156

"אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. . ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. . ארבעים שנה. . ותבואו אל המקום הזה. . ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם"²⁸.

ודורש ביאור: הפסוק עצמו מדגיש כי בני ישראל ראו בעיניהם את כל הנפלאות הגדולות של יציאת מצרים, ואם כן איך זה לא הבינו, לא ראו ולא שמעו את הנסים עד לסיום ארבעים השנה במדבר? — אך כאן מדובר על ראיה שמיעה והכרה כזו שתביא לידי "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם", ראיה ושמיעה והכרה המקיפות ומשפיעות על האדם לשמור את "דברי הברית" במלוא המדה (כפי שאומר רש"י²⁹ ש"מכאן ואילך יקפיד" הקב"ה שיהיה "ושמרתם את דברי הברית"),

עד כדי כך שהדבר מקיף את האדם וחודר בו בכל הפרטים — הן בלב (לדעת), הן בעינים (לראות) והן באזנים³⁰ (לשמוע), ונרמז זה גם בזה שאנו מוצאים בקרבן הפסח (היינו עוד לפני שיצאו ממצרים³¹) אשר כל חלקי הקרבן נצלים יחד על האש — "ראשו על כרעיו ועל קרבו³²", ולאחר מכן אוכלים הקרבן³³, שאז נעשה הקרבן "דם ובשר כבשרו". כלומר — ההקרבה המלאה והמושלמת לה' צריכה להקיף את האדם כולו, ואכילת הקרבן צריכה להיות במשך רצוף של סעודה אחת, "בבית אחד³⁴", ולכל בני הבית.

ולשם כך לא הי' די בראיה ושמיעה והכרה חד-פעמיים של האותות והמופתים רק באמצעות החושים הפשוטים, כי אם נדרשת הסתכלות-הנשמה מעמיקה, פנימית וממושכת בהנהגה הנסית של הקב"ה, כך שההתגלות האלוקית העל-טבעית תהיה ספוגה וממולאת וחדורה היטב היטב בכל חלקי המציאות של האדם, עד שהוא מעתיק את עצמו ומתרומם מעל כל הגבלות הטבע שלו. לשם כך נדרש משך זמן של ארבעים שנה, ללמוד ולהתעמק בכך, כפי שחז"ל לומדים מן הפסוק האמור ש"לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין³⁵" (— אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה).