פסח
150פסח
במענה לשאלתו — הנוהג בישראל שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו) — ובפרט ראש המשפחה. — נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בעניני פסח — כשנמצאים במק"א. וק"ל.
(ממכתב תשכ"וז)
... בהנוגע לשאלתו אודות נסיעה לכאן למשך איזה שבועות, הרי אף שאינני רואה הכרחיות בזה, אלא כיון שכפי שכותב הוא דרובא של ההוצאות יש לו מקור לכסותם, הרי מהיכי תיתי, אבל שהנסיעה תהי' לפני הפסח ולחוג כאן חג הפסח, לא נראה לי כיון שמנהג גוברין יהודאין אם רק אפשר לחוג ביחד עם ביתם, וכיון שלא הי' מוכרח בזה עד עתה בטח אין נוגע אם תתאחר הנסיעה בשבועות מספר...
(ממכתב י"א שבט תשט"ו)
באַשטעטיג די ערהאַלטונג פון אייער בריף פון יום ב', אין וועלכן איר שרייבט וועגן דער העכסט וויכטיגער אַרבעט חינוך על טהרת הקדש, דורך לערנען מיט אידישע קינדער ומסיבות שבת, און השם יתברך זאָל העלפן, עס זאָל זיין מיט גרויס הצלחה און אין אַ אופן פון מוסיף והולך ואור, און בפרט אַז חינוך איז דאָך אַ ענין וועלכער גיט פּירות און פּרי פּירות, איז דאָך פאַרשטענדליך די וויכטיקייט פון דעם.
און דאָס איז אויך איינע פון די רמזים פון פּסח, צו וועלכן מיר דערנעהנטערן 151זיך איצטער, ווען עס רעט זיך אַלץ וועגן קינדער, ווי עס שטייט, והגדת לבנך וגו' און ווי חכמינו ז"ל, דערציילן אונז, אַז הם (די קינדער) הכירוהו (האָבן דערקענט הקדוש ברוך הוא) תחלה (די ערשטע) באַ קריעת ים סוף.
בברכת הצלחה בכל האמור ולחג פסח כשר ושמח.
(ממכתב יו"ד ניסן תש"כ)
ב"ה, כ"ז ניסן תשכ"ד
ברוקלין, נ.י.
צו די אָנטיילנעמער אין דעם עלפטן יערלעכן לאָנטשאן פון אגודת נשי ובנות חב"ד אין קליוולאַנד, אָהייאָ
ה' עליהן תחיינה
ברכה ושלום:
מיט פאַרגעניגען האָב איך באַקומען די ידיעה וועגן אייער פאָרשטייענדן לאָנטשאָן ביום א' א' דר"ח אייר (ל' ניסן), הבע"ל.
השם יתברך זאָל העלפן, אַז די יערלעכע אונטערנעמונג זאָל געקרוינט ווערן מיט גרויס הצלחה אין אַלע הינזיכטן.
אַזוי ווי די אונטערנעמונג קומט פאָר אין אָפּשלוס פון חודש ניסן, איז צו האָפן אַז באַ דער געלעגנהייט וועט אונטערגעשטראָכן ווערן די באַדייטונג פון דעם חודש הגאולה און פון דעם יוםטוב פסח פאַר אַלע אידישע פרויען און בפרט פאַר חב"ד פרויען, און ספּעציעל בנוגע חינוך על טהרת הקדש. וואָרום דער גאַנצער יסוד פון (דעם סדר און פון) דער הגדה מיט וועלכער דער יוםטוב פסח הויבט זיך אָן איז די מצוה אין דער תורה והגדת לבנך — צו דערציילן און אויפקלערן צו די קינדער די באַדייטונג פון יציאת מצרים, אויך אַלס צוגרייטונג צו קבלת התורה, כדי צו דערגרייכן הם הכירוהו תחילה ("די קינדער זיינען געווען די ערשטע וועלכע האָבן דערקענט דעם אויבערשטן") ווי דאָס איז געווען באַ קריעת יםסוף, מיט וואָס דער יוםטוב פון יציאת מצרים לאָזט זיך אויס.
לערנען אונז דער סדר און די הגדה של פסח, אַז מ'טאָר זיך ניט מייאש זיין 152אפילו פון אַ בן רשע, און מ'מוז אויך אים ברענגען צום סדר טיש, און גלייכצייטיק — דאַרף מען ניט פאַרלאָזן זיך אויף דעם בן חכם אַז ער וועט פון זיך אַליין אויסוואַקסן אַ גוטער און פרומער איד. מען דאַרף זיך פאַרנעמען מיט אַלע אידישע קינדער, אָן אויסנאַם.
דאָס איז אייגנטלעך פון די אויפגאַבען פון די חב"ד פרויען אומעטום, צו שטיצן די מוסדות און די טעטיקייטן וועלכע באַצוועקן צו דערהויבן אַלע אידישע קינדער צו דער מדרגה פון אַ בן חכם. אין צוגאָב צו דער עיקר'דיקע אויפגאַבע פון די נשי ובנות חב"ד — אַריינצוברענגען וואָס מער ליכטיקייט און קדושה פון נר מצוה ותורה אור אין זייערע היימען און אין דעם אַרום.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות.
... נהניתי ממ"ש אודות ההתועדות דשבת מברכין, והעיקר מה שביקרו ג"כ בבתי אנ"ש. ובטח נעשה הדבר באופן שגם הנשים היו בשביעת רצון, וע"ד המדובר בהתועדות דאחרון של פסח, שהן הגאולה של פסח היתה ע"י רצון הנשים בזה, וכמבואר במדרש דנשים צדקניות הן השפיעו על בעליהן, וכן בקבלת התורה, שזהו המשך דחג הפסח והמשך זה כולל גם הימים שבינתים, הרי מדייק הכתוב כה תאמר לבית יעקב גו' ופירשו רז"ל בשמות רבה שציוה השי"ת לקבל הסכמת הנשים על זה ואח"כ כו'...
(ממכתב ד' אייר, תשט"ו) 153ב"ה, יום שלישי1 פ' ויקרא אל משה,
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בעמדנו ביום ראשחודש ניסן5, חודש הגאולה6, שהקב"ה קבע אותו כחודש הראשון לכל חדשי השנה10 ("החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה7"), מן הראוי לעמוד על המשמעות וההשפעה של "חודש הגאולה" בחיי יום יום של יהודי במשך כל השנה ("ראש חדשים. . השנה"), ובמיוחד לשנה זו.
* * *
ראשית השנה8 היא לכאורה9 ביום הראשון של חודש תשרי — ראש השנה. ברם, כך הוא הדבר רק לפי סדר בריאת העולם, כפי שהקב"ה ברא את העולם 154ומנהיג אותו "בדרך הטבע", כלומר באופן שממבט שטחי נראית ההנהגה כ"טבעית", משום שהאלקות מסתתרת וחבויה בלבושי הטבע של העולם ("עולם" מלשון: העלם11, ועד"ז (בראשית ברא) אלקים12 בגימטריא "הטבע13") — ובכל ראש השנה מתחדשת ומתחזקת הנהגה טבעית אלוקית זו.
ויש עוד הנהגה אלוקית, "הנהגה נסית14", למעלה מן הטבע15, ועד שפורצת כל הגבלות הטבע של העולם — והנהגה זו קשורה בחודש ניסן (כפי שהדבר רמוז גם בשמו של החודש — "ניסן" מלשון: נס16).
שגם מטעם זה נקרא חודש זה בשם "חודש הגאולה":
בפשטות קשור הדבר ביציאת מצרים, שכן בדרך הטבע הרי, כהודעת חז"ל17, אפילו עבד אחד ויחיד לא היה יכול לברוח ממצרים, ואילו ביציאת מצרים יצא משם, וביד רמה18, עם גדול ועצום למעלה משש מאות אלף19 גברים מבוגרים (בני עשרים שנה ומעלה20), מלבד צעירים, וכן נשים וטף! אך יציאת מצרים הייתה על ידי נסים גלויים שהקב"ה עשה והראה, "עשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות כו'21" — ועוד לפני כן, כהכנה לכך — "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים22".
* * * 155ובעומק יותר: השייכות של "הנהגה נסית" ל"חודש הגאולה" אינה רק בכך שהנסים הגלויים כללו (ועיקר הוא בהם) היציאה ממצרים בפשטות, כי אם גם בכך ש"הנהגה נסית" היא התוכן הפנימי של "יציאת מצרים"23: "מצרים" מלשון "מיצרים וגבולים" (הגבלות הטבע), ו"יציאת מצרים" פירושה — יציאה מכל ההגבלות. החידוש דהנהגה אלוקית נסית היא — גילוי אלקות באופן נעלה לגמרי מכל ההגבלות ("מיצרים וגבולים") של הטבע.
וכשם שזהו בנוגע לכלל ישראל כך הוא בכל אחד ואחת מבנ"י בפרט, ש"יציאת מצרים" היא היא הגאולה הפרטית24 מהגבלות הטבע שלו עצמו.
— זהו התוכן הפנימי של האמור "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה25": השלימות של "תעבדון" אינה באה רק בקיום כל ציווייו של הקב"ה, הן ב"סור מרע" והן ב"ועשה טוב26", ולא רק בהתמסרות מוחלטת לעבודת ה' בכל הכוחות ובכל הענינים — אלא יתר מכן: "בכל מאודך", למעלה מהגבלות27 הכוחות האנושיים הטבעיים. משום כך הי' כאו"א ביכלתו להגיע ל"תעבדון את האלוקים על ההר הזה" רק לאחר "הוציאך את העם ממצרים", דווקא ההתגלות האלוקית של יציאת מצרים, יש בה הכוח דלמעלה מן הטבע לרומם ולהעלות את כאו"א למעלה מהגבלות הטבע ולהביא אותו להשלימות של "תעבדון את האלוקים", שזוהי "גאולת מצרים", הגאולה הפרטית של כאו"א בפרט.
* * *
מובן, שגילוי האלוקות ב"הנהגה נסית", בהיותה למעלה לגמרי מגדרי הטבע, איננה יכולה להיקלט בבת אחת ולגמרי עלידי השכל והכחות של האדם אשר ככל שיהיו נעלים הם בכל זאת מצומצמים בגדרי הטבע. בסגנון אחר: אפילו כאשר בעיני בשר רואים בגלוי נסים אלוקיים, אין הדבר, בכל זאת, נקלט ונתפס עלידי הכוחות והחושים באופן חודר וממצה, והדבר נשאר נשגב ממנו.
אנו מוצאים תוכן זה מפורש בתורה, ואכן בקשר לנסים של יציאת מצרים, אשר בסוף שנת הארבעים להיותם במדבר אמר משה רבנו לבני ישראל:
156"אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. . ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. . ארבעים שנה. . ותבואו אל המקום הזה. . ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם"28.
ודורש ביאור: הפסוק עצמו מדגיש כי בני ישראל ראו בעיניהם את כל הנפלאות הגדולות של יציאת מצרים, ואם כן איך זה לא הבינו, לא ראו ולא שמעו את הנסים עד לסיום ארבעים השנה במדבר? — אך כאן מדובר על ראיה שמיעה והכרה כזו שתביא לידי "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם", ראיה ושמיעה והכרה המקיפות ומשפיעות על האדם לשמור את "דברי הברית" במלוא המדה (כפי שאומר רש"י29 ש"מכאן ואילך יקפיד" הקב"ה שיהיה "ושמרתם את דברי הברית"),
עד כדי כך שהדבר מקיף את האדם וחודר בו בכל הפרטים — הן בלב (לדעת), הן בעינים (לראות) והן באזנים30 (לשמוע), ונרמז זה גם בזה שאנו מוצאים בקרבן הפסח (היינו עוד לפני שיצאו ממצרים31) אשר כל חלקי הקרבן נצלים יחד על האש — "ראשו על כרעיו ועל קרבו32", ולאחר מכן אוכלים הקרבן33, שאז נעשה הקרבן "דם ובשר כבשרו". כלומר — ההקרבה המלאה והמושלמת לה' צריכה להקיף את האדם כולו, ואכילת הקרבן צריכה להיות במשך רצוף של סעודה אחת, "בבית אחד34", ולכל בני הבית.
ולשם כך לא הי' די בראיה ושמיעה והכרה חד-פעמיים של האותות והמופתים רק באמצעות החושים הפשוטים, כי אם נדרשת הסתכלות-הנשמה מעמיקה, פנימית וממושכת בהנהגה הנסית של הקב"ה, כך שההתגלות האלוקית העל-טבעית תהיה ספוגה וממולאת וחדורה היטב היטב בכל חלקי המציאות של האדם, עד שהוא מעתיק את עצמו ומתרומם מעל כל הגבלות הטבע שלו. לשם כך נדרש משך זמן של ארבעים שנה, ללמוד ולהתעמק בכך, כפי שחז"ל לומדים מן הפסוק האמור ש"לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין35" (— אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה).
157דבר זה נותן גם הסבר עמוק יותר מדוע אמר משה רבנו דברים אלה לבני ישראל רק לאחר שעמדו להכנס לארץ ישראל, על סף תקופה חדשה בקיום התורה והמצוות (בארץ ישראל ניתנה האפשרות לקיים גם את המצוות התלויות בארץ, כל תרי"ג המצוות), זאת משום שרק בסוף ארבעים השנה במדבר, כאשר בני ישראל זכו ל"לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" את כל "המסות הגדולות. . האותות והמופתים הגדולים"37 של יציאת מצרים, הושגו הסיום והשלימות של "יציאת מצרים"36 המביאים לשמירת דברי הברית באופן מלא ומוחלט.
* * *
הדברים האמורים יש להם משמעות מיוחדת בשנה זו38:
אנו נמצאים "ארבעים שנה" לאחר הסתלקות4039 נשיא דורנו41, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאצלו ראו בגלוי "הנהגה נסית", על-טבעית, הן במובן הגופני והן במובן הרוחני, ראו את מסירות-נפשו העל-טבעית בכל שטחי התורה והיהדות, כפי המפורסם, ולאחר ארבעים שנה מגיעים ל"קאים אדעתי' דרבי'" — הקב"ה נותן "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", כולל ובמיוחד את ההנהגה הנסית של נשיא דורנו.
* * * 158ויהי רצון, שבעמדנו בימי הסגולה של חודש ניסן42 שבשנת "הי' תהי'43 שנת נסים", יזכה כל אחד לראות במוחש בחייו הוא את ההנהגה הנסית של הקב"ה עד ל"נסי נסים".
עד לזכות לנסה עיקרי — נס הגאולה האמיתית והשלימה44 על ידי משיח צדקנו, בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל45, שאז יהיו הנסים גדולים אף בערך ולמעלה באופן נפלא מן הנסים שהיו ביציאת מצרים. וכפירוש רז"ל46: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" — שאפילו ביחס ל"ימי צאתך מארץ מצרים" הם "נפלאות".
והקב"ה ממלא את התפלה הלבבית של כל יהודי וכל היהודים: "תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי47" ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה,
ונכנסים מיד לארץ ישראל — כמו הכניסה לארץ ישראל בפעם הראשונה שהייתה תיכף בסוף "ארבעים שנה"48
וכל זה — תיכף ומיד ממש.
בכבוד וברכה להצלחה בכל האמור
ובברכת חג הפסח כשר ושמח49 ומבשר טוב
מקום החתימה 159ב"ה, יום ששי1 פ' צו3,
י"א4 ניסן2, נשיא לבני אשר, ה'תש"נ
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בהמשך למכתב הקודם, מיום ראש חדש ניסן, וכדי להבהיר יותר את הנקודה היסודית שנתבארה בו — ש"סיום" יציאת מצרים ושלימותה היו לסוף ארבעים השנה7 במדבר, כאשר זכו בני ישראל ל"לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע5" את כל "המסות הגדולות. . . האותות והמופתים הגדולים"6 של יציאת מצרים, באופן שכל זה נקלט וחדר היטב ומילא את כל חלקי האדם: הן הלב (לדעת), הן העינים (לראות) והן האזנים (לשמוע),
— ראוי להתעמק יותר ולהבין באופן יסודי יותר את החידוש שב"לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" כפי שהיו לאחרי ארבעים שנה ביחס להדעת והראיה והשמיעה שהיו בעת יציאת מצרים,
ושההתעמקות תהיה באופן שהדבר יבוא לידי ביטוי עד למעשה בפועל8, 160ושצריך להיות — כמו כל עניני טוב וקדושה — באופן של "מעלין בקודש9".
* * *
כשם שאנו רואים10 בחיים הגשמיים של האדם שהלב מעביר חיות ("כי הדם הוא הנפש11") לכל האברים (כמאמר: "לבא פליג לכולי שייפין12" — הלב מחלק לכל האברים) — כך הדבר בחיות הרוחנית של יהודי, שבהתאם לעומק ולתוקף רגש הלב היהודי אל הקב"ה באותה מדה הדבר מתבטא בעבודת ה' בכל ה"אברים", כוחות הנשמה שלו.
כידוע13, ישנן שתי דרגות כלליות ב"עבודה שבלב" — השאיפה של הלב היהודי אל הקב"ה, שהיא המקור והשורש של עבודת ה':
דרגה אחת היא שיהודי נמשך וחפץ להתקרב יותר ויותר אל הקב"ה ברגש הלב שלו, ודרגה נעלית יותר — "פנימיות הלב (היהודי)", שהיא "תנועה" ורגש של התקשרות גמורה ודביקות עם הקב"ה, פנימיות נקודת הלב הקשורה לגמרי ומאוחדת עם הקב"ה14, יותר מכפי שהאדם תלוי ומאוחד בחייו, במקור החיים שלו.
וכאמור — "לבא פליג לכולי שייפין": בהתאם לשני סוגי הדרגות שבלב הוא השינוי בפעולת הלב בכל כוחות ואברי האדם בשלושת הענינים הכלליים האמורים: (לב) לדעת, (עינים) לראות, (אזנים) לשמוע — שינוי בין ההשפעה באופן הרגיל לבין ההשפעה באופן הנעלה והעמוק של הדעת הראיה והשמיעה, משום שהן נובעות מן הדביקות של פנימיות הלב ולכן הרי הן באופן נעלה יותר
* * *
(לב) לדעת: ישנה הבנה באלקות לפי שכל האדם המוגבל הנקראת בשם "דעת 161תחתון", כפי שה"תחתון" מתאמץ (ממטה למעלה) להבין אלקות (עד כמה שנברא יכול להשיג דעת הבורא15);
ויש אופן של "דעת" — "דעת עליון" — שהוא סוג שונה לגמרי בדעת, כפי ש"עליון" מבין אלקות, וזהו ה"לדעת את ה'" כפי שהוא קשור — כלשון הרמב"ם16 — ב"דברים הסתומים", הענינים האלוקיים הנעלמים, שאי אפשר להשיגם ע"י השכל האנושי הרגיל ורק מצד הקשר הפנימי של הנשמה היהודית עם הקב"ה (בהיותה "חלק אלוקה ממעל ממש17") מסוגל יהודי להגיע להבנה הנעלית יותר באלקות;
(עינים) לראות: בראיית דבר18 יש הבדל עצום בין ראייתו בפעם הראשונה לבין הסתכלות עליו לאחר הכרה יסודית בו והתעמקות של זמן ממושך בכל פרטיו, שאז הרי זה "לראות" שונה לגמרי.
ההבדל העיקרי אינו בכך שבמבט אחד לא נקלטים ומושגים כל פרטי הדבר — שכן כידוע19 יש לחוש הראיה תכונה לקלוט ולראות את הדבר כולו על כל פרטיו, כי אם בכך שראיה הבאה לאחר התבוננות בפרטי הדבר היא ביסודיות ועמקות שונה לגמרי, היא הסתכלות חודרת ומעמיקה ה"תופסת" את האדם כולו, הוא שקוע ומרוכז כליל בדבר כאילו אין דבר אחר מלבד הדבר שהוא רואה20.
מובן שאז נראה הדבר עם כל פרטיו באור שונה לגמרי;
(אזנים) לשמוע: ישנה "שמיעה" סתם, וישנה "שמיעה" נפשית שפירושה קליטה מעמיקה ופנימית21, "שמיעה" החודרת ומקיפה את כל מהות השומע — "יכנסו דברי באזנך22", והשפעתה היא כללית ומלאה לגמרי עד שישנה שמיעה הנוגעת 162לכללות (ועצם) האדם, וכפסק ההלכה "חרשו נותן לו דמי כולו23" (מי שגרם חרשות לאחר חייב לשלם לו את שווי כל גופו).
* * *
דרגה זו של פנימיות הלב נקראת בשם "איתן", כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן24, וז"ל:
"משכיל לאיתן האזרחי26, איתן הוא עצם הנשמה. . . חלק אלקה ממעל. . . ואיתן הוא התוקף דהנשמה הבא בגילוי בהכח דמסירת נפש, ואיתן לשון יושן27, בלתי מחודש. . . וזהו משכיל, שהוא המקור הממציא ומגלה את השכל, הנה משכיל הוא רק לאיתן, דאיתן יש לו משכיל, מה שעל ידי כח המשכיל הוא האזרחי, מזריח לכל הכוחות והחושים".
במלים פשוטות: "איתן" הוא עצם הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל. מהפירושים של "איתן" הוא — תוקף וקשיות28, והכוונה לכוח החזק של הנשמה המתגלה בעצם מסירות הנפש של כאו"א מישראל אל הקב"ה,
פירושו של "איתן" הוא גם "יושן29" — עתיק, שכן התוקף והחוזק של הנשמה אינו דבר מחודש ונוסף30 אצלה אלא זוהי האלקות שיש בנשמה מאז ומתמיד, בהיותה "חלק אלקה ממעל".
163וזהו "משכיל לאיתן האזרחי": בשעה שמאירה וזורחת ביהודי הבחינה של "איתן" שבנשמתו, עצם האלקות של "חלק אלקה ממעל", מביא הדבר עילוי בשכלו — "משכיל": מתגלה אצלו מקור כוח השכל, עד כדי להיות "אזרחי" (מלשון "זריחה"31), על ידי "כוח המשכיל" זורח ה"איתן" בכל הכוחות והחושים.
* * *
ויהי רצון שבעמדנו לאחר תקופת ארבעים שנה, ובזמן של חודש ניסן, חודש הגאולה32, וזאת ב"שנת נסים"33,
יפעול וישפיע כל אחד, לגלות בקרבו את ה"איתן" שבנשמה, הנמצא בכל יהודי, שישפיע עד למחשבה ודיבור ומעשה של חיי יום יום,
ובמהרה בקרוב נזכה שיתגלה במלואו ה"משכיל לאיתן האזרחי", עד כדי כך שהדבר נאמר בלשון הווה34 ועבר — כבר התגלה וכבר מאיר בכל אחד ואחת וחודר בתוך כל כולו,
ובחודש ניסן זה ממש נראה את קיום הבטחת הקב"ה כנאמר על ידי נעים זמירות ישראל35: "כרתי ברית לבחירי, נשבעתי לדוד עבדי36", כי "מצאתי דוד עבדי37" —
שמשיח צדקנו38 בא וגואל את כאו"א מישראל ואת כל בני ישראל מן הגלות,
וכל אחד ואחת מברכים ומודים לה': "ברוך ה' לעולם אמן ואמן39", את ה"שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"40.
וכל זה — תיכף ומיד ממש.
בכבוד וברכה
ובברכת חג הפסח כשר ושמח
מקום החתימה 164ב"ה, מוצש"ק
כ"ה אדר2, אור ליום3 ג'1 שהוכפל בו כי טוב4
פ' ויקרא אל משה5,
ה'תנש"א. ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בבואנו מימי הפורים — ימים של ניסים שהראה הקב"ה "בימים ההם בזמן הזה7", ובהתקרבנו אל חג הפסח6 — שבו אנו חוגגים את החג של "זמן חרותנו8", ומודים9 לה' על הניסים10 והנפלאות שהראה בעת יציאת מצרים — 165הרי זהו הזמן המתאים להפנות את מלוא תשומת הלב אל הניסים והנפלאות שאירעו בימינו אלה, בימים הסמוכים לפורים שנה זו.
היו אלה ניסים גלויים לא רק לעם ישראל אלא גם לכל העמים, ועד ש"ראו כל אפסי ארץ11" — הכל ראו את הניסים שהתרחשו בתקופה זו.
הניסים בימי מרדכי ואסתר, "בימים ההם", הוסתרו, כידוע12, בתוך דרכי הטבע. רק לאחר שמקשרים את ראשית מלכותו של אחשוורוש עם "בשנת שלש למלכו13", ועם "בשנת שבע למלכותו14", ועם "חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלכותו15", ועם הסעודות שעשתה אסתר16 לאחשוורוש ולהמן — כשמחברים את כל האירועים הללו לרצף אחד ולאחר שמגלים בהתבוננות מעמיקה שכל זה הוא המשך של עניין אחד — אזי מכירים בזה את יד ה'.
וזו אחת הסיבות שבכל המגילה (שהיא מכ"ד ספרי הקודש) לא מוזכר (בפירוש) שמו של הקב"ה17 — משום שגם הנס של פורים התרחש באופן של הסתר פנים, כאחד הפירושים בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא18" — שהדברים מכוונים לנס של פורים19: נס שמלובש ומוסתר בתוך הטבע.
לעומת זאת, באירועים שקרו בחודשים האחרונים עד (אמצע) חודש אדר, התרחש נס גדול לטובת בני ישראל ולטובת העולם כולו, נס גלוי לעיני כל העמים.
* * *
על פי התנאים הטבעיים של העולם היה צפוי, שתהיה זו לא רק הכרזת מלחמה וכיוצא בזה, אלא שהמלחמה תגרור לתוכה עמים רבים ותתלהט עד כדי 166מלחמת עולם ר"ל; אך בפועל, למעלה מדרך הטבע, לא זו בלבד שנמנעה מלחמת עולם, אלא שגם המלחמה שפרצה — שככה.
בשעה שכל הסימנים הצביעו, שיש לצפות למלחמה קשה ולהכין צבא גדול ואדיר, מצוייד בכלינשק רבים ודווקא מהמתקדמים ביותר — הרי לאחר כל ההכנות, כפי שנהוג להיערך למלחמה ארוכה שאמורה להתמשך שבועות וחודשים — בא הניצחון בפועל בתוך זמן קצר ביותר!
הניצחון היה כל כך מופלא, שהוא מנע לא רק שפיכות דמים רבה בין אומות העולם (כפי שחששו תחילה), אלא הוא אף הביא לידי כך, שהאוייב ישחרר, ובצורה טובה, חלק משבויי המלחמה ואפילו חלק מאלה שנישבו בעבר.
— יש לנו ציווי והוראה בתורתנו: "אל תפתח פה20" — להישמר מדיבורים של "מרה שחורה" — ושמכאן ולהבא יהיו רק בשורות טובות, בטוב הנראה והנגלה. —
יתירה מזו: אלה היודעים את המתרחש "מאחורי הקלעים" — המודעים לפרטים חסויים רבים שאינם מגיעים לידי פרסום — משיגים עוד יותר ויותר את פלאי הניסים והנפלאות בזמן הזה, בימים האלה.
* * *
במשך השנה הזאת — עליה נתנו יהודים את השם והסימן: "היה תהיה שנת נפלאות אראנו", ועוד קודם לכן, בסיומה של השנה שעברה, שצויינה עלידי יהודים בסימן: "היה תהיה21 שנת ניסים22" — הודגש פעמים רבות הקשר לדברים שחז"ל צפו מראש (בילקוט שמעוני ישעי' רמז תצט), על המלחמות שיתרחשו בחלק ההוא של העולם, שהן מהסימנים המעידים שמתקרבת הגאולה האמיתית על ידי משיח צדקנו.
ולאור ההתרחשויות והניסים שצויינו לעיל, צריכה להתחזק עוד יותר ההכרה, שזהו הזמן של ההכנה הקרובה למילוי ההבטחה "והיתה לה' המלוכה"23, כאשר כל העמים ישוכנעו ש"יש בעל הבית לבירה זו24", והכרה זו תביא אותם "לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד25".
167ובפרט, כאמור, כאשר מתקרבים לחודש ניסן — מלשון נס26 — ויותר מכך, כפי שחז"ל מציינים27, ש"ניסן" (בשני נוני"ן) מצביע על "ניסי ניסים" (ו"נס בתוך נס28") — הרי ודאי שהקב"ה יראה ניסים גדולים עוד יותר.
ובמיוחד כאשר יהודים משתדלים, שגם התנהגותם היוםיומית בענייני יהדות: תורה ומצוות — תהיה באופן של "נס"29 — מרוממת30 יותר ויותר; שכל אחד ואחת שיחיו מתעלים ומתרוממים למעלה מהרגליהם עד עתה בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות, ועד לאופן של "ניסי ניסים" (לשון רבים) — התעלות למעלה ולמעלה ועוד יותר למעלה;
כפי שניתנה בזה ההוראה מיד בתחילת ה"סדרה"31 (מלשון סדר) של השבוע32: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", עלפי ביאורו ותורתו של אדמו"ר הזקן33: "מכם קרבן לה'" — הקרבן צריך לבוא "מכם", מעצמכם — כלומר, שיהודי נדרש לצאת מהרגליו וממגבלותיו ולהתמסר לגמרי לקב"ה.
וההתנהגות ה"ניסית" של כל יהודי, התנהגות באופן של "נפלאות אראנו" — שהדבר נראה ונגלה לעיני כל — תזרז ותחיש עוד יותר את מילוי היעוד: " 168כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות34", הקב"ה יקיים את הבטחתו: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו35", ותיכף ומיד ממש, בגאולה האמיתית והשלימה36, עלידי משיח צדקנו.
בכבוד ובברכה להצלחה
ובברכת חג הפסח כשר ושמח37
מקום החתימה 169ב"ה, יום ג' שהוכפל בו כי טוב1
אור ליום ד' בו נתלו שני המאורות הגדולים2
פ' צו את אהרן ואת בניו לאמר3
אור ליום ה' ניסן שנת ה'תנש"א, ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
בבואנו מראש חודש ניסן, אשר חל השנה בשבת6 פרשת "החודש7", שבה קוראים בתורה "החודש הזה8 לכם גו' ראשון הוא לכם לחדשי השנה9", והרי עניין זה, שמתחילים למנות את החודשים מחודש ניסן, מציין את ההנהגה הניסית10, העל טבעית, 170ובהמשך למכתב הקודם11 שבו הודגש כי חודש ניסן הוא זמן של ניסי ניסים12, ובמיוחד בשנה זו, "היה תהיה שנת נפלאות אראנו" —
כדאי לעמוד ביתר פירוט על משמעותם של אותם ניסי-ניסים, שמתרחשים באופן של "נפלאות אראנו".
הפסוק אומר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות13". כלומר, ניסי הניסים של הגאולה השלימה, יהיו דומים לניסים של יציאת מצרים, אשר היו אז "ניסים ונפלאות"14, למעלה מדרך הטבע לגמרי. ויותר מזה: עלפי הפירוש הידוע15 על פסוק זה, יהיו ניסי הגאולה השלימה כה גדולים, עד שייחשבו "נפלאות" אפילו בהשוואה לניסים של יציאת מצרים.
ובזה גופא מתוסף עוד, שניסי הנפלאות הללו יתרחשו באופן של "אראנו": אני עצמי (השם) אראה להם. וכאשר הקב"ה עצמו מראה, הרי הכול מתגלה — הן הדברים הניתנים לגילוי (נגלה), והן הדברים הנסתרים (נסתר); נגלית ונראית אז האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית17 — ההנהגה הניסית המוחלטת16, ועד לדברים שהם לגמרי בגדר "נפלא".
* * *
בחודש ניסן עצמו בא הדבר האמור (על "ניסי ניסים" ועד "אראנו נפלאות") לידי ביטוי רב יותר בשבוע זה, כפי שהדבר מתבטא בשמה של השבת — שבת הגדול. כידוע, שמו של כל דבר בלשון-הקודש על-פי התורה, מבטא את מהותו19 171ופנימיותו. שבת זו נקראת כך, כפי שמבארים חז"ל, משום ש"נעשה בו נס גדול"18 — לא סתם נס20, אלא נס גדול, באופן ברור וגלוי לכול.
* * *
כל ענייני עם ישראל ויהדות קשורים עם התורה, ובזה גופא — עם הפרשה, ה"סדרה" (מלשון סדר) של השבוע21. ואכן, מוצאים אנו רמז בולט לכל האמור לעיל בתחילתה (ובשמה) של פרשת השבוע22 — "צו את אהרן"23:
המעלה הגדולה שבה הצטיין אהרן כהן גדול, באה לידי ביטוי בלשון הידוע של המשנה: "הוי מתלמידיו של אהרן כו'24 אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זו אהבתו הבלתי מוגבלת של אהרן לכל יהודי, אפילו ליהודים פשוטים ביותר, הנקראים "בריות"25, שכן מעלתם היחידה היא היותם ברואיו של בורא העולם. גם יהודים אלה אהרן "מקרבן לתורה" — הוא מקרב ומרומם אותם אל התורה. לא שהוא "מקרב" ו"מוריד" חס ושלום את התורה אליהם26 — על-ידי עשיית פשרות ועל-ידי שמגלים להם27 ונותנים להם ללמוד ולקיים רק חלקים מצומצמים מהתורה ומהמצוות — אלא הוא מקרבם ומעלה אותם אל המקום האמיתי ואל האור של התורה, כך שהם נהיים קשורים עם השלימות המוחלטת והבלתי-מוגבלת של התורה.
כל זה מצביע על אמיתיותן של רגשות האהבה של אהרן הכהן לכל אחד מישראל: אהבה אמיתית אינה יודעת מידה וגבול, שלכן היא חובקת גם את היהודים שבמדרגת "בריות"; והיא גם גורמת, שיהודי זה יתעלה למעלה ממגבלות ה"מציאות" שלו ויתקרב לתורה.
— בזה מובן הטעם הפנימי לכך שהוראה זו הוכנסה ל"דבר המשנה" שכן "משנה" יש בה כח זה להעלות את לומדיה מעל כל מגבלותיהם (כפי שהדבר מתבטא בלשון חכמיה ז"ל: "אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות28").
172ולכן, כאשר אדם מישראל לומד את ההוראה הנ"ל במשנה — ועל-ידי לימוד התורה נוצר29 "יחוד נפלא" בין הלומד ושכלו ודברי התורה שהוא לומד, ועד ל"יחוד נפלא" עם נותן התורה, ש"כתב" ו"נתן" את עצמו בתוך התורה ("אנא נפשי כתבית יהבית30") — הרי אז מקבל הלומד את הכח הבלתי-מוגבל הזה כדי ליישם בפועל הוראה זו של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". —
* * *
הציווי לאהרן הכהן בפרשתנו מיוחד בכך שהוא נאמר בלשון "צו". חז"ל מפרשים זאת: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות31".
זריזות זו של "צו", "מיד ולדורות", מורה על הנתינת-כח הבלתי-מוגבלת שהקב"ה מעניק, הן בהווה ("מיד") והן בעתיד ("לדורות"):
"מיד" — אין לאדם שום הפרעה ואף לא עיכוב מלמלאות את הציווי מיד, מאחר שהוא שקוע בזה לגמרי, עד שזה ממלא את כל חייו, מכל צד ופינה;
"ולדורות" — הדבר נקבע תיכף ומלכתחילה באותו אופן של זריזות, שהוא פועל בקרב הדורות הבאים — דורות, לשון רבים; וכאשר ישנה "חזקה" של שלושה דורות, נעשה הדבר נצחי לכל הדורות. כמאמר חז"ל: "התורה מחזרת32 על אכסניה שלה" — כאשר יש שלושה דורות של לומדי תורה, נעשית שם ה"אכסניה" של התורה ("אכסניה שלה"), המקום שבו היא קיימת לעד.
* * *
הדברים האמורים לעיל צריכים לשמש גם הוראה בעבודת השם, במעשה33 (ועד ל"סוף מעשה"):
אין די בכך שהתנהגותו של יהודי בענייני התורה והמצוות תהיה באופן של "נס" — מרוממת, נעלית יותר מההרגל עד כה בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות; אלא עליו לעלות בזה בהתמדה מעלה ומעלה: כאשר ההתנהגות החדשה, 173המרוממת, נעשית אצלו להרגל (הרגל נעשה טבע35), הוא נדרש שוב להתעלות לדרגה גבוהה עוד יותר של "נס"34, ובזה גופא — "נס בתוך נס"36, עד שהוא מגיע ל"נס גדול" האמיתי, הקשור ב"גדול הוי' ומהולל מאד37".
ויהי רצון, שכל אחד ואחת יפעלו בכל האמור באופן של זריזות, מיד ולדורות, שאז מתקיים בפועל ה"גדול הוי' ומהולל מאד" — גדלותו של הקב"ה תתגלה ברור לעין כל, באופן שהקב"ה הוא "מהולל מאד".
עד ש"ברוך ה' לעולם אמן ואמן38" — הדבר יורד ונמשך ופועל בעולם ולתמיד, לנצח נצחים.
וכל אחד ואחת מתברכים בתפילה, תפילת משה: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'40" — "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם39", שהשכינה שורה בו, ובכל ענייניו, עד במעשה ידיו, ועד ב"סוף מעשה" — ב"חלקו בעולם".
וזה נעשה ההכנה, מתוך שמחה וטוב לבב, לבניין בית-המקדש השלישי, שיהיה בניין נצחי, מעשה ידיו של הקב"ה41, "מקדש אדני כוננו ידיך42" — בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור
ולחג הפסח כשר ושמח43
ומתוך שמחת לבב44
מקום החתימה 174ב"ה, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב1,
פ' ויהי ביום השמיני2
י"א ניסן, נשיא לבני אשר43, ה'תנש"א,
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בהמשך לנאמר באיגרות הקודמות5, על כך שייחודה של שנה זו — שנה של "היה תהיה שנת אראנו נפלאות" — בא בהדגשה רבה יותר בחודש ניסן, מאחר שהניסים וניסי-הניסים (ניסן) מופיעים אז באופן של נפלאות, ויותר מזה — אראנו (נפלאות) —
מתאים ביותר אפוא לעמוד על נקודה נוספת בייחודה של שנה זו ושייכותה לחודש ניסן:
כבר בתחילת השנה צויין כמה פעמים6, ששנה זו מצטיינת ב"קדושה משולשת". כלומר, רבים מענייני הקדושה של השנה הזאת מופיעים שלוש פעמים באופן של "חזקה" ("בתלתא זימני הוי חזקה7").
175השנה החלה מיד ב"חזקה" של שלושה ימי קדושה רצופים (כאשר שני ימי ראש-השנה, ה"ראש" של השנה8, הובילו מיד אל יום השבת-קודש); אחר-כך נשנתה "חזקה" זו (בחוץ-לארץ) פעמיים נוספות בחודש תשרי (בימים הראשונים והאחרונים של חג הסוכות). כך שבמשך חודש תשרי (החודש הכללי9) היתה "חזקה" בתוך "חזקה".
לאחר מכן חזרה תופעה זו על עצמה ב"ראש השנה לחסידות" — חג הגאולה של רבנו הזקן, י"טכ כסלו10 — וכן בימי השמחה של פורים.
משמעותה של "חזקה" (מלשון חוזק, תוקף) היא, שבשלוש הפעמים (של קביעת דברמה או של היותו חוזר ונשנה) חלה בדבר קביעות, ויש ביטחון ותוקף שכך הוא יישאר.
ובזה מתבטאת ההוראה והנתינת-כח של ה"שנה משולשת" — שעניני קדושה, תורה ומצוות, מתחזקים השנה וחודרים בכל המציאות, כך שהם מותירים השפעה נמשכת גם על העתיד.
* * *
בחודש ניסן11 (שהוא "ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה12") הנוכחי מתבטאת "חזקה" זו של קדושה בקריאת התורה בראש החודש:
חודש ניסן, אשר ראשו (ראש-חודש, ה"ראש" של החודש13) חל השנה בשבת פרשת החודש — החל בקריאה משולשת, בשלושה ספריתורה14 — הקריאה של פרשת ויקרא, של ראשחודש ושל פרשת החודש.
176אחר-כך, במשך החודש, נשנית ונקראת (וגם נלמדת) אותה פרשה ("סדרה"), פרשת שמיני, במשך שלושה שבועות רצופים (החל ביום שמיני לחודש, בקריאת התורה שבתפילת מנחה של שבת הגדול, ועד סוף החודש, בשבת כ"ט בניסן — בחוץ-לארץ).
הרוממות המיוחדת של "ויהי ביום השמיני", שהוא "יום שמיני למילואים"15 (היום השמיני של חנוכת המשכן), מתבטאת בכך, ש"היום ה' נראה אליכם" — "להשרות שכינתו במעשה ידיכם"16 — ביום זה החלה השראת השכינה בהמשכן ("שרתה בו שכינה17").
דבר זה בא לידי ביטוי גם במספר "שמיני"18: העולם נברא בשבעת ימי בראשית (ששת ימי הבריאה והשבת שהביאה מנוחה19 לעולם — שלימות בבריאה). משום כך נקבע מבנה הזמן של העולם במחזורים של שבעה ימים (וכך גם במחזורי "שמיטה" של שבע שנים). המספר "שבעה" מורה אפוא על ההארה האלוקית שמצטמצמת בתוך הבריאה. אך "שמיני" מורה על הגילוי האלוקי שלמעלה מהבריאה.
וכאשר פרשת שמיני נקראת השנה במשך שלושה שבועות, מתוספת המעלה המיוחדת של "חזקה" ונצחיות בעניין זה של "שמיני" — השראת השכינה (אותו גילוי אלוקי שלמעלה מהעולם):
השראת השכינה שנתחדשה ב"יום השמיני", לא היתה התגלות אלוקית חד-פעמית, אלא נצחית20, כפי שמובן מהלשון: "להשרות שכינה במעשה ידיכם" — שהשראת השכינה תהיה באופן נצחי, ובקרב כל יהודי ("בתוך כל אחד ואחת מישראל21"), ועד ב"מעשה ידיכם".
* * * 177השראת השכינה באופן קבוע, שהחלה ביום השמיני במשכן, באה לידי ביטוי רב יותר בבית-המקדש. כידוע22, המשכן נקרא "אוהל", "דירת עראי23", לא דירת-קבע; לעומתו, "בית" (בית-המקדש) הוא דירתקבע24, דירה קבועה ונצחית. מאז שבנו25 את בית-המקדש בירושלים, הוא נעשה המקום הקבוע והנצחי של השראת השכינה26 ("זאת מנוחתי עדי עד27").
"קביעות" מוחלטת זו וה"חזקה" של השראת השכינה בבית-המקדש, תהיה באופן מלא ושלם בבית-המקדש השלישי, כאשר קביעותו המלאה והנצחית של ביתה-מקדש — בית נצחי28 — תהיה גלויה וברורה לעין-כל.
* * *
הדברים האמורים מרומזים גם-כן בפסוק המסיים29 את המזמור "תפלה למשה" (מזמור צדי"ק בספר תהילים): "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו":
חכמינו ז"ל אומרים31, שפסוק זה היה תפילתו של משה רבנו בקשר להקמת המשכן: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'"; כלומר שתפילת משה פעלה את השראת השכינה במשכן. בזה מודגש, שהשראת השכינה היא באופן של "כוננה עלינו" (ביסוס ויציבות) — מתוך קביעות לדור דור.
ועד שבזה גם נרמזת נצחיותו של בית-המקדש השלישי, כמאמר חז"ל על הפסוק הנ"ל, שהמלים "ומעשה ידינו כוננהו", מכוונות לבית-המקדש השלישי, 178עליו אומר הקב"ה: "לעתיד לבא32 אני אבנה אותו33 ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם".
ולכאורה יש להוסיף טעם, בדרך רמז, על כך שתפילה זו היא במזמור צדי"ק בתהלים30 — משום שהמספר "תשעים", שלוש35 פעמים "שלושים", מכיל בקירבו את תכלית השלימות שב"חזקה" — שלוש כפול שלוש (כפול עשר).
* * *
ויהי רצון, שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, ינצל את הכוחות המיוחדים של שנה זו, כדי למלא את כל מהותו בחיי קדושה, ועד להשגת החזקה האמיתית — תוקף נצחי בכל מה שקשור בלימוד התורה ובקיום המצוות
— החל בהכנות לחג-הפסח בכלל, ובפרט לעריכת "סדר של פסח" עם שלוש מצות (כהן לוי ישראל) ושישה מינים על הקערה34 (כפלים פעמים שלוש) —
ובפרט שמדובר בשנה שבה, כנ"ל, קוראים את פרשת שמיני שלושה שבועות רצופים, ו"שמיני" הרי הוא מורה על ההנהגה האלוקית שלמעלה מהעולם, הנהגה ניסית. אם כן, כאשר קוראים את "שמיני" שלושה שבועות רצופים, הדבר מדגיש עוד יותר, עלי-די התורה, את ייחודה של שנה זו, בשנת "אראנו נפלאות", עלידי ניסים וניסי ניסים;
— עד שהדברים באים באופן גלוי וברור, ועל-פי הפתגם36 הידוע, שהוזכר פעמים רבות: "שמיני שמונה שמינה37" — שנה שבה קוראים את פרשת "שמיני", "שמונה" פעמים — תהיה שמינה, שנה "שמינה" בגשמיות וברוחניות — 179וזה יזרז עוד יותר, שנזכה ל"שמיני" השלישי, בית-המקדש השלישי, שבו יהיה ה"כינור של שמונה נימין38",
ויקויים אצל כל אחד ואחת התפילה והברכה, ויותר מזה — גם הנתינ-תכח של משה רבנו: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", בבית-המקדש השלישי, מקדש אדני כוננו ידיך39.
בכבוד ובברכה
ובברכת חג הפסח כשר ושמח
וטוב לבב
מקום החתימה 180ב"ה. י"ג ניסן, תש"נ
נוסח המברק שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א
לשלוח לאנ"ש שי' בכל מרחבי תבל
לקראת חג הפסח, ה'תש"נ
ביום ההילולא של אדמו"ר הצ"צ ואור לי"ד ניסן זמן הפסח
אביע איחולי וברכותי לפסח כשר ושמח, מתאים לראשיתו יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות,
ולקיומה בקרוב ממש בעגלא דידן של משכיל לאיתן האזרחי גו' אשירה1 (בשם כל אחד ואחת מישראל) גו' מצאתי2 דוד עבדי גו' אמן ואמן3,
בגאולה האמתית והשלימה ע"י מלכא משיחא
בכבוד ובברכת החג
מקום החתימה 181נוסח המברק שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א
לשלוח לאנ"ש שי' בכל מרחבי תבל
לקראת חג הפסח, ה'תנש"א
ביום ההילולא של אדמו"ר הצמח צדק ואור לי"ד ניסן יום הולדת הרמב"ם זמן הפסח וערב שקויו"ט, ראשון לרגלים,
אביע איחולי וברכותי לחג הפסח כשר ושמח וכולי. וש"ק ושלום, עונג וחירות בשלמותם לכל בנ"י בכל מושבותיהם.
ותקויים בקשת כל אחד ואחת האנשים והנשים והטף1 בתוך כלל ישראל תפלת משה איש האלקים בספר נעים זמירות ישראל:
שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו, יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו2.
בכהנ"ל כפליים לתושי' וכעיסקא דשבתא ודהגאולה3, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
בכבוד ובברכת שבת והחג
מקום החתימה
הערות
עמוד 153
- 1. נדפסו בחוברת "י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל" (ברוקלין תשל"ו); בחוברות "צבאות השם" בכ"מ. ועוד.
- 4. חודש ניסן : ראה מכתב הנ"ל הערה ד"ה זה (הגש"פ הנ"ל שם).
- 3. ראשחודש ניסן : שאותו היום נטל עשר עטרות — שבת פז, סע"ב. פרש"י ר"פ שמיני. וראה מכתב הנ"ל הערה ד"ה זה (הגש"פ הנ"ל שם).
- 2. פ' ויקרא אל משה, ראשחודש ניסן : להעיר, אשר (בפשוטן של כתובים) בא "ויקרא אל משה" בהמשך לס"פ פקודי שהי' "בחודש הראשון גו' באחד לחודש" (פקודי מ, יז), ר"ח ניסן. וראה מכתב עש"ק ר"ח ניסן ה'תשמ"ה הערה ד"ה פ' ויקרא אל משה (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת תשמ"ו ואילך — ע' תשסא).
- 5. ביום ראשחודש ניסן : דאז לכו"ע, אפילו לדעת רשב"ג (פסחים ו, סע"א), "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח". וראה שקלים רפ"ג ובירושלמי שם. וראה ד"ה החודש תרכ"ו ס"ד (סה"מ תרכ"ו ס"ע מב ואילך).
- 6. חודש הגאולה : שמו"ר פט"ו, יא.
- 10. ראש השנה : ראה ד"ה הנ"ל תרנ"ד, תרס"ו ותרע"ח שם. ד"ה זה ה'תשל"ט, ובהנסמן שם הערה 8 (סה"מ מלוקט ח"ג ע' פא).
- 7. החודש הזה. . לחדשי השנה : בא יב, ב. וראה מכתב הנ"ל (הגש"פ הנ"ל ע' תשסאב), ובהערות שם.
- 8. ראשית השנה : בהבא להלן ראה ד"ה החודש באוה"ת בא כרך ח (ע' ב'תתקטו ואילך). ד"ה זה תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' קלא ואילך), תרס"ו (המשך תרס"ו ע' קנו ואילך), תרע"ח (הב' — סה"מ תרע"ח ס"ע רכד ואילך). ועוד. וראה לקו"ש חי"ז ע' 150 ואילך.
- 9. לכאורה : בכ"מ נכתב "לכאורה" אף שהוא האמת והמסקנא (שד"ח ח"ט ע' 3670. וש"נ).
עמוד 154
- 11. עולם מלשון העלם : לקו"ת שלח לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש חל"ד ע' 112 הערה 63. וש"נ.
- 12. (בראשית ברא) אלקים : בראשית א, א.
- 13. אלקים בגימטריא הטבע : פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סי' קנט. או"ת להה"מ ל, ד (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך — סי' פה). שער היחוד והאמונה רפ"ו. ועוד. — נסמן בסה"מ מלוקט ח"ג ע' ריג הערה 22.
- 14. הנהגה טבעית. . הנהגה נסית : ראה עקידה פ' בא עה"פ החודש גו' (שער לח). הובא ונתבאר באוה"ת בראשית יח, ב ואילך. בהנסמן לעיל בהערה ד"ה ראשית השנה.
- 15. הנהגה נסית למעלה מן הטבע : ראה גם מכתב וא"ו תשרי ה'תש"נ, ובהנסמן שם הערה ד"ה "נס" הוא. . ומרומם וד"ה נס לשון הרמה (סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 723).
- 16. "ניסן" מלשון נס : ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י. וראה חדא"ג מהרש"א שם. וראה מדרש לקח טוב עה"פ (בא יב, ב) החודש הזה לכם: ניסן שבו נעשו נסים לישראל. וראה מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ג הערה ד"ה ניסן (הגש"פ הנ"ל ע' תשדמ).
- 17. כהודעת חז"ל : מכילתא עה"פ יתרו יח, יא, הובא בפרש"י עה"פ שם, ט. וראה מכילתא עה"פ שם, א: שקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים כו'.
- 18. ביד רמה : בשלח יד, ח. ובתרגום אונקלוס עה"פ: בריש גלי. ובפרש"י שם: בגבורה גבוהה ומפורסמת.
- 19. למעלה משש מאות אלף גברים מבוגרים. . מלבד צעירים, וכן נשים וטף: בא יב, לז. וראה תיב"ע (ומדרז"ל) עה"פ.
- 20. בני עשרים שנה ומעלה : פרש"י עה"פ.
- 21. עשה. . את כל הנסים. . לחרות כו' : הגש"פ פיסקא "לפיכך", מפסחים קטז, ב במשנה.
- 22. עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים : אבות פ"ה מ"ד.
עמוד 155
- 23. התוכן הפנימי של "יציאת מצרים" : ראה תניא פמ"ז. וראה מכתב עש"ק ר"ח ניסן ה'תשמ"ה הערה ד"ה דער אינערלעכער אינהאַלט (הגש"פ הנ"ל ע' תשסג). וש"נ.
- 24. הגאולה הפרטית : ראה תניא שם. ובכ"מ.
- 25. בהוציאך. . הזה : שמות ג, יב.
- 26. סור מרע. . ועשה טוב : תהלים לד, טו. ולהעיר מכתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' פט. סה"מ תרפ"ד ע' קצה ואילך.
- 27. בכל מאדך, למעלה מהגבלות : ואתחנן ו, ה. וראה תו"א מקץ לט, גד. דרמ"צ קכג, ב. קס, ב. סה"מ תר"ס ע' קח. וראה ספר הערכיםחב"ד ערך אהבת ה' — בכל לבבך, נפשך ומאדך ס"ד. וש"נ.
עמוד 156
- 28. "אתם ראיתם. . ועשיתם אותם" : תבוא כט, אח.
- 29. רש"י : עה"פ שם, ו. נתבאר בלקו"ש חי"ד שיחה ב' לפ' תבוא (ע' 100 ואילך).
- 30. בכל הפרטים. . בלב. . בעינים. . באזנים : ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 7506. תש"נ ח"א ע' 250 וע' 259 ואילך. שיחות ש"פ וארא ר"ח שבט (ס"ד) וש"פ בא ח' שבט — ה'תש"נ.
- 31. עוד לפני שיצאו ממצרים : ובתור הכנה ליציאת מצרים — ראה מכילתא ופרש"י עה"פ בא יב, ו. נתבאר בלקו"ש חט"ז שיחה ג' לפ' בא — ע' 114 ואילך (הגש"פ הנ"ל ע' רכד ואילך).
- 32. נצלים. . ראשו. . קרבו : בא שם, חט. פסחים עד, רע"א במשנה. רמב"ם הל' ק"פ פ"ח ה"י.
- 33. אוכלים הקרבן : ויתירה מזו — הפסח "לא בא מתחילתו אלא לאכילה" (פסחים עו, ב במשנה. רמב"ם שם פ"ד ה"ב), ומצות עשה מיוחדת באכילתו — ראה בארוכה לקו"ש חט"ז שיחה ב' לפ' בא — ע' 102 ואילך (הגש"פ הנ"ל ע' שמג ואילך).
- 34. בבית אחד : בא שם, מו.
- 35. לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין : ע"ז ה, ריש ע"ב. וראה פרש"י עה"פ שם. וראה המשך באתי לגני ה'שי"ת פט"ז (סה"מ ה'תש"י ע' 151), נתבאר בד"ה באתי לגני ה'תשכ"ו (סה"מ באתי לגני ח"א ע' קצג ואילך). — וראה בארוכה לקו"ש חל"ד ע' 160 ואילך.
עמוד 157
- 37. "המסות הגדולות. . האותות והמופתים הגדולים" : לשון הכתוב — תבוא שם, ב.
- 36. בסוף ארבעים השנה. . הסיום והשלימות של "יציאת מצרים" : כמש"נ "אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים", מסעי ל' רבים — אף שיצי"מ הי' מסע אחד וביום אחד, אלא ד"כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים והיינו עד חנייתם בירדן יריחו" (לקו"ת מסעי פט, ב. אלא דשם מדובר בהשלימות דיצי"מ שתהי' בהגאולה העתידה, שאז "יתגלה בחי' זו. . והריחו ביראת ה'. . דמורח ודאין. . בחי' ירדן יריחו").
- 38. משמעות מיוחדת בשנה זו : והדגשה נוספת בזה, בעמדנו בשנת ה'תש"נ, אשר כפי שנתפשט בתפוצות ישראל (להעיר מרמב"ם הל' ממרים (פ"א ה"אב. שם פ"ב ה"ב ואילך), שמנהגות ש(הנהיגו ב"ד הגדול ו)פשטו בכל ישראל יש עשה ול"ת בקיומם) הר"ת דמספר השנה — ה'תש"נ — הם: הי' תהי' שנת נסים (ראה בארוכה מכתב וא"ו תשרי ה'תש"נ — סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 722 ואילך). היינו ששנה זו היא שנה מסוגלת לנסים גלויים מהקב"ה. וענין זה הוא בהדגשה יתירה בחודש ניסן — חודש הגאולה — ד"שנת נסים".
- 40. הסתלקות : ראה אגה"ק סי' ז"ך וביאורו וסי' כח.
- 39. "ארבעים שנה" לאחר הסתלקות : ראה שיחות: ש"פ בא ח' שבט (סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 199 ואילך), אור ליו"ד שבט, מוצאי יו"ד שבט, י"א שבט, י"ג שבט, ש"פ בשלח ט"ו בשבט וט"ז שבט — ה'תשמ"ט. ש"פ וארא ר"ח שבט, ש"פ בא ח' שבט ואור ליו"ד שבט — ה'תש"נ (סה"ש ה'תש"נ ח"א ע' 247 ואילך. ע' 259 ואילך).
- 41. נשיא דורנו : שהנשיא הוא הכל — פרש"י עה"פ חוקת כא, כא (מתנחומא חוקת כג). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
עמוד 158
- 42. בימי הסגולה של חודש ניסן : ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח סימן תכט סעיף חט. וש"נ.
- 43. הי' תהי' : באופן ד"בהוייתה תהא" — ראה ברכות יג, א. מגילה ט, א. שם יז, ריש ע"ב. בכורות ד, ב. ובכ"מ.
- 44. הגאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות (תוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב, ממכילתא עה"פ בשלח טו, א).
- 45. בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל : כדעת ר' יהושע — ר"ה יא, רע"א. ובדרושי חסידות ד"ה החודש (נסמנו בד"ה החודש ה'תשל"ה הערה 28 — סה"מ מלוקט ח"ד ע' קצה) הובא שבמדרש (שמו"ר פט"ו, יא) הכריע וסתם כדעת ר' יהושע.
- 46. וכפירוש רז"ל : "כימי צאתך. . נפלאות": מיכה ז, טו. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ ס"ק זח (ע' תפז), מזח"א בהשמטות סכ"ה (רסא, ב). פע"ח שער כ"א (שער חג המצות) פ"ו (בד"ה מהר"י ז"ל). וראה ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים דאחש"פ ה'תשל"ט (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קיט ואילך). ד"ה זה די"א ניסן ה'תשמ"ב (סה"מ מלוקט ח"ב ע' לז ואילך).
- 47. תבוא. . לרנתי : תהלים פח, ג. וראה שיחת שבת הגדול, ערב י"א ניסן תשמ"ט ס"ט (ס' השיחות תשמ"ט ח"א ס"ע 393 ואילך).
- 48. ונכנסים מיד לארץ ישראל. . בסוף "ארבעים שנה" : ראה גם זח"א קלו, סע"ב (במדרש הנעלם): זמן גאולתם של ישראל בשנת הארבעים הוא. ולהעיר גם ממארז"ל (סנהדרין צט, א) "ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) ארבעים שנה אקוט בדור", "אקח ישראל ואמלוך עליהם. . ומסתמא היינו משיח ששינויין גדולים יהיו בדורו" (פרש"י סנה' שם). ובחדא"ג מהרש"א שם: "קרא איירי במשיח, דכתיב לעיל מיני' (תהלים שם, ז) היום אם בקולו תשמעו וגו', דהיינו היום אתי משיח אם בקולו תשמעו כדאמרינן לעיל".
- 49. חג הפסח כשר ושמח : ראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' קצז. וראה מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ו בסופו הערה ד"ה ושמח (הגש"פ הנ"ל ע' תתצד).
עמוד 159
- 1. יום ששי : שהוכפל בו טוב — בראשית א, כה. שם, לא. חזקוני עה"פ שם, לא. וראה רמב"ן שם. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 הערה ד"ה עש"ק.
- 3. פ' צו : לשון זירוז מיד ולדורות — תו"כ (הובא בפרש"י) ריש פרשתנו. וראה אוה"ח הקדוש פרשתנו (ו, ב): ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון כו' והודיע למשה לזרז לישראל כו', עיי"ש. וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) ריש פרשתנו (לח, אב. בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך — סי' קח).
- 4. י"א ניסן, נשיא לבני אשר : שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח סתכ"ט ס"ט. וראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' שכגשכה. שם ע' תיט. וראה מכתבי י"א ניסן: ה'תשד"מ הערה ד"ה י"א ניסן; ה'תשמ"ה הערה ד"ה אשר (הגש"פ הנ"ל ע' תשנג. שם ע' תשסז).
- 2. יום ששי. . ניסן : להעיר מהמובא בספרים (חדא"ג מהרש"א ע"ז ג, א. שער הכוונות ענין הקידוש דליל שבת. ועוד) ד"יום הששי ויכולו השמים" (בראשית א, לא) ר"ת הוי' כסדרו — שבזה עילוי צירופו של חודש ניסן, דרק הוא כסדרו (משנת חסידים מסכת ניסן בתחלתה. נת' בד"ה החודש תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו ע' לו ואילך). ועוד). וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) פ' בא ד"ה החודש הזה (ל, א). מכתב ר"ח ניסן ה'תשמ"א הערה ד"ה חודש ניסן (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת תשמ"ו ואילך — ע' תשי).
- 7. ארבעים שנה : תבוא שם, ד.
- 5. לב. . לשמוע : תבוא כט, ג.
- 6. "המסות הגדולות. . האותות והמופתים הגדולים" : תבוא שם, ב.
- 8. עד למעשה בפועל : שהמעשה הוא העיקר — אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
עמוד 160
- 9. מעלין בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה להעלות בקודש. וש"נ. מכתב ר"ח ניסן ה'תשל"ז הערה ד"ה זה (הגש"פ הנ"ל ע' תרעז).
- 10. כשם שאנו רואים וכו' : בהבא להלן ראה (תניא) אגה"ק סי' לא. תו"א בראשית ז, ד ואילך (ועם הגהות וכו' — באוה"ת בראשית כרך ו תתרנח, א ואילך). ובכ"מ.
- 11. כי הדם הוא הנפש : ראה יב, כג.
- 12. לבא פליג לכולי שייפין : ראה זח"ג קסא, ריש ע"ב. שם רכא, ריש ע"ב (ברע"מ). וראה הנסמן בהערה דלעיל ד"ה כשם. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתקיז ואילך. ובכ"מ.
- 13. כידוע : בהבא להלן ראה אגה"ק סי' ד. ד"ה כי תצא בלקו"ת (תצא לה, סע"ג ואילך. ועם הגהות וכו' — באוה"ת תצא כרך ה ע' ב'נד ואילך), ובמאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב (ריש ע' תפט ואילך. שם ע' תקו). וש"נ. ד"ה אתם נצבים בלקו"ת (נצבים מד, סע"ב ואילך), ובמאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג (ע' תשסה ואילך). סה"מ תרנ"א ע' יח ואילך. ובכ"מ.
- 14. פנימיות נקודת הלב. . מאוחדת עם הקב"ה : והיא בחינת יחידה שבנפש — ראה בהנסמן בהערה שלפני זה.
עמוד 161
- 15. עד כמה שנברא יכול. . דעת הבורא : ובלשון הרמב"ם בסיום וחותם הלכות מלכים וכללות הספר: וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. וראה "הדרן" על הרמב"ם (י"א ניסן תשמ"ה) ח"ג סכ"חכט. שיחת י"א ניסן ואחש"פ תשמ"ה ס"ג ואילך (לקו"ש חכ"ז ע' 238 ואילך). ש"פ ויקהל תשמ"ו ס"ג ואילך (לקו"ש שם ע' 250 ואילך).
- 16. כלשון הרמב"ם : שם. וראה בהנסמן בהערה הקודמת. ולהעיר שיום הולדתו הוא בערב פסח — סדר הדורות ד"א תתקכז, מספר יוחסין מאמר ד (דורות האחרונים).
- 17. חלק אלקה ממעל ממש : תניא רפ"ב. וראה בהנסמן במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' שעג.
- 18. בראיית דבר וכו' : בהבא להלן ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 135. ועיין ג"כ סה"מ ה'תש"א ע' 113.
- 19. כידוע : מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ס"ע תשכה ואילך. אוה"ת בראשית כרך ו תתרלח, א ואילך. ועוד.
- 20. כאילו אין דבר אחר מלבד הדבר שהוא רואה : עוד יותר מההסתכלות "שמסלק כל כחותיו לגמרי וכולו מסור ונתון בזה שהוא מסתכל" — סה"מ ה'תש"א שם (ע' 114).
- 21. "שמיעה". . "שמיעה" נפשית. . קליטה מעמיקה ופנימית : ראה שיחת י"ב תמוז תרצ"ט (תש"ח) ס"ד ואילך (ספר השיחות תרצ"ט ע' 343 ואילך. סה"מ ה'תש"ח ע' 252 ואילך). וראה בהנסמן בסה"ש שם הערה 9.
- 22. יכנסו דברי באזנך : פרש"י ר"פ ויגש, מב"ר פצ"ג, ו. וראה לקו"ש ח"כ ע' 214.
עמוד 162
- 23. חרשו נותן לו דמי כולו : ב"ק פה, ב ובפרש"י שם. רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ב הי"ב. טושו"ע חו"מ סת"כ סכ"ה. וראה אוה"ת ואתחנן כרך ו ריש ע' ב'רעט. עקב ס"ע תרכא ואילך. סה"מ תרכ"ט ע' רפב (ושם גם משערי תשובה לרבינו יונה שער שני בהדרך הג' סי"ב). וראה גם אוה"ת נ"ך כרך ב ס"ע תתקא ואילך. לקו"ש ח"ט ע' 83.
- 24. כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן : קונטרס לימוד החסידות ע' 65. וממשיך שם כ"ק מו"ח אדמו"ר: כך היא תורת הוד כ"ק רבינו הגדול, וכך נשנית תורה זו במשך יותר על מאה שנה בארבעה דורות הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', אשר כל אחד ואחד מכ"ק אבותינו רבותינו הק' בדורו אמר המאמר בתוספת ביאור בהשכלת הבנת הענין וידיעתו, בהסבר נעלה אשר החי' כל הנפש החי בידיעת פנימיות התורה. — ביאורי רבותינו נשיאינו בפי' הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" נלקטו ב"קובץ י"א ניסן שנת הפ"ט" (קה"ת תש"נ) אות א ואילך. וש"נ. ועיין שם אות בג מהבעש"ט והרב המגיד.
- 26. משכיל לאיתן האזרחי : תהלים פט, א. ע"פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק ע' 214. אגרותקודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) — מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור פ"ט שבתהלים.
- 27. ואיתן לשון יושן : סוטה מו, ב. וראה קונטרס לימוד החסידות שם בהערה.
- 28. תוקף וקשיות : לקו"ת ר"פ ראה (יח, א). ובכ"מ (נעתקו ב"קובץ" הנ"ל).
- 29. איתן. . תוקף וקשיות. . יושן : ראה גם ספר השיחות תש"ג (ע' 135): רבינו הזקן מבאר הענין דאיתן שבנשמה, שבאיתן ג' ענינים, אַלט, האַרט, שטאַרק, דאָס מיינט די אַלטע האַרטע שטאַרקייט וואָס איז פאַראַן באַ אַ אידן אויף תורה ומצות (וראה הנסמן שם ובהנעתק בקובץ הנ"ל אות טו. וש"נ).
- 30. אינו דבר מחודש ונוסף : ובלשון אדה"ז בלקו"ת שם: שיש בכל אחד ואחד בחינה זו מאז מעולם, כי ישראל עלו במחשבה במקורא דכולא (אלא דשם הוא בפירוש "האזרחי מלשון אזרח הארץ"). ועד"ז בשאר הדרושים שנעתקו ב"קובץ" הנ"ל.
עמוד 163
- 31. אזרחי (מלשון "זריחה") : לקו"ת שם. ובכ"מ (נעתקו ב"קובץ" הנ"ל).
- 32. חודש הגאולה : שמו"ר פט"ו, יא.
- 33. ב"שנת נסים" : כהר"ת דמספר שנה זו — ה'תש"נ — הי' תהי' שנת נסים.
- 34. הווה : ראה גם סה"מ תרפ"ה ע' סא (נעתק ב"קובץ" הנ"ל אות טו): דעיקר גילוי זה [דבחינת איתן] יהי' לע"ל כנודע, אמנם גם עתה הוא זורח ומאיר כו'.
- 35. נעים זמירות ישראל : שמואלב כג, א. וראה שהש"ר פ"ד, ד (בתחילתה) — שאמר ה"זמירות (בשם כל) ישראל".
- 36. כרתי ברית. . לדוד עבדי : תהלים פט, ד.
- 37. מצאתי דוד עבדי : תהלים שם, כא.
- 38. משיח צדקנו : שבא בהיסח הדעת, כמו מציאה — סנהדרין צז, א. וראה אגה"ק ס"ד.
- 39. ברוך ה' לעולם אמן ואמן : סיום וחותם מזמור פט בתהלים. וראה יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט). הנעתק ב"קובץ" הנ"ל על פסוק זה (אות סג ואילך).
- 40. "שיר חדש. . פדות נפשנו" : הגש"פ ברכת "אשר גאלנו". וראה תוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב (ממכילתא עה"פ בשלח טו, א).
עמוד 164
- 2. כ"ה אדר : בו נברא העולם לדעת ר' יהושע (ר"ה יא, רע"א) שבניסן נברא העולם — תוד"ה לתקופות — ר"ה ח, א (ובנוגע לתקופות כן ההלכה — ר"ה יב, א). וראה תוד"ה כמאן מצלינן — ר"ה כז, א. שער הכוונות להאריז"ל ענין ר"ה דרוש א'. פע"ח שער ר"ה פ"ד (בכמה דפוסים — פ"ו). וראה לקו"ש חט"ז שיחה לפ' החודש ס"ד (ע' 483 ואילך), ובהערות שם. ד"ה החודש ה'תשל"ט ס"ח (סה"מ מלוקט ח"ג ע' פו). ד"ה אשה כי תזריע ה'תשכ"ה ס"ו (שם ס"ע צד ואילך. ד"ה החודש ה'תשל"ח (שם ח"ד ע' קצג ואילך). וראה בהערות למכתב מוצש"ק כ"ה אדר ה'תשמ"ב בתחלתו (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת תשמ"ו ואילך — ע' תשכב).
- 3. אור ליום : ראה מסכת פסחים בתחילתה.
- 1. מוצש"ק. . אור ליום ג' : ג' ימים הראשונים בשבוע הם "בתר שבתא" (פסחים קו, סע"א).
- 4. ליום ג' שהוכפל בו כי טוב : פרש"י עה"פ בראשית א, ז, מב"ר פ"ד, ו (ובפרש"י שם — דגם העבר נעשה טוב). ובאוה"ת (בראשית לג, א ואילך. ועוד); בסה"מ תרנ"א ס"ע קצג ובמכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (נדפס בסה"מ ה'תש"ט ע' 19 (השני). אגרותקודש שלו ח"א ע' קלו) — מקשר זה עם מחז"ל (קידושין מ, א) טוב לשמים וטוב לבריות.
- 5. פ' ויקרא אל משה : להעיר, אשר (בפשוטן של כתובים) בא "ויקרא אל משה" בהמשך לס"פ פקודי שהי' "בחודש הראשון גו' באחד לחודש" (פקודי מ, יז), ר"ח ניסן. וראה מכתב עש"ק ר"ח ניסן ה'תשמ"ה הערה ד"ה זו (הגש"פ הנ"ל ע' תשמא).
- 7. בימים ההם בזמן הזה : נוסח ברכת הנסים (והודאת "ועל הנסים") דחנוכה ופורים.
- 6. ימי הפורים. . חג הפסח : דגאולת פורים וגאולת פסח שייכות זל"ז, דמיסמך גאולה לגאולה (גאולת פורים לגאולת פסח) — מגילה ו, סע"ב ובפרש"י שם.
- 8. זמן חרותנו : כן נקרא בנוסח התפלה והקידוש דחג הפסח. וראה לקו"ש חי"ז ע' 71 ואילך (הגש"פ הנ"ל ס"ע תקז ואילך).
- 9. מודים לה' על הנסים והנפלאות. . בעת יציאת מצרים : ובלשון ההגש"פ פיסקא "לפיכך" (מפסחים קטז, ב במשנה): להודות ולהלל כו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות כו'.
- 10. הנסים והנפלאות : רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז. תפלת "נשמת". וראה מאו"א מערכת אות הנו"ן סי' כ"א (במאו"א שם*: כ"ב, והוא ט"ס).
עמוד 165
- 11. ראו כל אפסי ארץ : לשון הכתוב — ישעי' נב, י. תהלים צח, ג.
- 12. כידוע : או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) נט, ג (בהוצאת ה'תש"מ ואילך — סימן קפב). תו"א מג"א צג, סע"ג ואילך. שם ק, א. סה"מ תקס"ה ח"א ע' שע ואילך (נוסחא שני'). שער האמונה לאדמו"ר האמצעי (ל, א). ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' שטז ואילך. סה"מ תר"ל ע' סב. ד"ה ברוך שעשה נסים תרס"ד (קה"ת, יו"ד שבט ה'תנש"א) ס"ע 18 ואילך*. ובכ"מ.
- 13. בשנת שלש למלכו : אסתר א, ג.
- 14. בשנת שבע למלכותו : שם ב, טז.
- 15. חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלכותו : שם ג, ז.
- 16. הסעודות שעשתה אסתר : שם ה, ד ואילך. ז, א ואילך.
- 17. בכל המגילה. . לא מוזכר (בפירוש) שמו של הקב"ה : ראה לקו"ש חכ"א ע' 201, ובהנסמן בהערות שם.
- 18. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא : וילך לא, יח. וראה כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סי' לב. ס' בעש"ט עה"ת ח"ב פ' וילך אות ז.
- 19. ואנכי הסתר אסתיר. . שהדברים מכוונים. . פורים : ראה חולין קלט, ב: אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר. ובתקו"ז תס"ט (קיד, סע"ג): אסתר הכא רמיז (האזינו לב, כ) ויאמר אסתירה פני מהם כו'.
עמוד 166
- 20. אל תפתח פה : ברכות יט, א. וש"נ. הובא להלכה ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ב. מג"א או"ח סרל"ט סק"ז. וראה גם שו"ע אדה"ז חו"מ הל' שמירת גוף ונפש סי"ב.
- 21. היה תהא : באופן ד"בהוויתה תהא" — ראה ברכות יג, א. מגילה ט, א. שם יז, ריש ע"ב. בכורות ד, ב. ובכ"מ.
- 22. היה תהא שנת נסים : ראה בארוכה מכתב וא"ו תשרי ה'תש"נ (סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 722 ואילך).
- 23. "והיתה לה' המלוכה" : עובדי' א, כא.
- 24. יש בעל הבית לבירה זו : ראה ב"ר רפל"ט.
- 25. לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד : צפני' ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
עמוד 167
- 26. חודש ניסן. . נס : ראה מדרש לקח טוב עה"פ (בא יב, ב) החודש הזה לכם: ניסן שבו נעשו נסים לישראל. וראה ברכות נו, א: אקריון הללא מצראה (הלל שאנו קורין בפסח, רש"י) בחלמא, א"ל ניסא מתרחשי לך. ובפרש"י שם: שע"י נסים נקרא ניסן כו'. — ואף ששמות החדשים עלו בידם מבבל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ב"ר פמ"ח, ט) הרי נזכרו ניסן וכו' במג"א (ראה לעיל הערה ד"ה חודש ניסן).
- 27. כפי שחז"ל מציינים. . (בשתי נוני"ן). . "נסי נסים" : ראה ברכות נז, רע"א: הרואה כו' חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו, ובפרש"י שם: חנינא, נוני"ן הרבה נסים רבים. ובפרט "ניסן" דשמו גופא מורה על נסים, וכמ"ש בחדא"ג מהרש"א שם בנוגע לשמות הנ"ל שבגמרא "דהשם גופי' מורה על החנות והטובה, והנונין מראין שיהי' בנס".
- 28. נס בתוך נס : לשון חז"ל — שבת צז, א. וש"נ. פרש"י עה"פ וארא ט, כד (משמו"ר עה"פ — פי"ב, ד).
- 29. התנהגותם היוםיומית. . באופן של "נס" : ראה בארוכה מכתב וא"ו תשרי ה'תש"נ (סה"ש ה'תש"נ שם).
- 30. נס — מרוממת : ראה רש"י עה"פ יתרו כ, יז. וראה סידור (עם דא"ח) מד, סע"ב. פירוש המלות לאדהאמ"צ פקל"ט. אוה"ת בשלח ע' תרסה. שה"ש כרך א' ע' כט. רד"ה ברוך שעשה נסים תרס"ד הנ"ל. סה"מ תרע"ח ע' פט. תרפ"ט ס"ע 203 ואילך. תרח"ץ ע' קסט. ובכ"מ.
- 31. בתחילת ה"סדרה" : וראה לעיל הערה ד"ה פ' ויקרא אל משה.
- 32. ההוראה. . ה"סדרה". . של השבוע : להעיר מתורת אדה"ז ("היום יום" ב חשון. ספר השיחות ה'תש"ב ע' 29 ואילך): מען בעדאַרף לעבן מיט דער צייט. . מיט דער פרשת השבוע כו'.
- 33. ביאורו ותורתו של אדמו"ר הזקן : קונטרס לימוד החסידות פי"ב (נדפס גם באגרותקודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שנד). סה"מ קונטרסים ח"ב תנ, א. "היום יום" י"ב אדר שני. ובכ"מ. וראה גם לקו"ת פרשתנו ד"ה אדם כי יקריב.
עמוד 168
- 34. כימי צאתך. . אראנו נפלאות : מיכה ז, טו.
- 35. מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו : תהלים פט, כא. וקאי על משיח צדקנו שבא בהיסח הדעת, כמו מציאה — סנהדרין צז, א. ב"ר פכ"ט, ג.
- 36. בגאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות (תוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב (ממכילתא עה"פ בשלח טו, א). יל"ש עה"פ (ישעי' ס, א) קומי אורי כי בא אורך — רמז תצט).
- 37. חג הפסח כשר ושמח : ראה לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' קצז. וראה מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ו בסופו הערה ד"ה ושמח (הגש"פ הנ"ל ע' תשפו).
עמוד 169
- 1. יום ג' שהוכפל בו כי טוב : פרש"י עה"פ בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו). וראה בהנסמן במכתב כ"ה אדר שנה זו הערה ד"ה זה (לעיל ע' 164).
- 2. בו נתלו שני המאורות הגדולים : בראשית א, טז. חגיגה יב, א.
- 3. פ' צו את אהרן ואת בניו לאמר : ריש פרשתנו (ו, ב). וראה אוה"ח הקדוש עה"פ: ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון כו', עיי"ש. וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) ריש פרשתנו (לח, אב. בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך — סי' קח).
- 5. רב. . רבה : דמעלין בקודש (ברכות כח, א. וש"נ. ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג), וכל החודש דאזלינן מיני' (ובכחו) — מרבין בשמחה (תענית כט, סע"א).
- 4. שלום רב וברכה רבה : ראה אסת"ר בסופו: מדות טובות של הקב"ה בהשפע בפירוי וריבוי כו', הברכה בריבוי כו' השלום בריבוי כו', עיי"ש בארוכה.
- 6. ראשחודש. . שבת : להעיר מהצד השוה שביניהם מהפטורת שבת זה (פ' החודש): שער החצר הפנימית. . יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח (יחזקאל מו, א). וראה ד"ה החודש באוה"ת בא (ע' רנג. שם כרך ח ע' ב'תתקט), עטר"ת (הא' — סה"מ עטר"ת ע' קצו ואילך).
- 7. ראשחודש ניסן. . שבת פ' החודש : ולהעיר שפ' החודש נאמרה (למשה וגם לבנ"י) בר"ח ניסן — ראה מכתב ר"ח ניסן ה'תשל"ז בתחלתו, ובהערות שם (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת תשמ"ו ואילך — ע' עדרת).
- 8. שבת פ' החודש, שבה קוראים בתורה "החודש כו'" : מגילה כט, א ואילך. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"כ. טושו"ע או"ח סתרפ"ה (הלכות ד' פרשיות) ס"ד.
- 9. החודש הזה. . לחדשי השנה : בא יב, ב. וראה ד"ה החודש תרכ"ו. מכתב עש"ק ר"ח ניסן ה'תשמ"ה (הגש"פ הנ"ל ע' תשסאב), ובהערות שם.
- 10. שמתחילים למנות. . מחודש ניסן, מציין ההנהגה הניסית : ראה עקידה פ' בא עה"פ החודש גו' (שער לח). הובא ונתבאר באוה"ת בראשית יח, ב ואילך. וראה מכתב ר"ח ניסן ה'תש"נ (לעיל ע' 153 ואילך), ובהנסמן שם בהערה ד"ה ראשית השנה. ד"ה כימי צאתך דאחש"פ ה'תשי"ב ס"ד ואילך (סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכז ואילך).
עמוד 170
- 11. מכתב הקודם : דכ"ה אדר שנה זו (לעיל ע' 164 ואילך).
- 12. ניסן הוא זמן של נסי נסים : ראה בהנסמן במכתב הנ"ל הערה ד"ה חודש ניסן. . נס וד"ה כפי שחז"ל מציינים.
- 13. כימי צאתך. . אראנו נפלאות : מיכה ז, טו.
- 14. "נסים ונפלאות" : רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז. תפלת "נשמת". וראה מאו"א מערכת אות הנו"ן סי' כ"א (במאו"א שם*: כ"ב, והוא ט"ס).
- 15. הפירוש הידוע : אוה"ת נ"ך עה"פ סק"ז (ע' תפז), מזח"א בהשמטות סי' כה (רסא, ב). וראה שם סק"ח, מפע"ח שער כא (שער חג המצות) פ"ז (בד"ה מהר"י ז"ל). וראה ד"ה כימי צאתך דאחש"פ ה'תשי"ב (סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכה ואילך) וה'תשל"ט (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קיט ואילך). ד"ה זה די"א ניסן ה'תשמ"ב (סה"מ מלוקט ח"ב ע' לז ואילך).
- 17. הפנימיות של ההנהגה טבעית : ראה ד"ה כימי צאתך ה'תשי"ב הנ"ל ס"ג ואילך. וש"נ.
- 16. גילוי (נגלה). . נסתר. . ההנהגה הנסית המוחלטת : שהרי אפשר שאין מכיר הנס בכלל (נדה לא, א).
- 19. כידוע, שמו של כל דבר בלשוןהקודש עלפי התורה, מבטא את מהותו : ראה לקו"א להה"מ סי' רמד (נח, ג ואילך). או"ת ד, סע"ג ואילך (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך — סי' יד). — ובצפע"נ לבעל התולדות יעקב יוסף בתחלתו — בשם הבעש"ט. שעהיוה"א פ"א. לקו"ת בהר מא, ג. ובכ"מ.
עמוד 171
- 18. שבת הגדול. . משום ש"נעשה בו נס גדול" : תוד"ה ואותו — שבת פז, ב בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת עה"פ בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל. וראה הגש"פ הנ"ל במדור שבת הגדול (בעניני חה"פ) ע' תצא ואילך. תתקיג ואילך. וראה לקו"א להה"מ סי' קכד (כט, א). או"ת ל, ב.
- 20. לא סתם נס : כהלשון בשו"ע המחבר שם: "מפני הנס (סתם) שנעשה בו". — נתבאר בהגש"פ שם ע' תצא הערה 3.
- 21. כל ענייני. . התורה. . הפרשה. . של השבוע : להעיר מתורת אדה"ז ("היום יום" ב חשון. ספר השיחות ה'תש"ב ע' 29 ואילך): מען בעדאַרף לעבן מיט דער צייט. . מיט דער פרשת השבוע כו'.
- 22. בשמה של פרשת השבוע : שבו מתבטא תוכן כל הפרשה — ראה לקו"ש חכ"א ע' 250, ובהנסמן שם הערה 21.
- 23. פרשת השבוע — "צו את אהרן" : כן נקראת פ' זו ברמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. ובסדר תפלות כל השנה בסופו. אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות. ובכ"מ.
- 24. הוי מתלמידיו של אהרן כו' : אבות פ"א מי"ב. וראה בארוכה אבות דר"נ פי"ב.
- 25. פשוטים ביותר. . "בריות" : תניא פרק לב.
- 26. לא שהוא "מקרב". . את התורה אליהם : ראה לקו"ש ח"ב ע' 316. חט"ו ע' 198.
- 27. שמגלים להם. . רק חלקים מצומצמים מהתורה כו' : ראה לקו"ש ח"כ ע' 357 ואילך.
- 28. אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות : ויק"ר ריש פרשתנו (פ"ז, ג). וראה תו"א שמות מט, ג. תו"ח שם (יח, אב). ובכ"מ. וראה תשובות וביאורים (קה"ת תשל"ד) סי' ד' ס"ה*.
עמוד 172
- 29. ועלידי לימוד התורה נוצר "יחוד נפלא" כו' : תניא פ"ה. וראה גם שם פכ"ג.
- 30. אנא נפשי כתבית יהבית : שבת קה, א (כגירסת הע"י). יל"ש עה"פ יתרו כ, ב. וראה לקו"ת שלח מח, סע"ד. אוה"ת יתרו ע' תתקא. ובלשון המדרש (שמו"ר רפל"ג): מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה. וראה תניא פמ"ז (סז, א).
- 31. אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות : תו"כ (הובא בפרש"י) ריש פרשתנו. וראה אוה"ח הק' ואו"ת להה"מ דלעיל בתחילת המכתב הערה ד"ה פ' צו.
- 32. התורה מחזרת על אכסניא שלה : ב"מ פה, א.
- 33. במעשה : שהוא העיקר — אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג, ב). ת"ע (קלג, ב. קלד, א).
עמוד 173
- 35. הרגל נעשה טבע : תניא פמ"ד (סג, ב). וראה גם שם ספי"ד. פט"ו (כא, א). שבילי אמונה נתיב ד שער ב. שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו.
- 34. כאשר. . נעשית. . להרגל. . טבע. . לדרגה גבוהה עוד יותר של "נס" : להעיר מב"ר (פנ"ט, ה) משה ניסן של ישראל. . ומי הוא ניסו של משה הקב"ה, וראה לקו"ש ח"ז ע' 225 ואילך.
- 36. "נס בתוך נס" : לשון חז"ל — שבת צז, א. וש"נ.
- 37. גדול הוי' ומהולל מאד : תהלים מח, ב.
- 38. ברוך. . ואמן : תהלים פט, נג — סיום וחותם ספר שלישי שבתהלים.
- 40. ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו' : תהלים צדי"ק, יז. וראה מדרש תהלים עה"פ (שם, א), שמזמור זה בתהלים הוא אחד מ"אחד עשר מזמורים (ש)אמר משה" כו'. פרש"י עה"פ תהלים שם, א. פקודי שם. ע"פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרותקודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) — יותחל בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.
- 39. תפילת משה. . שתשרה שכינה במעשה ידיכם : תו"כ (ר"פ שמיני (טו)) רש"י שם ט, כג. ובפ' פקודי לט, מג. וראה לקו"ש חי"א ע' 169 ואילך. וראה גם פרש"י עה"פ תהלים כאן.
- 41. ביתהמקדש השלישי. . בניין נצחי, מעשה ידיו של הקב"ה : זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז תיקון ח.
- 42. מקדש אדני כוננו ידיך : בשלח טו, יז. וראה פרש"י עה"פ. פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. תוד"ה אין — שבועות טו, ריש ע"ב. ועוד.
- 43. ולחג הפסח כשר ושמח : ראה לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' קצז.
- 44. שמחת לבב : שני חללי הלב מלאים וחדורים שמחה.
עמוד 174
- 1. יום שלישי שהוכפל בו כי טוב : פרש"י עה"פ בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו). וראה בהנסמן במכתב כ"ה אדר שנה זו הערה ד"ה זה (לעיל ע' 164).
- 2. פ' ויהי ביום השמיני : ראה להלן בהמכתב. וראה הערות למכתב י"א ניסן ה'תשמ"ה בתחלתו (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים — קה"ת תשמ"ו ואילך — ע' תשסז).
- 4. נשיא לבני אשר : ש"הוא יתן מעדני מלך" (ויחי מט, כ) — ר"ת מוח לב כבד (על הסדר דמוח שליט על הלב) — ראה ניצוצי אורות וניצוצי זהר לזח"ב קנג, א. וש"נ.
- 3. י"א ניסן, נשיא לבני אשר : ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח סתכ"ט ס"ט: בא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום עד י"ג בניסן, וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו הי' יום טוב שלו כו'. ושם סט"ו: נוהגין מר"ח ואילך לקרות פ' הנשיא שהקריבו בו ביום כו'. והקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות — במדב"ר פי"ד, יו"ד. וראה ד"ה ביום עשתי עשר יום די"א ניסן ה'תשל"א (סה"מ מלוקט ח"ג ע' צט ואילך). — וראה לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' שכגשכה. שם ע' תיט.
- 5. באיגרות הקודמות : דכ"ה אדר ואור ליום ה' ניסן שנה זו (לעיל ע' 164; 169). — ולהעיר שמכתב הנוכחי הוא מכתב השלישי שנכתב השתא בקשר לחה"פ הבע"ל.
- 6. צויין כמה פעמים : ראה בארוכה מכתבים כללים לר"ה שנה זו (דמוצש"ק ח"י אלול, מוצש"ק כ"ה אלול וג' סליחות — ה'תש"נ; וא"ו תשרי ה'תנש"א (נדפסו בסה"ש ה'תשנ"א ח"ב ע' 859 ואילך)).
- 7. בתלתא זימני הוי חזקה : ב"מ קו, ריש ע"ב. וראה גם יבמות (סד, ב) ובירושלמי שם (פ"ו ה"ו). סנהדרין פא, ב.
עמוד 175
- 8. ראשהשנה, ה"ראש" של השנה : לקו"ת דרושים לר"ה נח, אב. עטרת ראש שער ר"ה בתחלתו. המשך וככה תרל"ז (ע' קכח). רד"ה החודש תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' קלא), תרס"ו (המשך תרס"ו ע' קנו), תרע"ח (הב' — סה"מ תרע"ח ס"ע רכד). ובכ"מ.
- 9. תשרי (החודש הכללי) : ראה אוה"ת סוכות ע' א'תשנו. סה"מ תרנ"ד ע' לו. ה'תש"ב ע' 49. ובכ"מ.
- 10. "ראש השנה לחסידות". . י"טכ כסלו : מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע — נעתק ב"היום יום" יט כסלו. אגרותקודש שלו ח"א ע' רנט. וש"נ.
- 11. בחודש ניסן. . מתבטאת "חזקה" זו של קדושה בקריאתהתורה : להעיר, אשר בתשרי הו"ע "בחר הקב"ה בעולמו" (שמו"ר פט"ו, יא), וי"ל שלכן הקדושה המשולשת אז היא בזמן — שלשה ימים; ובניסן הו"ע "בחר ביעקב ובניו" (שמו"ר שם), ולכן עניני ה"חזקה" שבחודש ניסן הם ביחס לתורה: קריאה משולשת בג' ספרי תורה, וקריאת פ' שמיני במשך ג' שבועות.
- 12. ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה : בא יב, ב. וראה ד"ה החודש תרס"ה (סה"מ תרס"ה ס"ע קט ואילך), אעת"ר (סה"מ אעת"ר ע' נו ואילך), עטר"ת (הב' — סה"מ עטר"ת ע' שכג ואילך). ועוד.
- 13. ה"ראש" של החודש : לקו"ת דרושים לר"ה שם נח, סע"א. עטרת ראש שם (ג, ב). המשך וככה תרל"ז (ע' קכח). ובכ"מ.
- 14. שבת פרשת החודש. . קריאה משולשת, בשלושה ספריתורה : רמב"ם הל' תפלה פי"ג הכ"א. וראה בארוכה משיחת ש"פ ויקרא, פ' החודש שנה זו (סה"ש תנש"א ח"א ע' 379 ואילך).
עמוד 176
- 15. "יום שמיני למילואים" : פרש"י ריש פרשתנו.
- 16. "היום ה' נראה אליכם" — "להשרות שכינתו במעשה ידיכם" : פרשתנו ט, ד ובפרש"י.
- 17. שרתה בו שכינה : לשון רש"י פרשתנו שם, כג.
- 18. בא לידי ביטוי. . במספר "שמיני" : בהבא להלן ראה כלי יקר ריש פרשתנו; שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט — הובאו ונתבארו בד"ה ויהי ביום השמיני תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע רסט ואילך), ה'תש"ד (סה"מ ה'תש"ד ע' 191 ואילך), ה'תש"ה (סה"מ ה'תש"ה ע' 167 ואילך). וראה גם אוה"ת פרשתנו ע' כה. אחרי כרך ג ע' תתכה. ועוד.
- 19. השבת שהביאה מנוחה : דבא שבת בא מנוחה — פרש"י עה"פ בראשית ב, ב. פרש"י ד"ה ויכל — מגילה ט, א. תוד"ה חצבה — סנהדרין לח, א. וראה כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' תתא (נט, ב ואילך).
- 20. השראת השכינה. . נצחית : דמעשה ידי משה הם נצחיים — סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם.
- 21. בתוך כל אחד ואחת מישראל : כמאמר חז"ל עה"פ (תרומה כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם — בתוך כל או"א מישראל — ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים — סט, ב). אלשיך עה"פ תרומה שם קרוב לסופו (ועיין ג"כ בפירושו עה"פ (תהלים צדי"ק, יז) ויהי נועם). ועוד. — נסמן בלקו"ש חכ"ו ע' 414.
עמוד 177
- 22. כידוע : ראה שמואלב ז, ו. שהש"ר פ"א, טז (ג). זח"ב רמא, א. תו"א ר"פ ויגש. ועוד.
- 23. דירת עראי : ובלשון הרמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"א: והי' לפי שעה כו'. וראה שהש"ר שם.
- 24. בית. . "דירתקבע" : ראה גם עיון יעקב לע"י פסחים פח, א (בשייכות לביהמ"ק השלישי).
- 25. מאז שבנו את ביתהמקדש בירושלים כו' : רמב"ם שם ה"ג. נתבאר בלקו"ש חט"ז ע' 466 ואילך.
- 26. המקום. . הנצחי של השראת השכינה : ראה רמב"ם שם פ"ו הט"ז: קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה.
- 27. זאת מנוחתי עדי עד : תהלים קלב, יד.
- 28. בית נצחי : זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז תיקון ח.
- 29. בפסוק המסיים : פסוק טו"ב.
- 31. חכמינו ז"ל אומרים. . אמר להם כו' : פרש"י עה"פ פקודי שם. וראה גם פרש"י פרשתנו ט, כג. פרש"י עה"פ תהלים כאן. וראה תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ.
עמוד 178
- 32. כמאמר חז"ל. . לעתיד לבא כו' : מדרש תהלים עה"פ.
- 33. לעתיד לבא אני אבנה אותו. . ואינו חרב לעולם : ראה גם פרש"י עה"פ (בשלח טו, יז) מקדש אדני כוננו ידיך. פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. תוד"ה אין — שבועות טו, ריש ע"ב. בהנסמן לעיל הערה ד"ה בית נצחי. ועוד.
- 30. מזמור צדי"ק בספר תהלים : אשר ע"פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל המתאים לשנות חייו — מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור זה שבתהלים. והוא הראשון מן "אחד עשר מזמורים (ש)אמר משה" — מדרש תהלים ופרש"י עה"פ (צדי"ק, א). פרש"י עה"פ פקודי לט, מג. ועוד.
- 35. שלוש : וענין עיקרי בפסח — כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור — הגש"פ פיסקא רבן גמליאל הי' אומר, ממשנה פסחים קטז, סע"א ואילך.
- 34. שלוש מצות (כהן לוי ישראל) ושישה מינים על הקערה : "סדר הגדה" בהגש"פ נוסח אדה"ז. והוא מפע"ח שער כא (שער חג המצות) פ"ו. סידור האריז"ל במקומו. וראה ג"כ שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח סתע"ג סכ"ו. וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים שם (ע' הו). וש"נ.
- 36. הפתגם : הובא ונתבאר גם בלקו"ש ח"ז ע' 297. ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 395, שם ע' 413 ואילך.
- 37. שמיני. . שמינה : להעיר גם מהידוע בשם הה"מ בפירוש "ביום השמיני עצרת" — סה"מ מלוקט ח"ב ע' קמ. וש"נ. ויש לקשר זה גם עם הנשיא די"א ניסן — אשר, שהוא מלשון אושר ותענוג (לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' שכד. שם ע' תיט. ועוד).
עמוד 179
- 38. ביתהמקדש השלישי. . כנור של שמונה נימין : ערכין יג, ב. וראה כלי יקר דלעיל הערה ד"ה בא לידי ביטוי.
- 39. מקדש אדני כוננו ידיך : בשלח טו, יז. וראה בהנסמן לעיל הערה ד"ה לעתיד לבא.
עמוד 180
- 1. משכיל. . אשירה : תהלים פט, אב.
- 2. מצאתי : שם, כא.
- 3. אמן ואמן : שם בחותם המזמור וספר השלישי דזמירות ישראל, בשם כל אחד ואחת מישראל.
עמוד 181
- 1. וילך לא, יב.
- 2. תהלים צ, יד. טז. יז.
- 3. לקו"ת בתחלתו (ד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת). ד"ה ויאמר גו' לך לך באוה"ת (תרדע, א). תרכ"ז. תר"ל.
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
תניא, שער היחוד והאמונה ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, שֵׁם ״אֱלֹהִים״, הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, וְלָכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּגִימַטְרִיָּא ״הַטֶּבַע״, לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה – הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם, וְנִרְאֶה, כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְשֵׁם ״אֱלֹהִים״ זֶה, הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ״ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וִיבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וַהֲרֵי – בְּחִינַת גְּבוּרָה זוֹ וְצִמְצוּם הַזֶּה, הוּא גַם כֵּן בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁהָעוֹלָם יִבָּנֶה בּוֹ, וְזוֹ הִיא בְּחִינַת גְּבוּרָה הַכְּלוּלָה בְּחֶסֶד.
וְהִנֵּה, מֵהִתְכַּלְלוּת הַמִּדּוֹת זוֹ בָּזוֹ, נִרְאֶה לָעַיִן דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵן בְּיִחוּד גָּמוּר עִמּוֹ, לָכֵן הֵן מִתְיַיחֲדוֹת זוֹ בָּזוֹ וּכְלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, כְּמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״וְאַנְתְּ הוּא דְּקָשִׁיר לוֹן וּמְיַחֵד לוֹן וְכוּ׳, וּבַר מִינָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִילָּאֵי כוּ׳״.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, שֶׁשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ – הֵם אֶחָד מַמָּשׁ, שֶׁגַּם שֵׁם ״אֱלֹהִים״ הַמְּצַמְצֵם וּמַעֲלִים הָאוֹר, הוּא בְּחִינַת חֶסֶד – כְּמוֹ שֵׁם הֲוָיָ״ה, מִשּׁוּם שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְיַחֲדוֹת עִמּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁמִּדּוֹתָיו הֵן שְׁמוֹתָיו.
וְאִם כֵּן, מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוּמְרִית שֶׁנִּרְאֵית יֵשׁ גָּמוּר לְעֵין כֹּל, הִיא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי שֵׁם ״אֱלֹהִים״ אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ ״אֱלֹהִים״ – אֶחָד, וְלָכֵן, גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל, אֲפִילוּ בְּשֵׁם ״עוֹד״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא״, וּכְגוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ [וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אֲהַלְלָה ה׳ בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי״, שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה, וְהָ״עוֹד״ שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל – מִשֵּׁם ״אֱלֹהִים״], לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.
וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ׳״, שֶׁלֹּא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הֵם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, וּמַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בָּאָרֶץ, וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים, וּמְנִיעָם וּמַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְנִיעָה אֶת הַגּוּף וּמַנְהִיגָתוֹ כִּרְצוֹנָהּ.
אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל, כִּי הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף הֵם בֶּאֱמֶת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה בְּשָׁרְשָׁם, כִּי אֵין הִתְהַוּוּת שֹׁרֶשׁ הַגּוּף וְעַצְמוּתוֹ – מִנִּשְׁמָתוֹ, אֶלָּא – מִטִּפּוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֵין גִּידּוּלוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְבַדָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי אֲכִילַת וּשְׁתִיַּית אִמּוֹ כָּל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּיתוֹ בְּעַצְמוֹ, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, שֶׁכָּל עַצְמוּתָם וּמַהוּתָם נִתְהַוָּה מֵאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט – רַק בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, וְגַם עֲדַיִין נִצָּב דְּבַר ה׳ לְעוֹלָם, וְשׁוֹפֵעַ בָּהֶם תָּמִיד בְּכָל רֶגַע, וּמְהַוֶּה אוֹתָם תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּהִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְאִם כֵּן, הֵם בְּטֵלִים בֶּאֱמֶת בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לְגַבֵּי דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.
רַק שֶׁהֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו, בְּמִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ בָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם כְּאִילּוּ הֵם דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַךְ אֵין הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״כּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי״, כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאֵין מִדַּת הַגְּבוּרָה מַסְתֶּרֶת חַס וְשָׁלוֹם לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כִּי אֵינֶנָּה דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא ״ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״:
רש"י על שמות י״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵצֵר עַל אִבּוּד מִצְרַיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִינָשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":
על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):
ויחד יתרו AND JETHRO REJOICED — This is its literal meaning. A Midrashic comment is: his flesh became full of prickles (חדודין — his flesh crept with horror) — he felt grieved at the destruction of Egypt. That is what people say (what the common proverb says): A proselyte even though his heathen descent dates from as far back as the tenth generation, do not speak slightingly of an Aramean (any non-Jew) in his presence (Sanhedrin 94a).
על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS — the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta).
משנה אבות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ח׳:י׳ - הטקסט מספריא
הסיק את התנור וגרף את כל האש ותלהו בתנור וצלהו הרי זה אסור שאין זה צלי אש חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש כיצד צולין אותו תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא ושפוד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלהו:
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר לא תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
רמב"ן על בראשית א׳:ל״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד הוּא הַקִּיּוּם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (לעיל פסוקים ד י יב). וְטַעַם "מְאֹד" כְּטַעַם רִבּוּי. וְהוֹסִיף בַּיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁיְּדַבֵּר בַּכְּלָל וְיִמָּצֵא רַע בִּקְצָתוֹ, וְאָמַר כִּי טוֹב מְאֹד, מְאֹדוֹ טוֹב. וְזֶהוּ מַאֲמָרָם בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט':ה'), וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וְהִנֵּה טוֹב זֶה מָוֶת, וְכֵן הִזְכִּירוּ (שם יא) זֶה יֵצֶר הָרַע, וְזוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת. וּלְזֶה גַּם נִתְכַּוֵּן אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית א':ל"א) שֶׁאָמַר בְּכָאן "וְהָא תַּקֵּין לַחֲדָא", יֹאמַר שֶׁהוּא מְתֻקַּן הַסֵּדֶר מְאֹד, כִּי הָרָע צָרִיךְ בְּקִיּוּם הַטּוֹב, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג א) "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי מִפְּנֵי מַעֲלַת הָאָדָם הוֹסִיף בְּשֶׁבַח הַיְּצִירָה בּוֹ כִּי הוּא טוֹב מְאֹד:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
תניא, אגרת הקדש ל״א - הטקסט מספריא
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דִּ״שְׁכִינְתָּא אִיהִי מַרְעָא בְּגָלוּתָא״ כִּבְיָכוֹל.
פֵּירוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ חוֹלִי הַגּוּף, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וְכוּ׳, שֶׁסִּיבַּת הַחוֹלִי וְהַבְּרִיאוּת הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ חַיִּים וְהַדָּם תּוֹךְ תּוֹךְ כָּל הָאֵבָרִים וְהַגִּידִים הַמּוּבְלָעִים בָּהֶם, וְחוֹזֵר אֶל הַלֵּב.
וְאִם סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הָרוּחַ חַיִּים הַלָּז הוּא כְּהִלְכָתוֹ, תְּמִידִי כְּסִדְרוֹ הַמְסוּדָּר לוֹ מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא אֲזַי הָאָדָם בָּרִיא בְּתַכְלִית, כִּי כָּל הָאֵבָרִים מְקוּשָּׁרִים יַחַד וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם הָרָאוּי לָהֶם מֵהַלֵּב עַל־יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז.
אַךְ אִם יֵשׁ אֵיזֶה קִלְקוּל בְּאֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, הַמּוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב אוֹ מְמַעֵט סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַדָּם עִם הָרוּחַ חַיִּים הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, אֲזַי, נִפְסָק אוֹ מִתְמַעֵט הַקֶּשֶׁר הַלָּז הַמְקַשֵּׁר כָּל הָאֵבָרִים אֶל הַלֵּב עַל־יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז, וַאֲזַי – נוֹפֵל הָאָדָם לְמִשְׁכָּב וְחוֹלִי, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ.
וְכָכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הִנֵּה כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בְּחִינַת ״אֵבְרֵי דִשְׁכִינְתָּא״, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֵב״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְצוּר לְבָבִי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״: פֵּירוּשׁ, כִּי לְשׁוֹן שְׁכִינָה״ הוּא, שֶׁאוֹר הַוָיָ׳ שׁוֹכֵן בְּעוֹלָמוֹת בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה לְהַחֲיוֹתָם.
וְהַמְשָׁכַת חַיוּת זֶה הִיא עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת תְּחִלָּה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים, אֵין עֲרוֹךְ לָהֶם אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבִין, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חַיוּת מֵאוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּימִים, כִּי אִם עַל־יְדֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, וְקָדְמוּ לִבְרִיאַת עוֹלָמוֹת שֶׁעַל־יְדֵי בְּחִינַת הַדִּבּוּר, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בְּמִי נִמְלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳״, כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, כִּי כָּל הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה מֵעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים מֵהֶם, הֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן״, וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ״ל מְכוּנֶּה בְּשֵׁם ״אוֹר יָשָׁר״ וְ״אוֹר חוֹזֵר״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב״.
אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל פִּי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה בְּשֵׁם ״לֵב״, וְהַנְּשָׁמוֹת בְּשֵׁם ״אֵבָרִים״: לְהוֹרוֹת לָנוּ, כִּי כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת דְּבוּקוֹת וּמְקוּשָּׁרוֹת יַחַד אֲזַי סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה סוֹבֵב סוֹבֵב, וְנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן, לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר כּוּלָּן לַהַוָיָ׳ אֶחָד וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כּוּלְּכֶם לִפְנֵי הַוָיָ׳ אֱלֹקֵיכֶם״ ״כּוּלְּכֶם״ דַּיְיקָא, וְ״לִפְנֵי״ דַּיְיקָא, ״רָאשֵׁיכֶם כוּ׳ מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ כוּ׳״.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי חוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וּנְפִילַת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה וִירִידָתָהּ לֶאֱדוֹם בִּבְחִינַת גָּלוּת, כִּבְיָכוֹל, הַכֹּל הָיָה בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּפֵירוּד לְבָבוֹת רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְלָכֵן נִקְרֵאת ״חוֹלָה״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים״ לְשׁוֹן רַבִּים, הֵם כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ׳:
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
בראשית רבה צ״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֲגָשָׁה לְמִלְחָמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב י, יג): וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הֲגָשָׁה לְפִיּוּס, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (יהושע יד, ו): וַיִּגְשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְפַיְיסוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הֲגָשָׁה לִתְפִלָּה (מלכים א יח, לו): וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי וגו'. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פְּשַׁט לְהוֹן אִם לְמִלְחָמָה אֲנִי בָא, אִם לְפִיּוּס אֲנִי בָא, אִם לִתְפִלָּה אֲנִי בָא. בִּי אֲדֹנִי, בִּי וְלֹא בֵיהּ, אִם לְמַמְלֵא מַיָא אֲנָא, אִם לְשַׁמָּשָׁא אֲנָא, אִם לְמִפְצַע קִיסִין אֲנָא. דָּבָר אַחֵר, בִּי אֲדֹנִי, בִּייָּה אַתְּ מַעֲבִיר עָלֵינוּ אֲדֹנִי, שֶׁכָּךְ אָמַרְתָּ לָנוּ (בראשית מד, כא): הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וגו', זוֹ הִיא הַשָּׂמַת עַיִן, נֶהְפַּךְ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתָּ לְסַמְיוּת עֵינַיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּנִימוּסוֹת שֶׁלָּנוּ כְּתִיב (שמות כב, ב): וְאִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְזֶה יֵשׁ לוֹ לְשַׁלֵּם. יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ, יִכָּנְסוּ דְבָרַי בְּאָזְנֶיךָ, זְקֵנְתּוֹ שֶׁל זֶה עַל יְדֵי שֶׁמְּשָׁכָהּ פַּרְעֹה לַיְלָה אַחַת לָקָה בִּנְגָעִים הוּא וְכָל בֵּיתוֹ, דִּכְתִיב (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה, הִזָּהֵר שֶׁלֹא יִלְקֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּצָרַעַת. אִמּוֹ שֶׁל זֶה לֹא מֵתָה אֶלָא מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אַבָּא, וּמִן תַּמָּן מִיתַת לָהּ (בראשית לא, לב): עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, הִזָּהֵר שֶׁלֹא יָחוּל בְּךָ קְלָלָה אַחַת, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ מֵת. שְׁנַיִם מִמֶּנּוּ נִכְנְסוּ לִכְרַךְ אֶחָד שָׁלֵם וְהֶחֱרִיבוּהָ, לְהַלָּן בִּשְׁבִיל נְקֵבָה, כָּאן בִּשְׁבִיל זָכָר. עַל חִבַּת הָעַיִן בָּא. עַל אַכְסַנְיָא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים לג, יב): חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ וגו', אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר שְׁמַעְיָה דָּבָר אֲנִי מוֹצִיא מִבִּפְנִים וּמַכְנִיס דֶּבֶר בְּנֹא וּמְכַלֶּה אֶתְכֶם. אָמַר רַבִּי חָנִין בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יְהוּדָה מַעֲלֶה חֵמָה הָיוּ שַׂעֲרוֹת לִבּוֹ בּוֹקְעוֹת כֵּלָיו וְיוֹצְאוֹת, וְהָיָה נוֹתֵן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל לְתוֹךְ פִּיו וּמוֹצִיאָן כְּאָבָק. כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, מַה פַּרְעֹה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם אַף אַתָּה גוֹזֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם. מַה פַּרְעֹה לָהוּט אַחַר הַזְּכָרִים אַף אַתָּה כֵּן, מַה פַּרְעֹה מֶלֶךְ וְאַתָּה שֵׁנִי לוֹ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, כָּךְ אַבָּא מֶלֶךְ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַאֲנִי שֵׁנִי לוֹ, וְאִם שׁוֹלֵף אֲנִי אֶת חַרְבִּי מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל וּבְפַרְעֹה רַבְּךָ אֲנִי מְסַיֵּם. אִלּוּ אָמַר מִפַּרְעֹה אֲנִי מַתְחִיל הָיָה מַנִּיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל רָמַז לִמְנַשֶּׁה וּרְפַשׁ חַד רֶפֶשׁ וְזָעַת כָּל פָּלָטִין, אֲמַר דֵּין רֶפֶשׁ מִן בֵּית אַבָּא, כֵּיוָן דְּחָמֵי מִילֵיהּ כֵּן שָׁרֵי מִשְׁתָּעֵי מִילִין רַכִּיכִין, אֲדֹנִי שָׁאַל.
משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי [א] כולו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל.
שולחן ערוך, חושן משפט ת״כ:כ״ה - הטקסט מספריא
צָעַק בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. אָחֲזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, אוֹ שֶׁהִכָּהוּ בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ אִם אֵינוֹ בַּעַל אֻמָּנוּת. וְאִם הוּא בַּעַל אֻמָּנוּת וְרָאוּי עֲדַיִן לְאוֹתוֹ אֻמָּנוּת, רוֹאִים כַּמָּה נִפְחֲתוּ דָמָיו וְנוֹתֵן לוֹ.
ראש השנה י״ב א - הטקסט מספריא
וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁינּוּ מַעֲשֵׂיהֶם, שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שֵׁנִי״. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי ״שֵׁנִי״? שֵׁנִי לְדִין.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַיְינוּ דְּשִׁינָּה. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי שִׁינָּה?
כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ. בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ — בַּעֲבֵירָה, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ — כְּתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״.
תָּנוּ רַבָּנַן: חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מוֹנִין לַמַּבּוּל כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלַתְּקוּפָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. חַכְמֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אַף לַמַּבּוּל כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
וְלַיְּרָקוֹת. תָּנָא: לַיְּרָקוֹת וְלַמַּעַשְׂרוֹת וְלַנְּדָרִים. לַיְּרָקוֹת מַאי נִינְהוּ? מַעֲשֵׂר יָרָק.
הַיְינוּ מַעַשְׂרוֹת? תְּנָא דְּרַבָּנַן וְקָתָנֵי דְּאוֹרָיְיתָא.
וְלִיתְנֵי דְּאוֹרָיְיתָא בְּרֵישָׁא! אַיְּידֵי דַּחֲבִיבָא לֵיהּ — אַקְדְּמַהּ. וְתַנָּא דִּידַן? תְּנָא דְּרַבָּנַן, וְכׇל שֶׁכֵּן דְּאוֹרָיְיתָא.
וְלִיתְנֵי ״מַעֲשֵׂר״! אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן. וְלִיתְנֵי ״יָרָק״! תְּרֵי גַּוְונֵי יָרָק, דִּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד — מִשֶּׁיֵּאָגֵד, וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱגָד — מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: לִיקֵּט יָרָק עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד שֶׁלֹּא תָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְחָזַר וְלִיקֵּט
But because the people changed their actions for the worse, the Holy One, Blessed be He, changed for them the acts of Creation and He caused the constellation of Kima to rise during the day, and He removed two stars from it and He brought a flood to the world.
The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Yehoshua, who holds that the flood began in the month of Iyyar, this is as it is written: “In the second month,” which is referring to the month of Iyyar, the second month from Nisan. But according to Rabbi Eliezer, who holds that the flood began in the month of Marḥeshvan, what is the meaning of “the second month”? The Gemara answers: It means second to the month that includes the day of judgment, which is the month of Tishrei.
The Gemara asks further: Granted, according to Rabbi Yehoshua, who holds that the flood began in the month of Iyyar, this is what it means that He changed the acts of Creation with a flood, as rain does not usually fall in Iyyar. But according to Rabbi Eliezer, who holds that the flood began in Marḥeshvan, what did He change?
The Gemara answers: Even according to Rabbi Eliezer a change was made, in accordance with the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: They sinned with boiling heat, and they were punished with boiling heat; they sinned with the boiling heat of the sin of forbidden sexual relations, and they were punished with the boiling heat of scalding waters. This is derived from a verbal analogy. It is written here, with regard to the flood: “And the waters abated” (Genesis 8:1), and it is written elsewhere, with regard to King Ahasuerus: “And the heated anger of the king abated” (Esther 7:10), which implies that the word “abated” means cooled. This indicates that at first the waters of the flood had been scalding hot.
The Sages taught in a baraita: The Jewish Sages count the years from Creation and the flood in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, from Tishrei, and they calculate the cycles of the sun and the moon in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, from Nisan. The sages of the gentile nations of the world, on the other hand, count both the years from Creation and the flood in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, from Nisan.
§ The mishna taught: And the first of Tishrei is the new year for vegetables. It is taught in a baraita: The first of Tishrei is the new year for vegetables, and for tithes, and for vows. The Gemara asks: What is meant by the term: For vegetables? It means for the vegetable tithe, i.e., one may not take teruma or tithes from vegetables picked before Rosh HaShana in order to fulfill the obligation for vegetables picked after Rosh HaShana.
The Gemara asks: If so, this is the same as the meaning of the term for tithes, and yet the baraita distinguishes between them. The Gemara answers: The baraita taught first about a tithe that is by rabbinic law, i.e., the vegetable tithe, that its new year is the first of Tishrei, and then it teaches about a tithe that is by Torah law, i.e., the tithe of grain, wine, and oil, that its new year is also the first of Tishrei.
The Gemara asks: If so, let the tanna of the baraita teach that which is by Torah law in the first clause. The Gemara explains: Since the halakha with regard to vegetable tithes was dear to him, he mentioned it first. He taught first about the tithe that is by rabbinic decree, as it involves a greater novelty, and afterward he taught about the tithe that is by Torah law. The Gemara asks further: And with regard to the tanna of our mishna, who mentioned only vegetables but not tithes, what is his reasoning? The Gemara explains: He taught vegetable tithes, which are by rabbinic decree, and from which one may infer all the more so that the first of Tishrei is the new year for the tithe of grain, wine, and oil, which is by Torah law.
The Gemara raises a question about the baraita: But let the tanna of the baraita teach: Tithe, in the singular. Why teach tithes in the plural? The Gemara answers: He uses this formulation to include both the animal tithe and the grain tithe. The Gemara asks further: But let him teach: Vegetable, in the singular. Why teach: Vegetables, in the plural? The Gemara answers: He means to include two categories of vegetables, as we learned in a mishna: With regard to a type of vegetable that is usually made into bundles before being sold, the time of tithing is from when it is bundled; and with regard to a type of vegetable that is not usually made into such bundles, the time of tithing is from when one fills a vessel with it.
§ The Sages taught in a baraita: If one picked vegetables on the eve of Rosh HaShana before the sun had set, so that they belong to the previous year, and then he returned and he picked more vegetables
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת." (שמות כ, ח) ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" (שמות יג, ח) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן. פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה.
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין. אין פוחתין לו מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית.
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אשה אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה. אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין אינה הסיבה. וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה. ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה. ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא.
כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה. וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה.
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.
מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכא והחרחבינא והמרור. כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא והוא שיהו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
בראשית רבה מ״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
אָמַר עַד שֶׁלֹא מַלְתִּי הָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים בָּאִים אֶצְלִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא מַלְתָּה הָיוּ בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים בָּאִים, עַכְשָׁו אֲנִי וּבְנֵי פַּמַּלְיָא שֶׁלִּי נִגְלִים עָלֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, ב): וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה, וַיַּרְא בַּמַּלְאָכִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ מִבָּבֶל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת מַלְאָכִים מִיכָאֵל רְפָאֵל וְגַבְרִיאֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי אֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת סָדָקִי, וְאֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת נָוָטִי, וְאֶחָד בִּדְמוּת עֲרָבִי, אָמַר אִם רוֹאֶה אֲנִי שֶׁשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן חוֹלְקִים כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן חוֹלְקִין כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, יָדַע שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֹהֶל פְּלָן שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם מְפֻלָּשׁ הָיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּהָדֵין דְּרוֹמִילוֹס, אָמַר אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ אֶת דַּרְכָּם לְהִתְקָרֵב דֶּרֶךְ כָּאן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בָּאִים אֶצְלִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כד ‹ ט'פח לקו"ש חל"ז ע' 150

