתייאשו הבעלים).
18. סז. קאי רק על ה"ט (שהמוכס כלסטים), ולא על ה"י (שחזקתן שנתייאשו הבעלים).
19. סח. וכן פירש הט"ז בדברי השו"ע סי' שסט ס"ה.
20. סט. שכתב שם ה"י: שחזקתן שנתייאשו הבעלים (ומיירי בישראל כנ"ל).
21. ע. הלכה ג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.
22. עא. שבישראל חזקתן שנתייאשו בעלים. ואף שביאר הש"ך סי' שסח ס"ק ב, שהחילוק בין ישראל לנכרי הוא רק בגנב, משא"כ בגזלן אפילו בישראל סתמא לא מייאש. וכאן בה"י מיירי הרמב"ם במוכס שהוא גזלן. מ"מ יש להוכיח מהרמב"ם שאפילו בגזלן ישראל מסתמא מייאש (דלא כש"ך הנ"ל).
23. עב. פ"ו ה"ג (שאף שלענין ישראל הזכיר רק לסטים, שהוא גנב. מ"מ בסיפא לענין נכרי הזכיר גם גזלן).
24. עג. ואין לומר הטעם שנקט מוכס נכרי, כי דוקא מוכס נכרי הוא כלסטים, כמבואר ברמב"ם שם פ"ה הי"א (ולא כדי לדייק שמוכס ישראל לסטים סתמא מייאש). שהרי גם סתם מוכס ישראל הוא כלסטים, כמ"ש בהלכות עדות פ"י ה"ד. ויתבאר לקמן קו"א סקי"א (ועכצ"ל שנקט מוכס נכרי לדייק שמוכס ישראל סתמא מייאש. ובזה מיירי בפ"ה ה"י).
25. עד. סי' שסח סק"ב (שלהרמב"ם החילוק הוא רק בגנב ולא בגזלן).
26. עה. כרבנן במשנה כלים פכ"ו מ"ח, שהובא בגמרא ב"ק שם.
27. עו. שאמר בברייתא קד, סוע"א: גנב כגזלן (שבשניהם בישראל סתמא מייאש).
28. עז. ב"ק שם (שרישא מיירי בישראל שסתמו מייאש, הן בלסטים שהוא גנב והן במוכס שהוא גזלן).
29. עח. שם קיד, ב: הא מני רבי היא.
30. עט. בגמרא שם קיד,א שרוצה הגמרא לתרץ שכל המשנה מיירי בגזלן וכרבי שמעון שרק בגזלן אמרינן סתמו מייאש.
31. פ. ע"ב: לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוי.
32. פא. עוד תירוץ שבגמרא שם, שהמשנה מיירי בידוע שהבעלים התייאשו מהן, וכעולא דאמר מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני.
33. פב. ד"ה אם.
34. פג. דרישא מיירי בליסטים ישראל דמסתמא מייאש (הרי שהמשנה מיירי בסתמא ולא בידוע).
35. פד. כדלעיל בריש הקו"א.
36. פה. דלית מאן דחש להא דר"ש דאמר דסתם גזלה יאוש בעלים הוי.
37. פו. על מה דקיי"ל כרבי דבין גנב ובין גזלן (בישראל) מייאש.
38. פז. וכיון שיש עדים בסתמא לא מייאש.
39. פח. ראה רש"י ב"ק שם ד"ה אמרי (בפי' השני): דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך. ולכן אמרינן בסתמא מייאש.
40. פט. ה"ז, שחילק הרמב"ם שם ה"ז בין גנב שחזקתו שנתייאשו הבעלים לגזלן שאין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים. וכקושית הלחם משנה הל' גזילה פ"ו ה"ג.
41. צ. הלכה יא: הגנב והגזלן כו' תרומתן תרומה (שסתמו יאוש, ולא חילק ביניהם). וכקושית הלחם משנה שם.
42. צא. הלכה ז: הגונב או הגוזל והקריב כו' ואם נתייאשו הבעלים כו'. וכקושית הלחם משנה שם.
43. צב. דבסתמא הוי יאוש בעלים.
44. צג. ב"ק קיד, א (נטלו מוכסין כו' לסטים כו' מתייאשין).
45. צד. פכ"ו מ"ח (שהובאה בב"ק שם, ופסק הרמב"ם הל' כלים פכ"ד ה"ז כחכמים לחלק בין גנב לגזלן כנ"ל).
46. צה. ולכן הביאו הרמב"ם בהל' כלים הנזכר לעיל בפנים.
47. צו. ס"ו, וט"ז שם סק"ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רטו.
48. צז. וכן כאן חילק בין גזלן שראוהו עדים (שבזה מיירי משנה בכלים שם), לבין גזלן שלא ראוהו עדים (שבזה מיירי בב"ק שם).
49. צח. עתה בא לבאר מ"ש כאן בפנים: ואינו כנהנה מן הגזל הואיל כו' ואינו יודע בודאי (שזהו דלא כפירוש הסמ"ע).
50. צט. על מ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"י (גבי נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת הרי אלו שלו): מפני שזו כמכירה היא כו' ואינו יודע בודאי שזו גזלה, כתב הסמ"ע דהרמב"ם לשיטתו (הל' גניבה פ"ה ה"ג), שגם ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח ליתן לנגזל דמי שוויה, ורק כשאינו יודע בודאי שהיא גזולה אין צריך להחזיר דמיה משום תקנת השוק.
51. ק. בהל' גנבה שם ובהל' גזלה פ"ה ה"ז (שפסק כרבא קטו, א. דלא כרא"ש פ"י סי' יח בשם התוס').
52. קא. גמרא שם: גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק. ופרש"י שם ד"ה בר: דלא יהיב זוזי אהאי חפץ (וכן כאן שלא נתן לו חמורו בשביל החמור שנותנים לו). וכיון שכן, הנה גם מה שאינו יודע בודאי שזו גזולה לא מהני כו'.
53. קב. סק"ז (שפירש כן דעת הרמב"ם, שמדינא גם ביאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הדמים לנגזל, ורק משום תקנת השוק אינו צריך להחזיר).
54. קג. סק"ה-ו (שמדינא אינו צריך להחזיר הדמים ביאוש ושינוי רשות, אלא שכיון שהוא גנב מפורסם הוי כבאיסורא אתי לידו, וצריך להחזיר יתרון דמי שווי החפץ על דמי לקיחתו), אף לדעה זו איננו זקוקים לטעם של אינו יודע ודאי שזו גזלה.
55. קד. שנטלו חמורו וכסותו והחזירו לו אחרים.
56. קה. סי' שסט ס"ז.
57. קו. שכתב הרמב"ם שם ה"י, שזו כמכירה, ושאינו יודע בודאי שזו גזולה.
58. קז. שנתבאר לעיל בפנים סי"א שהבא לצאת ידי שמים יחזירנו לבעליו (אף ביאוש ושינוי רשות). משא"כ כאן, מחמת ב' טעמים אלו.
59. קח. קיד, א. והובא ברמב"ם הל' גזלה פ"ו ה"ג.
60. קט. מ"מ מועיל יאוש ושינוי רשות שיהי' שלו.
61. קי. הל' גנבה פ"ה ה"ג.
62. קיא. אם הוא גנב מפורסם.
63. קיב. סוף ס"ג.
64. קיג. הל' גנבה פ"ה ה"ג.
65. קיד. ודאי צריך לומר טעם החילוק, שהרמב"ם כתב טעמים אלו דוקא בפ"ה ה"י (ברישא דמשנה, לענין נטלו מוכסין) ולא בפ"ו ה"ג (בסיפא דמשנה, לענין המציל)
66. קטו. אף לכתחילה, מחמת ב' הטעמים האלו (אף שמבואר לעיל בפנים סי"א, שביאוש ושינוי רשות עשה איסור בלקיחתו). וכ"ה כאן בפנים. וראה רשב"א שם, ובשו"ת ח"א סי' תתקסח. אמרי יעקב ביאורים ד"ה רשאי.
67. קטז. הל' גזלה פ"ה ה"י, שרק אם הוא ותיק ומחמיר על עצמו מחזירו.
68. קיז. בגמרא שם: ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים.
69. קיח. במלחמות (מא, א) ד"ה אמר.
70. קיט. ב' הלשונות בגמרא שם.
71. קכ. שבגמרא שלנו הגירסה היא: יאוש כדי קני. והרמב"ם גורס: יאוש קני (כיון שיש שם גם שינוי רשות).
72. קכא. שהובא לעיל, שאם היה יודע היה צריך להחזיר הדמים.
73. קכב. דהא המציל מן הלסטים ליכא ב' טעמים אלו.