176
אחר-כך, במשך החודש, נשנית ונקראת (וגם נלמדת) אותה פרשה ("סדרה"), פרשת שמיני, במשך שלושה שבועות רצופים (החל ביום שמיני לחודש, בקריאת התורה שבתפילת מנחה של שבת הגדול, ועד סוף החודש, בשבת כ"ט בניסן — בחוץ-לארץ).
הרוממות המיוחדת של "ויהי ביום השמיני", שהוא "יום שמיני למילואים"15 (היום השמיני של חנוכת המשכן), מתבטאת בכך, ש"היום ה' נראה אליכם" — "להשרות שכינתו במעשה ידיכם"16 — ביום זה החלה השראת השכינה בהמשכן ("שרתה בו שכינה17").
דבר זה בא לידי ביטוי גם במספר "שמיני"18: העולם נברא בשבעת ימי בראשית (ששת ימי הבריאה והשבת שהביאה מנוחה19 לעולם — שלימות בבריאה). משום כך נקבע מבנה הזמן של העולם במחזורים של שבעה ימים (וכך גם במחזורי "שמיטה" של שבע שנים). המספר "שבעה" מורה אפוא על ההארה האלוקית שמצטמצמת בתוך הבריאה. אך "שמיני" מורה על הגילוי האלוקי שלמעלה מהבריאה.
וכאשר פרשת שמיני נקראת השנה במשך שלושה שבועות, מתוספת המעלה המיוחדת של "חזקה" ונצחיות בעניין זה של "שמיני" — השראת השכינה (אותו גילוי אלוקי שלמעלה מהעולם):
השראת השכינה שנתחדשה ב"יום השמיני", לא היתה התגלות אלוקית חד-פעמית, אלא נצחית20, כפי שמובן מהלשון: "להשרות שכינה במעשה ידיכם" — שהשראת השכינה תהיה באופן נצחי, ובקרב כל יהודי ("בתוך כל אחד ואחת מישראל21"), ועד ב"מעשה ידיכם".
* * *
הערות
- 15. "יום שמיני למילואים" : פרש"י ריש פרשתנו.
- 16. "היום ה' נראה אליכם" — "להשרות שכינתו במעשה ידיכם" : פרשתנו ט, ד ובפרש"י.
- 17. שרתה בו שכינה : לשון רש"י פרשתנו שם, כג.
- 18. בא לידי ביטוי. . במספר "שמיני" : בהבא להלן ראה כלי יקר ריש פרשתנו; שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט — הובאו ונתבארו בד"ה ויהי ביום השמיני תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע רסט ואילך), ה'תש"ד (סה"מ ה'תש"ד ע' 191 ואילך), ה'תש"ה (סה"מ ה'תש"ה ע' 167 ואילך). וראה גם אוה"ת פרשתנו ע' כה. אחרי כרך ג ע' תתכה. ועוד.
- 19. השבת שהביאה מנוחה : דבא שבת בא מנוחה — פרש"י עה"פ בראשית ב, ב. פרש"י ד"ה ויכל — מגילה ט, א. תוד"ה חצבה — סנהדרין לח, א. וראה כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' תתא (נט, ב ואילך).
- 20. השראת השכינה. . נצחית : דמעשה ידי משה הם נצחיים — סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם.
- 21. בתוך כל אחד ואחת מישראל : כמאמר חז"ל עה"פ (תרומה כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם — בתוך כל או"א מישראל — ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים — סט, ב). אלשיך עה"פ תרומה שם קרוב לסופו (ועיין ג"כ בפירושו עה"פ (תהלים צדי"ק, יז) ויהי נועם). ועוד. — נסמן בלקו"ש חכ"ו ע' 414.
רש"י על בראשית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

