170
ובהמשך למכתב הקודם11 שבו הודגש כי חודש ניסן הוא זמן של ניסי ניסים12, ובמיוחד בשנה זו, "היה תהיה שנת נפלאות אראנו" —
כדאי לעמוד ביתר פירוט על משמעותם של אותם ניסי-ניסים, שמתרחשים באופן של "נפלאות אראנו".
הפסוק אומר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות13". כלומר, ניסי הניסים של הגאולה השלימה, יהיו דומים לניסים של יציאת מצרים, אשר היו אז "ניסים ונפלאות"14, למעלה מדרך הטבע לגמרי. ויותר מזה: עלפי הפירוש הידוע15 על פסוק זה, יהיו ניסי הגאולה השלימה כה גדולים, עד שייחשבו "נפלאות" אפילו בהשוואה לניסים של יציאת מצרים.
ובזה גופא מתוסף עוד, שניסי הנפלאות הללו יתרחשו באופן של "אראנו": אני עצמי (השם) אראה להם. וכאשר הקב"ה עצמו מראה, הרי הכול מתגלה — הן הדברים הניתנים לגילוי (נגלה), והן הדברים הנסתרים (נסתר); נגלית ונראית אז האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית17 — ההנהגה הניסית המוחלטת16, ועד לדברים שהם לגמרי בגדר "נפלא".
* * *
בחודש ניסן עצמו בא הדבר האמור (על "ניסי ניסים" ועד "אראנו נפלאות") לידי ביטוי רב יותר בשבוע זה, כפי שהדבר מתבטא בשמה של השבת — שבת הגדול. כידוע, שמו של כל דבר בלשון-הקודש על-פי התורה, מבטא את מהותו19
הערות
- 11. מכתב הקודם : דכ"ה אדר שנה זו (לעיל ע' 164 ואילך).
- 12. ניסן הוא זמן של נסי נסים : ראה בהנסמן במכתב הנ"ל הערה ד"ה חודש ניסן. . נס וד"ה כפי שחז"ל מציינים.
- 13. כימי צאתך. . אראנו נפלאות : מיכה ז, טו.
- 14. "נסים ונפלאות" : רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז. תפלת "נשמת". וראה מאו"א מערכת אות הנו"ן סי' כ"א (במאו"א שם*: כ"ב, והוא ט"ס).
- 15. הפירוש הידוע : אוה"ת נ"ך עה"פ סק"ז (ע' תפז), מזח"א בהשמטות סי' כה (רסא, ב). וראה שם סק"ח, מפע"ח שער כא (שער חג המצות) פ"ז (בד"ה מהר"י ז"ל). וראה ד"ה כימי צאתך דאחש"פ ה'תשי"ב (סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכה ואילך) וה'תשל"ט (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קיט ואילך). ד"ה זה די"א ניסן ה'תשמ"ב (סה"מ מלוקט ח"ב ע' לז ואילך).
- 17. הפנימיות של ההנהגה טבעית : ראה ד"ה כימי צאתך ה'תשי"ב הנ"ל ס"ג ואילך. וש"נ.
- 16. גילוי (נגלה). . נסתר. . ההנהגה הנסית המוחלטת : שהרי אפשר שאין מכיר הנס בכלל (נדה לא, א).
- 19. כידוע, שמו של כל דבר בלשוןהקודש עלפי התורה, מבטא את מהותו : ראה לקו"א להה"מ סי' רמד (נח, ג ואילך). או"ת ד, סע"ג ואילך (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך — סי' יד). — ובצפע"נ לבעל התולדות יעקב יוסף בתחלתו — בשם הבעש"ט. שעהיוה"א פ"א. לקו"ת בהר מא, ג. ובכ"מ.
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמות יג, ג) כמו שנאמר "זכור את יום השבת." (שמות כ, ח) ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" (שמות יג, ח) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן. פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה.
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין. אין פוחתין לו מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית.
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אשה אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה. אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין אינה הסיבה. וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה. ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה. ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא.
כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה. וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה.
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.
מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכא והחרחבינא והמרור. כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא והוא שיהו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן
תניא, שער היחוד והאמונה א׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – הוּא ״יִחוּדָא עִילָּאָה״, וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ – הוּא ״יִחוּדָא תַּתָּאָה״:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד. וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״?
הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן – גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.