112

אצל האדם (המלוה) בין "דיני נפשות" ו"דיני ממונות", כי מכיר שממונו אינו שלו כ"א של הקב"ה,

וזה מודגש בהטעם ד"לא תנעול דלת בפני לווין" (שאינו נועל דלת מפני הלוה מחמת חשש כו'), כנ"ל בארוכה.

ז. כתיב⁶⁰ "אתם עדי נאום ה'", שבנ"י מעידים, כביכול, על מציאותו יתברך שבעולם.

ענין⁶¹ העדות הוא לגלות דבר הסתום. שהרי בדבר הנגלה לעין כל, אין צורך לעדות, וגם במילתא דבעתיד עבידא לגלויי⁶² לא הצריכה התורה עדות, אלא העדות הוא על "דבר הנעלם לגמרי".

וכן בעניננו: זה שבנ"י נק' "עדי" (של הקב"ה) הוא לפי שתפקידם הוא לגלות מציאות השם גם בעניני העולם, שגם ב"עולם" (לשון העלם⁶³) המעלים ומסתיר על בעלותו של הקב"ה — ועד שע"פ תורה ניתנו עניניו לרשותו ובעלותו של האדם — צריך לגלות שהכל⁶⁴ נמצא רק "מאמיתת המצאו"⁶⁵, ולכן באמת אין שום מציאות (אמיתית) זולתו יתברך, "אין עוד מלבדו"⁶⁶.

וכידוע הסיפור מאחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן (ר' בנימין קלעצקער), בעל עסקים במסחר עצים, שפעם כשעשה חשבון במו"מ הסחורות כו', הרי בהגיעו לכתיבת ה"סךהכל" של כל החשבון — כתב: "אין עוד מלבדו".

מובן וגם פשוט, דזה שהחסיד הנ"ל כתב כן הוא מפני שככה הרגיש באמת, שזהו הסה"כ של העסק שעשהו בפו"מ, והיינו,

שהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חדור בכל מציאותו ובכל עניניו, ולכן בשעה שהגיע לה"סך הכל" בעניני מסחרו — כתב האמת (לאמיתו) "אין עוד מלבדו".

ובעומק יותר — ובהקדם השאלה: מאחר שהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חקוק תמיד על לבו של החסיד הנ"ל — מדוע כתב זה רק בשורה האחרונה של החשבון, ואילו בשורות הקודמות רשם פרטי המספרים והסחורות כו' כרגיל? — הי' לו לכתוב זאת בכל שורה ושורה (במקום מספרי הסחורות כו')!

והביאור בזה⁶⁷ — דאדרבה, זהו החידוש (בסיפור הנ"ל):