צדקת פרזונו בישראל
רכא, דב"ה שמחת תורה שנת תקפ"ו לובאוויטש יע"א
[oldpage_שכב] צדקת פרזונו1 בישראל2 וארז"ל א"ת פרזונו אלא פזרונו3 צדקה עשה הקב"ה4 בישראל5 שפיזרן בין אוה"ע כו'. הנה ארז"ל והנצח זו בנין ירושלים5 שבנין ירושלים [ד]לע"ל יבנה מבחי' מדת הנצח העליון שלא הי' כזה בבנין ירושלים שבבית ראשון כו'. ולכאו' מאמר זה פלא[י] דמה שייכות יש [ל]בנין ירושלים למדת הנצח דוקא כו' (והלא הנצח אינו רק ענף החסד6 בלבד וכמ"ש7 נעימות בימינך נצח8 כו', ובנין העולם כולו במדת החסד עצמו כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה9 כידוע, ומוכרח לומר מזה ששרש מדת הנצח למעלה מרצון וח"ס10, ולמעלה גם מתענוגים הפנימים שבנפש וע"כ יהי' [בנין] ירושלים דלע"ל נצחיות וד"ל). אך הענין הוא במה שירושלים דלע"ל הוא נצחי מפני שיבנה במדת הנצח שמגיע שרשו בפנימיות ועצמי' שלמעלה מכל התענוגים.
דהנה אנו רואים במלכותא דארעא שמאציר המלך אוצרות רבים מזהב וכסף על11 הנוסף על הצטרכות לעצמו רכב, אולאנשי המדינה מן המסים על כל השרים שכבשם מדי שנה בשנה שנוסף12 הון רב, וגם מאשר כובש מדינות רבות ושללם לבוז כידוע. וגם מלכים הראשונים אבותיו אצרו אוצרות רבים בכל משך חייהם דור אחר דור וכל אוצרות המלך ואוצרות אבותיו כל הון יקר13 וגדול הזה נאצר באוצר המלך סגור יהי' ומוצנע חתום בחותם המלך תחת יד הממונה על האוצרות ולא יקחו ויוציאו משם להצטרכות גם להנצרך ביותר לפי שעה, וגם מה שיביאו לו כסף וזהב מסים ומנחות ממלכי ארץ ורוזנים הכל14, וגם מה שי[ר]ש מאבותיו כל כלי יקר וחמדה מאבנים טובות ומרגליות וסגולת מלכים בהפלגת ויקר הערך מאד שלא יערכם זהב וכסף כלל הכל מאציר באוצר המלך, וע"כ נק' אוצרות [ש]מתקבצים ונאצרים בהן הון רב בלי שיעור מפני שלא יגע בהן יד לעולם ולא יפתחו משך זמן רב כמה מאות שנים, וכ"ש שלא יגיעו להשתמש בכלים וחפצים יקר היקרים ונחמדים מזהב ומפז [רב] אפי' כלי א' רק הם טמונים ומוצנעים אוצרות המלך, ואף כשצריך המלך להוצאות הכרחים מאד לא יסתפק מן האוצרות לעולם שאם הי' מוציא ומסתפק מהן לעת ההכרח לא היו נאצרים הון רב כ"כ ולא יקרא אוצר כלל, אלא כאשר הנאצר טמון ומוצנע לעולם הוא שנק' מטמונים כמש"א ג' מטמונים הטמין יוסף כשליקט כל הכסף15 כו', וכתיב אם כמטמונים תחפשינה16 דמשמע שהמטמון והאוצר טעון חיפוש גדול (שע"פ רוב השמירה לאוצר של ממון בעומק הקרקע וכלי יקר מאבנים טובות ומרגליות בחדרים מוצנעים מעין כל רואה כו'), לפי שהמטמונים והאוצרות סגורים וצנועים בתכלית ההסתר מעין כל כידוע. ואף שלפעמים חפץ המלך להשתעשע ולהתענג בכלי חצו יקר17 וסגולת מלכים שנטמנו באוצרות[יו] ואוצרות אבותיו או להראותם לפני שר גדול [או] אוהבו וריעו כנפשו, לא ירצה ליקח מן האוצרות הטמונים מכבר, כי אינו חפץ ואינו לפי כבודו שיגלה לעין רואה מאוצרות[יו] ומטמוני[ו] [ה]מוסתרים שנטמנו זה כמה מא[ות] שנים וגם מאשר נאצר על [ידו] להיות מונח לעת הצורך הגדול, וברצותו להשתעשע בכלי חמדה יקר18 מן המוכן בביתו לשולחנו כיד המלך להתכבד לפני השרים והמלכים כו'. אך זה19 לפרקים רחוקים מאד כמו בעת שהוא עושה משתה ושמחה גדולה על ענין גדול כמו בכיבוש מלחמה גדולה (כמו שצוה20 בלטשאצר21 להביא כלי המקדש), או בעת שהוא עושה משתה ושמחה ביום חתונתו, או כשבת המלך על כסא מלכותו22 וכה"ג, אז יצוה גם להוציא כלים היקרים כל כלי חמדה וסגול[ו]ת מלכים הטמונים באוצרותיהם להראות את יקר תפארת גדולתו ועושר כבוד מלכותו לפני היושבים במשתה משרי המלך הפרתמים כמבואר במשתה דאחשורוש וכדומה רכב, בלזה, וכ"ש וק"ו שלא ימכרם בכל הון שבעולם אף בעת הצורך גדול מאד. והנה מכ"ז אנו רואים גודל עוצם הפלאת יקר הערך של [ה]כלים הגנוזי' באוצרותיהם שהן כלי חמדתו היקרים בעיניו כ"כ, עד שגם בגודל התענוג והשמחה שחפץ להתענג ולהשתעשע בכלי חמדה אין התענוג שלו שוה כלום כשישתמש בהן לגבי עוצם מעלת ערך י[ו]קרם וחשיבותם בעצם, ע"כ מבטל רצונו ותענוגו ואינו חפץ להשתמש בהן ואף לא להראותם ולגלותם לשום שר וחשוב [ו]רעים אהובים, רק בעת חתונתו או חתונת בנו23 או בעת ישועה ונחמה גדולה לפרקים יחפוץ להראות יקר תפארת גדולתו בהם דוקא כנ"ל וד"ל.
וא"כ לכאורה יפלא מאד מאד על היפך על23 הנ"ל, במה שאנו רואים שיוכל המלך לבזבז כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו מימי קדם בשביל כיבוש ונצחון מלחמה עם שונאו, דהנה אנו רואים שכאשר צריך המלך לכבוש ולנצח לאויביו שרוצה להרחיב מלכותו, או גם כדי לכבוש מדינות מלכים זולתו בניצוח מלחמה להראות גבורתו, או בניצוח מלחמה שיש לו עם מלך א[חר] מימים קדמונים, שאז יזיל כל זהבו וכספו הנמצא תחת ממשלתו, ואם לא יספיק ולא יהיו [לו] עוד להוצאות המלחמה יקח גם אז מן האוצר[ות] שלו או גם מאוצרות אבותיו שנאצרו משנים קדמונים בימי [אבות] אבותיו הקדמונים24, ואם לא יספיק עוד יקח גם מכל הון יקר של כלי חמדה ואבנים טובות כו' להוציאם במחיר רב על הוצאו' המלחמה עד שישלים הניצוח ויכבוש מלחמתו [כ]רצונו כו', וכידוע שזהו בנימוסי המלכות25, וא"כ יהי'26 היפך גמור מענין הנ"ל בעוצם י[ו]קר הערך של כל[י] האוצרות עד שלא יקח אותם לשום דבר הכרחי כו'.
אך הענין הוא לפי שידוע בענין המלחמה ב' דברים, הא' גופו של ענין הכיבוש לכבוש מדינות ועיירות רבות להרבות שלל ורכוש ולהרחיב גבול ארצו, והב' הוא ענין ההתנשאו'27 והרוממות שיהי' רם ונשא וגבוה מזולתו ויהי' כל תוקף וגדולה שלו מכל הנ"ל28 שלא ירום איש ראשו, וע"כ גם מדינה קטנה בערך שאינה שוה אפי' א' מאלף שיוציא ויבזבז עליו מאוצרו מ"מ יכול להוציא ולבזבז הכל כנ"ל. וכש"כ וק"ו אשר29 שר הארץ ההוא מורד ומתנשא ועומד לנגדו שיגדל יותר הכעס והנצחון להאבידו ולהשפילו כו'. ואמנם לגבי מדת ההתנשאו' או כדי להשיג הון ורכוש גדול [יש] לזה סברא מנגדת, והוא מפני שבאמת לגבי [oldpage_שכג] רוממות ערך גדולתו כלא ממש חשיב התנשאות שר ומלך קטן זולתו והגם שיר[י]ם ראש גם הוא כו', וכ"ש העושר והרכוש שישיג ממנו שאינו שוה בנזק המלך בכלי יקרו רכב, גוחמדתו הגנוז באוצרותיו מימי קדם אפי' חלק א' מאלף אלפים כו' ולזאת לא יבזבז כלום ע"ז כידוע. אך א"א לומר בטעם סיבת הרצון לבזבז כל אוצרות שלו בשביל כיבוש המלחמה עם שונא[ו] כנ"ל, רק מצד מדת הנצח שהוא הנצחון שלמעלה מן הטעם לגמרי דהיינו רק שיהי' [כ]רצונו דוקא ולא [כ]רצון [אחרים] זולתו ולהכניע לזולתו שעומד כנגדו שיבוטל אל רצונו בתכלית, ועיקר הנצחון אינו [בא] רק מצד המנגד שעומד לנגד רצונו בדבר זה, הגם שדבר זה קטן הערך מאד בעיניו ואין רצונו עליו כ"כ וגם יכול להיות שיהי' הדבר נגד רצונו לעצמו, מ"מ כאשר המנגד יקום לנגדו ומונע אותו מדבר זה יעמו[ד] לנגדו [מאד] בכל תוקף ועוז והוא עיקר תוקף הנצחון בעצם והוא רק תוקף הרצון שישאר [כ]רצונו וישאר בדעתו30, ואעפ"י שיש לו טעם בדבר ואותו הטעם בטל מ"מ יעמוד בנצחו[נו] בלי יזוז מכל גם להשליך כל אשר לו מנגד כאלו הדבר מגיע בפנימיות חיות נפשו [ממש] כידוע. וא"כ הרי אנו רואים בחוש במדת הנצחון הגם שהוא בקרירות בלא31 רשפי אש התשוקה ורצון כלל מ"מ יגיע לנקודת פנימית הנפש שלמעלה מכל הרצונות ותענוגים שבפנימיות נפשו, מאחר שיוכל להשליך הכל מנגד רק בשביל ניצוח זה שיקום כרצונו דוקא בדבר מה [יהי' מה] שיהי', כמו שאם הי' נוגע הדבר בפנימית בנפשו ממש, [ו]יותר מזה שהרי יוכל להפקיר גם חיי נפשו למות בשביל ניצוח שלו כיוצא למלחמה לכבוש אויביו העומד לנגדו בדבר מחלוקת קטנה שאינה בערך שיוציא הוצאות קטנות ע"ז וכש"כ להשליך נפשו מנגד כו', כמו שאם הי' אויבו יוצא עליו להחריב כל אשר לו ולירד נפשו32 ממש. וזהו שהנצחון הוא למעלה גם ממקור הרצון והתענוג הגדול שהרי בשביל כל התענוגים ורצונו[ת] היותר יקרים בנפשו לא יעמוד במלחמה להשליך נפשו עליהם רק על חייו ממש או דבר יקר כחייו ממש כבנו וגם עיר ממלכתו וכסא היכלו שלא ילכד הכל ביד שונא[יו] וכה"ג וכידוע וד"ל.
וכך יובן בטעם ענין הנ"ל שיכול המלך לבזבז כל אוצרות[יו] כדי לנצח את שונאו מפני שתגדל בעיניו ניצוח המלחמה יותר מכל הון יקר ונחמד שאינו שוה כלום לגבי התענוג [הגדול] הזה שבניצוח זה גם כל תענוגי [אוצרותיו וכלי חמדה שיקרי' בעיניו יותר מכל התענוגי' שלו כנ"ל, א"כ הרי אנו רואים בחוש שבחי'] מדת הניצוח הזה הגם שהוא בדבר קטן הערך מאד כמו שר ומלך קטן והמחלוקת בדבר קטן [מאד], מ"מ יש לבחי' ניצוח זה שיהי' כרצונו דוקא מקום גדול בפנימיות [ו]עצמות נפש המלך עד שיאבד כל אשר לו מחמת הנ"ל וגם [י]שליך נפשו מנגד ע"ז כנ"ל, וע"כ יבזבז כל אוצרות[יו] הנחמדים33 מפני זה רכב, דהניצוח שגדול יותר מכל התענוגי' המופלגים שבכל עושר והון יקר כו' עד שיבוז בעיניו הכל מפני מדת34 הניצוח וד"ל.
והנה הנמשל מכ"ז יובן ג"כ במל' דרקיע לעילא [לעילא] להיות כי קוב"ה35 סתים וגליא36 והוא ב' מדות דאוא"ס ב"ה עצמו כמו שהן בעצמותו ממש שהוא מקור כל בחי' ההעלם והגילוי בכלל וכידוע שכח המתפשט מעצמות דא"ס נק' גם הוא א"ס שא"ס להתפשטותו כלל וכמ"ש [ו]לגדולתו אין חקר37 כו', דהיינו מה שנתפשט מהארת או[ר ד]א"ס בשביל השתלשלו' כל העולמות והוא כל [ה]השתל' דקו"ח דאבי"ע זהו בבחי' א"ס ממש שהוא בחי' התפשטות בלי גבול ושיעור כלל וזהו שאא"ס למטה עד אין קץ38 כו'. וענין למטה זה היינו גם במקור דע"ס דאצי' שנאצלו ע"י צמצומי' דקו"ח שאינו רק הארה [א'] מעצמות המאציל כניצוץ לגבי השלהבת כמ"ש בס"י כשלהבת הקשורה בגחלת39 בהעלם כו' ([ו]כמו יו"ד כחות הכלולים בהעלם בעצמות הנפש כידוע) גם באור [מ]צומצם הזה הי' מתפשט עד אין שיעור כלל, והוא למעלה גם מבחי' הגבלת האורות דע"ס והכלים שבאים במספר עשר דוקא [כ]רצון וחו"ב ומדות ומחדו"מ שכל אלה באים ע"י [ה]צמצום דקו המדה כידוע, אבל מצד התפשטות דאוא"ס עצמו הי' מתחלק לריבו[א] רבבות ספירות ומדות עד אין שיעור כלל40 מאחר שמצד עצמו נק' חד ולא בחושבן41 י"ס כלל וכמ"ש ולאו מכא"מ כלל42, א"כ מה שנאצלו במספר דעשר בכלים מכלים שונים גם בחי' [המקיפים דכח"ב דא"ק וע"י וכה"ג עד גם המקיף הכללי שמקיף לד' עולמות דאבי"ע שגם] הוא בא במדה ושיעור כידוע בערך הקפת החומה43 לפני44 העיר וכמו הכלל לגבי הפרט כמ"ש במ"א, הנה כ"ז בא ע"י צמצום הראשון דקו"ח שנותן מדה ושיעור לכל ההשתל' דאבי"ע עד סוף העשי'. וז"ש לך הוי' הגדולה45 וכו' שהן ז"מ דאצי' ולמעלה מעלה במקורם הראשון במדות דעצמו' המאציל ש[נ]משכו לאצי' ומאצי' לבי"ע שנק' ז' ימי הבנין בכלל הרי הם כלולים ובטלים בעצמות א"ס שהי' בתכלי'46 ביכולתו להאציל ולברוא כו' עד אין שיעור כלל למעלה מצמצום והתפשטו' דז"מ הללו, ע"כ אמר לך הוי' הגדולה כו' דכלא ממש חשיבי כל בחי' התפשטו' הגדולה שהוא החסד שבא בשביל השתל' דאבי"ע לגבי אור העצמות [דא"ס] שלגדולתו [שזה] התפשטות החסד עצמו47 כו' וד"ל (וראי' לזה גם מבחי' האחרונה שבי"ס שהוא בחי' המל' כידוע שהתפשטות מד' זו בי"ס וצירופים רבים שמסתעף מכח שם אדנ"י48 ואלקים49 נמשך עד אין שיעור כלל כמ"ש בס"י ה' אבנים50 בונות ק"ך בתים [כו'] המליך אותו51 כו' עד מכאן ואילך צא וחשוב52 כו', ועכ"ז נתן רכג, אבזה שיעור ומדה כמו שיעור קומה53 של יוצר בראשית שהוא [רל"ו] רבבות אלפים [פרסאות כו'] בגימ' דורב כח54 כמ"ש במ"א (וכן בו"ק דז"א55 ואף56 רבבות ספי' כו'). ועוד ראי' מחידוש מע"ב וכל העולמות הרוחנים מלפני האצי' כו' מתחדש לאין שיעור כלל וכמו בעליות וירידות בחי' שבת57 ושמיטה דוא"ש כו').
ובזה יובן מה שאנו אומרים בקדיש דיתגדל כו' לעילא מן כל ברכתא ושירתא כו' דאמירן בעלמא, פי' דאמירן בעלמא היינו מה שיוכל להיות בגילוי מן ההעלם בדבור שזהו דאמירן בעלמא שיוכל ואפשר להיות נאמר בעולמות, דהיינו רק במה שנתפשט מהארת אוא"ס ב"ה בע"ס דאבי"ע כח"ב58 ומדות וכה"ג שזהו שיוכל לבא בשבח ותהלה בדיבור כמו לך הוי' הגדולה כו' כמו שנק' חכים [oldpage_שכד] ומבין59 כו' וגם זה שמתפשט לאין שיעור כלל כנ"ל. וזהו דאמירן בעלמא דע"ז בלבד הוא דאמירן בעלמא דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלי'60, והוא ענין ברכתא ושירתא כל בחי' המקיפים שנק' ברכה בשם הוי' ושירות ותשבחות להלל לשם הוי' כו' שכ"ז הוא בע"ס שנאצלו מן עצמות המאציל שנמשך לבי"ע וכתיב לך הוי' הגדולה כו' שזהו דאמירן בעלמא עכ"פ. אבל מה שהי' ביכולת כח הא"ס להתפשט בעולמות למעלה מע"ס דחו"ב ומדות כנ"ל שהי' יכול להאציל עד אין שיעור כלל שלא בבחי' רצון וחו"ב [ומדות] דחג"ת כלל, וגם מה שנתפשט בע"ס נתצמצם וניתן במדה ושיעור בכל ההשתל' [ה]נ"ל א"כ זהו לעילא מן כל ברכתא כו' דאמירן כבר בעלמא לפי שזה האור לא נאמר בעלמא עדיין, ומה דאמירן בעלמא אינו רק אפס קצהו הארה בלבד וגם זה בטל בעצמות כו'61, וכידוע דכל ההשתל' דקו"ח אינו רק זיו והארה בעלמא משמו הגדול שהוא בחי' מל' דא"ס62 שע"ז אמר שהי' הוא ושמו בלבד63, וזהו שאו' משובח ומפואר64 עדי עד שמו הגדול כו' וקאי אדסמיך לי' ובשירי דוד עבדך נהללך עד יחיד חי העולמים מלך כו' [ש]מתצמצם בתשבחות הללו דע"ס דאבי"ע כי מצד עצמו לאו מכא"מ כלל והוא לעילא ולעילא מן כל ברכתא כו' (בעי"ת שהוא בעליות העולמו' במל' דא"ס עצמו ע"כ או[מר] לעילא ולעילא65 ), וכמ"ש לך דומי' תהלה66 ונק' נורא תהלות67 כו' וכתיב מי ימלל גבורות ה'68 כו' וכן א' נפלאותיך ומחשבותיך עצמו מספר69 וכה"ג ואעפ"כ או' יש"ר70 מברך שמי"ר71 הנ"ל בחי' מל' דא"ס עצמו מברך לעלם כו' ויתברך וישתבח כו' רק רכג, בשיתברך לעילא מן כל ברכתא כו' דאמירן בעלמא כו' כמשי"ת וד"ל.
והנה ידוע דכמו שבחי' החסד דאוא"ס [ב"ה] מתפשט למטה מטה עד אין שיעור ותכלית72 כנ"ל, כך בחי' הגבורה שבאוא"ס הוא בחי' העלאה בעילוי אחר עילוי בעצמות[ו] בבחי' הרוממות וההתנשאו' העצמי' שאין לו שיעור למעלה מעלה כמו שאין לו שיעור להתפשטו' למטה כנ"ל והוא בחי' העלם אחר העלם סדכ"ס73 כמשי"ת, כי מה שנמשך בבחי' צמצום בקו"ח כנ"ל זהו הצמצום שבגילוי אור השפע עצמו' שצמצם אור העצמות ולא נמשך רק הארה א' מצומצמת בלבד כו' (והוא ענין מה ששיער בעצמותו בכח74 מה שעתיד להיות בפועל בגילוי [כו'] שזהו גליף גליפו בטה"ע75 שעי"ז נמשך ע"ס במספר כו' וד"ל76, ע"כ מה שנשאר בהעלם אור העצמות דא"ס כמו שהי' ביכולתו להאציל עד אין שיעור כו' וצמצם א"ע שנשאר בהעלם העצמות ולא נשאר ממנו רק בחי' רושם בלבד ועצם האור נכלל בעצם המאור כו' (שזהו ענין המק"פ וחלל ריקן77 כנ"ל במשל78 הרצון המוחלט79 [מ]זמן רב הנכלל בעצם ובא בגילוי מן ההעלם אפס קצהו או כמו הנזכר על דבר שעולה בשכלו כבר80 כמ"ש במ"א, שכ"ז אינו שייך לו81 רק לבחי' הגילוי שבא מן ההעלם וצמצום הזה ([ו]כמו שאמר לעולמו די82 כו' שלא יתפשט הכל בבחי' א"ס כנ"ל). אבל בחי' העלא' דגבורות בעילוי אחר עילוי בעצמות[ו] זהו למעלה מבחי' הצמצום הנ"ל שאינו רק לגבי השפע הנמשך בקו"ח לבד, אבל העלא' זה היינו בחי' התנשאות ורוממות המעלה בעילוי אחר עילוי עד אין שיעור למעלה כנ"ל, זהו הכל בעצם האור דא"ס עצמו כמו שהוא באמיתי' עצמותו שאין לו שיעור למעלה מעלה כנ"ל שהוא למעלה הרבה [ונ]בדל בערך לגמרי מבחי' הצמצום הנ"ל83 והתפשטות שנמשך בהשתל', אעפ"י שגם בחי' [ה]התפשטות הוא בחי' א"ס אבל זהו התפשטו' לבד למטה וגם זה בא ע"י צמצום דכלא חשיב ממש כו' כמ"ש לך הוי' הגדולה. אך זה84 בחי' הרוממות בעצמות אעפ"י שאין לו שיעור למעלה אין זה בחי' מהו"ע ית' [ממש] וכידוע בענין עומ"ר ועומ"ת85 שהן ב' מדות דחו"ג הנ"ל באוא"ס, דעו"ת הוא היורד ונמשך למטה בהשתל' העולמות כנ"ל ועמ"ר היינו העומק של הרוממות והעילוי בעצמות עד אין שיעור למעלה כנ"ל ונק' עומק של רום כידוע, ואמנם הרי נק' בשם רום ותחת עכ"פ שהן בחי' תחלה וסוף מעלה ומטה וידוע דעצמות רכג, גאוא"ס ב"ה למעלה מבחי' מעומ"ט דעומ"ר ועומ"ת עד שמעלה ומטה דעו"ר ועו"ת שניהם שוין לפניו [ממש] כי אינם רק בחי' המדות דחו"ג שמאיר ממנו ואין לזה ערך מהו"ע ממש, וזהו לך הוי' הגדולה והגבו' כו' שהן [ב'] מדות דחו"ג דעומ"ר ועומ"ת כמ"ש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד86 בשוה וכך בחי' עומ"ר ועומ"ת הנ"ל וד"ל.
אך הנה עכ"ז יש הפרש גדול בין עומ"ר לעומ"ת שבחי' העלא' ברוממו' והתנשאות זהו הכל בבחי' אור הנעלם וגנוז בעצמו' דא"ס אשר לא יוכל לבא לגילוי מן ההעלם לעולם, וע"כ נק' עומ"ר שכל דבר המופלא ונעלם ביותר נק' עומק כמ"ש עמוק עמוק מי ימצאנו87 כו' ויש עומק אחר עומק עד אין שיעור וכללותם נק' עומקים88 לשון רבים, וזהו מגלה עמוקות מ[י]ני חשך89 שהוא בחי' ההעלם דסדכ"ס דלית מחתב"כ90 וד"ל. והטעם שנק' עומקים ל' רבים לפי שיש עומק אחר עומק שכ"א לגבי העליון ממנו אינו נק' עומק כלל, כעומק הנעלם של מעיין הנובע לא נק' עומק לגבי מעיינות תהום, וכן עומק הנהר לגבי עומק המעיין שעמוק הוא בתחתית הארץ ביותר. וכך הוא בשכל עמוק של המקבל אעפ"י שעמוק [הוא] לגבי שלמטה הימנו אינו נק' עומק כלל אצל המשפיע שהוא עליון ממנו, וכן עומק של המשפיע לגבי העליון ממנו, וכך מעילוי לעילוי עד רום המעלות עד הגדול מכולם שעמוק מהכל ואין עמוק יותר ממנו [כו']. וכך יובן למעלה בבחי' עומ"ר הנ"ל שזהו עילוי המדריגות ברוממות האור בעצמות א"ס למעלה מעלה שנק' סדכ"ס, שכל עומק והעלם אור התחתון אינו נק' עומק כלל לגבי אור העליון ממנו כמו עומק רום דאור החכ' אינו נק' עומק כלל91 באור הכתר שהוא הרצון92 שהוא למעלה מן החכ' לגמרי כידוע. וגם הטעם הכמוס לרצון נכלל ובטל ברצון עצמו שאין טעם לרצון כלל93, וזהו כמו כל עלול שנכלל בעילתו ואינו ניכר כלל במציאות שם כלל (כמשי"ת). וכן אור הכתר שהוא הרצון והתענוג כו'94 בגילוי אור התענוג ורצה"ע [הנעלם ש]נכלל במקור כל רצה"ע ותענוג הנעלם95 ואינו נק' עומק כלל. וז"ש ממעמקים קראתיך96 ממקור כל הע[ו]מקים העליונים הנק' עו"ר כו' (וכידוע בענין יו"ד עומקי' דעי"ת97 בע"ס עד עומק כשב"כ שביוה"כ), ומ"ם דממעמקי' [oldpage_שכה] הוא עומקא דכולא98 שהוא עצמות א"ס ב"ה שנק' סדכ"ס דלית מחתב"כ והוא ע"י תשובה מעומקא דלבא דנקודת מקור כל רצון ותענוג הפנימי' [שבלב], והוא מ"ם דממעמקים למטה שהוא בחי' מקיף דיחידה מ"ם דצלם99 כו' רכג, דכמ"ש במ"א וד"ל, שעי"ז דוקא נמשך ג"כ מעומקא דכולא בחי'100 מקור כל העומקים דע"ס הגנוז[ו']101 בעצמות המאציל וד"ל.
וזהו מגלה עמוקות מני חשך, דהנה לכאו' אינו מובן למה נק' עמוקות ל' רבים דמשמע שכ"א מן האורות הנעלמים בהעלם אור העצמי' נק' עומ"ר בפרט מאחר שלגבי עומק עליון102 הימנו אינו נק' עומק כלל כו', וצ"ל מטעם שכל עילה לגבי העלול [ממנו] נק' עומק עכ"פ לפי שעמוק מכלי המקבל ונשאר בהעלם עלי' כנ"ל וע"כ כל עילה נק' עומק לגבי עלול וכל עלול נק' עילה ומשפיע לגבי שלמטה הימנו. אך מפני שכל עילה כשהוא דבוק בעילתו וקרוב אליו לא ניכר שם במציאות כלל ע"כ נק' חשך, כמ"ש דאפי' אור צח [כו'] אוכם103 הוא לגבי עה"ע עצמו שהוא כאשר מתקרב אליו בדיבוק כמו הלבנה בקירובה אל השמש חשך אורה לגמרי כי שרגא בטיהרא104 כו' אך בריחוקה דוקא תאיר אורה מן אור השמש [כו'], וכן תלמיד לפני רבו בטל במציאות לפני רבו כפני יהושע בק[י]ר[ו]בו אל משה רבו ונק' נער לא ימיש105 כו' [ואז] לא יוכל להיות בבחי' משפיע לעלול הימנו כלל. וע"כ נק' אוכם וחשך מב' טעמים, א' שהוא מצד הביטול עצמותו בעילה שלו בקרבו בתכלית. והב' מה שהוא בבחי' ההעלם וחושך מן המקבלים הימנו כמו איידי דטריד למבלע106 ולקבל לא פליט להשפיע כלל כמ"ש במ"א, והכל ענין וטעם א' והא בהא תליא משום דנק' אוכ"ם לגבי המשפיע שלו ע"כ נק' חשך והעלם לגבי המקבל הימנו כנ"ל וד"ל. וזהו מגלה עמוקות מני חשך שזהו מ"ש ישת חשך סתרו107 שהוא בחי' העלם אור העצמות ממש שנק' חושך וכמו ומשה נגש אל הערפל108 אשר שם דוקא אלקים כו', ולהיות שהוא ית' מקור כל העלם [ו]עומק לעומק אע"פ שכ"א נק' חשך כנ"ל עכ"ז מגלה מבחי' ההעלם כל העומקים העליונים, [כי] בהגלות נגלות אור עצמותו אז כל בחי' העלם נעשה גילוי גם העלם עליון יותר שנק' חשך סתרו ממש וממילא כל עילה שהוא בחי' ההעלם וחשך לגבי עלול נתגלה מן ההעלם ולא נק' העלם וחושך כלל, כי לפניו נגלו כל תעלומות109 העליונים (ודוגמא לזה הוא בימוהמ"ש שיתגלה מן בחי' ההעלם דח"ע כמ"ש ישכיל עבדי110 כו' כידוע דכל רז לא אניס לי'111 שכל בחי' ההעלם העליון בהשגות רזין וסודות התורה שנפלאים וסתומים מאד שנק' נסתרות לה' ממש יבא הכל בגילוי ונק' חכם חרשים112 כו', וכך הוא בגילוי ההעלם דעולם התענוג שגם בהעלם העליון יותר רכד, אכשעשוע[י] המלך בעצמו113 שנק' עדן גם הוא יבוא בגילוי [ב]עוה"ב וד"ל.
אך לכאורה מטעם התגלות אור העצמיות ממש כמו בעוה"ב וכה"ג צ"ל בהיפך, שגם אור העליון יותר יהי' בבחי' ביטול והעלם גדול עד שלא ניכר במציאות כלל כמו אור צח [כו'] דאוכם הוא לגבי עה"ע עצמו כנ"ל, וע"כ נק' עה"ע עצמו סדכ"ס דוקא דהיינו שהוא סתום ונעלם ג"כ מבחי' הסתומי' שנק' ראי'114 בחי' גילוי לגבי' כנ"ל במשל [ב]שכל הנעלם שבמקבל לגבי המשפיע כנ"ל וד"ל. והענין הוא דודאי יש הפרש בין בחי' [ה]עליות ובין בחי' הירידות, ד[ב]בחי' העליות בעילוי אחר עילוי כמו עליות הנשמות מגעה"ת לגעה"ע הרי בעלותם למעלה [מהם] מתבטלים [מ]מציאות[ם] שם, וכן מגעה"ע למעלה באצי' עצמו, וכך הוא עד רום המעלות גם באורות הנעלמים וסתומים [כ]ע"ס הגנוזות בעצמיות המאציל כמו שנק' שכל מופלא115 שכל מוצנע116 [ו]כמו שבלשון הגמ' נק' אור הגנוז מוימ"ב ונגנז לצדיקים לע"ל117, וכן תענוג הנעלם שנק' עדן סתימא'118 עולה גם הוא למעלה מעלה שהוא בעצמות א"ס שנק' מקור כל התענוגי' העליונים שזהו שנק' סדכ"ס היות מופלא ונעלם גם מן הסתימין שנק' נסתרות [א]ו נפלאות וכה"ג. אבל מגלה עמוקות מני חושך היינו שכל בחי' הנסתרות ונפלאות הנ"ל יורדים מן ההעלם לגילוי, זהו כמו שהאור [מקיף] עליון נעשה בחי' או"פ בגילוי אותיות [ה]מח' שבהעלם שבא בבחי' גילוי כמו בגילוי119 אותיות הדבור שזהו ירידת המדריגות מעליון לתחתון (כמ"ש במ"א בענין קי"ס שהים שהוא בבחי' ההעלם המים נעשה הוא עצמו בבחי' גילוי כיבשה120 לבד (ולפי שנגלה מעצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' ההעלם וגילוי ע"כ ההעלם נעשה גילוי וכנ"ל). והוא לפי שאוא"ס עצמו אינו עולה בבחי' העלם והכל א'121 בעצמו, ובעילוי אחר עילוי [עד] שנק' סדכ"ס שזהו דוקא בבחי' העליות שכל שעולה יותר בעצמו יותר הוא מופלא ומכוסה בהבדלת הערך מכל ההשתל' הבא בהתפשטות למטה, וגם על עליות העולמות הסתומין שבעצמות יותר נעשה מובדל ומופלא וכל הקרוב קמי' ממש יותר כלא חשיב כו' (וכמו ביטול והתכללות העונג ורצון הפנימי' בעצם הנפש ממש הוא יותר מביטול והתכללות דחכ' ומדות ומחדו"מ כו'). אבל בבחי' היריד[ות] נהפך הוא ממש שעצמות ממש יורד ומתגלה שאינו בהפלאה וסתר עליון, א"כ כל בחי' העלם נעשה גילוי ואינו בביטול כלל אלא מאיר בבחי' גילוי אור למטה [ממנו] עד שגם רכד, בבעשי' [י]איר בגילוי אור העצמו' כמו לפני האצי' רק שהוא בשוה ממש מטעם דמעלה ומטה שוין לפניו כנ"ל.
וראי' לזה ממה שכבר הי' לעולמים במ"ת שנתגלה בחי' אנכי מי שאנכי122 שהוא סדכ"ס כו' והי' בגילוי לכל כקטן כגדול בשוה ממש מטעם הנ"ל, וכך יהי' בימוהמ"ש שיתגלה כל בחי' העלם לגילוי ויהי' גילוי אור האלקי' בקטנים כמו בגדולים כמ"ש ולא ילמדו [עוד]123 איש את רעהו כי124 כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם125 כו' וכן א' ואשפוך את רוחי126 כו' כי הכל שוין מטעם הנ"ל וד"ל. וכך יהי' בעוה"ב שהוא גילוי אור העצמי דא"ס ב"ה ממש למטה כמו למעלה בעצמותו לכל העולמות בשוה ממש, וז"ש להנחיל אוהבי יש127, יש ממש במורגש גילוי ההשגה ובמורגש יהי' גילוי [ה]עונג למטה כמו שהוא למעלה בסדכ"ס עצמו כמ"ש כימי כו' אראנו נפלאות128 למטה כמו למעלה ממש, לפי שביצי"מ וקי"ס הי' גילוי אור נפלאות העליונים למטה כמו למעלה, והכל מטעם הנ"ל שהוא מצד גילוי [ו]ירידת האור [ב]עצמ[ו]' מן ההעלם היפוך ענין העלי' באו"ח הנ"ל. ושרש [oldpage_שכו] הענין ידוע במ"ש כי אל דיעות ה'129 ב' דיעות ד"ע וד"ת, שזהו ההפרש בין עליות וירידות הנ"ל [ד]בחי' ד"ת זהו כמו שהאור נמשך מאין ליש כמו החכ' מאין דכתר תמצא שלזה אור צח כו' אוכם הוא כו' וכה"ג בכל עו"ע עד רום המעלות שכל עילה כאשר עולה הוא בביטול היש לאין כנ"ל. אבל בחי' ד"ע זהו שנמשך מבחי' יש ליש דהיינו מיש האמיתי כמו שהוא נמשך למטה במקבל ג"כ בבחי' יש ולא ע"י צמצום שהוא מאין ליש כו', וזהו יהי' לע"ל במשיח ודורו שנגלה כבוד הוי' למטה כו' וע"כ ישפוך רוח אלקי' על כל הברואים130 ולא יהי' בבחי' ביטול היש כלל131 (ודוגמא לזה הי' במשה שידעו ה' פב"פ132 ולא הי' בבחי' הביטול133 כלל כמו134 שכינה מדברת135 כו'), וכך יהי' במשיח ודורו דכתיב להנחיל אוהבי יש בחי' יש האמיתי כמ"ש136 בעוה"ב בתענוג הפשוט העצמי ממש וד"ל.
וזהו ואוצרותיהם אמלא דהנה כל בחי' עומקים הנ"ל שהן העליות בהעלם אחר העלם עד בחי' העלם דעצמו' אוא"ס137 שנק' סדכ"ס כנ"ל נק' בשם אוצרות העליונים עד"מ האוצר[ות] של המלך הגנוזים וטמונים בהם כל הון יקר ונחמד וכל כלי חמדה סגולות מלכים מאבני יקר ופנינים כו' מזמן רב138 ולא יגלה לשום אדם אפי' לעצמו להתענג ולהשתעשע בהם כו' רק בעת חתונתו או חתונת בנו כנ"ל. וכך יובן למעלה בבחי' רכד, גאוצרות העליונים הגנוזים בהעלם אור העצמי' דאצי'139 שהוא בחי' [ה]עליות דאורות העליונים שנק' סתומים או נפלאות ונסתרות כו', וכמו מקור האור דח"ע שבעצמות א"ס שלתבונתו אין מספר140 ונק' חכים כו' יש בחי' אוצר החכ' ששם נגנז141 כל מקור ח"ע בדוגמא142 שנתן ה' חכ' לשלמה שיחכם מכל האדם143 כו', דמתנה זו נמשך מבחי' אוצר הח"ע שהוא בבחי' א"ס ואין שיעור למעלה כנ"ל רק שזהו בחי' חכ' שבדבור כמ"ש וידבר144 שלמה145 כו' (וכן במ"ת, בתו' הנגלית כו' בתוך גילוי הדבור146 כו'), וכמ"כ גם בח"ע הפנימי' במשיח דכתיב ישכיל עבדי כו' שיגל[ה] לו כל רזין וסודות התוה"ק שנק' חכ' שלמעלה והוא שנק' הון יקר147, וכמו אם יתן איש148 את כל הון ביתו שזהו מקור החו"ב דתו"מ כמ"ש במשה בכל ביתי נאמן הוא149, וגנוזים שם כל כלי יקר [מ]אוצר הנעלם בטנת"א דתשב"כ כמ"ש150 בהם הנחמדים מזהב ומפז151 וכתיב יקרה היא מפנינים152, וכמו אור הגנוז לצדיקי' כו' וכמו ושמתי כדכד153 כו' שזהו שה"ם ישפ"ה154 והוא כאבן ספיר155 שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר156, שהוא ח"ע וח"ת ב' מיני אוצרות אוצר העליון ואוצר התחתון (שהן ב' ארצות [החיים]157 ארץ החיים העליון והתחתון158 ). והוא ג"ע159 שלמעלה מן [ה]השגה דבינה שיהי' בהעברה שע"י משיח שיפתח ה' אוצרו הטוב160 כו', והן אוצרות החכ', ונק' אוצר התחתון לגבי עוה"ב שיהי' בהעברה הב' בנה"פ161 שהוא נהר שיוצא מעדן [ה]עצמ[י] שהוא התענוג הפשוט שבעצמות א"ס שנק' שעשועי המלך בעצמותו162 כו' והיינו ת' עלמין דכסופין163 כו' או ש"י עולמות164. והיינו אוצרותיהם ב' מיני אוצרות165 הנ"ל אמלא אותן מעצמות אוא"ס שמגלה כל העומקי' כו' כאשר יתגלה למטה כמו שהוא למעלה [כו'], וזהו אהי' בימוהמ"ש אנא זמין אשר אהי' בעוה"ב166 כידוע. אך גם במ"ת הי' גילוי ההעלם דאוצרות העליונים דסדכ"ס אעפ"י שהן באוצרות המלך שלא נתגלה לעולם (אף למשיח ומשה כעדן דעין לא ראתה167 וכן גנזי נסתרות שבח"ע הק[דומה] כו') שע"כ168 או'169 נותן התורה כו'), מ"מ במ"ת נתגלה לשעשע בהם, כמו ביום חתונתו או חתונת בנו [ב]הראות[ו] את יקר תפארת גדולתו170 כו'. כך במ"ת הי' קצת רכד, דגילוי מאותן הע[ו]מקים שגנוזים בעצמות א"ס כמו בקול השופר שהי' הולך וחזק171 וכתיב וכל העם רואים172 את הקולות ואת הלפידים כו'. ואעפ"י שהי' גם זה מתוך בחי' ההעלם דענן וערפל ואש הגדולה [ו]כמ"ש ויהי קולות וברקים173 וענן כבד על ההר אך משה לבדו נגש אל הערפל, אבל לע"ל יתגלה מהו"ע ית' שלא בבחי' ההעלם וחשך ולא בקולות [וברקי'] כלל ובלא ביטול כלל שהוא בחי' מיש ליש כמ"ש להנחיל אוהבי יש עד"מ174 שא' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה175 וכה"ג וד"ל.
והנה ארז"ל אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של י"ש בלבד176, וי"ל למה נק' י"ש בשם אוצר שהוא טמון וגנוז ואיך יתכן שיראת ה' יהי' גנוז ונאצר באוצר המלך דוקא שזה פלא לכאורה. אך הנה כתיב אם תבקשינה ככסף וכמטמונים תחפשינה177 אז תבין יראת ה'178, וי"ל מה[ו] ענין המשל למטמונים עם יראת ה', וגם מ"ש אז תבין יראת ה' בינה זו מה היא דאיך שייך יראה179 לבינה רק לחכ' ולא יתכן כלל ענין בינה ביראת ה' שיאמר ע"ז180 אז תבין יראת ה' כו' (וכן מ"ש ודעת אלקים תמצא181 למה בשם אלקים כו'). אך הנה ארז"ל אם אין יראה182 אין חכמה ואם אין חכ' אין יראה משמע [ד]שניהם א' ממש כמ"ש ראשית חכ' יראת ה'183 הרי היראה קודמת לחכ' וכתיב הן יראת ה' היא חכ'184 שקדמה דאם אין חכ' כו'. והענין הוא כידוע שיש ב' מדרגות בחכמה ח"ע וח"ת, וכמ"כ ב' מדריגות ביראה יר"ע ויר"ת, ובב' מדריגות א' אם אין [יראה] יר"ע אין ח"ע ואם אין ח"ע אין יר"ע [ד]הכל א', וכן ביר"ת וח"ת אם אין יר"ת אין ח"ת ואם אין ח"ת אין יר"ת כו' (ולא יקשה באיזה יקדים185 דאם אין יראה איך יגיע לחכ' כו' הענין דבאיזה שיקדים אם ביראה כבר קנה חכ' לפי שאם אין חכ' אין יראה וכן אם אין יראה186 כו' דהא בהא תליא והכל א').
והנה תחלה י"ל ההפרש בין יראה לאהבה, כידוע דאה' היא מקרוב187 להתקרב ולהתדבק בקירוב שהוא בחי' המשכה רכה, אוהתפשטו' דבחי' החסדים שנמשך כמים188 שטבע המים לדבק189, וכל שיש קירוב יותר יותר יומשך אור האהבה ואה' גורמת הקירוב בגילוי יותר. ואמנם בחי' היראה הוא בבחי' ההעלם מרחוק190 דוקא, כאשר נפלא ונבדל הדבר מאד למעלה מכלי השגתו ולא יוכל לבא לגשת בקירוב כלל אדרבה [מרחוק] יעמוד[ו] באימה ופחד, והוא בבחי' הכיווץ בעצמו בתכלית היפך בחי' ההתפשטו' וההמשכה דאהבה שמתקרב ומתדבק כו' (כמו191 וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק192 דוקא, וכל אימה ופחד יתירה אינה אלא מרחוק יותר שאז יגדל ויפלא בהפלאה והפלגה יתירה כשומע [oldpage_שכז] מרחוק גדולת המלך ותקפו כמו שהוא סגור בהיכל מלך193 אז נורא מאד יותר מבקירוב כו', אבל בהגלות נגלות המלך ומקרב בימין אז הכל יכולים לדבר עמו בלא ביטול ויראה כלל. ואמנם יש הפרש בזה בין יראה פנימי' ובין יראה חיצוני'194 דביראה חיצוני' בביטול היש לאין מרחוק יותר יפול היראה ופחד, אבל ביראה הפנימי' שהוא פנימי' הביטול195 בעצם כביטול השר הרואה פני המלך או כתלמיד לפני רבו כו' כל שהוא מקרוב יותר מתבטל בעצם עד שאינו מרגיש א"ע כלל, כמו וארכובותיו דא לדא נקשן196 כו' שהוא בעומק הלב בהעלם אחר העלם בפנימי' הלב והמוח עד שיוכל להתבטל [מ]מציאותו לגמרי, וכמו במשה שאמר ונחנו מ"ה197 בעצם כו' לפי שהוא בבחי' ראי' מקרוב כמ"ש פא"פ אדבר בו198 כו' (ומש"א דיראה לגבי משה מילתא זוטרתי היא199 כו' דמשמע אפי' יר"ע לפי שידעו ה' פא"פ כאשר ידבר איש200 כו' בלא ביטול כלל כמו במשיח דכתיב והריחו ביראת ה'201 כו' (וכמשי"ת). וזהו ג"כ ההפרש בין ח"ע לח"ת, שח"ע הוא בבחי' יראה פנימית ביטול דמ"ה בעצם שהוא כמו שהחכ' הוא בבחי' אין ונק' כח מ"ה202 כו' (וכמו אור צח אוכם הוא לגבי עה"ע כשהוא בקירוב דוקא כנ"ל שזהו בראשית ירא בשת203 כידוע), אבל ח"ת שנמשך החכ'204 מאין ליש בדיבור זהו כמו בחי' יר"ת שהוא מרחוק דוקא כנ"ל שאז מתבטל יותר מאין ליש (וכך הי' במ"ת שנגלה בקול ודיבור [מ]תוך האש והענן כו' כנ"ל לא היו יכולים לקבל ועמדו מרחוק כו' [ו]כמ"ש אם יוספים אנחנו לשמוע קול אלקי' מתוך האש205 כו' דכל שמיעה מרחוק (ואע"פ שהיו רואים את הנשמע206 כמ"ש וכל העם רואים את הקולות כו') (משא"כ בעוה"ב שיראו עין רכה, בבעין במהו"ע ית' (וכמ"ש הנה אלקינו זה207 וכן בקי"ס שאמרו זה אלי208 כו') ולא יהי' בבחי' ביטול כלל כנ"ל כמ"ש להנחיל אוהבי יש כמו במשה ומשיח כו' וד"ל). וזהו אם אין ח"ע אין יר"ע ביטול הפנימי' דאין ומ"ה בעצם דהכל א' ממש [ו]אם אין יר"ע אין ח"ע וכמ"ש ראשית חכמה יראה209, וכן ביר"ת וחכ"ת שהוא מרחוק משמיעה כמו שמעתי שמעך יראתי210 כו' אם אין יר"ת אין ח"ת כמ"ש ויאמר לאדם211 בקבלת התו"מ בפו"מ הן יראת ה' היא חכ', משום דנעוץ תחב"ס212 [ד]דחילו עילאה וח"ע נעוץ בדחילו תתאה וח"ת213 [ו]כמ"ש ועתה ישראל מה ה'214 כו' כ"א ליראה כו' וראי' מ[ן] עוה"ב שהוא התגלות אור העצמות ממש שאינו רק ע"י קבלת עומ"ש במצות בפו"מ ביר"ת לבד וד"ל.
ושרש הענין הוא שיש הפרש בזה בין בחי' העליות דאו"ח בבחי' הגבו' דאוא"ס כמו שהיא עולה למעלה בעומק אחר עומק שהוא בהעלם אחר העלם כמו עומק החכ' לעומק הכתר, כמו שכל עלול עולה ונתבטל215 ונכלל בעילתו כו' בבחי' ביטול והתכללו' מיש לאין כנ"ל בענין העומקים כו' שמזה נמשך בחי' היראה ופחד שהוא מחמת הרוממו' וההתנשאות דאלקי' בעילוי אחר עילוי כו' וכל הקרוב קמי' יותר כלא כו', לפי שאוא"ס מופלא ונעלם בהעלם אחר העלם216 עד אין שיעור למעלה שנק' סדכ"ס, עד ששם אמר שמים לא זכו בעיניו217 כו' וכמו וסביביו נשערה מאד218 כו' שזהו בחי' יראה פנימי' למעלה בקירוב יותר ויראה חיצוני' מרחוק שהוא מופלא ביותר למטה כו'. והן ב' מיני חכ' ח"ע וח"ת פנימי' חכ' כמו שיהי' במשיח דכתיב ישכיל עבדי כו' יהי' בו בחי' יראה פנימית שהוא מקרוב יותר בבחי' ראי' מקרוב כו', וזהו יראה פנימי' שבאה מן ההעלם ביותר לגילוי כמו משל המטמון שצריך חיפוש גדול בעומק הארץ ביותר שכל החופר בעומק הארץ יותר ימצא המטמון שנטמן שם, כך צ"ל בחיפוש גדול בעומק תעלומות הלב219 להיות בלב [נשבר] בעמקות הרצון שבלב ביותר עד שיבוא כל בחי' ההעלם שאחר ההעלם לגילוי אור. וזהו שאמר ממעמקים קראתיך כו' מעומקא [דעומקא] דליבא220 שנק' תעלומות נקודת הלב בבחי' לב נשבר ונדכה221 מצד יראת הרוממות כמו שהוא ית' בבחי' הרוממות והעילוי מעומק לעומק שמשם יבוא לגילוי רכה, גאור. וז"ש ממעמקים כו'222 כמ"ש מגלה עמוקות מני חשך שבאתעדל"ת אתדל"ע223, וזה שיהי' במשיח דכתיב והריחו ביראת ה' ביראה פנימי' וביטול אמיתי בפנימי' חכ' שזהו דמורח ודאין224 בריח שבחוטם שלמעלה מן החכ', והוא בחי' העלם המקיף דתענוג כו' והוא בחי' גילוי דמל' דא"ס שיאיר במשיח מבחי' ההעלם דסדכ"ס. וזהו אם כמטמונים תחפשינה כו' כמו נחפשה דרכינו ונשובה225 כמו המפשפש בעיון דק מאד לברר גם הדק שבדקות שנשאר בהעלם גדול כמו השם אורחותיו226 בעוה"ז227 זוכה ורואה בישועתו כו' כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים228 ששימה זו בבחי' הדין והגבו' עד אין שיעור למעלה, וזהו בכל ר"ה ויוהכ"פ ששם אורחותיו מאד נעלה229 כי בר"ה הוא זמן העלי' דאוא"ס בעצמות ברום המעלות ששם שמים לא זכו כמ"ש ושמך נורא230 על כל מה שבראת231 וכמו למען תורא232 כמ"ש במ"א וד"ל.
וזהו אם כמטמונים מן ההעלם ביותר ע"י לב נשבר בעומק יותר (וכמו במ"ש233 הטבעי' שמואס בחייו ממש) אז תבין יראת ה' כו'234, פי' יראת ה' היא יר"ע שהיא בפנימי' ח"ע שהוא בהעלם דאי"ן ומ"ה כנ"ל (כמ"ש כבוד אלקי' הסתר דבר235 ) כמ"ש הן יראת ה' היא חכ' וצריך להביא לגילוי מן ההעלם שבתוך העלם, והוא מ"ש אז תבין בבינה שהוא התגלות העלם ואין דחכ' וז"ש וסו"מ בינה236 כו' והיינו כאשר כמטמונים תחפשינה מן ההעלם דעומק הלב כו' וד"ל (ודעת אלקי' שבגילוי מאין ליש כמו והחכ' מאין תמצא237 אלקים הבין דרכה238 שזהו בחי' דע"ת שהוא מאין ליש מהעלם לגילוי והוא דעת אלקים המצומצם ומוסתר כמ"ש כבוד אלקים הסתר דבר כו' וד"ל). אך הנה כ"ז הוא בבחי' העליות דאו"ח הנ"ל, אבל בבחי' הירידות דאו"י הנ"ל239 [ש]מגלה עמוקות מני חשך כנ"ל שכל העלם בא לגילוי, והוא לפי שנגלה מעצמות אוא"ס ב"ה מקור כל העמקים למטה כמו למעלה בלי הסתר והפלא כלל, כמו גילוי עצמות א"ס ב"ה בתו"מ למטה בדברים גשמיים כמו שהתו"מ הן למעלה בעצמות ממש [ו]בגילוי שכינה בהיכל ק"ק ובנביאים ולע"ל במשיח וכה"ג, אזי הוא בבחי' הקירוב דאהבה ולא ביראה מרחוק הנ"ל, וכל מה שהי' נק' בשם מטמון ואוצר גנוז מתגלה לע"ל בעוה"ב ולימהמ"ש כמ"ש להנחיל אוהבי יש [יש] האמיתי כמו שהוא ממש למעלה ולמטה [ב]שוה ממש. ואוצרותיהם אמלא רכה, דהיינו כל אוצרות החיים העליונים הגנוזים בהעלם [ה]עצמות שנק' סדכ"ס אמלא אות[ם] שיבאו בגילוי להתענג ולהשתעשע בהם בנשמות [oldpage_שכח] של הצדיקים כמו ת' עלמין דכסופין דנהרין לע"ל (והיינו ב' אוצרות אוצר העליון דח"ע ואוצר עולם התענוג הפשוט דעוה"ב בשעשועי המלך בעצמו שלמעלה מבחי' השעשועים שבתוה"ק שיתגלה במשיח, והוא ראי' המהות שיהי' בעוה"ב דוקא שזהו מי"ש לי"ש בלא ביטול כנ"ל במשה240. אך זהו דוקא בא מצד יר"ת בעומ"ש בחיצוניות דוקא כמו הקים עול241 כו' כי נתב"ס דוקא וע"כ יהי' היראה לע"ל בקירוב דוקא יותר מבריחוק בבחי' או"ח, וכמו המלך שמתגלה בכבודו ובעצמו שנ[ו]פל פחדו ואימתו למעלה מכפי השגה242 שהי' לו תחלה. וכמו בר"ה דגם שאז עליות העולמות נמשך מפחד אלקי' על כל גוים243 מעל244 הרשעים שישובו בתשובה שלימה מפני שישבר [לבבם ו]גאונם, כמו לע"ל שיהי' פחד ה' על כל הברואים245 כו' לפי שיתאחד אז יראה פנימי' עם יראה חיצוניות לפי שמבחי' ההעלם יבוא לגילוי כו' וד"ל). וזהו שאין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של י"ש בלבד246 כו' די"ש הוא בחי' יראת הרוממות [ב]עוצם גדולת ורוממות א"ס ב"ה למעלה מעלה עד אין שיעור שצריך שיחופש הדבר בעומק הלב והמוח כמו חיפוש האוצר שיבוא מן ההעלם לגילוי, ולפי שאין לו247 שיעור לעליות המדריגות הנק' עומקים ע"כ גם יראה פנימי' ויראה חיצוני' שנולד מזה הוא ג"כ נק' אוצר הגנוז בריבוי גדול מאד ונגלה ליראי ה' מן ההעלם וסוד ה', כמ"ש סוד ה' ליריאיו248 שהוא אוצר הח"ע שתלוי באוצר היראה כמ"ש יראת ה' היא אוצרו249 כו' משום דהכל א' ממש כנ"ל. וכן באוצר הע[ליון] דבחי' התענוג הפשוט ג"כ נגלה רק ליראי ה' כמ"ש מה רב טובך250 אשר צפנת ליריאך דוקא, והוא העוה"ב שאינו רק עבור המצות שהיא ביראת אלקים כמ"ש סוף דבר251 את אלקי' ירא252 כו' וכן ועתה ישראל מה ה' כו' כנ"ל וד"ל.
ומעתה י"ל מ"ש דאין לו בעולמו רק אוצר של י"ש דוקא, דלכאו' הרי א[מר] בהיפך דהכל בידי שמים חוץ מי"ש253, וא"כ אוצר זה של י"ש אינו בי"ש רק בידי אדם דוקא שהוא תלוי בבחירה שלו כו'. אך הענין הוא יובן254 עד"מ הנ"ל בענין הנצח ששרשו מגיע בפנימיות ועצמות הנפש עד שיוכל לבזבז כל הון רכושו כמלך שמבזבז כל אוצרותיו בשביל הניצוח רכו, אכו'. וכך יובן למעלה ולמטה בנפש האדם דהנה כל עיקר הכוונה דבריאת האדם בעוה"ז הוא רק כדי שיברר לק"נ שזהו לברר לגוף החומרי שמעורב טו"ר מנוגה דעשי' כדי לאכפיא לס"א כו' כמאמר הזהר כד אתכפיא סט"א255 אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין כו', ואע"פ שכל עיקר ומקור היניקה דק"נ שנק' סט"א אינו רק מחיצוני' ואחוריים דפסולת הנמשך מכלים החיצונים דמל' דקדושה (ממ"ח צירופי' האחרונים256 דשם אלקי' כידוע בענין ארץ חם257 ), אך בחי' הניצוח [ה]אלקי יש בזה לאכפייא לסט"א שמזה יהי' יתרון האור הרבה מכל אורות התענוגי' העליונים הגנוזים למעלה מעלה עד שבשביל הניצוח הזה יגלה כל עמוקות ונסתרות שנק' אוצרות [ה]עליונים, כמו שמבזבז המלך אוצרות[יו] בשביל ניצוח המלחמה עם שר ומלך קטן הערך מאד שנק' (מלך זקן וכסיל258 כו'). וענין הבזבוז הזה היינו שמגלה מבחי' [ה]העלם כל בחי' [ה]אוצרות [ה]עליונים כמו מגלה עמוקות מני חשך [שזהו] כמלך שמוציא כל כחו וגבורתו ברוב עשרו וגדולתו אשר בגנזי היכלו שאצרו אבותיו כדי להביא מכח אה"פ259 הניצוח שלו בדבר קטן מאד כנ"ל וד"ל.
ויובן בזה בא[תע]דל"ת מתחלה בנפש האדם שהוא הנשמה [ה]אלקי' שנק' אדם260 אדמה לעליון261 לפי ששרשם מבחי' אדם העליון דאצי' כידוע בע"ח דהנשמה עצמה א"צ תיקון262 ובירור כי שרשה בבחי' עולם התיקון דאדם263 הע'264 שהוא שם מ"ה וכמ"ש כי נר ה' נשמת אדם265 כו', וא"כ לא הי' ירידת הנשמה למטה בגוף החומרי בעוה"ז בשביל עצמה רק בשביל תיקון ובירור [ד]נה"ט [ש]בגוף החומרי דוקא (רק שעי"ז יגיע גם לנשמה האלקי' יתרון מעלה ומדריגה גבוה משרשה הראשון בשם מ"ה גם שמברר לב"ן דנה"ב, לפי ששרש הנה"ב בחי' ב"ן דנוגה בבחי' ס"ג דתהו שלמעלה מבחי' שם מ"ה266 דתיקון כידוע ומבואר במ"א בענין אדם כי יקריב267 קרבן268 מן הבהמה כו'). והנה ידוע דכל נשמה ונשמה היתה דבוקה למעלה מעלה בשרשה באלקי' חיים בדביקות אמיתי' ותמידי' בלי פירוד כלל וכלל והיינו שלא הי' לה רק רצון א' לה' לבדו ואין זר אתו (וגם עכשיו שהנשמה מלובש[ת] בגוף החומרי דיוקנאה חקוק למעלה הנק' מזלא והיינו מ"ם ולמ"ד דצלם270 כמ"ש שימני כחותם269 כו' וע"כ או' חבוקה ודבוקה בך271 וכתיב כולך יפה רעייתי272 כו'). אך בהתלבשות וירידת הנשמה בגוף מצד חומר הגוף הגס ש[ל ה]נה"ט הוא שיש לנה"ט רצונות זרות החומריים רכו, בשלא לה' המה המבלבלי' לנשמה האלקי' ומונעי' ומעכבים מכל עבודה האלקי' בתכלית, היינו מיד שנתעורר הנשמה באוי"ר אלקי' יומשך לב החומרי אחר מ"ז, והוא מחלק הרע שבנה"ט שנק' יצה"ר שכל חפצו ומגמתו להחטיא לאדם ולהפילו בשאול תחתית בכל עומק רע כו' כידוע. ולזאת צריך האדם לבוא במלחמה גדולה להתגבר על היצה"ר ואין התגברות גדולה יותר מע"י מדת הניצוח דוקא, והוא לנצח את הרצון הזר העולה מצד הרע הגמור דיצה"ר ולבטלו לגמרי והוא רק בבחי' תוקף ועוז הרצון בניצוח זה (בל"א שטארקייט). וכן בוע"ט להיות [ב]תוקף וחיזוק בנפשו בעבודת ה' בתו"מ ובתפלה וכה"ג לבל יפול וישונה משום דבר המבלבל כו' (והוא הנק' הסכם חזק ביותר עד שישאר ברצונו והסכם שלו לעולם מבלי שינוי ונטי' אפי' [כ]קש"י273, ודוקא מצד שעומד היצה"ר לנגד יבוא בלבו התגברות הניצוח זה ביותר (וכמו שרואה אדם בנפשו שכאשר יצרו מתגבר עליו ביותר להחטיאו באיזה דבר רע, או שיפול עליו הבלי תענוגי עוה"ז להתגשם ביותר [או] טרדת עול הפרנסה ביותר לבלבלו ולנתקו מחבל עוז התקשרותו באלקים לגמרי, אז דוקא יתעורר בלבו הנצחון גדול מאד בהסכם חזק ותקיף ביותר שיהי' סו"מ בתכלית ולא יזיז מעבודתו התמה משום דבר המנגד, כי זהו עיקר מדת הנצחון שיתחזק רק כנגד המנגד דוקא כו').
והוא משארז"ל לעולם ירגיז אדם273 יצ"ט על יצה"ר פי' ירגיז יצ"ט ברוגז וכעס גדול על [ה]יצה"ר, והענין הוא שזהו עיקר מדת הנצחון להפיל שכנגדו בדברי רוגז וכעס ובדברי חירופים ובזיונות גדולים עד שצריך ליפול לבבו מקושי' וחוצפה ועזות שלו, כי כל חוצפה ועזות קשה אין לו [oldpage_שכט] נפילה רק מדברי רוגז וחירופים בחרון אף גדול עד שיפול מעזותו מחמת זה וכמו יגער ה' בך השטן274 וכה"ג, כי אין הרע בשרשו רק בחי' עזות וחוצפה בעלמא, כי לעזות פנים אין תיקון ועצה רק להפילו בדברי רוגז ובזיונות וחירופי' גדולים והרחקה יתירה בשמאל דוחה, והוא לבזותו ולהשפילו בתכלית עד ש[י]כנע לבו הגס, וכמו האב המוכיח לבנו כאשר לבו גס ביותר שו[ב]ב בדרך רע לא יכנ[י]ע אותו רק [בדברי] רוגז וכעס ושפלות כמו שהי' משה מוכיח לישראל בדברי רוגז ושפלות נשפל ונשבר לבבם וא' חטאנו275 כו'. וכך צריך אדם לרגוז בלבו מאד על בחי' הרע שבנפשו שנמשך אחר כל תאוות רעות בפר"ע והוללות שהן רק רכו, גבחוצפא ועזות לבד דחוצפא אפי' כלפי שמיא276 כו', והוא ע"י [ה]שפלות ובזיונות שמשפיל לרע מגיאותו אחר שגיאותו בחנם כי אחריתו רימה ותולעה ויתמרמר בנפשו ברוגז וכעס גדול ע"ע על עצם הגיאות ועזות לבו למרוד בקונו כו' (ולא יחפה ע"ע להקל בדבר מצד אהבת עצמו עד שאין רואה חוב לעצמו277 או מצד הקלות שאינו חושש על נפשו אם למות ואבדון תלך כו' או מצד מיעוט הדעת ועיקר הכלל הוא מיעוט היראה וכמשי"ת), וברוגז וכעס זה יגבר על [ה]יצה"ר בניצוח גדול לעמוד עליו [ו]להפילו מגיאותו בתכלית עד שנשבר הגסות לגמרי ומכניעו לימשך גם הוא אחר הטוב ויהי' סו"מ שלא להתגאל בחומרית עוה"ז רק מה שמן ההכרח, ויהי' ביטול הרצון רק לה' לבדו וכמ"ש בכל לבבך בב' יצריך278 דוקא שגם היצה"ר יהי' לו התפעלות אהבה אלק[י]ת כו' והיינו לאכפיי' לס"א כנ"ל וד"ל. אך מאין יהי' לו הרוגז וכעס אמיתי' על היצה"ר כנ"ל עד שיוכל להכניעו אליו ולהפילו כנ"ל, הענין הוא דזהו רק ע"י הניצוח הגדול שיבוא מחמת יראת אלקים הצפון בלבו בהעלם בתוקף ועוז בעומק תוך עומק כו'.
והנה אנו רואים שבחי' היראה אלקי' אינה בגילוי בלב רק בהעלם מוסתר הוא [מאד והוא] מצד שבא מחמת יראת הרוממות בגדולת הבורא ית' כמו שהוא למעלה בעילוי אחר עילוי כנ"ל שהשגה זו באה בדרך הפלאה והבדלה, דהיינו איך שהוא מובדל ומרומם מכל ההשתל' ונק' סדכ"ס כנ"ל, שמזה גם היראה ופחד אלקי' יבוא בבחי' ההעלם הצפון וגנוז בפנימי' הלב והמוח בעומק גדול כו'. וע"כ אנו רואים שכל צדיק שהוא ירא אלקים ביותר הכל הוא בבחי' ההעלם בתוך תוכו ולא נגלה כלל לזולתו, אבל העובד באהבה יהי' בהתגלות עצומה ברשפי אש התשוקה הנגלית כו' וכמ"ש וכל הלבבות ייראוך279 כו' שהיראה בפנימי' הלב עמוק עמוק כו' (והוא כמו מ"ש הטבעי', וכמו שידאג אדם בפנימי' הלב בעומק גדול עד שנוגע לחייו ממש. ולכן כאשר צריך האדם לבוא למלחמה על היצה"ר שעומד לנגדו לעמוד עליו ברוגז וכעס אין זה רק כפ"ע היראה הפנימי' שבלבו ביראת הרוממות האלקי' בפחד יצחק כו', שמחמת זה יכעס וירגז ברוגז גדול על המנגד שהוא הרע לדחותו ולהשפילו בתכלית [ב]שמאל דוחה כנ"ל, [ו]הוא יראת חטא שתלוי ביראת הרוממות הגנוז בלב בהעלם תמיד ומוציאו מן ההעלם לגילוי גמור כאשר יבוא [ל]מלחמה דוקא עם המנגד שהוא בחי' הרע שמבלבל ומדיחו שיבוא לכלל ניצוח גדול מאד כנ"ל). וזהו ענין נצח הגם שהוא ענף החסד שבקו הימין280 שהוא רכו, דשמתפעל281 ביראה ופחד אלקי' שהוא בבחי' הגבו' בקו השמאל282 לעמוד בדין קשה ברוגז וכעס לנגד המנגד בניצוח גדול כמו ימינך תרעץ אויב283 (וכמשי"ת), וההוד שהוא ענף הגבו'284 בקו השמאל מתכלל באהבה שנולדה בהתבוננו' דבינה בהתהוות מאין ליש היפך בחי' הרוממות. ונמצא שההודאה נמשך מן האהבה והנצח מן היראה285 שמתחלפים זו בזו כמ"ש במ"א וד"ל.
וזהו ענין אוצר של י"ש שגנוז בלב האדם בפנימיות בהעלם כל בחי' נקודות286 הפנימי' של י"ש גנוז מאד וצפון בלב ומוח האדם ולא נגלה ונק' תעלומות [ה]לב שלמעלה מן השכל והרצון, והוא בחי' לב נשבר בעומק כנ"ל מצד שיפול בלבו פחד אלקים בלתי יוכל לחטוא בפו"מ [כמ"ש] והי' יראת ה' על פניכם287 לבלתי תחטאו288 כו' ולעמוד בנסיון כשיבא לידי [איזה] חטא ועון שיסור ממנו מיד (וכמו פחד ה' שנופל בלב כאו"א [בעשי"ת] לשוב בתשובה [שלימה] כמו שיהי' לע"ל שיהי' פחד ה' בגילוי על כל הברואים, וכמו הפרות שנשאו את הארון289 כו', שכמו זה ממש יהי' ג"כ בע"ש290 על כל291 מלכי ארץ כו', [ו]לפי שיגלה מן ההעלם ממל' דא"ס עצמו שהוא בחי' ההתנשאו' [ש]מצד עצמו ממש שנק' מלך מרומם לבדו292 כו' או מלך הקדוש293 וזהו קדוש אתה ונורא שמך294 כו' בר"ה ויוהכ"פ כידוע). ולהיות כי בשעת המלחמה בניצוח קשה לנצח למנגד צריך להוציא כל כחו הפנימי' דוקא כדרך הנלחמי' יחד, שכאו"א יתגבר על חבירו בכל כח ועוז עד שיבוז בעיניו כל אשר לו ויוציא בזה מפנימי' כחו בשביל ניצוח זה. כך הוא ג"כ בענין ניצוח האדם לנצח ולהתגבר על הרע שבנפשו שנק' יצה"ר כו' שיוציא כל בחי'295 הפנימי' בזה, והוא גילוי אוצר של י"ש שגנוז ונעלם בתעלומות לבו מצד יראת הרוממות כמו שהוא למעלה שנק' נורא בעצם כו', שבמלחמה זו דוקא אנו רואים שנגלה מהאוצר הגנוז של י"ש שבלבו בהעלם ובא לגילוי גמור בבחי' עומק לב נשבר ונדכה מצד יראת הפנימי' מעצמות הרוממות דוקא, שמכח יראה הגדולה הזאת שנופל פחד אלקים יכול להתגבר מאד ולבער ולגרש הרע או להכניעו בתכלית כנ"ל (אפי' הרע שבבחי' מקיף דיחידה כמו הוללות וליצנות ופר"ע כקליפת פלשתים296 שלנגד אור התענוג האלקי באה"ר כו' כידוע בבארות דאברהם שסתמום פלשתים297 עפר אחר מותו שהוא בהסתלקות [ה]אהבה אחר התפלה, אבל בבחי' פחד יצחק חפר הבארות בעומק יותר להיות לנגד קליפה דפלשתים ממש, וז"ש וישב יצחק ויחפור298 רכז, אכו' ונק' מ"ח299 וע"כ לע"ל יאמרו על יצחק [כי] אתה אבינו300 כו'), וכידוע במעלת היראה הפנימי' שהי' בבעש"ט ז"ל301 שהי' מעין יראה של משיח כו' (וסימן לגודל כוחה הוא שגם בשתויי יין או אונס שינה כמו בנ"י בזמן הגלות נתעוררו מפני פחד ה' כמו בר"ה ויוהכ"פ כמ"ש במ"א).
וזהו ענין בזבוז האוצרות בשביל ניצוח זה לנצח היצה"ר והוא לבזבז האוצר של י"ש להיות שהי"ש הוא בא בהתבוננו' דסוכ"ע שלמעלה מהשגת [ה]שכל ונק' פלא וסדכ"ס כו', [oldpage_של] ובחי' התגלות הזאת מן ההעלם תלוי בהתגלות היראה הזאת בלב האדם בעומק עפר הגוף המכסה ומסתיר ביותר כמטמון הטמון בעומק הארץ ונק' עו[מ]"ת, והוא ע"י שמשפיל א"ע בשפלות ולב נשבר ביותר ונגלה יותר ההעלם די"ש הצפון וגנוז מאד והוא שמביאו ליראה ופחד בגילוי בלב מן ההעלם כו' כנ"ל (וזהו הכלל דבכל גילוי הנעלם ונפלא ביותר כנ"ל302 ע"י היראה וביטול היש בתכלית, כמו קולות וברקים שבמ"ת שעשה בכנ"י יראה ופחד303 אלקי' שמזה הי' גילוי אור הח"ע בסדכ"ס שנק' אנכי304 כו', וכן [א'] מה להלן באימה וביראה וברתת305 כו', כן306 גם עתה קודם גילוי אור החכ' דתורה ממקור הנעלם צ"ל תחלה אימה ורתת כו', כרבא דיתיב באימתא307 ופתח בשמעתא כו'308. וכנראה בחוש שע"י היראה דוקא נגלה ההעלם דאוצר החכ' שכל חכם אינו מתחכם בחכמה309 ממקורה כזקן שקנה חכ'310 כו', וכן אמר קנה חכמה311 רק ע"י היראה שירא מאד מענין אלקי ע"כ מדקדק בכל כחו לידע הדין וההלכה על בוריו ולהוסיף בה דינין מחודשי' בעיון רב ופלפול גדול לבוא לאמיתית הרצון העליון דוקא, ומזה יחודש חכמה רבה לחדש דינין והלכות חדשי' לאין שיעור כר"ע שהי' דורש על כל קוץ312 כו'. וכ"ז היינו רק מצד היראה שז"ש אם אין יר"ת אין ח"ת [דהיינו] חכ' דתושבע"פ בחי' מל'313 דבינה יתירה ניתנה באשה314 כו' [ו]כמ"ש במ"א עמ"ש לבך יהגה אימה315 כו'316 אי' סופר אי' שוקל317 שזהו עיקר סיבה של הגזירות וסייגים כי"ח דבר318 וכה"ג כו' וד"ל. וכך יובן בענין היר"ע שגורם המשכות מאוצר בח"ע319 כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' כו' וכמ"ש בתד"א שכל מי שיש בו רכז, בי"ש320 כל התורה וכל החכ' בלבו כו', וכן אמר כל ת"ח שאין בו י"ש321 דומה לגזבר322 כו' וכמ"ש לקנות חכ' ולב אין323 וכמו פתח לבי בתורתיך324 וראי' מר"ע שהי' ע"ה325 כו' וכן אמר חכם לכשירצה326 כו'. וז"ש שאין לו בעולמו רק אוצר של י"ש כי ע"י אוצר של י"ש נמשך בחי' ח"ע וח"ת לבריאת העולמות327 וכמ"ש יראת ה' לחיים328 [כו', וראי' מן המלאכי' שהם נצחיי' יותר מן הנשמות] לפי שיש בהם מבחי' היראה דמל' יותר וזהו קיום כל העולמות329 וכמ"ש מלכותך מלכות כ"ע330 כו' והיראה נמשך מבחי' המל' כו', וע"כ גם משיח שאמר [בו] חיים נתת לו331 בבחי' נצחיות כמש"א דוד מלך ישראל חי וקיים332 ש[י]איר בו מבחי' מל' דא"ס עצמו שע"ז אמר ימלוך לע"ו333 כו' וד"ל.
וזהו ענין הבזבוז של האוצר די"ש שהי' בהעלם ויצא לגילוי בשביל ניצוח דוקא כמו שמשתמשים באוצר להוציאו לפרקים בשביל ניצוח מלחמה [ב]לבד מפני שהניצוח הוא מגיע למעלה מן הרצון ותענוג כנ"ל, וע"כ כדי לאכפייא לס"א דוקא מתעורר ביראת אלקים מן ההעלם כדי לנצח הרע ברוגז וכעס כנ"ל בענין לעולם ירגיז אדם כו', שאין רוגז זה רק בגילוי היראה מן ההעלם דוקא. משא"כ כשהיראה בהעלם ואין לו דבר המנגד לבוא בניצוח זה אינו בא לרוגז זה כלל (אך הנה עדיין י"ל מה שיש לכאורה סתירה על מאמר [זה] דאוצר של י"ש שיש לו בעולמו ממ"ש דהכל בי"ש חוץ מי"ש שהוא בידי אדם ולא בידי שמים כו'. אמנם באמת הנה עיקר אוצר זה של י"ש הוא למעלה בעולם העליון הנעלם ומופלא וכל שעליון יותר שם גנוז בחי' יר"ע יותר, והוא מטעם הנ"ל מאחר שזהו בבחי' או"ח העולה למעלה דוקא עד בחי' סדכ"ס דלית מחת"ב שנק' נורא תהלות ואדון הנפלאות334 העליונים כו', וע"ד שאמר שגם אור צח [כו'] אוכם הוא כו' בבחי' יראה בושת כנ"ל (והוא בחי' מל' דא"ס שיאיר במשיח כנ"ל), עד שנמשך היראה למטה מטה גם במלאכים דבי"ע כמ"ש ואימתך עליהם335, וכן גם על ע"ש כמ"ש תפול עליהם אימתה336 כו' וכמ"ש מלך אלקים על גוים337 כו' וכתיב מי לא ייראך מלך הגוים338 כו'. וזהו שא' שאין לו בעולמו רק אוצר של י"ש העליונה, אך עכ"ז נק' אוצר שהוא רכז, גגנוז ונעלם ואינו נגלה כלל רק לפרקים רחוקים כמו להטיל אימה יתירה על המנגד כמו פרעה וסנחריב וכה"ג להשפיל גאים במלחמה כמו כי עליון יתן קולו339 ישלח חיציו340 כו' וכן אש לפניו תלך341 כו' וכה"ג. אמנם כדי שיעורר שיבוא מבחי' ההעלם דעו[מ]"ר הנ"ל למטה מטה כ"כ זהו תלוי באתדל"ת דוקא והוא בגילוי ההעלם שלמטה בעו[מ]"ת שנתב"ס דוקא, והיינו בגילוי היראה מן ההעלם שבתוך נקודת הלב המוסתר בחומר עפר הגוף כמים שמתחת לארץ שבוקעים ויוצאים מן ההעלם מלמטה למעלה בבחי' או"ח כו' עי"ז יעוררו אתדל"ע בגילוי מן ההעלם דאוצר של הי"ש שלמעלה מעלה שיומשך עד למטה מטה. וכמו שהי' כבר לעולמים בעת הנצרך לניצוח להשפיל למנגד כנ"ל וכן במכ"ב342 דמצרים דכתיב ועברתי כו' אני ולא מלאך343 כו' והוא מ"ש מוציא רוח מאוצרותיו344 כו'345 שהכה בכורי מצרים346 כו' [שע"י רוח זה העליון שהי' גנוז ונעלם באוצרותיו בא לגילוי ומזה הי' מפלת י' כתרין דק"נ347 במכת בכורות כו'] (וכה"ג במחנה סנחריב דכתיב והשמיע ה'348 את הוד קולו כו', וכה"ג וכן לע"ל שיפול פחד אלקים על כל כו' וכמ"ש כל העמים תקעו כף349 כו' כי ה' עליון נורא350 כו' וזה בכל ר"ה למעלה כידוע). והכל ע"י אתעדל"ת בהגלות אוצר של י"ש באדם למטה בעו"ת351 דוקא, ועז"א הכל בידי שמים חוץ מי"ש דהיינו אוצר של יר"ש הגנוז למטה בעו[מ]"ת שזה אינו בידי שמים כמ"ש השמים שמים לה'352 והארץ נתן לבנ"א, שזהו הניתן בבחירה שבאדם כמאמר ואילו צדיק ורשע353 לא קאמר. ואע"פ שכבר יש האוצר של י"ש למעלה בעו[מ]"ר עד רום המעלות כנ"ל אבל גילוי שלו תלוי בגילוי דעו[מ]"ת דוקא כו', והוא מ"ש אז ראה ויספרה354 [ש]זהו אוצר היראה והח"ע הכינה וגם חקרה אבל עיקר שלימות שלה הוא למטה דוקא והוא בבירור התחתון דאדם שלמטה בגילוי בעו[מ]"ת, כמ"ש ויאמר לאדם התחתון דוקא הן יראת ה' ה[י]א ח"ע וסו"מ בפו"מ הוא בינה ש"מ355 כו' לפי שנעוץ תחב"ס דוקא וכמ"ש ביום ההוא יצאו מ"ח356 כו' וכמ"ש במ"א. וא"כ [ב'] המאמר[ים] הנ"ל אמת דהכל בי"ש חוץ מי"ש שלמטה באדם וגם זה אמת דאין לו רק אוצר כנ"ל ואינם סותרים זא"ז כלל וד"ל.
והנה ע"ד כל הנ"ל בענין הבזבוז אוצר של י"ש לניצוח מלחמה באדם למטה עם היצה"ר כו', כך יובן מזה למעלה [ש]באתעדל"ת נעשה אתעדל"ע עד"ז ממש דהיינו בשביל ניצוח רכז, דלאכפייא לסט"א המנגד לרצון אלקי ד[א]זלעו"ז [oldpage_שלא] עשה [ה]אלקים357 כידוע אז מוציא ה' מאוצרותיו העליונים הגנוזים למעלה מעלה והוא מיר"ע שנמשך מבחי' ההעלם דסדכ"ס הנק' נורא שממנו נמשך היראה וביטול על כל העליונים ותחתונים וכנ"ל בענין מגלה עמוקות מני חשך כו', וכמו במכ"ב שהוציא רוח מאוצרותיו וכנ"ל (ואעפ"י שז"ש מוציא רוח כו' קאי אדסמיך לי' בפסוק שלמעלה358 מעלה נשיאים מקצה הארץ359 ברקים למטר עשה וגם רוח לגשם מוציא רוח מאוצרותיו שהוא בורא רוח כו' כפשוטו מ"מ יכול להתפרש דקאי על של אחריו שא' שהכה בכורי כו').
ובכ"ז יובן המאמר על והנצח זו בנין ירושלים דלע"ל שירושלים דלעתיד יהי' נצחי' לפי שיבנה ממדת360 הנצח העליון דוקא (והיינו כמשל מלך ב"ו שמבזבז כל אוצרותיו שלו שלא ה[י' מ]שתמש [בהם] אף לצורך גדול או להשתעשע בהם כנ"ל, ולמעלה היינו אוצר העליון דיר"ע ביראת הרוממות וההתנשאו' שמצ"ע ממש שלא נגלה כלל בעולמות [ד]אבי"ע, כי כללות המשכת [ה]אורות דקו"ח ממל' דא"ס אינה באה רק ע"י צמצום העצמי' כמ"ש ה' מלך גאות לבש361 כו' (וע"כ אומר גלה כבוד מלכותך ממש עלינו362 לע"ל והופע לעיני כל חי שיהי' בחי' פחד ה'363 עד שייראוך כל המעשים364 כו'). וזהו כמשל האוצרות שגנוזי' בהעלם365, כי מה שנמשך בעולמות שנק' קנין כמו קונה שמים וארץ366, וכן בפנימי' העולמות כתיב תורה367 קנין א'368 כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו369 כו', וכל קנין בכסף וזהב שזהו העלאות בירורים דרפ"ח371 כו' והוצאה זו הכנסה קרי לי' שמרויח בכפלי כפליים בבירורים370 והעלאות העולמות בכלל ובפרט כו'. אבל האוצר העליון הוא למעלה מהוצאה זו הנצרך כו', וגם בעת השמחה כמועדים ורגלים וגם בר"ה ויוכ"פ לא נגלה מן בחי' ההעלם הזה רק אפס קצהו כו', וגם רואי פני המלך כנביאים וחכמי התורה לא נגלה להשתעשע בזה אפי' לעצמו כמו בג"ע העליון, וגם כשיושב ועוסק בתורה ומצות ש"מ כו', רק בעת חתונתו או חתונת בנו כמו במ"ת ולע"ל כו', ועכ"ז למלחמה מוציא ומבזבז כל אוצרותיו של י"ש העליונים בשביל ניצוח שיהי' כרצונו דוקא כו'). ומבואר למעלה במשל מלך ב"ו שגם עם שר ומלך קטן שאין בזה קיבוץ הון ועושר דכלא חשיב גם לא גדולה וממשלה יתירה כו' רק שלא יהי' רכח, אכרצון המנגד שעומד לנגד רצונו גם בדבר קטן שאין רצונו כ"כ בזה כו'.
וכך יובן למעלה דהנה באמת גם בזלעו"ז372 הכל ממנו ית' כמ"ש כי ממך הכל373 ולא יתכן לומר בזה שיהי' לו מנגד באמת374 כמו במלך בו"ד כו'375, ואין המשל דומה לנמשל כלל שבמלך ב"ו הניצוח הוא הכרחי מצ"ע לפי שיש לו מנגד באמת שמורד בו ומולך מעצמו כו'. אבל באלקים חיים ומלך עולם376 שאין לך דבר חוץ ממנו ית'377 ח"ו כו', וגם מה שיש לעומת הקדושה האלקי' הכל עשה האלקי' עצמו ע"י ריבוי הצמצומים שהפרידן מיחודו העצמית כידוע, ועכ"ז גם הם נכנעים ובטלים אליו בכל עת כמו מלך אלקים כו', וגם בלעם אמר לא אוכל לעבור378, וכתי' ייראו מה' כל הארץ379 ממנו יגורו כל יושבי תבל380 וכתיב מי לא יראך מלך הגוים כו', וא"כ איך יקרא בשם מנגד כו'. אך הענין הוא שגם זה שעשה אלקים לעומת הקדושה והפרידן מאחדותו ית', זה הי' בכוונה בתחלה שיהי' בחי' נפרד גמור בק"נ דעשי' שרובו רע381 כו' עד שיוכל למרוד ולומר לאל סור ממנו382 כו' כדור הפלגה וכה"ג, כדי שיוחל ע"ז בחי' מדת הניצוח [ה]עליון האלקי בהיותם מסתירים ומונעים גילוי אור אלקי ויבא לכלל ניצוח לנצחם במלחמה ברוגז וחרון אף כמו ה' כגבור יוצא כאיש מלחמות כו' על אויביו יתגבר383 כו' וכמ"ש מי זה בא מאדום384 כו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי385 כו' (נצח דק"נ שמקבלים מאחוריים דנצח דקדושה כשנגע בירך יעקב386 כו', וז"ש וגם נצח ישראל לא ישקר387 כו' כמ"ש במ"א בענין שמואל הנביא שתיקן מעט הפגם הזה דנצח ושלימותו יתוקן בביאת משיח, שזהו טעם אריכות הגלות דעכשיו ותיקן בזה דנצח388 דקדושה בבזבוז כל האוצרות כמו מגלה עמוקות כו' כנ"ל שזהו אוצר של י"ש (וכמ"ש במ"א דאיהו בנצח389 כו'). והוא ענין הסכם [ה]חזק בניצוח זה שמגיע למעלה מן הרצון ותענוג כנ"ל והוא בבחי' יחידה עד שיכול למסו"נ ע"ז כו'), וכל בזבוז אוצרות העליונים לא יגלה כ"א במדות הניצוח דוקא כמשל בזבוז אוצרות המלך כו' בשביל ניצוח מלחמה כנ"ל. וזהו לך הוי' הגדולה390 כו' עד והנצח דמשמע דכמו שבחי' הגדולה והגבורה בטל לגבי עצמות דשם הוי' כך לך הוי' הנצח כו' שבטל גם מדת הנצח הע[ליון] לגבי עצמות המאציל דלאו מכא"מ כלל כידוע. והענין הוא דגם שהנצח שרשו בעצמו' הנפש ממש שלמעלה מן הרצון ו[ה]תענוג כו', אבל [גם] הוא בבחי' התפעלות המדות עכ"פ שהוא תוקף הרצון שבא מתוקף הנפש עצמה כמו רכח, בלעמוד על נפשו [ו]להשליך כל אשר לו מפני הניצוח כו', ובאמת א"א לומר זה למעלה שאין מנגד כלל באמת מאחר שהוא ית' פעל ועשה כל זאת שיהי' בבחי' נפרד ויהי' חל עליו בחי' מדת הניצוח כו', ע"כ א' לך הוי' הנצח שגם בחי' מדת הנצח בטל לגבי עצמות דש' הוי' שלפני ההשתל' כמו לך הוי' הגדולה שהוא החסד שמתפשט מאוא"ס להיות התהוות מאין ליש כידוע וד"ל. אך עכ"ז בחי' מדת הניצוח גבוה בשרשו מן בחי' החסד וגם מן התענוג שבעצמות עד שיוכל להניח כל התענוגים רק מפני מדת הניצוח ע"כ א' והנצח זו בנין ירושלים דלע"ל שיהי' ע"י מדת הנצח דוקא ע"כ יהי' נצחי דנצח הוא ל' נצחית כו'.
והענין הוא כידוע שיש ב' מיני רצון, א' רצון המורכב בשכל וטעם או תענוג המלובש ברצון עד שכל נפשו נמשך בדבר הזה שרוצה להיותו בבחי' פנימיות ועצמיות שבו ממש. וכך יש רצון ותענוג העליון [שמלובש] בחכמה וטעם שהן התו"מ ובנש"י שעלו בפנימי' הרצון והתענוג כו' בבחי' עצמי', כידוע דישראל [oldpage_שלב] עבמ"ח391 כו', וזהו ג' קשרין392 דס"ר אותיות התורה393 וס"ר נש"י394 כו', והוא ענין הבחירה שבחר בתורה ובישראל ובבהמ"ק וירושלים עיר קדשו וכמ"ש גדול ה' כו' בעיר אלקינו הר קדשו395 כו', וכ"ה למעלה בירושלים ובבהמ"ק של מעלה כידוע. אך עכ"ז בחירה זאת יכולה לבוא בהשתנות מהיפוך להיפוך כאשר לא הלכו בנ"י בדרך ה' בתו"מ בא"י ועבדו ע"ז כו', כמו שהי' בב"ר וב"ש שנשתנה מרצון לרצון היפוכו למאוס בישראל ובירושלים [ו]השליכם לארץ אחרת, וגם המקום שבחר בו שזה396 הוא ירושלים ובהמ"ק הי' לחורבן ושממה כו'. וזהו לפי שבחירה זו הי' מצד רצון המורכב בחכמה שבתו"מ בטעם ותענוג, אע"פ שהוא בבחי' פנימי' כו' יש לו הפסק וחילוף. אבל בנין בהמ"ק וירושלים דלע"ל יהי' מלמעלה מן הרצון המורכב בחכ' שבתו"מ ולא מצד התענוג ואה"ר העצמות, רק מצד בחי' מדת הניצוח שהוא למעלה מן הרצון לגמרי ולמעלה גם מן התענוג הפנימי ביותר שהרי משליך כל התענוגי' הפנימים בשביל הניצוח כו', ע"כ אין לו שינוי והפסק לעולם. כי גם שישראל אינם ראוים כלל לגאולה ולבנין ירושלים ובהמ"ק ואף שכבר נפסק מהם עוז אה"ר העצמי' מפני רוע מעשיהם כו', עכ"ז מצד הניצוח שלא יהי' כרצון המנגד שהוא ס"א שנק' שטן שעומד לנגדו למשול בישראל ובירושלים (כי כל יניקה שלו אינו רק מחורבנה של ירושלים דאזלעו"ז כו', וכמ"ש אמלאה397 כו' לא נתמלא צור398 שהוא אדום399 כתר דק"נ400 רק רכח, גמחורבנה שהוא גלות השכינה בע"ש כו' אשר שלט האדם באדם401 כו', וז"ש מי זה בא מאדום כו' ויז נצחם כו' כנ"ל) יעמוד לנגדו בכל כח וגבורה בהגלות אוצרות עליונים כדי לבנות בנין ירושלים ובהמ"ק כמ"ש יגער ה' בך השטן ויגער בך הבוחר בירושלים402. ובחירה זו למעלה מן הרצון והטעם לגמרי רק תוקף הרצון בזה אינו רק מצד מדת הניצוח שנוגע בעצמות ממש, וע"כ יהי' בנין ירושלים דלע"ל נצחי' דא"ס ממש וכמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר, פי' לא יופסק ויבוטל לעולם כו' כי לא יהופך כלל מרצון לרצון היפוכו מטעם זו שבחי' הנצח אין בו שינוי ותמורה וזהו לא יכזב403 כו' כמו אשר לא יכזבו מימיו404 כו'. וזהו כי לא אד"ם הוא להנח"ם405 ולהתהפך מהרצון406 ע"פ שינוי החכ' וטעם כלל, אבל ניצחו[ן] זה הוא למעלה מבחי' אדם כי בחי' אדם הוא [ברצון] המורכב בחו"ב ותענוג כו' (שהוא [ה]תו"מ שנק' אדם פנימי וחיצוני407 כידוע) וז"ש במשיח וגבה מאד408 בהיפוך אותיות אדם409 כו' וד"ל.
והנה מבואר מכל הנ"ל שכל עיקר סיבת בנין ירושלים דלע"ל שיהי' נצחיות ויהי' בנינה בתכלית היופי והעושר גדול ו[ת]תפשט בכל א"י וא"י בכל העולם כמ"ש בגמ'410 וכמ"ש פרזות תשב ירושלים411 (כמשי"ת) היינו רק ממדת הנצח שעי"ז412 הוציא ובזבז כל אוצרות העליונים כו', וממילא מובן מזה כאשר יבנה ירושלים דלע"ל יתגלה בה כל אוצרות חמדה וכל טוב העליון הגנוז למעלה ברוחניות בא יבא413 בהגשמה (בגעה"ע וגעה"ת דעכשיו), והוא בחי' היופי והעושר המופלא שיהי' בירושלים דלע"ל שיקובץ בה מלמעלה ומלמטה מכל הטוב הנברר בע"ש דק"נ שכולם יביאו מנחה מכל טוב הארץ לירושלים כמבואר בכתובים [רבים] כל הנשאר בציון414 ובירושלים קדוש יאמר לו כו'. והטעם הוא מאחר שכל המכוון בכל ההשתל' דז' ימי הבנין דאצי' ובי"ע ברצון וחכ' וחסד כו' הכל בשביל הניצוח שיהי' באחרונה, והוא כאשר יעמדו החיצונים לנגדו כי הכל פעל ועשה בעצמו. ולזאת הי' [ה]כוונה שיהי' מדת הנ[י]צ[ו]ח ויבנה עי"ז דוקא בנין ירושלים, וע"כ כשיושלם הניצוח יגלה בה כל אורות עליונים ביותר ויהי' בה שמחת עולם הנצחי' ממש שהוא בבחי' א"ס ממש וכמ"ש והביאנו לציון עירך ברנה415 ולירושלים בית מקדשך בש"ע וד"ל. ויובן זה עד"מ מלך גדול שכבש כל העולם ונשאר לפניו מדינה א' קטנה לכובשה והוציא עליה כל אוצרות[יו] עד שכבשה שאז בגמר ניצוח המלחמה הזאת עשה משתה גדולה לכל שריו ועבדיו בכל מיני [כלי] יקר ואבני חפץ רכח, דויין הטוב ומיני מעדנים וציווה לשמוח בשמחה גדולה ועצומה בכל מיני ניגון ובכל כלי שיר ינג[נו] לפניו, ושמחה זאת אינה גדולה כ"כ רק מחמת שנשלם הניצוח שנצח למנגדו הגם שהוא קטן בערך מאד ולא השיג מזה הון וכבוד וגדולה כלל, אך מאחר שהוכרח להוציא כל אוצרותיו ע"ז וכ"ז הי' בתחבולה מכבר ע"כ יקר בעיניו יותר מכל הון וכבוד שהוכרח416 ותגדל השמחה ביותר (והוא מטעם הנ"ל שהנצח מגיע בעצמות הנפש ממש למעלה מכל התענוגי' הגדולים כו'). וכך יובן למעלה בבנין ירושלים דלע"ל שיהי' בשמחת עולם לפי שיהי' אחר תשלום הניצוח העליון כשיכבוש לע"ש דק"נ שיהופך מרע לטוב וכמ"ש אז אהפוך אל עמים417 כו' ורוח הטומאה יעב[י]ר418 לגמרי מן הארץ ויהי' נשלם הניצוח לאכפייא לסט"א [ו]לאהפכא חשוכא לנהורא419 לגמרי, שאע"פ שדבר קטן הוא כל יניקות הקליפות וגם מה שיבורר מהם. אך ניצוח הרצון הזה עולה למעלה מכל התענוגי' ש[ב]כל הון יקר כו', וע"כ [בזבוז כל אוצרות העליוני' שהוא מה שמגלה עמוקו' מני חשך כנ"ל ועיקר הכוונה הי' בתחלה בזה כדי שתבנה420 ] ירושלים שיהי'421 במדת הניצוח שיהי' בשמחת עולם דוקא, והוא כמ"ש שיעשה סעודה לצדיקים מלויתן422 כו' וישמחו ביין המשומר מוי"ב423 כו', וז"ש והנצח זו בנין ירושלים וד"ל.
אך עדיין אינו מובן למה בנין ירושלים יהי' דוקא ע"י מדת [הניצוח שהרי עיקר מדת] הנצחון אינו רק להשפיל למנגד ולהכניעו כנ"ל וא"ז שייך לבנין ירושלים דוקא (ואם מפני שלא נתמלא' צור כו', א"כ הרי ממילא יהי' זה שבמפלת הסט"א המנגד יהי' בנין ירושלים ואיך אמר והנצח זו בנין ירושלים דמשמע שזהו עיקר הנצחון דוקא). אך הנה באמת יש בזה ב' דברים, הא' ענין הכנעת והשפלת המנגד לאכפיי' לס"א כנ"ל. והב' הוא להוציא ממנ[ו] מה שבלע וגדל424 מן הקדושה הפנימי' ביותר והוא מה שעיקר חיותו הוא רק מחורבנה של ירושלים, ומזה בא עיקר הנצחון הגדול ש[י]בזבז כל האוצרות לבנות בנין ירושלים, אבל אם לא הי' מושל [בירושלים] ולא היו ישראל מובלעים בפיו כמו כי נבלע ישראל425 כו' לא הי' ניצוח זה כ"כ, כי באמת כל הגוים כאין נגדו426 כו' רק מה שהנחיל עליון גוים427 בהפרידו בנ"א והציב גבולות עמים הוא רק בשביל ישראל שהוא הפנ[ימ]י' וירושלים ובהמ"ק, והי' להיפך שינחלו בירושלים [oldpage_שלג] עיר קדשו ויהי' הטפל עיקר ועיקר טפל כו'. ולזאת יגדל הניצוח ביותר לבנות בנין ירושלים דוקא לעמוד הדבר רכט, אבמקומו, כי אין השכינה שורה רק בישראל ובירושלים כמו שהי' מקודם. וזהו כמשל בן המלך ואמו שנשבו ביחד ביד אויב אע"פ שסיבת השבי' הי' מצד הבן שלא הלך בדרכי אביו וציוה לאויב להשתעבד בו, עכ"ז י[כ]מרו רחמי האב על הבן ואמו שגרשם ויבא בנצחון גדול ליקחם מיד האויב אם הוא יעמוד לנגדו דוקא כנ"ל וזהו ויגער ה' בך הבוחר בירושלים דוקא.
והנה עם כל הנ"ל יובן מ"ש צדקת פרזונו פזרונו428 שפזרן429 לבין אוה"ע, דהנה [בזמן] ב"ר וב"ש חטאו ישראל בע"ז וג"ע וש"ד ושאר עבירות חמורות ופגמו הרבה מאד למעלה באו"כ דע"ס דקדושה שהוא ש[ם] הוי' בכלל, כידוע דיו"ד דש' הוי' הוא בחכ'430 (וקש"י בכתר431, וזהו הפושעים בי בגופא דמלכא432 שהוא הפגם באור הכתר כמו קרקפתא דלא מנח תפילין433 כו' שנק' פושעי ישראל בגופן כו') (וכה"ג בכל בחי' מקיף מאד434 דאור הכתר שהוא בראש בל"ת435 כמו גילוח הזקן ולבושי' דשעטנז וכלאים כו'). וכמ"כ בעריות החמורות436 [ו]ע"ז וש"ד וכה"ג, וכן מחלל שבת437 בפרהסיא שגם [ה]שבת נק' קדש438 שהוא ביו"ד דשם הוי' עיקר הפגם הוא בכתר שבחו"ב439 שנק' אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא440 כו'. אבל ביטול ת"ת441 ומבזה ת"ח שהוא הפגם ביו"ד דחכמה, וכן בביטול המילה כו' וביטול ק"ש442 הוא הפגם ביו"ד וה"א443, וכן בציצית במקיף דחכמה, וכמה מצות שהן במדות ונק' גופי תורה כו' וכללותן הן בו"ה שז"ש והנגלות לנו445 כו' שכולל רמ"ח מ"ע444 ושרש השס"ה ל"ת446 בי"ה447 כידוע, והפגם במצות צדקה הוא בה"א אחרונה448, וכן בהעדר קעומ"ש כידוע. והנה לא הי' אפשר להיות התיקון לפגמים רבים הללו שפגמו בשם הוי' דע"ס דאצי' שנק' חילול שם קדשו כו' כ"א ע"י המשכות מלמעלה משם הוי', והוא ממקום [ומ]מדריגה עליונה ועמוקה ביותר כדי שמשם ימולא ויתוקן כל הפגמים והחסרו[נות] הנ"ל. וז"ש ממעמקים קראתיך ה' [פי'] מעומק כל [העומקי'] שהוא מקור כל העומקים דע"ס כו' משם קראתיך למלאות הפגם דשם הוי' כו' וד"ל.
והענין יובן עד"מ הידוע במעיינות ומי449 בארות שנסתמו בעפר במקורם ואינן נובעין בו450, חופרי' בעומק יותר במקורם שמשם יש כח להחזיר הנביעה גם במקום הסתימה רכט, בלדחות העפר המכסה ולשטוף כל הסתימה (כמו וישב יצחק ויחפור את בארות דאברהם שסתמום פלשתים כו' לפי שחפר בעמקות הב[א]ר בעומק הארץ יותר דארעא חלחולי מחלחלא451 כו', ויש מעיינות סתומים בהעלם עומק הארץ עד שמגיע לתהום ונק' מעיינות תהום רבה452 שפקעו453 בזמן המבול, שהוא מקור כל המעיינו' ההולכי' בתחלה454 ע"פ הארץ וזהו שחפר יצחק ויצאו455 מ"ח כו' בבחי' היראה והתשובה שהוא למעלה ממעלת אהבה דאברהם כנ"ל). וכ"ש בנהר שנמשך מן המעיין שכאשר מתקלקל הילוכו מפני מקומות הנסתמים בעפר הנובע456, שחופרי' המעיין שלו דוקא בעומק יותר שיומשך משם הנביעה בכח ותוקף גדול ביותר ואז יתמלא הנהר בגובה ורוחב ומתמלא [על] כל גדותיו עד שיפתח וישטף לכל המקומות הסתומים והמקולקלים שבנהר ולא יחזור להסתם עוד בשום סיבה. וכל שחופרין במעיין בעומק ביותר, יותר יהי' הילוך הנהר בתגבורת חזקה ובריבוי גדול וכמאמר דנהרא מכיפי' מבריך457 (וכן מן הנהר אל הבריכות שמקבלים ממנו אם נפסקו הבריכות מן הנהר ע"י הסתימה כנ"ל בענין458 במעיין, מתמלא ע"י הגדלת הנהר במקורו במעיין כנ"ל). וכך יובן בנמשל למעלה [ב]מ"ש ממעמקים קראתיך הוי' שאומרים בעי"ת459 דוקא שהוא לעורר ההמשכה ממקור העומקים של המעיינות העליונים כמ"ש כי עמך מקו"ח460 כו' וכתיב באר מ"ח ונוזלים מן לבנון461 כו', וע"י הפגמים הגדולים שפגמו נסתמו אורות [ה]עליונים ואין לזה תיקון כ"א מעומק כל המעיינות ונהרות שלמעלה מן ההשתל' דע"ס דאצי' ובי"ע, שמשם דוקא ממילא יתוקן כל הפג[מי]ם ויתגלה462 כל חסרון אור שבכל ההשתל' דאבי"ע והוא ע"י שיעורר רוח ממרום העליון ביותר שז"ש ממעמקים דוקא קראתיך כו' כנ"ל וד"ל.
וביאור הענין הזה463 מבואר למעלה בענין מגלה עמוקות מני חשך, שיש עומק אחר עומק עד עומקא דכולא שהוא בחי' עולם הא"ס עצמו והוא בחי' [ה]עלי' באור העלם העצמי' שקודם הצמצום בקו"ח להאציל ע"ס ולברוא כו', שנק' ע"ס הגנוז[ו]' בעצמות המאציל שהם בכלל בחי' העומקי' דע"ס דאבי"ע. אמנם בד"פ464 הנה יש עומק למעלה מעומק גם [ב]ע"ס דאצי', והיינו בחי' ההעלם דאור הכתר שנק' אין לגבי גילוי רכט, גדאור החכ' שתמצא מאין ליש מבחי' אור הכתר, וכן [ה]העלם דאור החכ' שנק' אין לגבי בינה כידוע, וכן מבינה למדות כו' כידוע. וזהו כמשל הנ"ל בג' דברים בריכה ונהר ומעיין שהמעיין הוא בחי' ההעלם לגבי הנהר שזהו בחי' מעיין דחכמה שנובע בהעלם מאין ליש בהשגה דבינה שנק' יש כידוע, וכמשל שחופרים בעומק המעיין נתמלא הנהר לכל גדותיו לתקן המקומות המקולקלים שבה הסתומים. כך הוא בבחי' הפגמים שנעשים בה' עילאה דבינה (כמו בביטול ק"ש וכה"ג) כנ"ל, יפתחו להאיר באמצעות החפירה בעומק המעיין דחכמה יותר שהוא בבחי' ח"ס חכ' שבכתר שנק' שכל הנעלם מכל רעיון465, כידוע שקודם ביאת השפע מאור החכמה לבינה שנק' מעיין סתום או מעיין חתום משא"כ בגילוי אור דחכ' שנמשך לבינה נק' מעיין הגלוי כו', ונק' עומק הב'466 שממנו נעשה ממילא עומק בינה הנק' נהר467 כמ"ש ונהר יוצא מעדן468 כו' ומחמת ריבוי האור העומק דחכ' בבינה שנק' נהר נתמלא כל חסרון ופגם שנעשה בבינה ממילא כנ"ל. וכמו במצות ת"ת או שב"ת [ש]הוא בעומק דחכ' כנ"ל ותיקון הפגם שבבינה הוא469 בתשו' מעומקא דאין דחכ' כמשי"ת, וכשהפגם נעשה גם בחכ'470 כמו בחילול שבת ובביטול ת"ת ובבזיון ת"ח וכאפיקורסי' [כו'], יתוקן מעולם העליון ממנו והוא מעומק דחכ' שבכתר471 ונק' עכה"ע472 [ד]אפי' אור צח אוכם הוא. וכמו בדוגמא שאמר יען ניגש העם בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחוק473 ממני כו' והוא מצות אנשים מלומדה474 בלי כוונה כלל, שא"ז רק בחי' אחוריים שנק' עורף [כמו] כי פנו [oldpage_שלד] אלי עורף475 ולא פנים, ע"כ יחזור גם הוא בחי' הפנים העליונים והוא בחי' ח"ס הנ"ל שז"ש ואבדה חכמת חכמיו476 ובינת נבונים477 תס[ת]תר, מפני שנסתם ונפגם מעומק478 החכ' וכו'479 נבונים הנק' עומק דחו"ב [ד]י"ה שבנש"י שזהו עומק חו"ג480 שבלב ע"כ אז אמר ואנכי הסתר אסתיר481 פני ביום ההוא כו', שזהו בזמן הגלות דכנ"י בבחי' הסתר פנים לפי שהן בבחי' אחוריים כמ"ש ניגש העם482 בפיו כו' מן השפה ולחוץ כו' ולבם רחוק לגמרי מן המצות רק מלומדה מאבותיהם כמו בגלות האחרון ועכ"ז483 והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר על כי אין483 כו'. אך ע"י תשובה האמיתי' מעומקא דלבא כמ"ש ממעמקים קראתיך כו' כמו בעי"ת נעשה החזרת פב"פ כמ"ש השיבנו484 כו' (וכמשי"ת). וכמו"כ ע"י העומק דבינה נתמלא כל חיסרון ופגם שבמדות [העליוני' שהוא הוי"ו שזהו כמשל הבריכה שנמשכה מן הנהר שנפסק כו', וכמו שבעומק בינה שבלב יתוקן רכט, דהפגם במדות] דאוי"ר כו', וכן מעומק דמדות יתוקן הפגם שבמחדו"מ שזהו בחי' בי"ע485 למעלה וכידוע וד"ל. אך כאשר נפגם גם אור הכתר עצמו שלמעלה גם מח"ס הנ"ל (וכמו הפושעי' בי ממש בגופא דמלכא שנק' פושעים486 בגופם כנ"ל), אין תיקון רק בעומק העליון גם ממנו והוא מ"ם דממעמקים שלמעלה מעומק דכתר שהוא לתקן הפגם שברצון עצמו כמו בפר"ע גמור כמו והתברך בלבבו487 כו' בשרירות לבי אלך כו') שהוא בעצמות א"ס שנק' מקור כל עומק דמעיינות העליוני' שנק' סדכ"ס דלמתב"כ. וז"ש אנכי אנכי488 הוא מוחה פשעיך למעני ממש וב"פ אנכי489 היינו למעלה גם מאנכי דכ"ע490 כו' והיינו ע"י התשובה ממעמקי' כמשי"ת וד"ל.
ואמנם הנה עדיין י"ל למה מבחי' ההעלם דעומקי' [הנ"ל] דוקא יתוקן כל פגם וימולא כל חסרון דאו"כ בעשי'491 בכלל ובפ[רט] כנ"ל. אך הענין הוא לפי שכאשר בחי' ההעלם דעומקים הנ"ל באים לבחי' גילוי הרי נעשה כל בחי' חושך והעלם דחשך סתרו בחי' גילוי אור [שזהו גם בחי' סדכ"ס עצמו בא לגילוי למטה כמו] למעלה כנ"ל בענין מגלה עמוקות מני חשך, שהוא בחי' היריד[ה] דאו"י היפוך דאו"ח ע"כ גם כל בחי' פגם וחסרון שנעשה ע"י העוונות למעלה שנק' חשך התחתון יאיר וכמ"ש וגם חשך לא יחשיך ממך492 דקמי' כחשיכה כאורה ממש בשוה ממש כנ"ל, וע"כ מזה יכול להיות היפוך הרע עצמו לטוב [כ]זדונות שנעשו הן עצמן זכיות493 ע"י המשכת י"ג מדה"ר שנושא עון ועובר ע"פ494 כו' וכמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים495 כו' לפי שיעביר כל לכלוך עד שיטהר גם לטמא כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים496 כו' (כמאן דמסתחי בימא רבא497 כו'). ואמנם אין כח זה רק בעומקא דכולא שהוא עצמות אוא"ס שלפני הצמצום הראשון כנ"ל כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד498 ממש כנ"ל499, והוא בנעילה דיוכ"פ שנמשך סליחת העוונות בפ"מ למטה כמ"ש לפני הוי' תטהרו500 לפני הוי' ממש שזהו ממעמקים (כמשי"ת). אך הנה מהיכן יהי' [התעוררות] ההמשכה ממקורא דכולא שלמעלה מכל עומקים די"ס כנ"ל להפוך גם החושך501 לאור כנ"ל, הנה ז"ש ממעמקים קראתיך הוי' מצד אתעדל"ת שקראתיך בתשובה שלימה מלמטה למעלה ג"כ מעומק תעלומות נקודת הלב שנק' עומק[א] דעומק[א] שלמעלה גם מעומק דרצון ועומק דחו"ב כו', והוא מ"ם דממעמקים כו' שהוא בחי' יחידה שבנפש (שהוא מ"ם דצלם כו' רל, אשזהו ענין הבכי' בעשי"ת בכאו"א502 אפי' בקשב"ק503 כידוע בענין שכל מי שאינו בוכה504 בעי"ת אין נשמתו שלימה).
והענין הוא כידוע שיש בתשובה שבלב כמה מדריגות זו למעלה מזו כמו תשובה דנר"נ ומחדו"מ505 עד בחי' מקיף דחי' ויחידה כו', וזהו ענין תשובה תשוב ה'506 שנק' תשו"ת507 בתיקון הפגם בה' אחרונה בחי' מל'508 והוא בפר"ע שישוב ויקבל עומ"ש שלימה ביראה ופחד אלקי', [כמו] בר"ה שירא מיוה"ד509 והוא באמרו י"פ דמלכיות שתמליכוני עליכם510 כו', ובזה נכלל התיקון דתשובה במחדו"מ בפו"מ [כמו יעזוב רשע דרכו512 ואיש און מחשבותיו, והיינו בוידוי שאו' אשמנו כו' עד תעבנו תעינו כו' מעומק הלב בלב נשבר מאד ובבכי' ולעורר ר"ר על נפשו שנדחה ע"י עונות שלו בפו"מ וזהו מן המיצר513 קראתי511 ] מעומק תחתון [ש]זהו תשובה דנפש החוטאת בפו"מ כו', ואח"כ יש עומק עליון יותר בבחי' תשובה שבלב באוי"ר והוא [בחי' ה]רוח שהרוח תשוב אל [ה]אלקים514 ונק' עומק הלב, ואח"כ יש עומק עליון יותר והוא בחי' תשו' דבחי' נשמה דבינה במוח [ש]הוא [עומק] ההשגה האלקי' שנמשך בלב ונק' עומק בינה שבלב כמ"ש והשבות אל לבבך515 כו' אחר שישוב הוי"ו לה' תשוב ה' עילאה דבינה לבחי' עומק החכ' אחר שהוא הראי'516 שבלב כמ"ש במ"א. וזהו תשוב ה' ביו"ד517 שנק' תשו' עילאה517 כידוע, ואח"כ גם העומק דחכ' דבחי' אין שבלב ישוב גם הוא למעלה בעומק העליון יותר שהוא עומק נקודת הרצה"פ שבלב שאין טעם לרצון כלל כו', ואח"כ תשובה דבחי' יחידה שלמעלה גם מהרצון והיינו בעצמות הנפש ממש שיצעק מקירות לבו ממש בעומק דעומק הלב שנק' תעלומות הלב שהוא עומק הלב נשבר ביותר עד שמגיע518 לחייו ממש כראב"ד שיצאה נשמתו בבכיה519 וכה"ג, וזהו כל שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה כו'. וזהו ענין היו"ד עומקים בעי"ת עד עומק כשב"כ שהוא ביו"כ בנעילה שאומרים ז"פ הוי' הוא [ה]אלקים כו', כי הנה ע"י אתעדל"ת דוקא בתשו' בנרנח"י כנ"ל שזהו רק גילוי ההעלם מע[ומ]"ת מלמטה למעלה בעומק אחר עומק עד עומק העליון שבהעלם עצמות הנפש ממש שממנו מקור כל רצון טו"ר520 כו' כנ"ל, כך יהי' עי"ז אתעדל"ע ג"כ מלמעלה למטה עז"א ממעמקים קראתיך מעומק לעומק הע[ליון] רל, בדכשב"כ521 כו', דהיינו שיגלה כל העומקי' העליוני' מן ההעלם הראשון שנק' סדכ"ס שלמעלה גם מבחי' רצה"ע הפשוט הנק' ר[ע]דכ"ר522 והוא מ"ם דממעמקי' (כמו בחי' יחידה שבאדם למטה), שמזה523 ניתקן כל פגם וחסרון בי"ג מדה"ר שנמשך מר[ע]דכ"ר ואתגלי' במצחא כו' כמ"ש כי ביום הזה יכפר524 סתם למעלה מש[ם] הוי' היינו לכפר על ש[ם] הוי' שימולא כל חסרון כנ"ל. והסיבה להתעוררות התגלות עומקים הנ"ל בא מאתעדל"ת דוקא כמ"ש ממעמקי' קראתיך525 הוי' ממעמקים מעומק דעומק נקודת הלב כמ"ש לך אמר לבי526 בקשו פני בפנימיות [הלב ו]ממילא את פניך הוי' דוקא אבקש שי[ת]גלה מן ההעלם כו'. ואמנם באמת יש כח בעצמו' אוא"ס ב"ה שנק' עומקא דכולא שיתעוררו כנ"י בתשו' שלימה שיקראו מעומק הלב והוא ענין להחזיר פב"פ אעפ"י שהן בבחי' חיצוני' ואחוריים כנ"ל, והיינו בעי"ת שנתעורר כאו"א בתשובה שלימה ויצעק ויבכה מנקודת527 הלב כו' [וכמו השיבנו ה' אליך ונשובה ממילא פב"פ כו', וזהו ע"י שנמשך מעומקא דכולא מלמעלה למטה כמו] וכמ"ש528 ישוב ירחמנו ישוב מלמעלה [oldpage_שלה] למטה ואי' בזהר מאן אתר529 מההוא ע"ס530 שנק' סדכ"ס כו', שזהו מ"ש בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב531 כידוע, וע"ז אמר ממעמקים קראתיך להיות בגילוי למטה כמו למעלה ממש ואז יוכלו לשוב בתשובה שלימה דוקא ממקור כל העומקים דכח"ב כו', [ו]כמו כי או"א עזבוני532 שהן פנימי' או"א דאצי' מקור נש"י והוי' יאספני מרעדכ"ר שמשם מקור כל רצון טוב כו'. וזהו ענין כי הוי' הוא האלקי'533 שזהו עלי' דחו"ב בכתר כ[מ]"ש אם עוונות תשמר י"ה534 אדנ"י מי יעמוד שהוא שם אד' שבכתר כו', והן ז' עליות מהוי' לאלקי'535 העליון עד הכתר שבחכ'536 ומזה נמשך ז' ירידות מהוי' לאלקי' [ש]למטה להמתיק כל הדינין למלאות כל חסרון ופגם וכמ"ש לפני הוי' תטהרו עד שגם הטמא יטהר והרחוק נעשה קרוב כנ"ל וד"ל.
וזהו צדקה עשה ה' שפזרן בין אוה"ע כו', כי הנה הפיזור שלהם בין אוה"ע כו'537 היינו מה שעי"ז הן בתכלית השפלות ותכלית המיצר לבין העמים, לפי שהן [מ]פוזרים בארצות לא להם בשעבוד הגלות והצרות ואינם נחשבים לעם בפ"ע, ומאחר שנדחו בד' כנפות הארץ כמ"ש בד' רוחות רל, גהשמים538 פרשתי אתכם נאום ה'539 (שאם היו כולם קבוצים יחד נק' עם בפ"ע ויש להם התגברות כח מצ"ע כי הם כמו ציור אדם שלם ברמ"ח אברים שכ"א עוזר לזה בשיתוף כולם ביחד) (כדוגמא דדור הפלגה שא' ונעשה לנו שם540 אדם כו' (וע"כ פזרן541 כמ"ש במ"א), וזהו עיקר מעלת קיבוץ גליות שיהיו כולם יחד ש[י]אור אחדות ה' בהם בציור קומה דאדם שבצלם אלקים, כמו במ"ת שהיו ת"ר אלף542 כ"א543 כאיש א' ממש544 כמ"ש ויחן ישראל545 כו'. וזהו עיקר הגלות במה שנתפזרו בכל הארץ ואין לא' חיבור עם זולתו כלל כמו שאין ליד ורגל חיבור עם הראש). וזהו שהמן אמר ישנו עם א'546 מפוזר ומפורד בין העמים שאינם נחשבים בשם א'547 וגוי א'548 כלל, ובאמת פיזור זה לטובתם הוא שהרי גם שהן מפוזרים בין העמים נק' גוי אחד בארץ549, לפי שכל העמים מתבררים מכל הפיזור הזה כמו בנוהי דיצחק בגלותא דישמעאל כו' ובנוהי דאברהם550 כו' שמתחלפי' הגבו' בחסדים כו'. וכך הוא ענין הפיזור בפרט בכל המון עם ישראל תחת כל העמים להיות כ"א מברר [מ]מדריגתו בהיפוכו המנגדו כאשר יולדים בנים ונימולים ומקיימים תו"מ תחת השר ההוא כו'. ונמצא שכל הע"ש נכללים בהם ע"י הפיזור הזה אבל אם הי' רק תחת שר א' לא היו מתבררים שאר עמים, וכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' שהוא בחי' שם מ"ה דאדם (וכמו שהי' בדור הפלגה שנא' ויהי כל הארץ שפה א' ודברים אחדים שהוא לה"ק551 ) וכמ"ש והייתם לי סגולה552 מכל העמים דוקא, דהיינו ע"י בירור שיבוררו מכל העמים בהיותם בפיזור בגלות בין כל העמים כו' וכמ"ש אז יאמרו בגוים553 דוקא הגדיל ה' כו' (כמ"ש במ"א). וע"כ נק' גוי א' בארץ דוקא בהיותם בפיזור אוה"ע שמעלים כולם כא' וכמו שיהי' לע"ל, וזהו ענין הקיבוץ גליות אחר שהי' בגלות בפיזור דוקא שאז יבורר ע"י כל הגוים כמ"ש במשיח ונהרו אליו כל הגוים554 וכתי' כל העמים תקעו כף כו' כי ה' עליון כו' וד"ל.
אך באמת צדקה וחסד גדול הוא זה שפזרן לבין אוה"ע כו', כי מחמת הפיזור הזה נעשה בתכלית המיצר והשפלות בעיני כל העמים555, ומתוך המיצר והחושך [ה]גדול יצעקו אל ה' בצר רל, דלהם556 בתשו[בה] שלימה מעומקא דלבא שהוא שנק' עומ"ת ביותר כמ"ש בצר לך ומצאוך כל הדברים כו' ושבת עד הוי'557 כו'. וכל שישראל יורדי' בתחתית המדריגה ביותר זהו כמשל היושב בבור558 עמוק ביותר שבתוך [ה]עומק ההוא רק חושך ולא אור מפני עמקותו בתחתית הארץ, כך כשישראל בירידת המדריגות בתכלית השפלות והמיצר וטמאים559 בעיני הגוים ביותר כמ"ש למתעב גוי560 כו', ומשם הם צועקים בתשו[בה] עמוקה מקרב הלב בעומק יותר, כידוע בגלות מצרים דכתיב וימררו [את] חייהם561 כו' ותעל שועתם לפני ה'562 כו' אחר השפלות בירידות המדריגות ביותר בעינוי563 ולחץ גדול שזה קשה יותר מעול העבודה שעבדו במצרים כו', לפי שהשפלות הוא שנק' עומ"ת כו' ובאים לבחי' לב נשבר ביותר ועי"ז מעוררים למעלה מבחי' עו[מ]"ר דוקא, דהיינו שנגלה עמוקות העליונ[ות] מחושך העליון הוא מבחי' סדכ"ס עצמו כנ"ל ומשום דעו[מ]"ר אינו שורה רק בעומ"ת564 דוקא כמ"ש אני מרום וקדוש565 כו' את דכא ושפל רוח566 כו' וכן אל מי אביט567 כו' וכה"ג.
(אך עדיין א"ז מובן דאם עיקר הטעם הוא רק ענין המיצר והשפלות מה זה שאמר פזרונו שפזרן בין אוה"ע דוקא, מה שייך ענין הפיזור לזה דהלא גם אם היו כולם תחת ממשלת שר א' היו יכולים להיות במיצר ושפלות כמו שהיו כולם כא' במצרים כו', או כמו שהיו בימי אחשורוש568 ובגלות בבל וכה"ג, ולמה בגלות האחרון דוקא הן מפוזרים תחת כל העמים (כמ"ש ויתהלכו מגוי אל גוי569 כו' שלא הי' כן בגלות הראשונות כו'). וצ"ל משום דד' גליות הן בדוגמא דד' נהרות570 ונהר נילוס דמצרים שהוא פישון571 הי' הראשון, וגלות האחרון הוא הנק' נה"פ572 שזה יהי' העברה הב' בימוהמ"ש בנהר מצרים כו' שיהופך אל עמים כו', [ו]ע"כ פיזרן לישראל לבין אוה"ע כדי שיבררו ע"י שם מ"ה דאדם בתו"מ לכל העמים דמ"ה מברר לב"ן573 דנוגה שהן ז"מ דתהו574 שהן בבחי' ב"ן, והן ז'575 אומות576 נגד ז' מדות577 דנוגה וכאו"א כלולה מי' שהן ע' וכאשר יבורר גם בבחי' ג"ר כח"ב שהן קני קניזי579 וקדמוני578 שהן עמון ומואב ואדום580 שזהו שיהי' בהעברה שני' בנהר רלא, אמצרים שיקבץ מאשור581 כו' שיהי' מספר בנ"י כחול הים582 כו', לפי שאמר בהנחל עליון גוים כו'583 בהפרידו בנ"א שהן נפשות עשו584 טורי דפרודא585 מז' מדות דתהו שיצאו בבחי' תיקון אחר המבול שהן ג' בני נח שמאלה נפצה כל הארץ586 אזי יצב גבולות עמים כו' שהן ע' למספר בנ"י שהן ע' נפש דיעקב587 כשמבררים לע"ש דנוגה ע"י שם מ"ה (וכידוע במ"ש ואעשה אותך שם דוקא לגוי גדול588, דהיינו בדור הפלגה שהיו ס"ר589 ורצו לעשות להם שם מ"ה באחדות החיצוני' שלהם שלא יצטרכו להיות בבחי' ביטול590 לאין ומ"ה דקדושה כמ"ש במ"א, והי' זה לפי שכל אומות היו מדברים בלה"ק שמייחד את כולם וע"כ בלל לשונם והפרידן זמ"ז כמו שהן בשרשן ענפין מתפרדין591 [oldpage_שלו] דז"מ דתהו שהן זת"ז592 כו'. וזהו פיזור לרשעים הנאה להם593 שלא יהיו בקומת אדם יחד שלא יחר[י]בו העולם כו', והן סיבת הפ[י]ר[ו]ד[י]ם בין כל העמים כו', ולהיפוך יש בהם אהבת רעים בפרט שהוא ענין האחדות שהי' בדור הפלגה היפוך אחדות האמיתי דקדושה האלקי' (כמו האפיקורסי') מצד גלות דשם מ"ה דאדם דקדושה).
והנה ידוע דס"ר נשמות דדור הפלגה הוא שנתקנו בס"ר נש"י594 שנולדו במצרים (שנמשכו מניצוצות שנפלו בנהר נילוס שהובררו חלק החמישי595 שראוים המה לקבלת התו"מ פב"פ שזה יחוד דשם מ"ה דהוי' דאדם העליון, ובזה נתק[נו] ס"ר [של] דור הפלגה שרצו לעשות שם כו'. ודורות הבאים אחר דור דקבלת התורה בה"ס עד בימי דוד ושלמה תיקנו יותר. ועשו הגדלה וריבוי באו"כ עד למעלה מעלה מבחי' גדלות דאו"א כו'. ואמנם כ"ז רק בבירור ז"מ שהי' בשבירה ונתקנו ע"י א"י, וחזרו לקלקולן בחורבן בהמ"ק שחזרו ישראל להיות בגלות ארץ העמים לתקן ולברר לז"מ דתהו שנכללים בהם כל הע"ש דנוגה. אך שלימות הבירור הוא בגלות האחרון דוקא שפזרן בד' רוחות העולם בין כל העמים שפיזור זה לצדיקים דנש"י מצד העצם א' ועמך כולם צדיקים596 שהן בציור אדם העליון, וע"כ גם בפיזורם אינם נפרדים כלל זמ"ז, ואדרבה פיזור זה לטובתם הוא שיהי' גוי רלא, בא' בארץ בהיותם מפוזרים בין כל העמים דוקא, שאז יעלו ויבררו להביא כל הע"ש דנוגה לאחדות אמיתי כל משך זמן גלות האחרון ע"י תו"מ ותפלה שלהם עד בימוהמ"ש שיתקבצו אליו כל העמים כמ"ש ולו יקהת עמים597 גם אדום ומואב כו' (וסימן ודוגמא לדבר זה הוא בכל חג הסוכות בע' פרי החג598 שהוא בשביל בירור דע"ש599 דנוגה כמ"ש הללו את ה' כל גוים600 כו' ואח"כ בש"ע נכללים כולם בישראל גוי א' בארץ והוא מלך הח' דמשיח שנק' הד"ר601 שמברר לכל הז"מ כו', וזהו ביום השמיני שלח602 המלך603 את העם כו' כמ"ש במ"א). וזהו הוא פר"ת הוא דמעיקרא605 שהוא נהר נילוס606 דמצרים604 כמ"ש למען תזכור607 כו' [ו]כמ"ש כאשר הי' בעלותם608 כו', לפי שהן [היו] הס"ר שנפלו מדור הפלגה כנ"ל ועשו פרי למעלה והגדילו במאד עד שהי' [ל]מספר כחול הים שלא ימד כו' [כמו] עד דוד הגדיל609 וכתיב הגדיל ה' לעשות610 וכמ"ש הקטן יהי' לאלף611 כו' וד"ל.
וזהו צדקת פרזונו כו' שפזרן כו' נק' צדקה כו' כמו זורע צדקות612 כו', כי נש"י בכל דור נזרעים למטה מאור הזרוע לצ"ע בכל [ה]ע"ש שהם מפוזרים שם כמ"ש וזרעתיה לי בארץ613 כזורע קב להוציא כמה כורין614 כידוע, וכמ"ש הלוך ילך ובכה615 נושא משך הזרע שזהו אור הזרוע לצ"ע להיות שרש616 נשמ[ו]ת רשעים שיאבדו כו', ולפי שבלתי ידח ממנו נדח617 כמ"ש אז תעבורנה הצאן ע"י מונה618 אעפ"י שיהי' לאין מספר כו', ע"כ אמר בא יבא ברינה619 כו' משום דזריעה זאת הוא בשביל בירור הניצוצות דע"ש דק"נ כו' ע"כ נק' צדקה בה' להחיות רוח שפלים620 כו' שהוא בחי' מה שישפיע לכל כו', וזהו זורע צדקות מצמיח כו'. ויש צמיחה של צדקה כמו כי כארץ תוציא צמחה621 כו' כן יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים דוקא (וזהו בכל ר"ה שנק' מלך על כל הארץ622, וזהו שא' שצדקה עשה עם ישראל שפיזרן כו' שבצדקה זו יצמחו לאין שיעור כאשר יהי' קיבוץ גליות כמ"ש אם יהי' נדחך623 בקצה השמים כו'. וזהו הסימן לתכלית היחוד אמיתי שבנש"י שנק' גוי א' בארץ למהוי אחד רלא, גבאחד624 ממש והפיזור הזה אינו פיזור ופירוד כלל [וכלל] שהרי מיד ישובו כולם כא' ולא עוד אלא שיעלה עמהם כל העמים כמ"ש לעבדו שכם א'625 כו' וכמ"ש והחזיקו626 כו'). וזהו צדקה תרומם גוי627 כו' וכתיב בצדקה תכונני628 והיינו ע"י צדקה שפיזרן בין האומות שמקיימים שם תו"מ וכמ"ש וצדקה תהי' לנו629 כו', ולמעלה צדקה העליונה שנק' צדקת פרזונו דבחי' צ"ע הנ"ל בישראל דוקא בכל מקומות מושבותיהם בפיזור בין כל העמים שפיזור זה עושה יחוד גמור (משא"כ פיזור לרשעים שעושה פירוד גמור כפיזור דדור הפלגה, וא"כ מובן דפיזור זה דישראל יתקן לפיזור ופירוד דדור הפלגה שהן ע' אומות מאחר שהן מס"ר דדוה"פ630 שנפלו בנהר נילוס כו' וד"ל.
וזהו והנצח זו בנין ירושלים דוקא כנ"ל. דהנה עיקר הטעם [ל]מה שפיזרן לבין אוה"ע הוא בשביל שיבואו עי"ז לבחי' הנצח כדי שיגאלם ע"י מדת הנצח ויהי' בנין ירושלים נצחיי' וכנ"ל. כי הנה מ"ש א"ת פרזונו אלא פזרונו י"ל הטעם למה לא נק' פרזונו כפשוטו שהוא בחי' ההתגלות בגילוי אור החכ' או הנבואה ורוה"ק שנק' פרזון כמ"ש חדלו פרזון בישראל631 כו' כמו ערי הפרזות632 שפרוז ופתוח633 בלי חומה מקפת ומסתרת כידוע). אך הענין הוא כמבואר למעלה בענין מגלה עמוקות מני חשך כו' שהוא בחי' גילוי ההעלם דחושך סתרו כו'. והנה יש בזה ב' אופנים, הא' כאשר ההתגלות בא מבחי' ההעלם שהוא המקיף, כמקיפים דכתר שהוא הרצון והתענוג שלמעלה מן השכל והטעם שבא בגילוי להיות בבחי' או"פ כמו שהחכ' מאי"ן דכת"ר תמצא בגילוי, וכה"ג בבחי' המדות שבכתר שבאים בבחי' גילוי אור, וכמו מדות דעצמו' הרצון שבהעלם מאירי' בגילוי. וזהו שהמקיף נעשה פנימי הוא שנק' פרזון כערי הפרזי שמגולה מן ההיקף, כך העומק של החכ' שבמוחין באי' מהעלם634 לגילוי כחכ' שניתן לשלמה ומשיח דכתי' בי' ישכיל עבדי כו' וכגילוי סוד ה' ליריאיו, וכן מדות דאה"ר ורב חסד העליון שבא בגילוי635 במל', וכך הוא גילוי אור הנבואה. וזהו צדקת פרזונו בישראל ש[נ]פתח כל בחי' העלם דמקיפים דכח"ב ומדות (וזהו מקול מחצצים636 בין משאבים שם יתנו כו'), והן כל אוצרות חיים העליונים כשהן גנוזים וסתומים בהעלם אחר העלם עד בחי' סדכ"ס עצמו שיפתח מן ההעלם לגילוי כמו יפתח ה' לך637 את אוצרו הטוב כו' והוא אוצר החכ"ע638 והיר"ע כנ"ל בענין מגלה עמוקות מעומק לעומק כו'. אך גילוי זה הוא בא בהגבלת הכלי בכלים מכלים שונים כמו לע"ל שתמלא הארץ דעה את ה'639 וישפוך רוחו על כ"ב640 כו', כמו עכשיו בגעה"ע ובגעה"ת וכך641 רלא, דבריבוי [oldpage_שלז] הכלים דנשמות ומלאכים, וכמו בכל חדש ושבת [נ]פתח פתחים ושערים העליונים שער הפונה קדים642 שסגור הוא כו' וביום השבת וחדש נפתח וכן במועדים ורגלים, ולפעמים נפסק הגילוי אור הזה כמו שנפסקה הנבואה ורוה"ק בנביאים אחר החורבן643. וכך בכלל ישראל נפסק צ"פ644 כמ"ש חדלו פרזון בישראל כו' וכה"ג, ולא נגלה האור האלקי בנש"י בניסים645 בפו"מ כו' כמו אותותינו לא ראינו646 כו' רק בלבושים והעלמות נעלמות647 בדרך הטבע, ואם יבא לפרקים איזה גילוי מן ההעלם יבוא בגבול כו'. אבל אופן הב' בגילוי העמוקות בנפלאות הגנוזים באוצרות עליונים הוא ענין הבזבוז האוצרות העליונים, שזהו כמו במשל הבזבוז של אוצרות הגשמים שאין ניאותין מהם לעולם648 ולא נגלה לעולם בהיכל המלך ובית המלך רק בעת המלחמה ניתנו להוצאה, שזהו הנק' בזבוז שנעשה מן הקדש חול שהוקר649 מאד מאד שלא ראו עיני אדם נמסר ל[צורך] הוצאה בדברים פחותים הנצרכים למלחמה, ולפי שעה לבד שהולכים וכלים ונמכרים650 כי נמכר כל כלי יקר ונתנו ביד אחרים להחליפן בעד דברים פחותים כמו כלי מלחמה ומזון לעם וכה"ג, שזהו כמו הבזבוז שבוזזין להון יקר וכל אבני חפץ לזרים בשוקים וברחובות שהכל קונין אותם, או יתן אותם בעבור הנצרך לפי"ש651 למזון ולבוש וכלי מלחמה וכה"ג וד"ל.
והנמשל מזה יובן בענין בזבוז האוצרות העליונים שיורדים מהעלמם מלמעלה מעלה למטה מטה ביותר והוא בשביל ניצוח מלחמה לכבוש ולאכפיי' לס"א כו', כמו ליתן כח לנשמה האלקי' ע"י יר"ע וח"ע כדי שיוכל לכבוש להרע דיצה"ר ברוגז ולהפילו ולהכניעו, והוא כמו אוצר של יר"ש או אוצר הח"ע שמתלבש ונמשך רק652 בלבוש שק בדברים פחותי' שהוא [ל]לבוש כלי מלחמה לנצח הרע שבקרבו כו', רק בשביל ניצוח שהוא תוקף הרצון למעלה מן החכ' והטעם כנ"ל, שלזה צריך בזבוז של אוצר י"ש שלמעלה מגילוי אור דח"ע שבא מן ההעלם דמקיף דכתר שאינה רק במדה וליח"ס בהצנע לכת דוקא. אבל בחי' בזבוז של אוצר דיר"ש בא לכל בשוה יהי' מי שיהי' מלביש לנפשו בכל תוקף ועוז לנצח את היצה"ר שזהו בחי' תענוג גדול יותר מכל התענוגי' הפנימי' שברצון וחכ' הנק' פרזון כנ"ל וד"ל. וז"ש א"ת פרזונו אלא פזרונו דוקא שהוא בחי' פיזור דאוצר עומק העליון שמבזבז אותם למטה מטה שלא הי' מגלה כלל מבחי' פרזונו רק בשביל הניצוח לנצח למנגד דוקא וד"ל (וכמו שיש בדוגמא זו בניסים ונפלאות העליונים שנתגלו למטה בכל דור גם עכשיו רק לנצח האויב ולא בזכות אהבת ישראל, כמו רלב, אשהי' במפלת סנחריב לפי שנערי אשור גדפו653 כו' ולא בזכות חזקי', וכן במצרים לפי שפרעה הקשה לבו וא' מי הוי'654 כו' יצא הוי' בכבודו ובעצמו והכה כל בכור כו' כמ"ש ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כו', וכך כל האותות והמופתים שהיו במצרים ובקי"ס שהוא ע"י גילוי בחי' האורות העליונים הגנוזים כו' שנק' נפלאות העליונים כמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו655 דוקא כו' וכן א' לע"ל כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות מבחי' סדכ"ס שמגלה עמוקות כנ"ל).
והנה מבואר למעלה בעיקר בחי' מדת הניצוח שהוא מתעורר דוקא בהיות מנגד המנגד לרצונו656 (והוא מושל בדבר האהוב לו ויקר בעיניו כבנו וכה"ג)657 וא"ל הי' מנגד658 לא הי' בניצוח כלל, כי מצד עצם הדבר אין לו רצון ותענוג בזה כלל, ואין מי שעומד בעבורו ראוי כלל כמו כאשר אין זכות לישראל מצד עצמם כלל, ואמנם כשיש מנגד אז דוקא מתעורר הניצוח שגובר על כל רצון ותענוג לבזבז כל הון יקר כו'. וכך הוא גם כאן בפיזור ישראל בין כל העמים והן בשעבודים גדולים וירושלים ביד זרים אז מתעורר בחי' ניצוח העליון, והיינו לבזבז כל האוצרות העליונים הגנוזים למעלה מן זמן קדמון659 [כו'] כנ"ל במ"ש מגלה עמוקות מני חשך כו' שנק' אוצרות החיים העליונים [הנעלמים] בהעלם אחר העלם רק כדי לאכפייא לסט"א אעפ"י שאין זכות לישראל כלל. וזהו צדקת פזרונו ולא פרזונו, דהיינו מה שפזרן לבין אוה"ע משום דפיזור זה כדי שיבוא לבחי' הניצוח עי"ז אח"כ מצד המנגד שמשתעבדי' בהם כו' ויגאלם ויבנה ירושלים בניצוח זה ע"י שמגלה עמוקות שהוא בזבוז האוצרות כנ"ל. וא"כ הרי בחי' חסד וצדקה גדולה הוא הפיזור הזה בתחלה כי לזאת הכוונה פזרן שיהיו משועבדים תחת ע"ש ויגאלם מהם ע"י הניצוח וד"ל (ובאמת עדיין אין זה מובן דמה שייך פיזור זה בין כל אוה"ע דוקא לענין הניצוח נגד המנגד דגם בגלו' א' כמו בגלות מצרים וגלות בבל הי' מתעורר בחי' [מדת] הניצוח, ועוד מה שייך הניצוח לענין הפיזור דוקא ולמה פזרם660 כו'. אך הנה מבואר למעלה בפי' פזרונו שהוא בחי' פיזור שבזבז כל האוצרות עליונים בשביל הניצוח דמלחמה. והנה יש עוד פי' בפזרונו ע"ד הנ"ל בבזבוז של האוצרות העליוני', והוא מה שנתפזר אור הזרוע לצ"ע להמשיך נשמות ישראל661 בכל דור ודור כפלי כפליים כיוצאי מצרים, ואעפ"י שביצי"מ היו רק ת"ר אלף662 ונולד מהם [עוד] ת"ר אלף663 [עד] שבאו לא"י עם יהושע ובניהם אחריהם דור אחר דור עד חורבן ב"ר וב"ש עד זמן דור אחרון דביאת משיח, הכל רלב, בנמשך מאור צ"ע שהוא מן הנשמות הגנוזים באוצרות עליונים שנק' אוצר הנשמות כמ"ש אין בן דוד בא664 עד שיכלו כל הנשמות מן האוצר ששמו גוף כו' והרבה נשמות יורדים בגופים והן צדיקים והרבה הן רשעים והולכים לאיבוד כמ"ש הלוך ילך כו' כנ"ל. וידוע דכל הנשמות הנזרעים למטה הן משוקעים בשר של הארץ ההיא665 שהוא לבוש החשמ"ל דבחי' נוגה דמל' דעשי' כמו ת"ר אלף שנולדו במצרים שיצאו משר של מצרים כו'. וכך בכל דור ודור בכל מקומות גלות ישראל בין אוה"ע כל אשר יולדו שם נמשך מאור הזרוע לצ"ע בע"ש שלמעלה ויורדים למטה בנה"ט כידוע במארז"ל דלא גלו ישראל בין אוה"ע רק להוסיף גרים כו' שהן נשמות666 שבגופים שנק' גרים שבאו מנוגה דעשי' ונעשים ישראל בקדושה שבתו"מ שעושים שם, ומזה שרש תוס' יניקת הע"ש, וע"כ פיזרן לישראל תחת כל ע"ש שיוצאי' מהם הניצוצי' דקדושה כמ"ש בהיותכם מתי מספר667 כו' ויתהלכו [הניצוצות] [oldpage_שלח] מגוי אל גוי668 לא הניח לאיש לעשקם669 כו' שלא יאבד אפי' ניצוץ א' אע"פ שיערימו סוד670 כו' והוא קיבוץ גליות כו' [מ]כל העמים כו'.
וזהו צדקת פרזונו פזרונו בחי' צדקה וחסד מצ"ע כמו כי צדיק ה'671 צדקות אהב כו', והוא מה שפיזרן לניצוצות קדושות672 בע"ש מאור הזרוע לצ"ע בכל דור שזהו הכל מאוצר הע[ליון] כו'. וזהו כמו בזבוז האוצרות כו' שמבזבז והפקיר הכל ולא ליח"ס וצנועים673 שראוים לזה שזהו שנק' פרזונו בגילוי אור הגנוז לחכמים ונביאים כו', אבל נש"י שיגלה אור הגנוז בהם [מ]סדכ"ס למטה בגופים שנמשכו מנוגה דעשי' זהו כמו בזבוז האוצרות ממש הנ"ל שנק' פיזור, כמו שמפזר הון רב לשפלים ולכל674 בשוה ומפזר רב תבואות בשני הרעב ולהחיות עם רב675 כיוסף צ"ע שהוא השליט676 כו' [ו]הוא המשביר בר לכל [עם] הארץ, כדי שיקבלו ע"ש יניקה ויצאו מהן אח"כ בריוח גדול כמ"ש חיל בלע ויקיאנו677 חיל רב דניצוצי' הנ"ל ויקיאנו כו', והוא לע"ל שיהופכו גם הם לקדושה. וזהו יתרון האור הבא מן החשך דק"נ, וכן בהיפך הרע דנה"ב כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך כו' שנק' טוב מאד כידוע, ולזה הטעם נתלבשו המצות בדברים גשמיי' דק"נ שזהו ג"כ ענין בזבוז אוצרות הנ"ל שהרי שורש התו"מ בפנימיות האור הגנוז באוצר החכ"ע כו' וד"ל.
ואחר כל הנ"ל678 יובן בתוס' ביאור מ"ש והנצח זו בנין ירושלים שזהו ע"י שפיזרן לבין אוה"ע בתחלה שזהו כמו בזבוז האוצרות כנ"ל כדי שירוויח בהן הון רב יותר, והוא רלב, גכאשר יוציא[ו] מע"ש כל הטוב הגנוז בהם מרפ"ח ניצוצין כו' בהיפוך חשך לאור ע"י נש"י שבאו בגופים בכל מקומות מושבותיהם בין כל העמים, ולהיות שזה עיקר חיות של הע"ש לא ירצו בגאולת ישראל להוציאם מרשותם ולא עוד אלא שישתעבדו בהם כו', ע"כ יבוא לכלל ניצוח שבא מב' דברים. הא' להכניעו למנגד שיבוטל אליו והוא מה שיהפך אל העמים679 כו'. והב' מה שנש"י חבל נחלתו הם בשעבוד תחתם וכל הכוונה הי' בפיזור זה שיצאו מהם ברכוש גדול ביתרון האור מן החשך כנ"ל, ע"כ יגדל מדת הניצוח ביותר שכל עיקר הניצוח הוא בסוף יותר מבתחלה, שכאשר יבזבז כל האוצרות ופיזרן כו' עתה ישארו כל הניצוצות ביד זרים ויחז[י]קו בזה לעמוד לנגדו כו', ע"כ נתעורר מדת הניצוח ביותר לעמוד לנגד ריבוי כל המנגדים וכל הע"ש שכולם כא' [י]עמדו לנגד ועוזרים זל"ז להתפשט בנש"י המפוזרים ולא להניחם לקבוץ יחד בירושלים כו'. וזהו ה' כגבור יצא כאיש מלחמות כו' על אויביו יתגבר יריע אף יצריח680 כו'681, וכתיב הנה ה' עומד לריב עמים682 וכה"ג א' ה' יחתו מריביו683 כו' (ודוגמא לזה בכל ר"ה שבני האלקי'684 מארי דדינין685 מבחי' הגבורות דנוגה דע"ש שנק' בני רברבניא686 עומדים לנגד ה' דבחי' חסד העליון הפנימי, ויבא גם השטן הוא היצה"ר688 כו' בתוכם687 בגבורו' ודין קשה לגמרי. אך מפני שכולם עומדים לנגד בבחי' דין, אז דוקא מתעורר בחי' הניצוח שלמעלה מן הטעם ויגבר חסד על הדין ויגער בשטן הנ"ל כמ"ש689 [יגער ה' בך השטן] ויגער ה'691 בך הבוחר בירושלים כו' כנ"ל690 ). וז"ש בש"ע תחלה ולמלשינים אל תהי תקוה כו' שהן המקטרגים הרעים ביותר כו', ואח"כ על הצדיקים ו[על] החסידים ראשי נש"י עד הקטנים תשב"ר ועל כל כו' שיהי' להם למשען ולמבטח להוציאם ולגאלם שזהו קיבוץ גליות, ואח"כ [יהי' בנין ירושלים וכמ"ש] ולירושלים עירך ברחמים תשוב (כמשי"ת בסמוך בענין פרזות תשב ירושלים) ואח"כ את צמח דוד עבדך כו' שכ"ז ע"י ניצוח דוקא. וכן בבהמ"ז אומרים על הארץ ואח"כ רחם ה' על ישראל ועל692 ירושלים שיבנה ירושלים ברחמים כו' דהא בהא תליא. והיינו פזרונו שיהי' פרזונו דבאמת ענין א' הוא שאותיות א' להם שיהי' פרזון בגילוי אור אלקי על כל בשר כמו ואשפוך את רוחי כו' ונבאו בניכם כו' וכן ונגלה כבוד ה' וראו כ"ב693 כו' וכמו כי כולם ידעו אותי מקטנם694 כו' (וכמו בקרי"ס שראתה שפחה על הים695 כו'), שזהו כמו בזבוז האוצרות לכל בשוה ונק' צ"פ בישראל כמו שיהי' צדקת פזרונו שפזרן לבין אוה"ע מפני רלב, דשישמחנו כימות עניתנו696 כו', וזהו פרזות תשב ירושלים (כמשי"ת).
ומעתה י"ל שרש ענין ש"ת והוש"ר697. הנה מ"ש צפ"ר הוא פרזונו ממש כפשוטו, אך הנה כתי' פרזות תשב ירושלים כו', וי"ל מהו הרבותא והמעלה כאשר תהי' ישיבת ירושלים בלא [היקף] חומה כלל כערי הפרזות והלא עיקר698 [ה]מוקפת חומה משובח הרבה699 יותר ובפרט [ל]ענין המלחמה שהחומה מגינה עלי' מכל אויב כידוע. הנה הוא בא לומר בזה ב' דברים, א' שירושלים דלע"ל לא תהי' צריכה לחומה כלל, כי עיקר ענין היקף החומה הוא לשמירה מן האויב לבד שלא יוכל לגשת אל העיר. אבל לע"ל לא יהי' שום אויב ומנגד כלל לבחי' הקדושה האלקי' כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ לגמרי, [וגם] כל ע"ש דנוגה יהפכו לקדושה האלקי' כמ"ש אז אהפוך אל עמים כו' כנ"ל, כי יגלה כבוד ה' וראו כ"ב כו'. ומאחר שאין מנגד כלל שיצטרך שמירה לפניו ע"כ לא יצטרך אז לחומה לשמור לירושלים לכך א' פרזות תשב ירושלים. משא"כ עכשיו [ש]יש בחי' מנגד לסט' דקדושה שהן ע"ש דקליפת נוגה ע"כ א' על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים700 כו', שצריך לחומה לירושלים שלמעלה והופקדו שומרים על החומה לבל יקרבו זרים שם לקבל יניקה מאור האלקי השוכן בירושלים, כך הוא בירושלים שלמטה שהן המזכירים את ה' לבל ישלטו אויבים בירושלים כו'. וזהו עיקר ענין החומה המקפת לעיר דהיינו ענין הב' לבד השמירה מאויב שלא יכנס למלחמה אלא גם משאר זרים שלא יכנסו לעיר ירושלים לקבל מקדושתה, והחומה הוא ענין הגבלה שמגבלת תחום העיר ויושביה בהיקף סביב לה מכל צד בב' ענינים. א' הגבלת אור הקדושה שבה שמוגבלת עד החומה כידוע ביו"ד קדושות701 שבירושלים הי' הקדושה האחרונה החיל והחומה לענין מעשר וכמה דברים. והב' בהגבלת החיצוני' שעומדים מחוץ לירושלים שיגבל להם החומה כמו התחום שניתן להם לגבול ומדה לומר עד פה תבוא ותו לא כמו תחום שבת וכה"ג, [וזהו] על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו'. ושמירה זו היא בשביל זרים שהן החיצוני' שלא יקבלו יניקה מן הקדושה כו' (והוא ע"י [oldpage_שלט] השומרים העומדים על השערים ששומרים אותו703 בלילה702 והופקדו שומרים על השערים בלילה דוקא, אבל ביום השערים פתוחים לכל יוצא ובא בשערי ירושלים כו', כך הוא בשערי ג"ע כמ"ש בזהר דתרעי דג"ע אסתימו בלילה704 כו'. והענין הוא לפי שבאמת עיקר רלג, אהגבלה דקדושה זאת היא בבחי' הפנימי דוקא שהוא מבחי' גילוי שכינה שבהיכל ק"ק בבהמ"ק והר הבית עד חומת ירושלים שהוא בחי' מל' שבמל'705 ושם נעשה הגבלה זה בהיקף של שמירה כנ"ל, אבל חיצוני' השפע נמשך [מ]ירושלים שלמעלה לכל העולם גם [ל]ע"ש דנוגה אחר הפסק החומה והוא ביום דוקא, לפי שחסד אל כל היום706 לכל העולמות הרוחני' העליוני' שיש שם ג"כ פנימי' וחיצוני' כמלאכים ונשמות [ו]נוגה הנק' חשמ"ל כו') כמו שהי' נמשך מעשן המערכה של הקרבנות לכל העולם כולו707, אך בלילה שנפסק אור החסד ומדה"ד שליט צריך שמירה לסגור שערי ג"ע שלא יכנסו זרים כלל כמו שסוגרין היכל המלך ומעמידי' שומרים סביב השערי' כידוע (שז"[ש] סביב רשעים יתהלכון708 כו' שבלילה דוקא ילכו רשעים דק"נ סביב בגניבה למצוא טרף לנפשם ונק' שודדי לילה709 כו' כמ"ש במ"א וד"ל).
וזהו ענין החותם שבהוש"ר710 דוקא כי הנה ידוע בענין חומ"ת שזהו אותיות תחום ואותיות חותם711 והכל ענין א' הוא, והענין הוא כידוע דגם החותם נעשה לשמירה ולהגביל הדבר כמו שחותמים דבר מה בשעוה באותיות החקוקים בחותם טבעת שאז לא יוכל זר ליקח מה שבתוך הכלי (כמו שהי' פך א' שמן712 חתום בחותמו של כה"ג שלא נטמא ביד זרים, וכן יין שבחביות שחותמין אותו לבל יגע בו נכרי, וכה"ג בכל דבר הצרור וחתום הנשלח לשומרו משליטת יד זרים, וכן מה שחותמין המכתב הנשלח כידוע, וכן לענין שליטת המזיקים ושדים שאין להם שליטה בכל מידי דצייר וחתים713 כו'. וגם הוא ענין הגבלה בדבר שניתן בו מדה שלא יוסיף ולא יגרע חותמין בחותם וכמו שהתחום הוא המגביל מדת הארץ וגבול שבין שדות וכרמים הוא כחומה המגבלת גבול ומדה לעיר כנ"ל, וע"כ אותיות א' לחותם עם תחום וחומת כו'). וכ"ז יובן למעלה בבחי' חותם העליון כמ"ש חותמו של הקב"ה אמת714 שזהו בחי' הגבול ומדה לאור הקדושה שנק' אמת בבחי' הפנימי' שלא ישלטו ולא יקבלו אותם הזרים שאינם ראוים אליה, כמו שחותמין דבר מה לבלי יגע בו איש זר כמו יין הטוב דרזין716 דאורייתא715 [נחתם בחותם] שנק' רלג, בגושפנקא717 לבל יקבלו החיצונים, וכן כל אוצר דח"ע וח"ת דתושב"כ ותושבע"פ דכתיב חתום תורה718 כו'. וזהו שהתורה נק' ג"כ חומה כמ"ש אני חומה זו תורה719 (כמשי"ת), וכמו חומת ירושלים שלמעלה שמגביל מבחוץ ומבפנים שאין שליטה לחיצונים במידי דצייר וחתים ע"כ אין מקטרג יוכל לקרב בהיכל דתורה [כ]תרעין דג"ע דאסתימו בלילה כנ"ל וד"ל.
וזהו ענין החותם שנעשה בהוש"ר דוקא, שחותם זה הוא כולל ענין הנ"ל בתחום וחומת וחותם שהכל ענין א' הוא להגביל האור דקדושה [ה]אלקי' הפנימי' ולשמרו משליטת זרים כחומה המגבלת ומשמרת מה שבתוך גבולה כנ"ל (והוא בחי' המקיף שנק' שומר720 כידוע וכמ"ש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו'), וכחותם הניתן לשמירה כך ניתן חותם העליון בהוש"ר להגביל אורות [ה]עליונים ולשמרם בבחי' מקיף לבלתי יקרבו זרים שהן ע"ש דק"נ כתחום המגביל כו'. והטעם שבהוש"ר דוקא, הנה ידוע שבחי' חותם הוא שנעשה בנעילה דיו"כ721 למעלה מעלה והוא בחי' ההבדלה הפנימי' בין קדש לחול כנ"ל שהוא הבירור העליון שנק' ספר החיים722, כמו שאומרים חתמנו בסה"ח723 שצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים724 כו' וברשעים א' ימחו מסה"ח725 כו' (ומש"א726 משה ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת727 כמ"ש במ"א עמ"ש ובבואה לפני המלך שהוא בר"ה728 אז אמר עם הספר729 כו'). והענין הוא כידוע שבר"ה הוא שאומרים תקעו730 בחדש שופר בכסא ליום חגינו כס א'731 שהוא עליות נש"י במל' דא"ס עצמו שנק' מלך הקדוש ובנעילה דיו"כ נבחרו שם דוקא בקבלת התו"מ לחיי הנשמות למעלה ולמטה כו'. וזהו כי חק לישראל הוא732 דוקא שנמשך חוק ומשפט לישראל וליעקב, וזהו ע"י המשכת י"ג מדה"ר דא"א שהן בחי' מקיפים עליונים שנמשך ביוכ"פ מבחי' רדכ"ר ע"י כה"ג וע"י [ה'] עינויים733 ווידויים734 [ו]תשובה כו' כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם [דוקא] כו' לפני הוי' תטהרו כו'. וזהו בכסא דר"ה ליום חגינו שהן ז' ימי הסוכות735 שנק' [יום] חגינו דוקא, שנמשכו המקיפים דז' ימים העליונים בצל הסכך, ולולב ואתרוג נמשך ללב והוא בחי' השמחה שבחג שנמשך רלג, גמיוהכ"פ. ואמנם מאחר שנמשך [ב]בחי' מקיפים דימי החג ובצל הסכך וכה"ג אעפ"י שהן בבחי' מקיפי' להגן כמו ענני כבוד736 שבמדבר כמ"ש כי בסוכות הושבתי737 את בנ"י כו' כידוע, מ"מ יכולים גם הזרים לקבל יניקה מזה כידוע שבעת השמחה שבאה [ב]בחי' מקיף יכולים הכל לקבל מפני שנמשך לכל כו'. וזהו ענין ע' פרי החג שמקריבין בז' ימי הסוכות דוקא שנמשך האור והשפע [ה]אלקי' גם לע"ש738 דנוגה דעשי' כמ"ש הללו [את ה'] כל גוים כו' (כמו שיהי' לע"ל שיהופך אל עמים כו'), והוא לפי שגבר עלינו חסדו739 חסד [ה]עליון שבמקיפים העליונים שגבר עלינו דוקא והוא ביוכ"פ שנתגלה למעלה, אך בסוכות הן יורדים למטה וע"כ יכולים גם החיצונים לקבל מותרות השפע מע' פרי החג שמקריבים בשבילם כו'. אך מטעם זה עצמו צ"ל בחי' החותם בהו"ר דוקא, שהוא להגביל ולהבדיל האור הפנימי' מן החיצוני' שלא יוכלו לקבל גם הם740 משם, וכתיב וכבודי לאחר לא אתן741 כו' וכמ"ש ואמת ה'742 כו' אמיתי' אור ה' דהיינו חוק ומשפט דתו"מ לישראל דוקא ולא יקרב אליהם זר בש"ע, שהוא רק בחי' המשכה הפנימי' והעצמי' לבנ"י לבד ע"כ מקריבים רק פר א'743 שזהו לישראל שנק' גוי א' בארץ למהוי אחד באחד כו' כמ"ש בזהר כמשל האב744 שעושה סעודה ביחוד לברי' יחידאה כו', (וכידוע דבש"ע וש"ת הוא שנמשך [תמצית] השפע הפנימי'745 דמ"ד דתו"מ לנש"י בשביל חיי הנשמות של כל השנה כו', וע"כ ניתן החותם בהוש"ר דוקא בשביל שמירה והגבלה בין הקדש והחול לבלתי יקרב זר [oldpage_שמ] לקבל גם הוא וכענין על חומותיך כו' הפקדתי שומרי"ם כו' כנ"ל בענין החותם וד"ל.
אך הנה מעתה י"ל מ"ש פרזות תשב ירושלים כו' בלא היקף חומה ושמירה כלל שסותר לענין הנ"ל, ואעפ"י שמבואר למעלה שלע"ל לא יהי' בחי' מנגד כלל שנצטרך לשמירה כו', אך הלא צ"ל הבדלה בין הקדש והחול בין פנימי' לחיצוני' עכ"פ כנ"ל בענין החותם דהוש"ר כו' (ועוד הרי היקף החומה הוא למעלה יתירה שהוא בחי' מקיף העליון (כהיקף שמים [ל]ארץ וכה"ג). וראי' מענין ערי הפרזי לענין קריאת המגילה746 שקורין רק בי"ד וכל המוקף חומה מימ[ות] יהושע בן נון קורין שם בט"ו כו' כמ"ש הטעם במ"א). אך הנה ארז"ל עתידה ירושלים שתתפשט בכל א"י וא"י תתפשט בכל העולם כולו, וזהו פלא רלג, דדבשלמא א"י שייך בה זה הענין כמו [ש]גם עכשיו נק' ארץ טובה ורחב"ה747 וכמו748 ביעקב ופרצת ימה [וקדמה] וצפונה ונגבה749 כו' וה[ו]א לע"ל שתקרא ארץ חפץ750 כו' שתתפשט בלי שיעור לצפון ודרום מזרח ומערב ונק' נחלה בלי מצרים כידוע בענין נחלת יעקב751 כו' וד"ל, אבל ענין התפשטות ירושלים בכל א"י דעכשיו זהו פלא איך מתפשט עיר א[חת] בישוב גדול כזה משך ת"פ752 ויותר. אך י"ל מארז"ל ע"פ גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו אימתי גדול753 ומהולל מאד כשהוא בעיר אלקינו ה"ק דוקא, וזהו פלא לכאורה למה לא נק' גדול כו' רק בעיר אלקינו דוקא והלא מכה"כ וממזרח שמש754 כו', אך הכוונה הוא על מ"ש גדול ומהולל מאד שהוא בבחי' א"ס ממש שזהו דוקא בעיר אלקינו. והענין הוא כידוע שבחי' עיר אלקינו זהו בחי' ירושלים של מעלה755 שהן בחי' צירופי אותיות הקדושים שנמשכו מבחי' המל' שנק' אלקינו, והוא בכלל ק"ך צירופים דשם אלקים756 כמ"ש בס"י דה' אבנים בונים ק"ך בתים [כו'] ומתחלקים לצירופי' רבים ושונים כמו עד"מ שבונים בתים רבים מריבוי האבנים ביותר. כי האותיות נק' אבנים757 כידוע, וכללות כל האותיות נק' אבן א' גדולה והוא א' ב"ן758 כמ"ש אבן מאסו הבונים759 כו' ויעקב אמר והאבן הזאת760 כו' כמ"ש בזהר ולע"ל יבנה ירושלים ממנו ונק' אבן הראשה761 כו', שהוא ענין התפשטות וריבוי הצירופי' דאותיות ושמות העליונים כו' (כמ"ש לכו חזו מפעלות אלקי'762 אשר שם שמות בארץ כו') עד אין שיעור וגבול כמ"ש בס"י המליך אות ה"א763 כו', מכאן ואילך [צא וחשוב764 כו'] עד אין שיעור כלל ואין קץ כו'. והיינו ריבוי אופני המשכת החיות ואור האלקי בבחי' פנימי' השפע באו"כ לאין שיעור כלל וכלל, ולא כמו עכשיו שניתן שיעור ומדה וגבול בהמשכת האותיות וצירופים העליונים להוות הנשמות ומלאכים765 ועולמות עד עוה"ז השפל בחיצוני' השפע בחי' שם שד"י766 הכל עפ"י מאמר קו המדה כמא' שא' לעולמו די, אבל לע"ל לא יהי' בחי'767 שיעור ומדה בצירופי' [בחי' שם הוי'] דאותיות [ה]עליונים בבחי' פנימי' השפע שהוא הנק' ירושלים ש"מ שהוא בחי' עיר אלקינו הר קדשו דוקא. וע"כ אמר גדול ה' ומהולל מאד במלאכים ונשמות שבעיר אלקינו דוקא בבחי' א"ס ממש, וז"ש רז"ל אימתי גדול כו' כשהוא בעיר אלקינו דוקא והיינו לע"ל דוקא כנ"ל וד"ל.
רלד, אאך י"ל [מ]היכן יהי' הכח הריבוי הזה לאין שיעור כלל באותיות וצירופי' עליונים שהן באים בבחי' מדה והתחלקות במדה ושיעור ע"פ ה"ג מנצפ"ך768 דבינה שמחלקת אותיות המח' וכמו"כ באותיות הדבור, וכידוע דאבא יסד ברתא769 שאותיות הדבור נמשכים מן החכ' שבראש שיש לה שיעור וגבול בעצם וממילא נגבלו במח' ובדיבור כו', וא"כ איך יתרבו הצירופי' דאותיות שנק' אבנים מאבן א' שהוא א' ב"ן דחכ' הכללית שאין בפרט אלא מה שבכלל כידוע כו'. אך הענין הוא770 ממ"ש והנצח זו בנין ירושלים כנ"ל שבנין ירושלים דלע"ל יהי' נצחי בזמן בלי הפסק כלל, והיינו לפי שבחי' מלכות דוד ומשיח לע"ל יהי' ג"כ נצחי כמ"ש להכין אותה כו' מעתה ועד עולם771 כמ"ש דוד מלך ישראל חי וקיים, וכידוע במ"ש חיים נתת לו בבחי' חיים נצחי' דא"ס ממש, לפי שיאיר בו מבחי' מל' דא"ס עצמו שע"ז אמר ה' ימלוך לע"ו בחי'772 עולם הנצחי ממש. ואעפ"י שעכשיו הרי בא אור אלקי' בבחי' מל' דאצי' בבי"ע בהגבלה דזמן עבר הוה עתיד מלך מלך ימלוך773 והן וא"ש דהוי עלמא774 כידוע דעיקר הגבול דזמן הוא במל'775 דוקא, אך ידוע שיאיר מעצמות אוא"ס שלמעלה גם ממקום וזמן776 בבחי' הזמן דמל' דוקא ע"כ גם בחי' התחלקות הזמן יהי' נצחי בלי הפסק כלל שנק' חיי עולם כנ"ל וד"ל. ומזה יובן ג"כ בענין ריבוי הצירופי' דמל' בבחי' בנין ירושלים ש"מ שנק' עיר אלקינו שיהי' לע"ל בלי שיעור וגבול כלל, כי יאיר באותיות הדבור מלמעלה ממקור התחלקות המדות והחו"ב שמאירים באותיות הדיבור עכשיו בגבול וע"כ יהי' בבחי' אותיות בלי גבול, והוא ענין הריבוי של התפשטות הבתים בעיר אלקינו למעלה וכך יהי' למטה בירושלים ש"מ777. ואעפ"י שאין בפרט אלא מה שבכלל, זהו כשאותיות הדיבור מקבלים מחו"ב דוקא. משא"כ לע"ל נא' אב"ן מאסו הבונים שהן חו"ב778, היתה כו' שתעלה למעלה מעלה מחו"ב, וגם למעלה מן הכת"ר שנק' רצון ותענוג שבחו"ב שמקבל גם הוא כו' והוא מעצמות המאציל בבחי' עצמות התענוג ורצה"פ שלמעלה מע"ס דכח"ב וחג"ת כו') שהוא בחי' הנצח דוקא כנ"ל וד"ל. וראי' לד"ז779 ממה שיהי' גם מספר בנ"י לע"ל כחול הים שלא ימד ולא יספר כלל כמ"ש והי' מספר בנ"י780 כו', ואעפ"י שבמספר יש גבול ושיעור בהכרח אבל מאחר שיאיר [ב]מספר עצמו מלמעלה מן המספר, ע"כ גם המספר יהי' בלי גבול כלל כנ"ל בענין נצחי' דהתחלקות הזמן כו' כמ"ש במ"א.
רלד, בוהוא כאשר ישראל עושין רש"מ שלמעלה מן החכ' בחי' כשב"כ781 כנ"ל, שיעלו למעלה משרשם במדות דז"א שמקבלים מאו"א דאצי', אלא בעצמות א"ס ממש שלמעלה מהחכ' ומדות דאצי', שע"ז א' לפני אחד מה אתה סופר782 דלאו דאית בי' מכא"מ כלל שיוכל להאציל עד אין שיעור כנ"ל בענין אוצרות עליונים כנ"ל וד"ל.
וז"ש עתידה ירושלים שתתפשט [oldpage_שמא] בכל א"י כו' להיות ידוע בענין עש"נ783 דהכל כא' בא, דאם בחי' הזמן שנק' שנה והאור והחיות דאותיות אלקים באים בבחי' שיעור וגבול, גם בחי' המקום שהוא שטח העולם בו"ק כו' שנק' עולם גם הוא בא בבחי' גבול ומדה, כמו אתה הצבת כל גבולות ארץ784 צפון וימין אתה בראתם785 כו'. אבל אם בחי' שנה ונ[פש] הן בלי גבול ומדה כלל כנ"ל בענין וע"ד786 כו' אז גם בחי' המקום שנק' עולם בלתי מוגבל שתתפשט בלי שיעור וגבול כלל, שהרי אמר לעולמו די לפי שהי' מתפשט בלי שיעור וגבול דצו"ד787 כו' (מאחר שכח הפב"נ788 גם הנפעל ממנו בלתי מוגבל). וכידוע במה שאמרו הוא מקומו ש"ע789 בגדר הגבלה דו"ק כו' אבל אין העולם מקומו, וע"ז790 א' ברוך המקום791 כו' שמתצמצם בבחי' מקום, כי אור עצמות אלקות אינו נתפס בבחי' מקום וגבול, כי גם השמים ושה"ש שהן בבחי' מקיפים לא יכלכלוהו792 כו'. וז"ש הנה מקום אתי793 שמקומו העצמי הוא בלתי מוגבל כלל, ולכך אמר ברוך כו' ממקומו794 דוקא כידוע. אך עכ"ז הרי בק"ש עיקר היחו"ע [הוא שתמליכוהו] בשו"א וד' רוחות795 העולם כו' שהוא בגדר מקום ו"ק מעלה ומטה כו', והיינו שיומשך מלמעלה מבחי' המקום דעולם להיות מלך העולם, וזהו תמליכהו שזהו הוי' אחד שהוא היחו"ע [ד]מדות דאצי' בבחי' מקיף דו"ק דמעלה ומטה כו' בהתכללות די"ב ג"א796 כו', שבא גם הוא במדה בהיקף המוגבל בד' רוחות דשו"א כו'. והיינו אחר הביטול דו"ק וחו"ב במאציל עצמו כו' ואח"כ בשכמל"ו797 בבחי' ממלא דהיינו הצמצום דעש"נ בתוך הנבראים מאין ליש ממש כידוע שהוא בג' עולמות דבי"ע (כמו ענין השמים ושה"ש למעלה מעלה שזה בטה"ע וטה"ת והוא מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל שגם המקיף הכללי מוגבל בהגבלה דו"ק למטה בשו"א וד' רוחות כו', אבל לע"ל יתגלה בחי' מל' דא"ס שנק' מלך יחיד798 לבדו מלך הקדוש כמו שהוא קודם צמצום הראשון ששיער בעצמו כו' דגם שה"ש רלד, גלא כו' ששם הוא בחי' מקומו העצמי שאין העולם בכללות מקומו כלל והוא מ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל דלפני אחד כו', דיחוד ע"ס בנאצלים799 נק' אחד המנוי800 וכיחוד המדות בחכ' באדם באו"כ כו', אבל יחוד העצמי הוא למעלה מיחוד והתכללו' דע"ס ונק' אחה"פ בתכלית כו' (שלמעלה גם מבחי' אדם דתו"מ) כידוע ששם לא שייך לומר גם ענין חיבור מעלה ומטה כו', מאחר שהוא למעלה מבחי' מקיף בכלל שאין בו אף בחי' מו"מ801 כלל וד"ל).
וזהו פרזות תשב ירושלים כו', דהנה היקף החומה לירושלים אעפ"י שיש בזה מעלה להגביל אור הקדושה הפנימי' וגם להגן מן המנגד כו', זהו דוקא כשיש מנגד ויש קצבה וגבול לאור ושפע הפנימי' כמו שהי' בבנין ירושלים בב"ר ובב"ש, לפי שהי' שרש ענין דגילוי שכינה בהיכל ק"ק ג"כ במדה ושיעור שצמצם א"ע במקום וגבול בארון ולוחות וכה"ג, לפי שזהו ביחו"ע בע"ס דאצי' שבחכ' וכתר שבא במדה כמו בבחי' אדם בתו"מ כדי לברר לז"מ דתהו שהי' שם השבירה802 בבחי' ס"ג803 כידוע ובחכ' דוקא אתברירו804 בבחי' יחוד והתכללות דאדם דתיקון (וע"כ יש קץ וגבול לאור הקדושה הפנימי' להבדיל מן החיצוני' כנ"ל וצריך מקיף לשמירה והוא בחי' החותם ותחום וחומת הנ"ל). אבל לע"ל יהי' בחי' גילוי אור העצמו' דא"ס בבהמ"ק וירושלים דלע"ל (שלמעלה מהגבלה דו"ק מעלה ומטה כנ"ל בבחי' עש"נ שיתפשט בלי מדה (וגם התו"מ יהי' בלי גבול כתוה"ק805 שאמר בה ארוכה מארץ מדה806 כו') למעלה מבחי' קו המדה מטעם הנ"ל ע"כ לא יהי' בחי' מקיף כלל, כי בחי' הפנימי' דאור הקדושה [י]תפשט אז בבחי' בלי גבול כלל ולא יבא לכלל הגבלה להגביל בין פנימי' לחיצוני' ולז"א807 פרזות תשב כו', כי המקיף808 החומה מגביל ליושביה שלא יתפשטו יותר וכמו המקיף הכללי שמגביל לכל העולמות מבחוץ כו', ובאמת גם שה"ש כו' שאין העולם מקומו כלל כנ"ל וזה[ו] שתתפשט ירושלים ביש[ו]בה בכל א"י דעכשיו שהוא ת"פ (כמו געה"ת שגדול כא"י ונק' ירושלים ש"מ כו'). אך א"כ גם העולם יתפשט בלי שיעור מטעם הנ"ל כמו שהי' קודם שאמר לעולמו די כו' כנ"ל, רק שעכ"ז יהי' הבדל בין פנימי' לחיצוני'. כי גם לע"ל יהי' עליות המדריגו' שתתפשט קדושת ירושלים על א"י וא"י על כל העולם אבל יהי' התפשטות של א"י כמו כל העולם דעכשיו בד' רוחות המוגבל (שהרי אליהו טס זה העולם בד' פריחות809 עכ"פ כו'), וקדושת ירושלים תהי' רלד, דשתתפשט כמו כל א"י למעלה מקדושת א"י, וקדושת א"י לע"ל למעלה משאר העולם. אבל יהי' בבחי' בלתי מוגבל ומדה בדו"צ ומזרח ומערב כו' כי גם בחי' המקום הגשמי יתפשט בלי גבול כלל בחיצוניות שהרי אמר צפון וימין אתה בראתם כו', וא"כ הרי יהי' גם לע"ל הגבלה בין פנימי' לחיצוני' רק שיהי' במדה גדולה מפני שיתברר אז מכל ע"ש דק"נ שהרי א' יצב גבולות עמים810 למספר בנ"י, ולע"ל יהי' בחי' גילוי אלקות גם על כל העמים כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כי רוח הטומאה יעביר מן הארץ. אך עכ"ז [יהי'] בנ"י בבחי' פנימי' ואוה"ע בבחי' חיצוני' וכמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם811 כו' וכתי' כל הנותר בציון812 קדוש יאמר לו כמאמר עתידים צדיקי' שיאמרו לפניהם קדוש813 כו'. ומפני שבירור זה יהי' למעלה מבחי' גבול ומדה דבחי' התיקון דשם מ"ה דאדם ע"כ יהי' בבלתי גבול ומדה בין בפנימי' ובין בחיצוניות דנש"י נבדל ביניהם ולא ע"י חומה כלל (אלא כמ"ש ואני אהי' לה חומת אש סביב814 (כמשי"ת) וד"ל).
ובכ"ז יובן שרש ענין שמ"ע וש"ת בב' אופנים, הא' כנ"ל בבחי' החותם דהו"ר שהוא גמר של החותם דיוכ"פ בנעילה שהוא רק להבדיל הפנימי' מן החיצוני' כמ"ש יבחר לנו את נחלתינו815 כו', בבחירה עליונה שלמעלה מן הרצון וחכ' כנ"ל בענין הגורלות דיוכ"פ816 כו'. והוא ע"י בחי' העליות דנש"י [בתשובה שלימה בר"ה עד עומק כל העומקים שנק' סדכ"ס כו' שזהו בכס"א כס א'] בפנימי' הכתר, והוא בחי' חשמ"ל העליון דישת חשך סתרו כעיגול הסמך [ש]מקיף ומלביש לאור העצמו' ממש שנק' ערפל או כ"ע817, וביו"כ הוא שמתלבש בענן הקטרת שנברר מי"א סממני' שהן היפך הרע די"א ארורים818 שנהפך עי"ז חשך העליון לאור. וז"ש כי בענ"ן זה דוקא אראה על819 כו' וממנו [oldpage_שמב] נמשך כללות820 המקיפים בסוכות כנ"ל שנק' מקיפים דא"י821 והוא מ"ם מרובע כידוע בענין מ"ם וסמ"ך דאפרסמו"ן822 וזהו ה' צלך823 כו', וזהו בכס"א ליום חגינ"ו כו'. ובהו"ר נחתם אור המקיפים שלא ילך לע"ש רק בחי' החיצוני' כמו בע' פרי החג כנ"ל ובשמ"ע נקלט אור הפנימי' בנש"י לבד כמ"ש כי חק לישראל הוא דוקא כנ"ל. וכ"ז הוא רק בבחי' הבירורי' דז"מ דתהו ששרשן בצמצום הראשון דחשך העליון וע"י תשובה ומע"ט נבררו ונהפך חשך העליון לאור כידוע, ועי"ז יורד ונמשך בחי' החסדים דמקיפים דאו"י בסוכות רלה, אוש"ע מלמעלה למטה כנ"ל, דלפי"ז יש בכ"ז ענין עליות וירידות עכ"פ כמו בקוין שבתוך עיגול הגדול שעולים בו עד עליונו של עיגול ואח"כ יורדים בו למטה מטה כו', שזהו עליות דנש"י בר"ה עד מקור כל המקיפים בטה"ע וביו"כ וסוכות הוא עצמו נמשך למטה מטה כנ"ל.
אבל אופן הב' בענין ש"ע וש"ת הוא כמו שיהי' לע"ל בימוהמ"ש ותח"ה ועוה"ב שלא יהי' בחי' עלי[ו]' ויריד[ות] כלל כנ"ל, מצד ש[י]הי' התגלות אור העצמי דא"ס ב"ה למטה ממש כמו שהוא קודם הצמצום בקו"ח כו' שלמעלה ממקור דע"ס שאין בו בחי' מעומ"ט כלל אף לא בבחי' כלל ופרט כמו בחי' טה"ע שנק' שה"ש כו', לפי שהוא אור עצמותו ממש מפני זה נמצא למטה כמו למעלה ממש בשוה, וא"כ לא יתכן שם ענין עליות וירידות כלל וכמ"ש הנה אלקינו זה לנוכח כו'. וע"כ גם בזמן ומקום יהי' בלי גבול כלל כמבואר למעלה שזהו ענין והנצח זו בנין ירושלים בבחי' נצחיות דזמן ופרזות תשב ירושלים שתתפשט במקום בלי גבול כלל, וגם לפי שלא יהי' בחי' מנגד כלל לפי שיהופך אל עמים כו' ע"כ א"צ לחומה ושמירה כלל כו', רק שא"כ לא יהי' לע"ל בחי' חותם כלל והרי מ"ש יבחר לנו את נחלתינו קאי לע"ל דוקא דכל העמים תקעו כף כו'. אמנם מבואר למעלה שגם לע"ל יהי' הבדלה בין פנימי' לחיצוני' שגם קדושת א"י תהי' למעלה משאר הארץ כו' זהו יבחר לנו כו', אך לא יהי' הבדלה זאת בשביל שמירה שיצטרך לחומה כמ"ש פרזות תשב כו', ומרומז בזה שלא יבא האור העליון בדרך השתל' עו"ע מקיף ופנימי כלל, כי גם בחי' סדכ"ס יתגלה למטה ממש כמו שהוא למעלה שזהו בחי' [ד"ע] שהוא מיש ליש בלי ממוצע כלל דהיינו העצמי824 בחי' יש האמיתי יתגלה למטה בבחי' יש גמור כמ"ש להנחיל אוהבי יש אמיתי בלי ביטול מאין ליש כמו שהי' במשה כו'. וראי' לזה ממה שישפוך רוחו על כל בשר כו' (שנק' צדקת פרזונו כנ"ל שזהו בזבוז האוצרות חיים העליונים דסדכ"ס כו' וכמשי"ת בסמוך). וגם ראי' ממה שהארץ תוציא צמחה וכל מזון ולחם מכח עצמה בלי זריעה וגשמים כלל כמאמר שתוציא גלוסקאות825 כו' ונק' לחם פנג826 כו' כמו בחריש ובקציר תשבות827 כו' (והוא בעוה"ב דוקא שנק' ארץ החיים828 ארץ חפץ כו'. וז"ש ושבתה הארץ829 כו' באלף הז' כו'. אבל בימוהמ"ש יזרעו הארץ ויקצרו כמו ועמדו זרים כו' רק שתטהר מכל סיג כמו קודם החטא ולא כמו בגעה"ת וכה"ג). וזהו אהי' כטל830 [לישראל] כו' וכן אמר והי' כו' אשר לא יקוה לאיש831 שלא תצטרך הארץ למשפיע דלא כעכשיו דמ"ה מברר לב"ן כו' כמ"ש במ"א רלה, ב(ולא כמ"ת דהתגלות אנכי לבנ"י הי' בבחי' החכ' דתיקון פב"פ כו', ולא כמשל ב' חצאי כדורים832 חצי כדור העליון הולך מן המיצר אל המרחב וחצי כדור התחתון הולך ג"כ מן המיצר אל המרחב ומתחברים יחד באמצעיתן כמו מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה כמ"ש במ"א, אבל לע"ל יתגלה ממרחב העצמי שנק' יש מקורא דכולא833 במרחב דכנ"י שנק' ארץ טובה ורחבה שהוא ארץ החיים דעוה"ב כו' שזהו בבחי' יש מיש וע"כ יחי[ו] חיי עולם מחיי החיים העצמי' בלי ממוצע כלל וד"ל).
ולפ"ז יובן באופן הב' בשרש ש"ע וש"ת לע"ל שיהי' בבחי' שמחה גדולה שנק' שמחת עולם מצד גילוי עצמיות אור הא"ס כנ"ל, וזהו והנצח זו בנין ירושלים דלע"ל בלא היקף חומה עם שומרים כלל (וינטל החותם דהו"ר הנ"ל רק בבחי' הבדלה בעלמא כנ"ל למעלה הרבה משמחה דש"ע וש"ת עכשיו שהוא בבחי' המשכה דמשפיע במקבל בבחי' מ"ד ומ"נ עכ"פ שהוא בגבול ומדה דאדם דתו"מ כנ"ל). ושרש הענין והטעם לזה יובן עפ"י משל הנ"ל בנצחון מלחמה ש[מ]בזבז האוצרות בשביל הניצוח הנ"ל שאין זה רק קודם גמר הניצוח ש[מ]פזר כל הון לאיבוד לזרים, ולמעלה היינו גילוי ההעלם דסדכ"ס כמו ביוכ"פ בפנימי' כנ"ל וגם במקיפי' דסוכות עד החיצוני' בסוכות בע' פרי החג כנ"ל עד834 שנצרך לחותם כו'. אבל לאחר גמר הניצוח מלחמה כאשר כבר כבש למנגדו בתכלית שאין צריך עוד לבזבז אוצרות כלל, הרי אז עושה המלך משתה וסעודה גדולה לכל שריו ועבדיו835 הפרתמים רואי פני המלך ולכל העם בחצר החיצונה ומנגנין לפני המלך בכל כלי שיר בשמחה גדולה לאין שיעור כלל כו', ששמחה זו היא כפ"ע836 שמחת המלך בעצמו יותר מכל התענוגי' היקרים שהרי בזבז אוצרות היקרים רק בשביל הניצוח כו'. וכך יובן למעלה בבנין ירושלים דלע"ל שתהי' בש"ע837 לאין שיעור כלל (כמו המשתה וסעודה שיעשה לצדיקים לע"ל בתחה"מ בלויתן ושור הבר ויין המשומר ודוד יברך על הכוס838 כו'), כי מל' דרקיע במל' דא"ס שיתגלה לע"ל בזמן ומקום למטה כמו למעלה זהו כמדת מל' דארעא839 שבגמר הניצוח שלו דוקא ישמח בסעודה ומשתה כו' (וכמו ינאי המלך שכבש ס' כרכים840 ועשה משתה גדולה כו' וכה"ג). וזהו יהי' בש"ע דוקא שמיוחד לבנ"י שאמר בהם אם הבנים שמחה841 והיינו בקיבוץ גליות לירושלים שזהו שוש תשיש842 כו' בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה וד"ל, ואע"פ שעכשיו נק' עצרת (ענין כניסה ואסיפה ג"כ אבל הוא בא בגבול ומדה בבחי' חותם דהוש"ר כנ"ל שז"ש לכ"ם843 דייקא כו', אבל לע"ל עצרת ואסיפה כנ"ל844 זו היא בקיבוץ כל הגליות שבתוכה בשמחת עולם הנצחי רלה, גכו' כמו שאו' והביאנו לציון עירך כו' כנ"ל, וע"כ פרזות תשב כו' בלי חומה כלל כי אין מנגד כלל שיצטרך להגביל ולהגן לשמירה כלל, וזהו ביום השמיני דוקא שלח המלך את העם כו' (שזהו מלך [oldpage_שמג] המשיח מלך הח' שנק' הד"ר כו' כמ"ש במ"א).
ואחכ"ז יובן מ"ש צדקת פרזונ"ו היינו פזרונ"ו כמו845 דפזרונו ופרזונ"ו ענין א' הוא, דענין פזרונו הוא שפיזרן לבין אוה"ע הי' כדי שיבררו כל הניצוצים דקדושה חיל רב מע"ש דנוגה ויהי' קיבוץ גליות בשמחת עולם לירושלים בבחי' נצחי' דא"ס עצמו כנ"ל, והוא ע"י מדת הניצוח ששרשה למעלה מן הרצון וחכ' כנ"ל, הרי עי"ז אח"כ כאשר נשלם הניצוח הזה נעשה בבחי' פרזונו שהוא מ"ש פרזות תשב ירושלים בין בפנימי' האור האלקי בגילוי מל' דא"ס עצמו ובין בחיצוני' בזמן ומקום, וא"כ מפזרונו נעשה פרזונו דהכל א' דהא בהא תליא, לפי שבחי' שמחת עולם דירושלים דלע"ל יבא מסיבת ענין הפיזור דכנ"י בע"ש זמן רב כ"כ שנק' בזבוז האוצרות העליונים כנ"ל ע"י בחי' הניצוח, וז"ש ג"כ א"ת פרזונ"ו אלא פזרונו כו' (ונמצא ענין בזבוז האוצרות הוא בב' אופנים הפכים, א' לנצח המלחמה לאכפייא לסט"א בזמן הגלות דשלט האדם באדם כו', והוא פיזור דניצוצות דנש"י שנולדו בגוים זמן רב כו' כנ"ל. והב' בזבוז אוצרות עליונים דח"ע ותענוג הפשוט דעוה"ב כנ"ל לאחר גמר הניצוח, שהוא בש"ע שיבא לירושלים בשמחת עולם שישפוך רוחו עכ"ב וניבאו בניכם כו' וכמ"ש להנחיל אוהבי יש האמיתי כו' מיש ליש ממש כנ"ל, ואוצרותיהם אמלא בגילוי ההעלם שמגלה עמוקות דסדכ"ס למטה כמו למעלה ממש שנק' פזרונו גם בזמן ומקו[ם] כנ"ל וד"ל).
והנה לכאורה יש סתירה על כל הנ"ל [ב]מ"ש והנצח זו בנין ירושלים וכמ"ש פרזות תשב ירושלים ממש846 ואני אהי' לה חומת אש סביב נאום ה'847 כו', דמשמע מזה שיצטרך עכ"פ לשמירה ולהגן מן המנגד שלא יקרב לעיר ע"כ יהי' לחומת אש סביב כו', ואם מפני שלא תהי' החומה עשוי' מאבנים ועפר בחיצוני' רק חומת אש [ה]אלקי כמ"ש ואני אהי' לה כו', עכ"ז לא נק' פרזות אחר שיהי' חומה של אש מקפת כו'. אך הענין הוא דמה שיהי' לה חומת אש אלקי אינו ענין הגבלה להגן ולשמירה כי לא יהי' מנגד כלל, רק שיהי' להאיר על ירושלים באור ואש האלקי העליון בבחי' מקיף העליון, ולא כענני כבוד שהיו במדבר בבחי' העלם כעננים, ולא כעמוד אש לילה848 שהוא רלה, דבמדרגו' של ההשתל' דאורות העליונים שנק' מקיפים ופנימים, אלא יהי' חומת אש זו ממדרגה עליונה מאד נעלה שאין למעלה הימנו והוא מ"ש ואני אהי' להם849 חומת אש כו' אני בעצמי [דוקא] שלמעלה מכל ההשתל' כו' וד"ל.
ולהבין ביאור הענין, הנה יש להקדים המאמר ע"פ אני חומה זו תורה וכן א' השרוי בל[א] תורה שרוי בל[א] חומה850 דמשמע מזה שהתו' היא851 מגינה על האדם כחומה ממש וכמ"ש ובשכבך תשמור עליך852 כו' וא' דתו' מגנא ומצלא853 אפי' בעידנא דלא עסיק בה כמו בשכבך תשמור כו' (וראי' מרבב"נ854 דלא פסיק פומי' מגירסא855 ולא יכול מה"מ לגשת אליו). ובאמת י"ל מה שייכות יש לתורה לענין חומה דוקא שזהו כמו חומה גשמי' העשוי' מאבנים ועפר דוקא. אך הנה יש להקדים ביאור ענין בחי' מקיפי' העליונים שהן בחי' מגן ומחסה על נפש האדם וכן בכלל נש"י להגן מכל קטרוג למעלה ולמטה בפו"מ, שזהו ג"כ כמו חומה גשמי' וכמחסה דצור ואבן כמו כי אתה ה' מחסי856 כו' וכה"ג אנו אומרים אדון עוזינו צור משגבינו857 מגן ישענו כמ"ש ה' צורי אחסה בו858. והנה ידוע בסה"ק859 שעיקר בחי' המקיפים העליונים שנק' מגן ומחסה היינו בחי' ר"ר העליונים דוקא שנמשכו למטה להגן כמו הנשר שעל גוזליו ירחף860 כו'. וי"ל מהו בחי' ר"ר הללו למעלה שמתפשטים למטה מטה דוקא, וכמו המרחם על העני ומדוכא ושפל ביותר שסיבת הרחמנות אינו רק מצד השפלו' העצומה והעניות והיסורים כצעקת עני ומדוכה, אבל [על] העשיר ושר המרומם לא יפול בחי' הרחמנות כ"כ כלל וכלל להתחסד עמו (הגם שיש חסד וטוב גם לעשירים זהו שנק' חסד וטוב ולא רחמנות) כידוע. אבל בחי' ר"ר העליונים שלמעלה בא בהשוואה א' ממש על העולמות העליונים מאד כמו על התחתו[נים] השפלים ביותר, כי סיבת הרחמים העליונים בא מצד עוצם הרוממות דעצמות [ה]א"ס ב"ה במה שנשגב שמו למעלה מכל ההשתל' דכולא קמי' כלא ממש חשיבי, לפי שמובדל ומרומם בערך מכל העולמות כמ"ש המלך המרומם לבדו861 ממש המתנשא כו', ואפי' מעולם העליון ביותר שנק' עלמין סתימין862 כו' כמאמר דאפי' אור צח ומצוחצח אוכם הוא לגבי עה"ע עצמו שנק' סדכ"ס דלית מחתב"כ וכמו שאו' לעילא מן כל ברכתא כו' דאמירן בעלמא כו' כנ"ל863, והוא בבחי' ההתנשאו' דעצמות ממש שאין לו שיעור למעלה מעלה שע"כ אמר משובח ומפואר עדי עד כו' וכן יהללוך סלה864 בלי שיעור כלל כידוע. ולפ"ז הרי יובן דשוה ומשוה עליונים ותחתונים, שתגדל הרחמנות על עולם העליון רלו, אביותר כמו שירחם על [ה]בריות השפלים865 ביותר כי בחי' עו[מ]"ר ועו[מ]"ת שוין לפניו ממש כמו המגביהי לשבת המשפילי לראות866 [כו'] בשמים ממעל ועל הארץ מתחת867 בשוה ממש, להיותו מובדל בערך מהיות גם מקור למקור דקו"ח במקיפים ופנימי' בכו"פ868 כו' להיותו למעלה מבחי' מעלה ומטה ולזאת בחי' מעו"מ שבקו"ח שוין ממש וד"ל. ואדרבה כל הקרוב קמי' ממש יותר כלא יחשב מאחר דמה869 שאין לו שיעור למעלה בעילוי אחר עילוי היינו שיותר מובדל ומרומם בהפלאה והבדלה כו' ולכך יהללוך סלה כו', א"כ כל העולה יותר יותר יבא לבחי' העדר ההשגה בביטול במציאות יותר כנ"ל דגם אור צח כו' (כמו אור המקיף דכתר אע"פ שנק' מקיף לחכמה בעלותו למעלה יותר נעשה בחי' צמצום דאו"פ כידוע בז' עליות דהוי' הוא אלקי'870 בעולם העליון ממנו כו', וע"כ אנו רואים שכל הקרוב קרוב יותר לאור פני אלקי' כמשה [ש]הי' בביטול דמ"ה בעצם יותר כו'). ולפי"ז נמשך בחי' הר"ר שמצד רוממות אמיתי' עצמותו ית' על כל העליונים כמו [על] התחתונים, לזה אנו או' אחר המלך המרומם לבדו כו' אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו להיות אדון עוזינו כו' עד משגב בעדינו פי' ברחמיך הרבים דוקא, כי סיבת הר"ר הללו לא נודע ומושג בעולמות כלל אף לעליונים מצד הפלאות והבדלת הערך ביותר ע"כ אומרים ברחמיך הרבים שלא נודע הרחמנות רק לו ית' לבדו, [oldpage_שדמ] ומבחי' ר"ר שבעצמ[ו]' ממש יומשך עלינו בבחי' מקיף בהעלם, כמו רחמי האב על התינוק ובהמה שאין בהם דעת להכיר הרחמנות אשר עליהם מצד שפלות ערכם והאב ברוממות החכ' והחסד שבו יראה וידע הרחמנות שעליהם וירחם עליהם. וכך למעלה מרחם על הבריות השפלים בבחי' מקיף בהעלם עליהם וכן גם עולמות העליונים לפי שאין ערך כלל בעליונים כמו בתחתונים מטעם הנ"ל. וזהו רחם עלינו להיות אדון עוזינו וצור משגבינו [כו'] שהן ד' מיני מקיפים871 העליונים מאצי' לבריאה872 שבאים בהתלבשות בהעלם ע"י873 נש"י בבחי' מקיף ומגן ומחסה עליהם כמו צור וחומה להצילם מן הקטרוג למעלה ברוחניות עד שנק' משגב בעדינו בנשמות שבגופי' גשמיי' בעולם העשי' להגן עליהם מכל אויב ומשחית בגשמיות וד"ל.
והנה בחי' המשכת ר"ר הנ"ל הוא שנק' בשם מקיפים העליונים שנמשכים למטה לשמירה ולהגין כמו החומה המקפת רלו, בלשמור לעיר מן האויב, דהיינו שנמשך מבחי' ההעלם דעלמין סתימין שנק' מקיפים למעלה שזהו ענין העלי' בעצמות הרוממות874 דא"ס באין875 שיעור למעלה כו' כמו ישת חש"ך סתר"ו ונק' סת"ר עליו"ן וצ"ל שדי876 וכה"ג עד בחי' סדכ"ס כנ"ל, שמבחי' ההעלם הזה דוקא הוא שנמשך למטה בעולמות דבי"ע עד עוה"ז השפל כנ"ל בענין אדון עוזינו צור כו'. והטעם הוא לפי שעיקר בחי' הרחמנות שלמעלה אינו אלא מצד הרוממות ביותר כנ"ל [ו]כמו שאנו רואים שכל מלך ב"ו877 ושר מצד הרוממות שלו יותר ירחם על השפלים, משא"כ מי שאינו מרומם כ"כ אינו מרחם כ"כ. וכך הוא למעלה כל שהוא מרומם יותר בהעלם אחר העלם מכל ההשתל' משם יומשך ר"ר יותר כנ"ל בפי' ברחמיך הרבים דוקא רחם עלינו כו', א"כ כל מה שירד אור המקיף למטה יותר בהלבשה גשמיות זהו בא דוקא מבחי' הרוממות מהעלם העצמו' יותר כו' כמו ענני כבוד שהיו בחי' מקיפים [ב]לבוש עננים גשמיי' והיו מאירי' מאורות [ה]מקיפים עליונים [ב]יותר, וכן בחי' מקיפי' ששורים בצל הסכך הגשמי שנק' מקיפי' דאימא878 כידוע כמו על גוזליו ירחף כו', והוא לשמירה בגשמיות כמו שאומרים ופרוס עלינו סוכת שלומך879 כו'. וידוע דכל שומר880 גדול יותר881 מן המשתמר שלא יוכל המשתמר להשיג[ו] כלל (וכמו ניסים שנעשו בהעלם שאין בעה"נ מכיר882 כלל במקטרגים שנתבטלו מפני ששומר ישראל [ו]לא נודע למטה כלל כו') וכמ"ש דוד כי יצפנני בסוכו883 ביום רעה דדינא שלטא כו' יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני כנ"ל884, והן מקיפים ששומרים לאדם מכל חטא שלא יכשל בו כמו שנשמר בגשמיות מן המזיקים ולסטים וכה"ג (וכמו וישם ה' לקין אות886 כו' וכתי' ויס"ך אלקי בעדי887 כו' ובאיוב א' הלא אתה סכת בעדי888 ), וזהו ברוך מרחם על הבריות889 על כל הבריות משום דרחמיו על כל מעשיו885 (וכמו בנינוה שא' ואיך לא אחו"ס890 על אד"ם ובהמ"ה רב"ה כו'). וא"כ יובן עכ"פ שיש חילוקי מדריגות מרוחניות לגשמיות בהמשכת הר"ר שנק' מקיפים בכל עולם לפ"ע891 עד עוה"ז [ב]גשמי' והכל נמשך מבחי' העלם דמקיפי' [ה]עליונים אף שנמשך על כל העולמות [על] העליוני' כמו על התחתונים בשוה, מ"מ באים בהתלבשו' לפ"ע כל עולם, כמו שיש הפרש במקיף לשמור מן החטא כמו רגלי חסידיו ישמור892 כו' וכמו ולא יאונה לצדיק893 כו' כמו כי הוא יצילך894 מפח יקוש כו' באברתו כו' ותחת כנפיו895 כו', ובין896 רלו, גמקיף זה עצמו לשמור בגשמיות מכל פגע רע בפ"מ, ושרשם הכל א' ממקור כל המקיפי' העליונים שנק' ר"ר העליונים שבא[ו] מרוממו' העצמו' דוקא שאין לו שיעור למעלה כלל כנ"ל וד"ל.
וז"ש אני חומה זו תורה כו', דהנה הגם שמבואר למעלה בשרש בחי' המשכת המקיפי' עליונים897 שהן בחי' הר"ר שנמשך למטה להגן על האדם, מ"מ איך שייך לומר שיהי' בחי' מקיף [ד]ר"ר זה בא בהתלבשות גשמי להיות כ[מו] חומה ממש שעשוי מאבנים ועפר גשמי כו'. אך לזאת א' אני חומה זו תו' הנגלית לנו בבחי' אותיות ממש, שאותיות התו' נעשה בחי' חומה גשמיות מאבנים להגן על האדם ברוחניות ובגשמיות ממש כנ"ל אפי' בעת שאינו לומד וקורא כמו בשכבך תשמור עליך כו'. והענין הוא כידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים שמה' אותיות נעשה ק"ך צירופים כו', וכך גם אותיות תשב"כ אעפ"י שבאים בגשמיות בקלף ודיו כו' הן למעלה בבחי' אותיות העליונים דשמות וצירופי' דאו"כ דאצי' כמ"ש הקורא בתו' קורא בשמותיו898 כו' שהן בחי' מקיפים העליונים והוא בחי' רצה"ע וח"ע הגנוז בטנת"א כמו899 שיתגלה לע"ל ומתלבשים באותיות הללו דוקא, וע"כ יש בה[ן] קרי וכתיב900 מלא וחסר כו' וכמ"כ בכל פסוקי הנביאים וכתובים הכל בכתב מיד ה'901 כידוע. וידוע דג' קשרין הן ס"ר נש"י מתקשראן בס"ר אותיות התו' בשרשם למעלה בתוה"ק902 בחי' סתים דישראל עלו במחה"ק וע"כ האותיות הן בחי' עצמ[י]' ופנימי' בלי שינוי כלל (ונק' מיילדות העבריות903 כנ"ל904 כמ"ש במ"א). וזהו אז ראה ויספרה כו' כאבן ספיר905 וזהו לבנת הספיר ומבואר במ"א שהן ב' מיני אותיות דתושב"כ ושבע"פ906 דאותיות דתושב"כ נק' אבן ספיר מתחלת הווייתן907 [קדש] כו', ואותיות דתושבע"פ שאו' בכל לשון זהו כלבינה שנעשה מעפר אחר השריפה וכמ"ש ותהי להם הלבינה לאבן908 שממנו עיקר בנין החומה מאבנים ולבנים בגשמיות. וכמ"כ ממש באותיות התורה הנגלית לנו שמקושרים בהן ס"ר נש"י וענפיהן שבכל דור ודור המלובשים בגופי' שזהו כריתות ברית דתו' בחורב909 (אף [ל]נשמות שאיננו פה היום), וע"כ גם ע"ה או'910 ומברכים911 נותן התורה כו' וזהו ויאמר לאדם הן כו' וד"ל. וזהו פי'912 הטעם כל הקורא בתורה ולומד במשנה ובתלמוד מגין על נפשו רלו, דמאותיות התו' שקורא ולומד כמו שמגין החומה על העיר להצילו מכל חטא ומכל מזיק בפו"מ וכמ"ש ואשים דברי בפיך913 ובצל ידי כסיתיך כו', כי הוי' יושב ושונה [כנגדו] כו' וכמ"ש ה' צלך, והיינו בחי' המקיפי' העליונים שמתלבשים באותיות הללו כמו כי אתה ה' מחסי כו'. ואע"פ שהן אותיות גשמי' ומלובשי' בעניני' גשמי', מ"מ יש בהם מאור המקיף העליון דוקא עד שנק' שומר לנפש האדם כנ"ל וכל שומר גדול מהמשתמר כנ"ל, וכמו עד"מ החומה אע"פ שהוא מאבנים ועפר גשמיות בחי' דומם מגינה על העיר ויושביה שהן בחי' אדם מדבר כו', וכך אותיות התו' מצד עצם914 שרשם למעלה מעלה משרש נשמת [oldpage_שמה] האדם שלמטה כנ"ל (גם למעלה משרש נשמת האדם בחו"ב דאצי' מקור המדות דאצי', כי התו' שרשה בחה"ק915 קודם הצמצום דקו"ח להאציל ע"ס כו' כנ"ל [ו]כמ"ש ואהי' אצלו אמון מוצנע916 כו' רק שירדה למטה בהתלבשות בעה"ד טו"ר בדברים גשמיי' ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כו', ע"כ יש בכח האותיות הללו להיות בחי' שומר להגן על הנשמה כחומה ממש (והוא גם מצד שרש נש"י במחה"ק כו' וד"ל. וזהו אני חומה דכנ"י או' אני חומה שהן מקיף דתורה לכללות נש"י להגן עליהם אף בזמן הגלות שנק' שינה כמ"ש אני ישינה917 כו') (ושדי כמגדלות918 היינו בחי' פנימי' התורה שהן רזי תורה וסודות כטעמי המצות שנק' חלב919 שנמשך משדים כמו יונק שדי אמי920 כמ"ש במ"א) וכמו החומה שעשוי להגן ולהבדיל בהם הפנימי' מן החיצוני' שנק' חותם כנ"ל בענין חומ"ת וחות"ם ותחו"ם כו' כמשי"ת.
ומ"ש דוד אחת שאלתי921 כו' שבתי בבית ה' כו' שהן אותיות התו' שנק' בית ה' והיכלא דאוריי' היכלא עילאה922 כו' וכמשארז"ל דמשחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה923 בעולמו אלא ד"א ש"ה במקום היכל ק"ק924 וכתיב ביעקב איש תם יושב אוהלים925 כו'926 אהל תו[רה]927 וכמ"ש ביהושע לא ימיש מתוך האהל928 כו' כידוע. אך ידוע דבג"ע העליון ותחתון יש בתים והיכלות עליונים שנק' אידרין עילאין929 כו', והוא בחי' היכל דתורה הפנימי' כמו היכל ק"ק שבו הי' הארון והלוחות כו'. וזהו בשעה שיושב ועוסק בתו[רה] שמהבל הדיבור נעשה או"מ930 לנשמתו כמו היכל ק"ק931 והקב"ה יושב ושונה כנגדו בהיכל ז[ה] עצמו, שזהו הטעם שנק' אחים וריעים להקב"ה כו' כמ"ש למען אחיי רלז, אוריעיי932 [כו'] וכתיב מי יתנך כאח לי933 כו' עד שהביאותים אל בית אמי934 כו'935 ([ו]ע"כ לע"ל נק' היכל הוי' כמ"ש היכל הוי' המה936 כו') דמקיף דהיכל ובית הכל937 א' מקיף לשניהם יחד כו'. וזהו היושבת בגנים בגעה"ע וגעה"ת938 חברים מקשיבים כו' וכתיב השמיעני את קולך קלא דאורייתא939 דוקא כמ"ש בזהר דקוב"ה אתא לאשתעשע940 בג"ע בקול דתורה שלומדים שם (וכמו בעובדא דרב"נ941 במחלוקת בדין קדם שער לבן לבהרת קוב"ה אמר טהור ומתיבתא כו' וכה"ג). וז"ש כ"א בתורת ה' חפצו942 מעיקרא אדעתי' דנפשי' עביד לתקן אור נשמתו בבחי' או"פ ומקיף (כמשי"ת), ואח"כ ובתו[רתו] יהגה להמשיך אוא"ס ב"ה בתו[רה] שזהו עוסק בתו[רה] לשמה לשם התורה עצמה943 כמ"ש במ"א (והוא מ"ש ולכבוד אהי' בתוכה944 כמשי"ת). וז"ש אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי בהיכל דתורה [ב]מקיף ופנימי ששרשה בחכ' דתוה"ק הנ"ל, ואז ממילא נמשך כל המקיפים העליונים שנעשים להגן ולהגביל האור כו' יצפנני בסוכו כו' עד בצור ירוממני כו'.
ואמנם המדרג' הב' באותיות התורה הוא למעלה גם מבחי' היכל945 הפנימי אעפ"י שהוא בבחי' חיצוני' יותר, והוא ענין החומה המקפת כל הבתים והיכלות דתורה אור שנעשה לשומר ולהגבלה כנ"ל (כמו חומת ירושלים אעפ"י שהוא בבחי' המל'946 בבחי' מקיף947 חיצוני, שם יש יתרון מעלה בחיצוני'948 מפנימי' האור דכתר וחכ' שבהיכל ק"ק כו', מאחר שנעשה לשמירה ולהגן כמ"ש על חומותיך ירושלים כו' (וזהו שרמז במדרש שאמר דוד949 ממך למדתי שא' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו' ואח"כ א' לאהבה ולעבדו950 כו', כך אני או' אחת שאלתי שבתי בבית ה' בהיכל דתו' שנמשך שם ממקיף העליון יותר [דנועם ה' ממילא], כמו שמלמטה למעלה צריך לבוש היותר עליון שיורד בהתלבשות בבית והיכל דוקא, וכמו"כ מלמעלה למטה מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה שהוא בחי' אחרונה ביותר שזהו [ש]תלוי בידי אדם ולא בידי שמים כמאמר דהכל בי"ש חוץ מי"ש, ואמנם משום דנתב"ס דוקא כידוע ע"כ ממילא נכלל בזה גם האהבה במס"נ כו' ויומשך המקיף בבחי' שמירה בחיצוני' שזהו בחי' חומה להגן ולהגביל רלז, בהאור דקדושה כו'. ואמנם יר"ת שנעשה חומה חיצונית נמשך מיר"ע951 הפנימי' שבאהל והיכל דתו' דנסב"ת וכן להיפוך נתח[ב]"ס דוקא כמ"ש סוף דבר הכל נשמע952 כו' [ו]הוא לימוד דתושבע"פ דוקא כמו ב"ע הי' שונה ואש מלהטת סביבו953 כו' וכמאמר מה להלן באימה כו' וכמ"ש במ"א עמ"ש לבך יהגה אימה כו' וכמ"ש954 בהתהלכך תנחה אותך955 כו' בשכבך תשמור עליך כו' אף בעידנא דלא עסיק בה כמו החומה המקפת ומגנת כו' (וראי' מראב"נ956 כנ"ל ומבני עלי956 וחזקי' המלך957 כו' כמ"ש בגמ' וד"ל).
וזהו זאת נחמתי בעניי957 כו', דהנה מ"ש אלקי עולם ברחמיך הרבים958 כו' והיינו לפי שקדם לומר המלך המרומם לבדו כו' שמפני זה יגדל הרחמים על כל העולמות בשוה כנ"ל, ומרח"ר הללו נמשך בחי' מקיף דהיינו מ"ש אדון עוזינו צור משגבינו כו' והוא אותיות התו' שנק' חומה המגינה על נפש האדם בתמידות כנ"ל. וז"ש זאת נחמתי בעניי כו', פי' לאחר שמעורר על נפשו ועל כל העולמות בחי' ר"ר הנ"ל יאמר לנחם נפשו זאת נחמתי בעניי בשפלות עצומה כזאת כו' עכ"ז אמרתך חייתני, פי' אמרתך הן אותיות התו'959 כמו שהן בשרשן למעלה מעלה במקור חוצב[ם] הראשון בעצמות המאציל כמ"ש אז ראה ויספרה כו' וכן ואהי' אצלו אמון כו' כנ"ל, שהוא למעלה מכל ההשתל' הרי הן עצמן הוא שירדו למטה מטה מאד ונתלבשו בעניני' גשמיי' כנ"ל ונעשים בבחי' אותיות גשמיות כאבנים ועפר כו' להגן ולחסות על האדם [ל]בלתי יקרב אליו שום דבר רע בין ברוחניות בין בגשמיות. וז"ש כי אמרתך ממש חייתני באור וחיות העליון דהיינו בבחי' מקיף כחומה שעשוי' להגן בתמידות אפי' בעידנא דלא עסיק בה כמ"ש בשכבך תשמור עליך וכה"ג כנ"ל וד"ל (ובאמת פי' חייתני היינו שאמרתך מחי' את נפשו בתוך תוכה בבחי' או"פ כנ"ל דמעיקרא עביד אינש אדעתא דנפשי' לתקן אור נשמתו כו', והן אותיות התו' שמתקשרי' בהן נש"י בכלל ובפרט בכאו"א כנ"ל וכמ"ש ואשים דברי בפיך דוקא, וכתי' כי על כל מוצא פי הוי'959 בדיבור בת"ת960 בפה דוקא יחי' האדם וכמ"ש ותורתך בתוך מעי961 שהתו' נק' מזון לנשמה ממש להחיותה בבחי' או"פ ממש כי חיים הם למוצאיהם בפה962 דוקא.
רלז, גוזהו טעם מצות ת"ת בדיבור963 [oldpage_שמו] דוקא בתמידות כמ"ש ודברת בם964 וכתיב לא ימוש965 כו' [ש]זהו בעידנא דעסיק בה כו'966 ולא בעת שאינו מדבר בפה כו'. אבל הענין הוא דשניהם אמת דז"ש כי אמרתך חייתני היינו ב' מדריגות דאור וחיות באו"פ ואו"מ להגן כמו חומה כמ"ש אני חומה כו' וזהו פי' בשכבך כו' כנ"ל וד"ל).
אך 967 הנה עכ"פ מובן שעיקר [ענין] לימוד התורה הוא נמשך מצד הרח"ר שמעורר ע"ע כנ"ל ע"כ אח"כ בזאת [ת]תנחם נפשו בעיניו והוא מ"ש זאת נחמתי בעניי דוקא כי אמרתך חייתני כו', וא"כ968 מה שהתו' נק' חומה זהו מצד הרחמנות לבד [ש]נמשך עי"ז מגן על האדם עד שיהי' לו זאת התורה נחמתי בעניי לבד. ולכאו' יש לזה סתירה שהרי עיקר מצות ת"ת הוא [ב]שמחה וחדוה969 כמ"ש שש אנכי על אמרתיך970 כמוצא כו' וכן בעדותיך ששתי971 כעל כל הון כו' וכמ"ש ונשמח בד"ת כי הם חיינו972 כו' וה"ז היפך הנ"ל בזאת נחמתי בעניי דוקא כו'. אך הענין הוא דשניהם אמת, דהנה ידוע שהתורה [ש]היא מעץ החיים ירדה בעה"ד טו"ר לברר לרפ"ח ניצוצין כו', וא"א להיות בירור זה בין טו"ר כ"א בדבר שכבר נברר בעצם כמו חכ[ם] שכבר הוברר אצלו חכ' אחת יכול לברר ולתקן בה דבר המקולקל, כך התוה"ק שכבר הוברר בעצם כנ"ל נמשך למטה לברר לעה"ד. וזהו שהתוה"ק נק' אמת973 והוא בחי' החותם המבדיל בין פנימי' לחיצוני' כמו בכל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שניתנו לישראל דוקא שנבחרו בזה בבחי' קבלת הפנימיות דתו"מ שנק' אמת כמ"ש כי יעקב בחר לו י"ה974 כו' וכתי' ויקם עדות ביעקב975 דוקא כו', והן בחי' אותיות דתוש"מ שאמר אז ראה ויספרה כו' עד תו' הנגלית לנו למטה. וז"ש כי חק לישראל הוא דוקא והוא בכסא בר"ה ויוכ"פ שלפני ה' תטהרו דטה"ע976 נמשך משם בחי' הפנימי' דתו"מ כנ"ל. ואמנם זהו שנמשך מצד [בחי'] הבחירה שברצון ותענוג העליון שהוא מלובש בתו"מ בבחי' הפנימי' ע"פ פנימי' דתוש"מ ויש בזה ג' מדריגות מזון ולבוש ובית, דהיינו בחי' או"פ כמזון ממש [כמו] ותורתך בתוך מעי ממש כנ"ל (וה[י]א מה שבא[ה] בעה"ד כו' למיימינים בה סמא דחיי977 כו'), וכמו המאכל שצריך לאכול בכל יום בוקר וערב978 וכדי שביעה לנפש כך מזון דתורה בקביעת עתים בוקר וערב כמו פרק א' שחרית979 כו' וק"ש בקר וערב980 כידוע שזהו רלז, דבשכבך ובקומך981 כו' כמ"ש בסידור982 בענין מזו"ן ולבו"ש ובי"ת כו'. ובחי' לבוש דתו' שזהו בחי' או"מ דתורה שמקיף לנשמה מראש לרגל כמ"ש עוטה אור כשלמה983 וכן לבושי' כתלג984 כו' ונק' לבוש מל' כמ"ש ה' מלך גיאות לבש985 כו' ה' עוז דתו'986 כמ"ש במ"א ע"פ יביאו לבוש מל'987 כו' והיינו אור דתוה"ק שהוא בבחי' עה"ח כו' כמ"ש כבוד ה' יאספך988 לנשמות בג"ע כידוע במ"ש ותלבש אסתר מל'989. ובחי' בית היינו בחי' מקיף למקיף ששורה על הנשמות בהיכל ק"ק990 ונק' בית ה' היכל ה' כמ"ש במ"א לע"ל היכל ה' המה כו' (ובהיכל ק"ק וכן היכלות הפנימי' שבג"ע כמ"ש במ"א. וז"ש אל חדר הורתי991 כו' וז"ש שבתי בבית ה' כו' כנ"ל. ובחי' חומה זהו מקיף הכללי שמקיף לכל הבתים והיכלות שבירושלי' ש"מ שנק' עיר אלקינו כו', המגביל ומגין מן החיצוני' כמו ובשכבך כו' אפי' בעידנא דלא עסיק בה כו', וזהו בחי' רח"ר שנמשך ממקיף הכללי דאותיות התורה הקדומה שהובררה כבר כנ"ל. וזהו אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות בחי' פנימי' התוה"ק שנמשך למטה שנק' אמת בבחי' חותם פנימי שנק' חותם בתוך חותם כו' כנ"ל וד"ל.
וזהו זאת נחמתי בעניי זאת התו' שניתנה לישראל בג' מדריגות דמזון ולבוש ובמקיף דחומה הכל להיות להגן בר"ר מפני יראת החיצוני' שיכולים לקבל בעניו דוקא שהוא בהיות כנ"י בבחי' הקטנות דעני מן הדעת992 כו', כמו בזמן הגלות שנק' שינה וכה"ג שזהו בשכבך כו'. אך אז אמרתך חייתני באו"פ ומקיף להגן (וכן לאחר התפלה שהוא כעני כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף993 כו' שלפני ה' ישפוך שיחו ונק' שפיכת נפש994 כידוע אז אמרתך חייתני בעניי כו' כידוע). אבל הנה מדריג' הב' בתורה, היינו כמו שהוא בבחי' ההתכללו' בעונג ושעשועים העצמיים דעצמות אוא"ס ב"ה ממש טרם שירדה למטה ב[א]בי"ע כו' כמ"ש ואהי' אצלו אמון אמון מוצנע כו' שעשועי' יום יום כו', והן כמו הנגינ[ות] וטעמים שבתורה שנק' שירו כמ"ש ויהי שירו995 כו', שהוא בחי' מקיף דשעשועי' העליונים שנק' שעשועי המלך בעצמותו שירד להשתעשע באור החכ' הקדומה דתוה"ק. וע"כ בחי' העונג העליון שבקריאת התורה בנגינות וטעמים הוא בבחי' העלם ומקיף בעונג העצמי ממש שלמעלה מבחי' הגבלת האותיות דתורה לגמרי (שמפני זה לא נדרש שום דרש בטעמים רק בנקודות יש דרש ועל כל קוץ ותג996 כו' כמ"ש במ"א). וזהו רלח, אענין השמחה והתענוג שבמצות קריאת התו' כמו שאמר דוד זמירות היו לי חוקיך997 כו' (ומה שנענש ע"ז לפי שעשה כדי להצילו מן האויב כמ"ש בבית מגורי998 כמ"ש במ"א), וכמו אני תורתך שעשעתי998 כו' וכן שש אנכי על כו' כנ"ל שזהו למעלה הרבה מבחי' המקיף דחומה שאינה רק להגן בבחי' הר"ר שהוא כעני לבד כו' וד"ל.
ומעתה יובן יותר מ"ש למעלה בענין פרזות תשב ירושלים כו' [ש]לע"ל יהי' ישיבת ירושלים בלי גבול כלל כמא' שעתידה ירושלים שתתפשט בכל א"י וא"י בכל העולם כו' ע"כ פרזות תשב בלי היקף חומה המגביל יושבי' [כלל] כו'). והענין הוא כנ"ל שיהי' התגלות אור העצמו' דא"ס ממש שלמעלה מעומ"ר ועומ"ת כו', וע"כ לא יהי' עליות וירידות כלל כעכשיו בקו"ח ומקיף הכללי [ד]שה"ש כו', לפי שיהי' בבחי' יש מיש999 כו', וע"כ גם בזמן ומקום לא יהי' גבול והיינו פזרונו ופרזונו שהוא ע"י הקיבוץ מע"ש בבזבוז האוצרות כו' בגמר הניצוח כו'. וזהו פרזות תשב ירושלים בלי חומה דתורה כנ"ל, משום דבחי' מקיף דתו"מ באותיות1000 התוה"ק הנ"ל זה בא מעומ"ר לעו[מ]"ת בהמשכה בבחי' מקיף דרח"ר על השפל ביותר כמ"ש זאת נחמתי בעניי דוקא כנ"ל, וצריך להגן מן האויב המקטרג כו'. אבל לע"ל יהי' גילוי אורות השעשועי' העצמיי' שבתוה"ק כנ"ל שלמעלה מבחי' האותיות שבה (שזהו ענין ש"ת שהתורה עצמה היא בשמחה עליונה שבמקיף דשעשועי' העצמי' שלמעלה גם משעשועי' שהי' בתוה"ק בתחלה מצד שלימות דח"ע [oldpage_שמז] בסוף מעשה דוקא כמ"ש במ"א (בפי' תוצל"מ1001 כו') שכולו פנימי' ואין שם בחי' חומה המגביל בין בחי' פנימי' לחיצוני' ממש כנ"ל. ומ"ש יבחר לנו כו' לע"ל זהו במקיף העליון שלמעלה מע"ס דכח"ב ומדות כו' שיהי' קדוש[ת] ירושלים כא"י דעכשיו למעלה מקדושת א"י דלע"ל שהוא ת' עלמין [דכסופין] וכה"ג שיהי' בעדן עצמו שנק' ארץ החיים לע"ל), ולפ"ז הרי יהי' בירושלים [דלע"ל] עשירות גדולה [וגדולה] ית[י]ר[ה] מכל הון יקר הע[ליון] שבשעשועי' העליונים כנ"ל בענין שמחת עולם ומכל הון יקר שבקיבוץ וביריד'1002 דע"ש שהוא בחי' עולם התענוג עצמו1003 דלע"ל שיקובץ בנ"י1004 לתוכה בשמחת עולם הא"ס כו'. ולזאת לא יתכן אז רלח, בשיהי' חומה לירושלים מאבנים לתקן1005 מצד [ה]רחמנות מאחר שיהי' גילוי העצמי' דא"ס למטה כמו למעלה ממש, ואין עניות כלל במקום עשירות1006 גדולה כזאת שתפול בו ענין רח"ר ולא ענין המשכות מלמעלה למטה להגן כנ"ל, וא"כ לא יצטרכו לחומה דתו[רה] ג"כ רק פרזות תשב כנ"ל וד"ל.
אך הנה עדיין י"ל מ"ש [ו]אני אהי' לה חומת אש סביב שיהי' בחי' חומה דאש האלקי העליון להגן ולהבדיל1007 או להאיר אור כנ"ל, ומבואר למעלה שזה יהי' ממדריגות אור הע[צמי'] דא"ס ממש כמ"ש ואני אהי' לה חומת אש כו' אני ממש, וגם מ"ש ולכבוד אהי' בתוכה כו'. והנה יש להקדים לזה ענין א' והוא מה שידוע שהתו' ניתנה באש שחורה1008 ע"ג אש לבנה כו'. וביאור ענין ב' מיני אש הללו שחורה ולבנה ידוע מענין נר הוי' נשמת אדם1009 שכלולה מב' נהורין נה"ע נק' נהורא חיוורא שהאור העליון לבן ובהיר ונק' אור בהיר המאיר להיות[ו] מאור העליון דבחי' החסדים דשם הוי' ובחי' נהורא אוכמא1010 אש שחורה שבאה בהתלבשות בגוף לברר לנה"ט נק' אור השורף כו' (וכמו"כ בכללות יותר בשרש נש"י שעלו במחה"ק בפנימי' ועצמו' ד[א]א"ס שלפני הצמצום כו', וזהו אור הע[ליון] בחי' אור המאיר שנק' נה"ע ונק' צ"ע כאבן דשוהם1011 כידוע ונש"י [ש]נמשכו מזו"נ בבי"ע לברר לעה"ד טו"ר1012 נק' אור השורף אור1013 אוכמא כו', וזהו ישפה צ"ת1014 וזהו אשה אש ה'1015 כי מאיש1016 אש יו"ד1017 דנהורא חיורא לוקחה כו' וד"ל). וכך הוא באור דתורה בב' מדריגות דאור כנ"ל (דג' קשרים הן נש"י סתים וגליא שהן ב' אורות הנ"ל ואורייתא סתים וגליא וקוב"ה סתים וגליא), והוא ענין אש לבנה ואש שחורה, דבחי' אור דתוה"ק שא' [בה] עוטה אור כו' וכן יהי אור1018 כו' אור המאיר והוא בחי' אש הוי' שבבחי' החסדים דמקור הח"ע שנק' תושמ"ע1019 כמ"ש מימינו אש דת למו1020 מימינו דוקא שהוא נמשך בבחי' חסד1021 מלמעלה למטה דוקא וכמ"ש [ו]תורת חסד1022 כו', וכמ"ש1023 קול ה' חוצב להבות אש1024 כו' דמשמע כלהב אש העולה מלמטה למעלה דוקא וכמ"ש קול אלקי' שמענו מתוך האש1025 כו'. והענין הוא דבמ"ת הי' בחי' התכללות דאש שחורה דבחי' הגבורה העולה מלמטלמ"ע1026 באש לבנה שיורד מלמעלה כמ"ש והר סיני עשן1027 כו' (כמ"ש במ"א).
רלח, גוביאור הענין הנה ידוע שיש באש ואור ב' הפכים דאו"ח ואו"י, וזהו מ"ש בס"י הוציא אש ממים ומים מאש1028 כו' וכמ"ש אש אוכלת ואש שותה1029 כו', [ו]כמו שאנו רואים בחוש שיש ברשפי אש הלהב ב' הפכיי' דרו"ש שעולה ויורד וחוזר ועולה כו' וכמ"ש והחיות רו"ש כמראה הבזק1030 שזהו כלהב [היוצא] מחרסי'1031 שעולה ויורד כו'. וכמו הנש[י]מה בלב האדם בא1032 ברוח החיים שיוצא מן הלב וחוזר ונכנס, כך יש בחי' רוח העולה ויורד פי' שיוצא מכלי גופו1033 שבלב כמו בצמאון והתשוקה האלקי' שעולה בהתלהבות אלקי' שיוצא מכלי גופו למעלה וחוזר ויורד ומתיישב בלב, שזהו חמימות רשפי אש אלקי המתיישב להיות כמו אור וחיות בלבו בהתגלות לבו בתשוקה ותשוקה1034 זו המורגשת, עד שזהו כמו חיות המזון [ל]נפש רעיבה כו' וכמים לצמא המשיב את הנפש ורוח כו', והוא בחי' מים שבאש שיורד מלמעלה למטה היפך ההסתלקו' דאש העולה כו'. ואמנם אחר ההסתלקו' דאש דאו"ח נמשך אש דאו"י והא בהא תליא והיו לאחדים ממש, כנראה בחוש באור הנר דאש הלבן נאחז באש השחור וסיבת אור המאיר תלוי באש השורף כו'. וכך הי' באש הקרבנות דאש השורף שמביא מן ההדיוט ממשיך אש העליון שיורד מלמעלה1035 למטה לאכול הקרבן, וכמו במעשה דאליהו1036 שנפלה אש ה' מן השמים ותאכל העולה כו' הרי יש אש [ה]יורד מגבוה לנמוך שנק' אש ה' כו' והוא כמו בחי' שוב [כ]אש דחיות הקדש שהוא בחי' רו"ש כו' כנ"ל (ואמנם מבואר במ"א ששרש האש השחורה ששורף שעולה בלהב בבחי' או"ח למעלה כו' הוא גבוה משרש האש הלבן1037 היו"ד1038 כו' והוא בחי' אויר העליון שלמעלה מ[ן ה]אור שהוא עצם חשוך1039 וממנו מקור מציאות האור כו'). ויובן זה ג"כ באוי"ר שבתפלה שאהבה הוא בחי' רץ לבך1039 ברשפי אש התשוקה העולה למעלה ומיד אחר הרצוא בחי' השוב בחי' ההמשכה בגילוי אלקות להשיב את הנפש שמתיישב בלב לאור וחיות, והוא בעסק התו"מ כמו הצמא שמרווה צמאו[נו] במים כנ"ל. וזהו ג"כ התכללות דב' אורות [ד]נש"י [ש]נק' נר הוי' באו"ח ואו"י יחד כנ"ל, וזהו ואהבת גימ' ב"פ אור1040 כידוע, וזהו רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה1041 בצמצום והתפשטות כמו הנשימה [ש]באף וחוטם בעת השינה.
רלח, דאך הנה ידוע דשרש רו"ש שעולה מלמטלמ"ע מן המקבל אל המשפיע נמשך מבחי' מטי ולא מטי1042, מטי תחלה ואח"כ לא מטי התפשטות תחלה ואח"כ הסתלקו' (כנשימה שבחוטם כו' בהקיץ כו'), וכמו ורוח אלקי' מרחפת נוגע ואינו נוגע1043 כו' שזהו מן המשפיע אל המקבל דוקא שנמשך בבחי' החסד תחלה, כמו שרואים בחוש בתיאובתא דדכורא לגבי נוק'1044 הגם שהוא באש וחום התאוה, אבל נמשך כמים בהתפשטו' [ו]מדובק באהבה כמו וימינו תחבקני1045 כו' ואח"כ הנשיקה בהתלהבות העולה מהבל הלב. וכמו"כ בשעשועי' דאב לבנו יחידו שמחבקו ומנשקו שזהו עיקר התענוג והשעשועים1046 דזהו חו"ג שבתענוג העצמי (בל"א דער קוועל אין תענוג כמו ברו"ש דאהבה שבלב), כידוע ומבואר במ"א בענין השעשועי' ב' פעמי' ש"ע1047 דהיינו חו"ג שבתענוג. כי פי' ש"ע לשון הטייה והזזה ממקומו וכמו וישע ה' אל הבל1048 כו', וכמו הנענוע שמנענע א"ע בבחי' רו"ש עלי' וירידה, אמנם הטי' והתפשטות התענוג (בל"א צו זיך) תחלה ואח"כ ברשפי אש להב תענוג העולה למעלה (פון זיך), וכנראה ענין עצם השעשועי' דתענוג דמשפיע שכלול מחו"ג באופן זה דוקא [oldpage_שמח] כמו כל תענוג[י] עוה"ז שיתענג ומשתעשע כמו בכלי יקר ואבני חפץ או מרחיצה וסיכה וכל מיני מעדנים וכה"ג). אבל בתשוקה והתענוג של המקבל למשפיע כתיאובתא דנוק' לדכורא1049 בא תחלה ברשפי אש דהסתלקות בחי' גבורה שבתענוג, שהוא בחי' הצמאון שבתשוקה וחמדת הלב חוץ ממנו (כמו נכספה וגם כלתה נפשי1050 ), והיא תשוקת האשה אל אישה כמ"ש ואל אישך תשוקתך1051 שהוא בחי' אש העולה כרצוא הנ"ל ואח"כ מתיישב בה התשוקה והעונג, וכמו אתבסמת נוק'1052 דעביד נייחא לה כו' כמ"ש במ"א. ונמצא דרו"ש שבמקבל נעשה מן בחי' מטול"מ דמשפיע בהיפוך, שמבחי' רצוא דמקבל נעשה בחי' שוב במשפיע ומבחי' מטי דמשפיע נעשה רצוא דמקבל וכה"ג וד"ל.
והנה [ה]דוגמא מזה מובן באוי"ר [ש]במצות ת"ת דאורייתא בלא דו"ר1053 לא פרחא לעילא, וכידוע שזהו היפוך בחי' אוי"ר שבתפלה בבחי' רו"ש שהוא כמו בחי' [ה]צמאון דבחי' או"ח דמ"נ1054 דנוק' לדכורא כנ"ל. אבל בעסק התו' שזהו בחי' ירידות האור והשפע מ"ד דדכורא לנוק', שהוא דבר ה' ממש בתנ"ך רלט, אוהלכות וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך1055 כו' וכתיב כאשר ירד הגשם1056 כו' וכן דברי אשר1057 כו' וכתי' הלא דברי כאש1058 כו' וכמו במ"ת שהי' קול אלקי' מדבר מתוך האש, והי' בזה בחי' מטול"מ תחלה בחי' החסד שבתענוג העצמי דמשפיע שנתלבש בחכ' דתו' להשפיע לכנ"י כמו שהי' שעשועי' העצמי' דתוה"ק דב"פ ש"ע בחי' החסד שבתענוג בהתפשטות קודם כו', וזה[ו] שירד בה"ס בחי' אש הוי' דא"ס, אך אח"כ לא מטי הולך ועולה למעלה כמו בהבל הדבור דתו'1059 שיש בו עלי' וירידה. ודוגמא זו יש בכל איש העוסק בתו' שדבר ה' יוצא מפיו כ[י] יושב ושונה כנגדו1060 כמו ב"ע שא' שנפשו חשקה בתו'1061 כמ"ש באהבתה תשגה תמיד1062 וכתי' כ"א בתורת ה' חפצו1063 ובתורתו יהגה כו' וכה"ג, זהו בחי' או"י1064 דתענוג בבחי' ההמשכה והתפשטות (צו זיך) שיחפוץ לדבקה נפשו בתורת ה' (כמ"ש בב"ע כשהי' שונה הי' אש מלהטת סביבו, והוא בחי' אש דאור דתו' כמו שניתנה בה"ס דכתי' מימינו אש דת למו כו'. ויש בו גם בחי' ההסתלקות וכמו חוצב להבות [אש] כו', והוא מה שעל כ"ד פרחה נשמתן1065 דהיינו על כל בחי' המשכה דקול אלקי' באש העליון בדיבור דאנכי פ"נ ליכלל באש העולה בבחי' רצוא כנ"ל, דרצוא דמקבל נמשך מבחי' החסד ותענוג דמשפיע (רק שטל תו' החי' אותם1066 ) בבחי' שוב. והוא שא' כל העוסק בתורה טל תו' מחייהו1067 והוא כמו התענוג1068 שבתו' שמשיב את הנפש בהמשכת העונג דמקיף דכתר תורה (אך כמו שניתנה תורה באש שחורה ע"ג אש לבנה כנ"ל צ"ל תחלה בחי' רצוא דתשוקה ליכלל ולידבק נפשו באותיות דתו' ואח"כ אש לבנה בעונג היורד כמו אני תורתך שעשעתי מלמטלמ"ע שהוא היפוך דשעשועי' ומטול"מ במשפיע הנ"ל וד"ל).
אך הנה כ"ז בבחי' או"י ואו"ח דמשפיע ומקבל כנ"ל שבחי' רו"ש דמקבל היפוך מטול"מ דמשפיע כנ"ל, והטעם הוא כידוע שבחי' ההשתל' דעו"ע זהו בהמשכות דמשפיע מאין ליש כמו והחכ' מאין ליש תמצא וכן מחכ' לבינה ומבינה למדות וממדות לדיבור כו', וע"כ בחי' העלאה דמקבל הוא [ב]בחי' ביטול היש לאין שזהו רצוא [ש]קודם לשו"ב כנ"ל. וכך הוא גם באוי"ר דתורה [ב]בחי' חו"ג דשעשועים1069 שנק' שעשועי דאורייתא כנ"ל, לפי שבא גם אור דתורה בהשתלשלו' מאין ליש מן המשפיע אל המקבל כמו במ"ת שבאור פניך נתת לנו1070 כו' וכאור השעשועי' בתוה"ק כנ"ל וד"ל. אבל לע"ל יהי' גילוי אור רלט, בהעצמ[ו]' דא"ס בבחי' מיש ליש כמ"ש להנחיל אוהבי יש האמיתי בלי ממוצע כלל, [ו]לא יהי' מקיפי' ופנימי' עליות וירידות דקו"ח אלא למטה כמו למעלה ממש שלא ע"י ההשתל' עו"ע מאין ליש כו' כנ"ל. וא"כ הרי יוכל להיות במקבל כמו במשפיע ממש בלי חילוף ושינוי כלל והיינו בחי' מעומ"ט שיחובר יחד ממש עומ"ר ועומ"ת, וכן אור המאיר דמשפיע עם אור המקבל שנק' אור השורף אש[א] אוכמא [או נהורא אוכמא, ו]היינו מה שהי' תחלה במקבל בחי' אשא אוכמא בבחי' או"ח למעלה זהו מצד בחי' עליות דמקבל וירידות דמשפיע. אבל ביש מיש יקבל המקבל בבחי' שוב דמשפיע כמו שהיא למעלה ממש וגם במשפיע לא יהי' הסתלקות אחר התפשטו' כלל בבחי' מטולמ"ט אלא יומשך למטה ולמעלה בשוה שלא בבחי' משפיע ומקבל [ה]נ"ל וד"ל.
וזהו ואני אהי' לה חומת אש סביב, כי הנה בחי' חומ[ה] דתורה עכשיו היינו אותיות דתורה ש"מ1071 שיורדת למטה בבחי' ר"ר דעומ"ר [ב]עומ"ת כנ"ל, וכמו"כ בשמחה ושעשועי' שבתוה"ק יורדת האור העליון דתו' אור למטה בעה"ז1072 לברר שנק' נהורא עילאה1073 כמו במ"ת וכידוע דאורייתא סתים וגליא כנ"ל, [ו]כמ"כ בנש"י בב' אורות דנהורא תתאה ונהו"ע1074 כו', וזהו והחיות רו"ש מלמטה למעלה ו[מול"מ] מלמעלמ"ט כנ"ל. אבל לע"ל יהי' אור העצמי' השעשועי' שנק' מקיף דתענוג [ה]פשוט כמו בנגינה דתו' שנק' שיר פשוט1075 כו' [ב]חיבור מעלה ומטה יחד, ע"כ [מ]בחי' אש דרצוא בנש"י שהוא אש דרצוא דתו' מלמטה למעלה דעכשיו יהי' אז בחי' שוב דאש העליון דמקיף דשעשועי' שבתורה, שיהי' מזה בחי' חומת אש סביב למטה כמו שהוא בבחי' מקיף סביב למעלה בתענוג הפשוט (כמו מלעיל ומלרע בניגונים שמקיפים בעיגול [כעיגול] השיר1076 כמ"ש במ"א). ונמצא דחומת אש זו יהי' נעשה מאש העליון דתו' במ"ת שנגלה עליהם1077 בקול ודיבור כי הוא מבחי' מקיף דשעשועי' דתו' שלמעלה כו'.
אך עדיין י"ל מ"ש [ו]אני בעצמי דוקא אהי' לה כו' ולמה חומה דוקא ע"כ1078 פרזות תשב כו' שבחי' או"פ יהי' בלי גבול כנ"ל, וגם למה אש[א] מבחי'1079 אוכמא דבחי' רצוא דוקא. אך הנה ידוע דמ"ש יחזקאל במראה דמרכבה והחיות רו"ש זה הי' בזמן הגלות כמ"ש ואני בתוך הגולה1080 כו', שאז תשוקה ברשפי רלט, גאש דמל' בבחי' אשא אוכמא דוקא כמ"ש שחורה אני1081 כו' שזהו בחי' רצוא דוקא, כמו טבע האש השורף לעלות למעלה1082 כנר העולה וכמ"ש עולת תמיד העשויה בה"ס1083 שעכ"ד פרחה כו' שזהו רצוא דתענוג דתשוקה ואהבת התו' כמו באהבתה תשגה תמיד וכב"ע שחשקה נפשו כו', כך התקשרות כנ"י ברצוא בתשוקה באור דתו' מה"ס שנק' עולת תמיד. אך יהי' עליות העולמות בכלל ופרט בעילוי אחר עילוי בכל עולם לפ"ע כמו מגעה"ת [יהי'] געה"ע וגעה"ע בגילוי1084 יותר כו', וכך גם נשמות ישראל יתעלו למעלה במדריגה גבוה יותר, דמה שעכשיו בחי' רצוא שהוא1085 [oldpage_שמט] עולה למעלה לקבל יתעלה רצוא זה עצמו להיות בבחי' מקיף בבחי' שוב למטה כמו משפיע כנ"ל, והוא מה שיומשך מזה בחי' חומת אש להקיף. כי יוכל להיות מאש התחתון דרצוא שבתו' דעכשיו בחי' חומה מאש זה שעומד בתוקף להקיף למטה דוקא, וז"ש ואני אהי' לה חומת אש סביב אני ממש והוא מאש דתענוג ושעשועי' העצמי' שבתוה"ק כו' (ואני אותיות אין1086 דכתר כו' [ו]נמשך מבחי' העלאות דתענוג כמו אני תורתך שעשעתי כו'. ושרש הענין הוא מטעם הנ"ל דיש מעלה יתירה באש השחורה התחתון יותר מאש הלבן העליון המאיר להיותו שרשו בא מעצם אור1087 החשוך שממנו נמצא מקור האור כנ"ל, והוא מ"ש ישת חשך סתרו כו' שלמעלה גם מאור דתוה"ק וע"כ מאש דרצוא דתו' שלמטה נמשך מקיף דחומת אש כנ"ל (וכמו ב"ע שהי' אש מלהטת סביבו) וכיונתן ב"ע שכל עוף1088 הפורח עליו נשרף וכמו1089 מיכאל נשרף ע"י אש דתו' שלמעלה, אך חומת אש דתו' ש"מ שלע"ל יהי' בבחי' אור המאיר ולא שורף כלל).
ויובן זה עפ"י הידוע בפ[י]' בראשית ברית אש1090 [שיש] כמו כריתות ברית באש והוא בחיבור ב' הפכים כאש שלמטה שטבע האש1091 לעלות למעלה ואש שלמעלה שטבעו לירד1092 מלמעלה למטה, ואנו רואים שיש חיבור ויחוד1093 ביניהם יחדיו ישכנו באור הנר שמתחבר אור העליון המאיר בתחתון לפי שאש התחתון העולה ימשיך לאור העליון אליו (מטעם הנ"ל ששרשו למעלה מן האור), כמו שרואים בנסיון כאשר יעמדו וישימו אש התחתון מכוון לנגד אש העליון ירד אש העליון רלט, דלמטה כמו גם נר שכבה1094 ומעלה עשן ימשיך העשן לאור הדולק למעלה ממנו להדליק הנר שכבה כידוע (וכמו בה"ס שעשן העולה1095 למעלה הוריד והמשיך אש ה' וכן להיפוך כו' וכמ"ש במ"א). וזהו ברית אש ב' אשות הפכים הללו שבהכרח שיומשך1096 מלמעלה משניהם והוא מבחי' אויר שלמעלה מאור, [ו]זהו ואני אהי' כו' שיומשך חומת אש זה מאש ואור העליון בבחי' חסדים דשוב מתענוג ושעשועי' דחסד שיהי' ע"י ברית אש דהיינו הרצוא דאש שלמטה דוקא כנ"ל. ומ"ש ולכבוד אהי' בתוכה קאי לעוה"ב שהוא העדן שהוא אהי' הב' כו', והיינו בחי' שעשועי המלך בעצמו ממש שלמעלה הרבה גם מבחי' שעשועי' העצמי' שמשתעשע בתוה"ק1097 כו'. וזהו יהי' בעדן שלמעלה מג"ע1098 שנק' כבוד בחי' מקיפי' דשעשועי' העצמי' ממש כו', ולפי שיהי' בחי' עליות העולמות מלמטלמ"ע מבחי' רצוא דעכשיו יומשך בחי' מקיף דחומת אש כנ"ל כך יהי' מבחי' שוב שכל1099 התענוגי' והשעשועי' דא"ס דתו' דעכשיו (שנק' עוסק בתו' לשמה לשם התו' עצמ[ה] שנק' תורתו אומנתו כו' בחי' גילוי או"פ וכבוד העליון שהוא מקיף דשעשועי' שבעצמות ממש שיהי' [ב]בחי' או"פ בירושלים ש"מ. וז"ש ולכבוד אהי' בתוכה בבחי' פנימי' ולא בבחי' מקיף כו', ואמנם זהו למעלה הרבה מבחי' מקיף דחומת אש מבחוץ אבל הא בהא תליא דוקא מטעם הנ"ל וד"ל (שזהו מיש ליש דעוה"ב אחר ביטול היש לאין כו' וד"ל).
הערות
עמוד רכא, ד
- 1. צדקת פזרונו : מיוסד על ד"ה זה ש(נאמר בשמח"ת תקס"ו) נדפס במאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתקפט הנחת כ"ק אדה"א. ראה שע"ת פ, ד (פרקים ז-יג). אוה"ת יתרו ע' תתקסו. והנחת הר"מ בן כ"ק אדה"ז נדפסה במאמרי אדה"ז שם. וראה אוה"ת בשלח ע' עתר ואילך. ראה עוד ע"ד המאמר לקמן ברשימות הכת"י [ושם ג"כ מפורט סימני האותיות הבאות להלן בהמראי מקומות].
- 2. צדקת פרזונו בישראל : ס' שופטים ה, יא.
- 3. א"ת פרזונו אלא פזרונו : ראה שע"ת כאן (פ, ד) הערה 39. לקמן רלא, ג. ד. רלה, ג.
- 4. צדקה עשה הקב"ה בישראל : פסחים פז, ב.
- 5. בישראל : חט: עם ישראל, וכ"ה בהדרושים שנסמנו בריש המאמר — גי' הע"י.
- 5. והנצח זו בנין ירושלים : דהי"א כט, יא. ראה ברכות נח, א. לקמן רכז, ד. רלא, ג, רלב, ב. רלד, א. רלה, ג פ' תצוה שנב, ג. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' תכ. מאמרי אדה"א בראשית ע' רפו. וש"נ. במדבר ח"א ע' קלד. וש"נ. תו"ח ויצא קעב, א. שע"ת פב, ב. דרמ"צ יא, ב. קטז, ב. אוה"ת ש"ש ע' א'תקכד. סה"ש תנש"א ח"א ע' 277 הערה 77 ובשולי הגליון שם.
- 6. הנצח. . ענף החסד : נסמן לעיל רכא, ב.
- 7. וכמ"ש : ט: כידוע במ"ש.
- 8. נעימות בימינך נצח : תהלים טז, יא.
- 9. כי אמרתי עולם חסד יבנה : תהלים פט, ג.
- 10. וח"ס : חט: שבחכ' וחסד.
- 11. על : שם: ליתא.
עמוד רכב, א
- 12. בשנה שנוסף : ח: בשנה עד שנאסף. ט: עד שנאסף.
- 13. כל הון יקר : משלי א, יג. כד, ד.
- 14. הכל : חט: כו'
- 15. ג' מטמונים הטמין יוסף כשליקט כל הכסף : ויגש מז, יד. ראה פסחים קיט, א.
- 16. אם כמטמונים תחפשינה : משלי ב, ד [ושם: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה — ראה לקמן רכה, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקעד. וש"נ. תו"ח ויחי רמז, ד]. ראה גם תו"ח שם.
- 17. חצו יקר : ח: יקר חפצו. ט: חפצו היקרים.
- 18. יקר : ט: יקח.
- 19. זה : ט: ורק.
- 20. שצוה בלטשאצר להביא כלי המקדש : דניאל ה, ב ובמפרשים שם.
- 21. בלטשאצר : וכ"ה בח (!). ט: בלשאצר.
- 22. המלך. . מלכותו : ח: ליתא. . ממלכתו. — ע"פ פ' שופטים יז, יח.
עמוד רכב, ב
- 23. חתונת בנו : ראה גם שיחת ש"פ וישב תשי"ד סי"א ואילך.
- 23. על : חט: ענין.
- 24. הקדמונים : ט: ליתא.
- 25. המלכות : ח: המלך. ט: המלכי'. — וכ"ה במאמרי אדה"ז כאן (ע' תתקצא).
- 26. יהי' : שם: זהו.
- 27. ההתנשאו' : ט: התפארו'.
- 28. מכל הנ"ל : חט: על הכל.
- 29. אשר : שם: אם.
עמוד רכב, ג
- 30. וישאר בדעתו : שם: ודעתו דוקא.
- 31. בלא : ח: בלי חום. ט: בלי שום.
- 32. נפשו : שם: לחייו.
- 33. הנחמדים : ט: ניתוסף: מזהב ומפז רק.
עמוד רכב, ד
- 34. מדת : דח: ליתא.
- 35. כי קוב"ה : דחט: ידוע דקוב"ה.
- 36. קוב"ה סתים וגליא : ראה זהר אחרי עא, ב. עג, א.
- 37. [ו]לגדולתו אין חקר : תהלים קמה, ג.
- 38. שאא"ס למטה עד אין קץ : נסמן לעיל פ' שמות ד, ד הערה 214.
- 39. כמ"ש בס"י כשלהבת הקשורה בגחלת : פ"א, מ"ז.
- 40. ספירות ומדות עד אין שיעור כלל : ראה גם מאמרי אדה"א קונטרסים ע' ו. וש"נ. שערי אורה פב, ב ובהערה 12.
- 41. חד ולא בחושבן : ת"ז בהקדמה (יז, א).
- 42. ולאו מכא"מ כלל : ת"ז שם (יז, ב).
- 43. בערך הקפת החומה : ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' רמה.
- 44. לפני : דחט: לפי ערך.
- 45. לך הוי' הגדולה : דהי"א כט, יא.
- 46. בעצמות. . בתכלי' : דחט: בתכלית בעצמות א"ס שהי'.
- 47. עצמו : גח: העצמי אין חקר. ט: חסר.
- 48. המל'. . אדנ"י : ראה גם לעיל פ' וארא עה, ב. וש"נ.
- 49. המל'. . ואלקים : ראה גם לעיל שם. וש"נ.
- 50. בס"י ה' אבנים : נסמן לעיל ס, ג.
- 51. המליך אותו [גח: אות. ט: חסר]: ס"י פ"ה, מ"ב.
- 52. מכאן ואילך צא וחשוב : ס"י פ"ד, מי"ב.
עמוד רכג, א
- 53. שיעור קומה : נסמן לעיל ריב, ד.
- 54. [רל"ו] רבבות. . דורב כח : תהלים קמז, ה. ראה הנסמן בהערה שלפנ"ז.
- 55. בו"ק דז"א. . ספי' : נסמן לעיל ריב, ד.
- 56. ואף : גח: ו' אלפי'.
- 57. בחי' שבת : דח: דחול ושבת.
- 58. כח"ב : ד: כחו"ב. ח: בחו"ב.
- 59. חכים ומבין : ת"ז בהקדמה (יז, ב).
- 60. דעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלי' : נסמן לעיל פ' שמות לג, א.
- 61. כו' : דח: כנ"ל.
- 62. משמו הגדול. . מל' דא"ס : נסמן לעיל פ' שמות ה, ג.
- 63. שהי' הוא ושמו בלבד : נסמן לעיל פ' וארא נג, ב.
- 64. משובח ומפואר : נוסח ברוך שאמר.
- 65. בעי"ת. . לעילא ולעילא : שו"ע אדה"ז הל' ר"ה סתקפ"ב, סט"ז. וראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקיד בשולי הגליון. שער הכולל פ"ד, ס"ט. אוצר מנהגי חב"ד ר"ה סצ"ה-צ"ח.
- 66. לך דומי' תהלה : תהלים סה, ב.
- 67. נורא תהלות : בשלח טו, יא.
- 68. מי ימלל גבורות ה' : תהלים קו, ב.
- 69. נפלאותיך ומחשבותיך עצמו מספר : תהלים מ, ו [בדילוג].
- 70. יש"ר [דח: יהא שמי' רבא] . . מל' דא"ס : ראה גם לעיל קעח, ג. וש"נ.
- 71. מברך שמי"ר : שם: ליתא.
עמוד רכג, ב
- 72. שיעור ותכלית : שם: תכלית.
- 73. סדכ"ס : ראה זהר בהקדמה ב, א. ועוד.
- 74. ששיער בעצמותו [דח: עצמו] בכח : נסמן לעיל פ' בא קב, א.
- 75. גליף גליפו בטה"ע : זהר בראשית טו, א.
- 76. וד"ל : דח: כנ"ל.
- 77. המק"פ וחלל ריקן : ראה ע"ח (דרוש עגו"י) ש"א, ענף ב.
- 78. כנ"ל במשל : בזכ: כו' כמשל. אגדהחייא: כבפנים.
- 79. כנ"ל במשל הרצון המוחלט : לע"ע לא נתברר לאיזה מאמר כוונתו.
- 80. הנזכר על דבר שעולה בשכלו כבר : ראה מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תתקכז.
- 81. לו : דח: ליתא.
- 82. שאמר לעולמו די : ראה חגיגה יב, א. וראה גם לעיל פ' וארא סב, ד.
- 83. הנ"ל : דח: ליתא.
- 84. זה : שם: גם.
- 85. עומ"ר ועומ"ת : ס"י פ"א, מ"ה.
עמוד רכג, ג
- 86. בשמים ממעל. . אין עוד : ואתחנן ד, לט.
- 87. עמוק עמוק מי ימצאנו : קהלת ז, כד [ושם: ועמוק — ראה של"ה ח, א].
- 88. עומקים : דח: עמוקות.
- 89. מגלה עמוקות מ[י]ני חשך : איוב יב, כב.
- 90. דלית מחתב"כ : ראה ת"ז בהקדמה (יז, ב).
- 91. לגבי. . כלל : בתו"ח כאן נכפל עוה"פ.
- 92. הכתר שהוא הרצון : נסמן לעיל עט, א.
- 93. שאין טעם לרצון כלל : נסמן לעיל פ' בא פט, ד.
- 94. כו' : דח: וכן.
- 95. רצה"ע ותענוג הנעלם : שם: רצון ותענוג העליון.
- 96. ממעמקים קראתיך : תהלים קל, א.
- 97. יו"ד עומקי' דעי"ת : ראה גם פע"ח (שער תפילות ר"ה) שכ"ה, פ"ז. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תקמו וע' תכג. וש"נ. ח"ג ע' תתיא. וש"נ.
- 98. ומ"ם דממעמקי' הוא עומקא דכולא : ראה זהר בשלח סג, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ס"ע תתקצד ואילך. וע' א'קכח. עט"ר נה, ב.
- 99. מקיף דיחידה מ"ם דצלם : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תצט ואילך.
עמוד רכג, ד
- 100. בחי' : דח: כו'.
- 101. דע"ס הגנוז[ו'] : נסמן לעיל פ' שמות כח, ד.
- 102. עומק עליון : דח: האור העליון.
- 103. דאפי' אור צח [כו'] אוכם : נסמן לעיל יב, ב.
- 104. שרגא בטיהרא : חולין ס, ב.
- 105. נער לא ימיש : תשא לג, יא.
- 106. איידי דטריד למבלע : ראה גם לעיל קפח, ב. הנסמן לעיל פ' שמות מז, ג.
- 107. ישת חשך סתרו : תהלים יח, יב.
- 108. ומשה נגש אל הערפל : יתרו כ, יח.
- 109. כי לפניו נגלו כל תעלומות : ע"פ ברכת זכרונות.
- 110. ישכיל עבדי : נסמן לעיל מג, ד.
- 111. דכל רז לא אניס לי' : נסמן לעיל קנו, ד.
- 112. חכם חרשים : ראה גם לעיל פ' שמות כג, א הערה 952.
עמוד רכד, א
- 113. כשעשוע[י] המלך בעצמו : נסמן לעיל פ' בא צב, ד.
- 114. ראי' : דח: ליתא.
- 115. שכל מופלא : נסמן לעיל פ' שמות לג, א.
- 116. שכל מוצנע : ראה גם לעיל קפח, ד. הקדמת הראב"ד לס"י ביאור נתיב הא' [ירושלים תשכ"ב יא, א] שכל מופלא. . כאילו אמר שכל נעלם מכוסה ונסתר. וראה גם נתיב הז'.
- 117. אור הגנוז. . לצדיקים לע"ל : ראה חגיגה יב, א.
- 118. עדן סתימא' : נסמן לעיל ה, ג.
- 119. בגילוי : ד: גילוי. ח: ליתא.
- 120. שהים. . נעשה הוא עצמו. . כיבשה : ראה גם לעיל קפו, א ואילך.
- 121. והכל א' : דח: והפלאה.
עמוד רכד, ב
- 122. אנכי מי שאנכי : נסמן לעיל פ' וארא סג, ד.
- 123. ולא ילמדו [עוד] : ירמי' לא, לג.
- 124. כי : דח: כו'.
- 125. מקטנם ועד גדולם : ד: מקטנם ועד. ח: מקטנם — נסמן לעיל פ' שמות לח, ג.
- 126. ואשפוך את רוחי : נסמן לעיל פ' שמות כב, ג.
- 127. להנחיל אוהבי יש : ראה גם לעיל קלח, ד. וש"נ.
- 128. כימי כו' אראנו נפלאות : מיכה ז, טו.
- 129. כי אל דיעות ה' : נסמן לעיל פ' שמות כט, ב.
- 130. הברואים : דח: בשר.
- 131. במשיח. . ולא יהי' בבחי' ביטול היש כלל : ראה גם מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' תפב. לעיל פ' שמות כט, ב ובהערה 91.
- 132. במשה שידעו ה' פב"פ : ברכה לד, י.
- 133. במשה. . ולא הי' בבחי' הביטול : ראה גם לעיל קצד, ד ואילך. לקמן רכה, א. רלה, א.
- 134. כמו : דח: כענין.
- 135. שכינה מדברת : נסמן לעיל קצד, ד.
- 136. כמ"ש : דח: וכמ"כ.
- 137. אוא"ס : שם: א"ס.
- 138. רב : שם: קדמון.
עמוד רכד, ג
- 139. דאצי' : שם: דא"ס.
- 140. שלתבונתו אין מספר : תהלים קמז, ה.
- 141. נגנז : דח: גנוז.
- 142. ח"ע בדוגמא : שם: החכמה העליונה כדוגמא.
- 143. שנתן ה' חכ'. . האדם : מל"א ג, יב. ה, ט-יא.
- 144. חכ' שבדבור כמ"ש וידבר שלמה : ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' קלה.
- 145. וידבר שלמה : מל"א ה, יב [בהוספת תיבת שלמה — ראה תו"ח וישב רו, ב. מאמרי אדה"א בראשית ע' קלב. וש"נ].
- 146. כו' בתוך גילוי הדיבור : דח: בדבור.
- 147. הון יקר : משלי א, יג. כד, ד.
- 148. אם יתן איש : שה"ש ח, ז. ראה גם לעיל קנה, ד. וש"נ.
- 149. בכל ביתי נאמן הוא : בהעלותך יב, ז.
- 150. כמ"ש : דח: כו' שנאמר.
- 151. הנחמדים מזהב ומפז : תהלים יט, יא.
- 152. יקרה היא מפנינים : משלי ג, טו.
- 153. ושמתי כדכד : ישעי' נד, יב. ב"ב עה, א.
- 154. ישפה : ד: או ישפה. ח: וישפה.
- 155. כאבן ספיר : יחזקאל א, כו.
- 156. שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר : משפטים כד, י.
- 157. ח"ע וח"ת. . ארצות [החיים] : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' יז.
- 158. ארצות [החיים]. . העליון והתחתון : תהלים קטז, ט. ראה גם לקמן פ' משפטים רצה, ב בשם הזהר. תו"ח וישב קצח, א ובהערה 4.
- 159. ג"ע : ד: ח"ע. ח: בחי' ח"ע.
- 160. שיפתח ה' אוצרו הטוב : נסמן לקמן הערה 637.
- 161. בהעברה הב' בנה"פ : נסמן לעיל פ' שמות מ, ד.
- 162. בעצמותו : דח: ליתא.
- 163. ת' עלמין דכסופין : נסמן לעיל כה, ד.
- 164. ש"י עולמות : עוקצי' ספ"ג.
- 165. אוצרות : בתו"ח כאן נכפל עוה"פ: והיינו ב' מיני אוצרות.
- 166. אהי' בימוהמ"ש אנא זמין. . בעוה"ב : ראה גם לעיל א, ב. וש"נ.
- 167. כעדן דעין לא ראתה : ראה ברכות לד, ב. ישעי' סד, ג.
- 168. שע"כ או' נותן התורה : ראה לעיל לב, ד הערה 270.
- 169. או' : דח: ליתא.
- 170. [ב]הראות[ו] את יקר תפארת גדולתו [דב : ליתא]: ע"פ אסתר א, ד.
עמוד רכד, ד
- 171. בקול השופר שהי' הולך וחזק : יתרו יט, טז. יט.
- 172. וכל העם רואים : יתרו כ, טו.
- 173. ויהי קולות וברקים : יתרו יט, טז.
- 174. עד"מ : דח: האמיתי ע"ד.
- 175. מתנה טובה. . ושבת שמה : שבת י, ב.
- 176. אין להקב"ה. . י"ש בלבד : ראה שבת לא, ב. ברכות לג, ב. שע"ת פא, ד הערה 51.
- 177. אם תבקשינה ככסף וכמטמונים תחפשינה : משלי ב, ד.
- 178. אז תבין יראת ה' : משלי ב, ה.
- 179. דאיך שייך יראה : דח: דאין שייכות (ד: ניתוסף: כלל).
- 180. ע"ז : שם: ליתא.
- 181. ודעת אלקים תמצא : המשך הכתוב אז תבין.
- 182. אם אין יראה : אבות פ"ג מי"ז כגי' מחזור ויטרי.
- 183. ראשית חכ' יראת ה' : תהלים קיא, י.
- 184. הן יראת ה' היא חכ' : איוב כח, כח.
- 185. ולא יקשה באיזה יקדים : ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' כח. וש"נ. שע"ת מח, ד.
- 186. אין יראה : דח: בחכ'.
- 187. דאה' היא מקרוב : ראה גם לקמן פ' משפטים רפג, א: הכלל בכל מקום. תו"א ויחי מה, ב. סע"ד. מאמרי אדה"א בראשית ע' תקב וע' תקיב ואילך. ע' תקלד. דברים ח"א ע' קעז. וש"נ.
עמוד רכה, א
- 188. החסדים שנמשך כמים : ראה זהר תרומה קסז, א. קעה, ב. שמיני מא, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שצב. וש"נ.
- 189. שטבע המים לדבק : נסמן לעיל פ' וארא סח, א.
- 190. היראה. . מרחוק : ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' תקד. שמות ח"ב ע' תרעו. לעיל הערה 187.
- 191. (כמו : דח: וכמו.
- 192. וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק : יתרו כ, טו. ראה גם לעיל קסד, ג.
- 193. המלך. . שהוא סגור בהיכל מלך : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתצא בשם הה"מ. תו"ח תולדות קמב, ג.
- 194. הפרש. . יראה פנימי'. . חיצוני' : ראה גם לעיל פ' בא קב, ד.
- 195. פנימי' הביטול : דח: ביטול הפנימי.
- 196. וארכובותיו דא לדא נקשן [ד: ליתא]: ע"פ דניאל ה, ו.
- 197. ונחנו מ"ה : נסמן לעיל פ' שמות מג, א.
- 198. פא"פ אדבר בו : בהעלותך יב, ח.
- 199. דיראה לגבי משה מילתא זוטרתי היא : ראה גם לעיל קנז, א. וש"נ.
- 200. כאשר ידבר איש : תשא לג, יא.
- 201. והריחו ביראת ה' : ישעי' יא, יג.
- 202. שהחכ'. . כח מ"ה : זהר (רע"מ) צו כח, א. לד, א.
- 203. בראשית ירא בשת : בראשית א, א. ת"ז ת"ז ותכ"ח. ראה מאמרי אדה"א בראשית ע' א וס"ע לה ואילך. דברים ח"ד ע' א'תט.
- 204. החכ' : ד: בחכ'. ח: בבחי' חכ'.
- 205. אם יוספים. . קול אלקי' [ח ניתוסף: מדבר] מתוך האש : חיבור שני כתובים: ואתחנן ה, כב. ד, לג.
- 206. רואים את הנשמע : נסמן לעיל קפ, ב.
עמוד רכה, ב
- 207. הנה אלקינו זה : ישעי' כה, ט.
- 208. זה אלי : בשלח טו, ב.
- 209. יראה : דח: כו'.
- 210. שמעתי שמעך יראתי : חבקוק ג, ב.
- 211. ויאמר לאדם : התחלת הכתוב הן יראת ה' היא חכ' נסמן לעיל 184.
- 212. דנעוץ תחב"ס : ראה ס"י פ"א, מ"ז.
- 213. [ד]דחילו עילאה וח"ע נעוץ בדחילו תתאה וח"ת : ראה גם לעיל קלח, א.
- 214. ועתה ישראל מה ה' : עקב י, יב.
- 215. שכל עלול עולה ונתבטל : דח: כל עלול שעולה.
- 216. אחר העלם : דח: ליתא.
- 217. שמים לא זכו בעיניו : נסמן לעיל קסז, ג.
- 218. וסביביו נשערה מאד : תהלים נ, ג.
- 219. תעלומות הלב : נסמן לעיל פ' בא קו, ב.
- 220. מעומקא [דעומקא] דליבא : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תשעא־ נ"ך ע' תפו ובהנסמן בהנ"ל.
- 221. לב נשבר ונדכה : תהלים נא, יט.
עמוד רכה, ג
- 222. כו' : דח: ממעמקי' (ה)עליונים.
- 223. שבאתעדל"ת אתעדל"ע : נסמן לעיל פ' שמות מא, א.
- 224. במשיח. . דמורח ודאין : ראה גם לעיל קנח, ג. וש"נ.
- 225. נחפשה דרכינו ונשובה : איכה ג, מ [בדילוג].
- 226. השם אורחותיו בעוה"ז : מוע"ק ה, א. סוטה ה, ב.
- 227. בעוה"ז : דח: ליתא. וכן ליתא במוע"ק שם. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ר"ע תרכט. אוה"ת תהלים נ, כג (ע' קצג)־ ויחי ע' 740 (ומציין למוע"ק).
- 228. ושם דרך אראנו בישע אלקים : תהלים נ, כג.
- 229. נעלה : דח: ליתא.
- 230. ושמך נורא : תפלת העמידה לימים נוראים.
- 231. על כל מה שבראת : דח: ליתא.
- 232. למען תורא : תהלים קל, ד. ראה גם עט"ר נה, א ואילך. ע, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' מב. נ"ך ע' תקמט ובהנסמן בהנ"ל.
- 233. במ"ש : במרה שחורה — ראה זהר (רע"מ) פינחס רכז, ב. לקמן פ' ויקהל תח, א. תט, ג. תי, א. תו"ח וישב רט, ג ובהערה 40.
- 234. כו' : דח: ליתא.
- 235. כבוד אלקי' הסתר דבר : משלי כה, ב.
- 236. וסו"מ [ וסור מרע] בינה : המשך הכתוב הן יראת ה'.
- 237. והחכ' מאין תמצא : איוב כח, יב.
- 238. אלקים הבין דרכה : איוב שם, כג.
- 239. הנ"ל : חט: ליתא.
עמוד רכה, ד
- 240. כנ"ל במשה : ח: כלל כמשה ומשיח.
- 241. הקים עול : ראה גם לעיל פ' שמות ט, א. וש"נ.
- 242. מכפי השגה : ח: מכלי השגתו. דט: מכפי ההשגה.
- 243. מפחד. . גוים : ט: פחד אלקים.
- 244. מעל : ח: גם על. ט: גם על כל.
- 245. לע"ל שיהי' פחד ה' על כל הברואים : נסמן לעיל קפה, ב.
- 246. בלבד : חט: ליתא.
- 247. לו : שם: ליתא.
- 248. סוד ה' ליריאיו : תהלים כה, יד.
- 249. יראת ה' היא אוצרו : ישעי' לג, ו.
- 250. מה רב טובך : תהלים לא, כ. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תיג ואילך.
- 251. סוף דבר : קהלת יב, יג.
- 252. את אלקי' ירא : חט: ליתא.
- 253. דהכל בידי שמים חוץ מי"ש : ברכות לג, ב.
- 254. הוא יובן : ד: הוא. ח: יובן.
עמוד רכו, א
- 255. כד אתכפיא סט"א : ראה זהר תרומה קכח, ב. יתרו סז, ב. הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"א ע' ה.
- 256. ממ"ח צירופי' האחרונים : נסמן לעיל פ' שמות ל, ב.
- 257. כידוע בענין ארץ חם : ט: כמ"ש בענין אדמת בני חם — נסמן לעיל פ' שמות כ, ב.
- 258. מלך זקן וכסיל : קהלת ד, יג.
- 259. אה"פ : חט: אל הפועל.
- 260. הנשמה. . אדם : ראה זהר יתרו עו, רע"א.
- 261. אדם אדמה לעליון : נסמן לעיל פ' שמות מו, ב.
- 262. בע"ח דהנשמה עצמה א"צ תיקון : בתניא פל"ז (מח, ב) מציין לשער כ"ו [שער הצלם פ"א]. ראה ש"א ט, א ובהערה 4. לקמן פ' תרומה שו, א.
- 263. דאדם. . שם מ"ה : נסמן לעיל ד, ב.
- 264. הע' : ח: העליון. ט: אדמה לעליון.
- 265. כי נר ה' נשמת אדם : משלי כ, כז [בהוספת תיבת: ”כי" — ראה לקמן פ' תצוה שיח, ד. מאמרי אדה"ז תקע"א ע' כג וע' כח. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'קסו. ש"א לד, ב ובהערה 3].
- 266. ס"ג דתהו שלמעלה. . מ"ה : נסמן לעיל פ' שמות מ, ד.
- 267. אדם כי יקריב : ויקרא א, ב. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' צה. וש"נ.
- 268. קרבן : דחט: ליתא.
- 270. מ"ם ולמ"ד דצל"ם : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תצח ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם).
- 269. דיוקנאה חקוק. . שימני כחותם : נסמן לעיל קפ, ג.
- 271. חבוקה ודבוקה בך : הושענא אום אני חומה [ליום ג].
- 272. כולך יפה רעייתי : שה"ש ד, ז.
עמוד רכו, ב
- 273. [כ]קש"י : אוצ"ל: [כ]קש"י).
- 273. לעולם ירגיז אדם : ברכות ה, א. ראה גם תניא פכ"ט. לקו"ת שלח מא, א. דרך חיים קא, ב ואילך. לקמן פ' משפטים רפ, סע"ב ואילך. רפד, א. רפט, ד.
- 274. יגער ה' בך השטן : זכרי' ג, ב.
- 275. וא' חטאנו : שלח יד, מ. דברים א, מא.
עמוד רכו, ג
- 276. דחוצפא אפי' כלפי שמיא : סנהדרין קה, א.
- 277. שאין רואה חוב לעצמו : שבת קיט, א.
- 278. בכל לבבך בב' יצריך : נסמן לעיל סה, ג.
- 279. וכל הלבבות ייראוך : תפלת נשמת (לשויו"ט).
- 280. החסד שבקו הימין : נסמן לעיל פ' וארא פד, ד.
עמוד רכו, ד
- 281. שמתפעל : ט: מתכלל.
- 282. הגבו' בקו השמאל : נסמן לעיל שם.
- 283. ימינך [ט: ניתוסף: ה'] תרעץ אויב : בשלח טו, ו.
- 284. וההוד שהוא ענף הגבו' : נסמן לעיל רכא, ב.
- 285. שההודאה נמשך מן האהבה והנצח מן היראה : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' נא ואילך.
- 286. כל. . נקודות : חט: כי. . נקוד'.
- 287. והי' [ט: תהי'] יראת ה' על פניכם : יתרו כ, יז [ושם: ובעבור תהי' יראתו על פניכם — ראה שע"ת ח, ג ובהערה 29].
- 288. תחטאו : דט: ליתא.
- 289. הפרות שנשאו את הארון : נסמן לעיל פ' וארא עד, א.
- 290. בע"ש : בע' שרים — נסמן לעיל פ' שמות לז, ג.
- 291. על כל : ט: וכל.
- 292. מלך מרומם לבדו : ראה גם לעיל פ' בא צ, א. וש"נ.
- 293. מלך הקדוש : ראה גם לעיל ק, ג. וש"נ.
- 294. קדוש אתה ונורא שמך : תפלת העמידה לימים נוראים. ראה סידור שער יוהכ"פ רנ, ב ואילך.
- 295. בחי' : דחט: כחו.
- 296. הוללות. . כקליפת פלשתים : ראה לעיל קלז, ב. וש"נ.
- 297. בבארות דאברהם שסתמום פלשתים : תולדות כו, טו.
- 298. וישב יצחק ויחפור : שם, כו. יח. ראה תו"ח תולדות קמג, ד ואילך (ובהנסמן במ"מ בריש המאמר שם).
עמוד רכז, א
- 299. ונק' מ"ח [ט: מים חיים]: תולדות שם, יט.
- 300. יצחק [כי] אתה אבינו : שבת פט, ב. ישעי' סג, טז.
- 301. היראה הפנימי' שהי' בבעש"ט ז"ל : ראה גם בענין היראה מאמרי אדה"ז על ענינים ע' קפז. מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"א ע' רסו. שבחי בעש"ט — ירושלים תשמ"ב — ע' 254 הערה 52.
- 302. כנ"ל : דחט: צ"ל.
- 303. קולות וברקים. . יראה ופחד : ראה גם לעיל פ' בא קטז, א. וש"נ.
- 304. אנכי : יתרו כ, ב.
- 305. מה להלן באימה וביראה וברתת : ברכות כב, א.
- 306. כן : חט: כי.
- 307. כרבא דיתיב באימתא : ראה שבת ל, ב. תניא פ"ז ובמ"מ, הגהות והערות קצרות שם. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' שפא. וש"נ. ש"א מא, א ובהערה 35.
- 308. כו' : אוצ"ל: כו').
- 309. בחכמה : ט: כ"א בחכמה.
- 310. כזקן שקנה חכ' : נסמן לעיל פ' שמות לא, ד.
- 311. קנה חכמה : משלי ד, ה. ז.
- 312. כר"ע שהי' דורש על כל קץ : ראה מנחות כט, ב.
- 313. דתושבע"פ בחי' מל' : ת"ז בהקדמה (יז, א).
- 314. דבינה יתירה ניתנה באשה : נסמן לעיל י, ב.
- 315. לבך יהגה אימה : ישעי' לג, יח. ראה ד"ה זה במאמרי אדה"א נ"ך ע' נה ואילך. לעיל יג, ב.
- 316. כו' : חט: ליתא.
- 317. אי' שוקל : שם: ליתא.
- 318. כי"ח דבר : ראה שבת יג, ב.
- 319. מאוצר בח"ע : חט: האוצר דח"ע.
עמוד רכז, ב
- 320. בתד"א שכל מי שיש בו י"ש : ראה דב"ר פי"א, ו.
- 321. כל ת"ח שאין בו י"ש : נסמן לעיל פ' בא צא, ב.
- 322. ת"ח. . לגזבר : ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תשטו.
- 323. לקנות חכ' ולב אין : משלי יז, טז.
- 324. פתח לבי בתורתיך : ברכות יז, א (תפלת אלקי נצור).
- 325. מר"ע שהי' ע"ה : פסחים מט, ב. ראה גם תו"ח וישב רט, ב ובהנסמן במ"מ לשם.
- 326. חכם לכשירצה : גיטין סז, א. ראה הנסמן בהערה שלפנ"ז.
- 327. העולמות : ח: ניתוסף: וזהו קיום כל העולמות. וראה להלן הערה 329.
- 328. יראת ה' לחיים : ראה גם לעיל פ' בא ק, א. וש"נ.
- 329. וזהו קיום כל העולמות : ח: ליתא. וראה לעיל הערה 327.
- 330. מלכותך מלכות כ"ע : תהלים קמה, יג.
- 331. משיח. . חיים נתת לו : תהלים כא, ה [בדילוג]. סוכה נב, א. ראה לקמן רלד, א. פ' משפטים ש, ב. שג, ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' קיג־ דברים ח"ג ע' תשנב־ קונטרסים ע' שנא ובהנסמן בהנ"ל.
- 332. דוד מלך ישראל חי וקיים : ר"ה כה, א. נוסח קידוש לבנה. ראה גם לעיל פ' וארא עה, ד. וש"נ.
- 333. ימלוך לע"ו : בשלח טו, יח. ראה גם לעיל קנה, ב.
- 334. נורא תהלות ואדון [דח: ניתוסף: כל] הנפלאות : ע"פ ברכת יוצר. ראה גם לעיל קסה, א ואילך.
- 335. ואימתך עליהם : נסמן לעיל פ' וארא עה, ב.
- 336. תפול עליהם אימתה : בשלח טו, טז.
- 337. מלך אלקים על גוים : תהלים מז, ט.
- 338. מי לא ייראך מלך הגוים : ירמי' י, ז.
עמוד רכז, ג
- 339. כי [ט: ליתא] עליון יתן קולו : שמו"ב כב, יד־ תהלים יח, יד [ושם: ועליון יתן קולו].
- 340. ישלח חיציו : תהלים יח, טו [ושם: וישלח חיציו]. שמו"ב כב, טו [ושם: וישלח חיצים].
- 341. אש לפניו תלך : תהלים צז, ג.
- 342. וכן במכ"ב : חט: וכמו במכת בכורות.
- 343. ועברתי כו' אני ולא מלאך : נסמן לעיל פ' וארא נד, ב.
- 344. מוציא [ח: מוצא] רוח מאוצרותיו : תהלים קלה, ז [ושם: מוצא — אבל כ"ה גם במאמרי אדה"ז תקס"ה כאן (ע' תתקצד)]. וראה בסמוך בפנים ליד הערה 358.
- 345. כו' : חט: ליתא.
- 346. שהכה בכורי מצרים : תהלים שם, ח.
- 347. י' כתרין דק"נ : נסמן לעיל קלו, ד.
- 348. במחנה סנחריב. . והשמיע ה' : ישעי' ל, ל. ראה גם לעיל פ' שמות ל, ג. וש"נ.
- 349. כל העמים תקעו כף : תהלים מז, ב.
- 350. כי ה' עליון נורא : תהלים שם, ג.
- 351. בעו"ת : חט: ליתא.
- 352. השמים שמים לה' : תהלים קטו, טז.
- 353. ואילו צדיק ורשע : ראה נדה טז, ב. תניא פ"א. תו"א משפטים עח, ד. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רכג. וש"נ. שעה"י קלה, א ובהערה 9.
- 354. אז ראה ויספרה : איוב כח, כז.
- 355. ש"מ : ח: שלמעלה.
- 356. ביום ההוא יצאו מ"ח : זכרי' יד, ח.
עמוד רכז, ד
- 357. ד[א]זלעו"ז עשה [ה]אלקים : נסמן לעיל פ' שמות לד, ג.
- 358. שלמעלה : ט: ליתא.
- 359. מעלה נשיאים מקצה הארץ : תהלים קלה, ז.
- 360. ממדת : ט: מבחי'.
- 361. ה' מלך גאות לבש : ראה גם לעיל פ' וארא עה, א. וש"נ.
- 362. גלה כבוד מלכותך. . עלינו : מוסף ליו"ט.
- 363. ה' : ט: ניתוסף: על כל חי.
- 364. שייראוך כל המעשים : תפלת העמידה לימים נוראים.
- 365. בהעלם : ח: לעולם.
- 366. קונה שמים וארץ : לך יד, יט. כב.
- 367. כתיב תורה : דח: בתורה. ט: כמו תו'.
- 368. תורה קנין א' : אבות פ"ו, י.
- 369. ה' קנני ראשית דרכו : משלי יח, כב. הובא באבות שם.
- 371. דרפ"ח : נסמן לעיל פ' שמות לו, ג.
- 370. וכל קנין. . בבירורים : ראה גם ד"ה וישב יעקב תקס"ג נדפס במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' קפד ואילך. תו"א וישב כו, ג ואילך.
עמוד רכח, א
- 372. בזלעו"ז : חט: (במה) שא' זלעו"ז (עשה) כו'.
- 373. כי ממך הכל : דהי"א כט, יד.
- 374. באמת : חט: ממש.
- 375. כו' : שם: ליתא.
- 376. באלקים חיים ומלך עולם : ע"פ ברכת יוצר.
- 377. ית' : חט: ליתא.
- 378. לא אוכל לעבור : בלק כב, יח.
- 379. ייראו מה' כל הארץ : תהלים לג, ח.
- 380. כל יושבי תבל : חט: כו'.
- 381. בק"נ דעשי' שרובו רע : ראה ע"ח (שער ציור עולמות) שמ"ג, בהקדמה. (שער סדר אבי"ע) שמ"ז, פ"ד. (שער ק"נ) שמ"ט, פ"ו.
- 382. לאל סור ממנו : איוב כא, יד.
- 383. ה' כגבור. . יתגבר : ישעי' מב, יג.
- 384. מי זה בא מאדום : ישעי' סג, א.
- 385. פורה דרכתי. . בגדי : ישעי' שם, ג.
- 386. כשנגע בירך יעקב : וישלח לב, כו.
- 387. וגם נצח ישראל לא ישקר : ראה גם לעיל פ' שמות יד, ד. וש"נ.
- 388. ותיקן בזה דנצח : דח: והתיקון הזה בניצוח.
- 389. דאיהו בנצח : נסמן לעיל טו, א.
- 390. לך הוי' הגדולה : דהי"א כט, יא.
עמוד רכח, ב
- 391. דישראל עבמ"ח : נסמן לעיל פ' שמות לב, ב.
- 392. ג' קשרין : נסמן לעיל ב, ד.
- 393. דס"ר אותיות התורה : נסמן לעיל לב, ב.
- 394. וס"ר נש"י : נסמן לעיל קפג, ג.
- 395. גדול ה'. . קדשו : תהלים מח, ב.
- 396. שזה : חט: ליתא.
- 397. אמלאה : יחזקאל כו, ב.
- 398. לא נתמלא צור : נסמן לעיל קלה, ד.
- 399. צור שהוא אדום : ראה זכרי' ט, ה וברש"י שם. פסחים מב, ב וברש"י ד"ה אמלאה (וביעב"ץ שם). מגילה ו, א וברש"י שם (מהרש"א שם. תוד"ה עקרון בע"י שם). מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתלז.
- 400. אדום כתר דק"נ : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"א ס"ע י.
עמוד רכח, ג
- 401. אשר שלט האדם באדם : נסמן לעיל פ' שמות ל, ד.
- 402. יגער ה' בך. . בירושלים : זכרי' ג, ב [בדילוג].
- 403. לא [דחט: ולא] יכזב : משלי יד, ה. חבקוק ב, ג.
- 404. אשר לא יכזבו מימיו : ישעי' נח, יא.
- 405. כי לא אד"ם הוא להנח"ם : המשך הכתוב וגם נצח ישראל (שמו"א טו, כט).
- 406. מהרצון : חט: מרצון לרצון.
- 407. [ה]תו"מ שנק' אדם פנימי וחיצוני : ראה גם לעיל קנט, ב.
- 408. וגבה מאד : ישעי' נב, יג.
- 409. מאד. . אדם : ראה זהר (רע"מ) פינחס רמו, ב. ב"ר פ"ח, ה. פ"ט, יב. ראה גם שה"א ע' פט.
- 410. ירושלים. . ו[ת]תפשט. . העולם כמ"ש בגמרא : ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' סו, כג (רמז תקג). הנסמן במאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תס. לקמן רלג, סע"ג ואילך.
- 411. פרזות תשב ירושלים : זכרי' ב, ח.
- 412. שעי"ז : אוצ"ל: שע"ז.
- 413. בא יבא : דט: יבא[ו] בה. ח: ובא בה.
- 414. כל הנשאר בציון : ראה להלן הערה 812.
- 415. והביאנו לציון עירך ברינה : מוסף ליו"ט.
עמוד רכח, ד
- 416. שהוכרח : חט: ליתא.
- 417. אז אהפוך אל עמים : צפני' ג, ט.
- 418. ורוח הטומאה יעב[י]ר : זכרי' יג, ב.
- 419. [ו]לאהפכא חשוכא לנהורא : ראה זהר בהקדמה ד, א.
- 420. [בזבוז. . שתבנה] : ד: ובתו"ח כאן: בנין.
- 421. שיהי' : דח: ליתא.
- 422. שיעשה סעודה לצדיקים מלויתן : נסמן לעיל פ' שמות ו, ד.
- 423. ביין המשומר מוי"ב : נסמן לעיל קסא, א.
- 424. וגדל : חט: וגזל.
- 425. כי נבלע ישראל : הושע ח, ז-ח.
- 426. כל הגוים כאין נגדו : ישעי' מ, יז.
- 427. שהנחיל עליון גוים : האזינו לב, ח.
עמוד רכט, א
- 428. פזרונו : ד: ליתא. — ראה לעיל על יד הערה 3.
- 429. שפזרן : חט: ניתוסף (ל)ישראל. ד: כבפנים.
- 430. דיו"ד. . בחכ' : נסמן לעיל פ' שמות יב, ד.
- 431. וקש"י בכתר : נסמן לעיל פ' בא קכב, א.
- 432. הפושעים בי בגופא דמלכא : נסמן לעיל פ' שמות ו, ב. לקמן פ' תצוה שמג, ב הערה 849.
- 433. קרקפתא דלא מנח תפילין : ר"ה יז, א.
- 434. מאד : דחט: ליתא.
- 435. בל"ת : שם: ליתא.
- 436. בעריות החמורות : ט: בעבירות החמורות כעריות.
- 437. מחלל שבת. . ביו"ד : ראה גם לקמן פ' ויקהל תכ, ב. וש"נ.
- 438. [ה]שבת נק' קדש : נסמן לעיל פ' בא קג, ב.
- 439. שבחו"ב : חט: שבחכ'.
- 440. תמצא : חט: ליתא.
- 441. ביטול ת"ת. . ביו"ד דחכמה : ראה גם הנסמן לעיל קנב, ד.
- 442. וביטול ק"ש. . ביו"ד : ראה סדר ק"ש עהמ"ט בסידור אדה"ז.
- 443. וביטול ק"ש. . וה"א : ראה גם בסמוך (פיסקא וביאור הענין). מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תפג. דברים ח"ג ע' א'פה. מכתב לר"י פייגין י"ט אייר תרצ"ט (נדפס ברשימות לפ' עקב חוב' קנח).
- 445. והנגלות לנו : נצבים כט, כח.
- 444. בו"ה. . רמ"ח מ"ע : נסמן לעיל פ' בא קיד, א הערה 152.
- 446. רמ"ח מ"ע. . השס"ה ל"ת : מכות כג, סע"ב.
- 447. השס"ה ל"ת בי"ה : נסמן לעיל פ' בא קיד, א.
- 448. צדקה הוא בה"א אחרונה : ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תפג. דברים ח"ג ע' א'פה.
- 449. ומי : חט: או.
- 450. בו : שם: ליתא.
עמוד רכט, ב
- 451. דארעא חלחולי מחלחלא : חגיגה כב, א.
- 452. מעיינות תהום רבה : נח ז, יא.
- 453. שפקעו : חט: שנבקעו.
- 454. בתחלה : שם: בנחלים.
- 455. ויצאו : שם: ומצא.
- 456. הנובע : שם: בגובה.
- 457. דנהרא מכיפי' מבריך : שבת סה, ב. ראה לקו"ת שה"ש לט, א. אמ"ב שער התפילין קכא, סע"ג.
- 458. בענין : חט: ליתא.
- 459. ממעמקים. . בעי"ת : ראה סידור אדה"ז במקומו (לפני ברכו). מאמרי אדה"ז תקס"ה כאן (ע' תתקצו). פרשיות התורה ח"ב ע' תתמא ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתסט. וש"נ. ח"ד ע' א'שעז. נ"ך ע' רי.
- 460. כי עמך מקו"ח : תהלים לו, י.
- 461. באר מ"ח ונוזלים מן לבנון : שה"ש ד, טו.
- 462. ויתגלה : דח: וימולא.
- 463. הזה : שם: הנה.
- 464. בד"פ : ח: בדרך פרט.
עמוד רכט, ג
- 465. שכל הנעלם מכל רעיון : נסמן לעיל פ' שמות מז, ג.
- 466. הב' : חט: חכ'. ד: כבפנים.
- 467. בינה הנק' נהר : ראה זהר (אדרא דמשכנא) משפטים קכג, ב.
- 468. ונהר יוצא מעדן : בראשית ב, י. ראה גם לעיל קמא, ב.
- 469. הוא : דחט: או.
- 470. בחכ' : דח: בח"ס. ט: כבפנים.
- 471. דחכ' שבכתר : ד: דח"ס דכתר שבכתר. ח: דכתר שבחכ'. ט: דכשב"כ.
- 472. עכה"ע : עילת כל העילות. חט: עה"ע.
- 473. יען ניגש. . ולבם [ט: ולבו] רחוק : נסמן לעיל רג, ד.
- 474. מצות אנשים מלומדה : המשך הכתוב יען כי נגש (ישעי' כט, יג).
- 475. כי פנו אלי עורף : ירמי' ב, כז.
- 476. ואבדה חכמת חכמיו : ישעי' שם, יד.
- 477. נבונים : דח: נבוני'.
- 478. מעומק : חט: מעיינות.
- 479. וכו' : שם: ובינת.
- 480. חו"ג : שם: חו"ב.
- 481. ואנכי הסתר אסתיר : וילך לא, יח.
- 482. ניגש העם : חט: ליתא.
- 483. ועכ"ז : ט: וע"כ.
- 483. והי' לאכול. . כי אין : וילך שם, יז [בדילוג].
- 484. השיבנו : איכה ה, כא.
עמוד רכט, ד
- 485. שבמחדו"מ. . בי"ע : נסמן לעיל קמד, ב.
- 486. פושעים : דח: פושעי ישראל. ט: כבפנים.
- 487. והתברך בלבבו : נצבים כט, יח.
- 488. אנכי אנכי : ישעי' מג, כה.
- 489. וב"פ אנכי : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' א'פז. ע' א'א. ויקרא ח"ב ע' תקל.
- 490. דכ"ע : ט: דכתר עליון.
- 491. בעשי' : דחט: בע"ס.
- 492. וגם חשך לא יחשיך ממך : נסמן לעיל פ' וארא סד, א.
- 493. [כ]זדונות. . זכיות : נסמן לעיל פ' בא קכג, ג.
- 494. שנושא עון ועובר ע"פ : מיכה ז, יח.
- 495. אם יהיו חטאיכם כשנים : ישעי' א, יח.
- 496. וזרקתי עליכם מים טהורים : יחזקאל לו, כה.
- 497. כמאן דמסתחי בימא רבא : נסמן לעיל ריד, ד.
- 498. מי יתן טהור מטמא לא אחד : איוב יד, ד.
- 499. כנ"ל : דחט: כו'.
- 500. לפני הוי' תטהרו : אחרי טז, ל.
- 501. גם החושך : דחט: כל חושך.
עמוד רל, א
- 502. בכאו"א : דח: בכל איש מישראל. ט: ניתוסף: מישראל.
- 503. בקשב"ק : שם: בקלי קלים.
- 504. שכל מי שאינו בוכה : ראה פע"ח (שער השופר) שכ"ו, פ"ה. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' שיט. וש"נ. תו"ח וישב ר, ג הערה 35.
- 505. תשובה דנר"נ ומחדו"מ : ראה גם לקו"ת בלק עג, ב ואילך. מאמרי אדה"א במדבר ח"ד ס"ע א'תקצה ואילך ובהנסמן בריש המאמר שם.
- 506. תשובה תשוב ה' : ראה זהר (רע"מ) נשא קכב, א.
- 507. תשו"ת : שם קכג, א.
- 508. בה' אחרונה בחי' מל' : נסמן לעיל קנח, א.
- 509. מיוה"ד : חט: מיום הדין.
- 510. י"פ דמלכיות שתמליכוני עליכם : ראה גם לעיל פ' בא צז, א. וש"נ.
- 512. יעזוב רשע דרכו : ישעי' נה, ז.
- 513. מן המיצר קראתי : תהלים קיח, ה.
- 511. כמו. . קראתי : בתו"ח כאן: כו' והוא.
- 514. שהרוח תשוב אל [ה]אלקים : קהלת יב, ז.
- 515. והשבות אל לבבך : ואתחנן ד, לט.
- 516. החכ'. . הראי' : נסמן לעיל פ' שמות כז, ג.
- 517. תשוב ה' ביו"ד : ראה גם לקמן פ' תצוה שסח, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' פט. וש"נ.
- 517. תשו' עילאה : נסמן לעיל בהערה 507.
- 518. שמגיע : חט: שנוגע.
- 519. כראב"ד. . בבכיה : נסמן לעיל פ' שמות מ, ד.
- 520. טו"ר : חט: טוב.
עמוד רל, ב
- 521. דכשב"כ : שם: דכח"ב.
- 522. ר[ע]דכ"ר : נסמן לעיל פ' שמות ה, ג.
- 523. שמזה : שם: שממילא.
- 524. כי ביום הזה יכפר : אחרי טז, ל.
- 525. כמ"ש ממעמקי' קראתיך : חט: במה שקראתיך.
- 526. לך אמר לבי : תהלים כז, ח.
- 527. מנקודת : חט: מקירת.
- 528. וכמ"ש : שם: ליתא.
- 529. ישוב ירחמנו. . מאן אתר : נסמן לעיל קעז, ב.
- 530. ע"ס : ט: עתיקא סתימאה.
- 531. בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב : ישעי' נה, ו.
- 532. כי או"א עזבוני : תהלים כז, י.
- 533. כי הוי' הוא האלקי' : ואתחנן ד, לה. לט.
- 534. אם עוונות תשמר י"ה : תהלים קל, ג. ראה גם מאמרי אדה"א בראשית ע' קעד. וש"נ.
- 535. ז' עליות מהוי' לאלקי' : ראה פע"ח (שער יוה"כ) שכ"ז, פ"ה. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ס"ע א'סה ואילך. וש"נ [וכן צ"ל במאמרי אדה"א נ"ך ס"ע כה בהערה]. תו"ח בראשית לו, ג ובהערה 34.
- 536. שבחכ' : חט: שבכתר.
- 537. כו' : בתו"ח כאן באים עוה"פ התיבות: כי הנה. . אוה"ע.
עמוד רל, ג
- 538. בד' רוחות השמים : זכרי' ב, י [ושם: כארבע — ראה תענית ג, ב: כארבע בארבע מיבעי' לי'. תו"ח נח עד, א ובהערה 15].
- 539. נאום ה' : חט: ליתא.
- 540. ונעשה לנו שם : נח יא, ד.
- 541. וע"כ פזרן : ראה תו"ח נח עד, א ואילך.
- 542. במ"ת שהיו ת"ר אלף : ראה שבת פח, א. לקמן פ' תרומה שיא, ד הערה 33.
- 543. כ"א : ט: כולם.
- 544. ממש : חט: ליתא.
- 545. ויחן ישראל : נסמן לעיל יד, א.
- 546. ישנו עם א' : אסתר ג, ח.
- 547. א' : חט: עם.
- 548. א' : שם: ליתא.
- 549. גוי אחד בארץ : שמו"ב ז, כג. דהי"א יז, כא.
- 550. בנוהי דיצחק. . דאברהם : ראה גם לעיל פ' שמות יג, ג. וש"נ.
- 551. ויהי כל הארץ שפה א'. . לה"ק : נח יא, א ובת"י ורש"י שם. הנסמן בתו"ח נח עה, ג הערה 20.
- 552. והייתם לי סגולה : יתרו יט, ה.
- 553. אז יאמרו בגוים : ראה גם לעיל לז, א. וש"נ.
- 554. ונהרו אליו כל הגוים : ישעי' ב, ב.
- 555. בעיני כל העמים : דח: בעוני כל הימים.
עמוד רל, ד
- 556. יצעקו אל ה' בצר להם : ע"פ תהלים קז, ו. כח.
- 557. בצר לך. . עד הוי' : ואתחנן ד, ל.
- 558. כמשל היושב בבור : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה כאן ע' תתקצז.
- 559. וטמאים : חט: ושנואים.
- 560. למתעב גוי : ישעי' מט, ז.
- 561. וימררו [את] חייהם : שמות א, יד.
- 562. ותעל שועתם לפני ה' : שמות ב, כג [ושם — אל האלקים].
- 563. בעינוי : דח: בעוני.
- 564. דעו[מ]"ר. . בעומ"ת : נסמן לעיל פ' וארא פג, ב.
- 565. אני מרום וקדוש : ישעי' נז, טו [בהוספת תיבת ”אני" — ראה הנסמן לעיל קעא, ג].
- 566. את דכא ושפל רוח : ישעי' שם [ושם: ואת — ראה גם לעיל פג, ב ובהנסמן לשם].
- 567. אל מי [ט: זה] אביט : ישעי' סו, ב [ושם: ואל זה אביט — ראה הנסמן במאמרי אדה"א בראשית ע' קנז].
- 568. כמו שהיו בימי אחשורוש : ראה לעיל בפנים על יד הערה 546.
- 569. ויתהלכו מגוי אל גוי : תהלים קה, יג. דהי"א טז, כ.
- 570. דד' גליות. . דד' נהרות : ראה גם לעיל פ' שמות לו, ד. מ, ג. וש"נ.
- 571. ונהר נילוס. . פישון : נסמן לעיל לו, ד.
- 572. נה"פ : חט: נהר פרת.
- 573. דמ"ה מברר לב"ן : נסמן לעיל ד, ב.
- 574. ז"מ דתהו. . ע' אומות : ראה תו"ח נח עג, ג.
- 575. ז' : חט: ע'.
- 576. ע' אומות : סוכה נה, ב.
- 577. ע' אומות נגד ז' מדות : ראה גם לקמן פ' יתרו ער, ג.
- 579. קני קניזי וקדמוני : לך טו, יט.
- 578. כח"ב שהן קני קניזי וקדמוני : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתג. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' י ואילך. וש"נ. ח"ד ע' א'תצא. שמות ח"ב ע' תקמ.
- 580. קני. . עמון ומואב ואדום : ראה רש"י לך שם. אוה"ת דברים ע' כו. לקו"ש מטו"מ — כרך כח — ע' 214 הערה 57.
עמוד רלא, א
- 581. בנהר מצרים שיקבץ מאשור : ישעי' יא, טו. טז.
- 582. שיהי' מספר בנ"י כחול הים : הושע ב, א.
- 583. כו' : כ"ה גם בדח.
- 584. נפשות עשו : וישלח לו, ו. ראה ויק"ר פ"ד, ו. רש"י ויגש מו, כו. שע"ת עג, ד ובהערה 87.
- 585. טורי דפרודא : זהר בראשית כט, ב. ויצא קנח, א. פקודי רלד, סע"א.
- 586. שמאלה נפצה כל הארץ : נח ט, יט.
- 587. ע' נפש דיעקב : ויגש מו, כז.
- 588. ואעשה אותך שם. . לגוי גדול : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תסא. וש"נ. ויקרא ח"א ס"ע עב ואילך. מאמרי אדה"ז תקע"א ע' קד. וש"נ. שע"ת קמא, א. תו"ח ח"ש קכא, ג.
- 589. בדור הפלגה שהיו ס"ר : ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ר"ע עג. במדבר ח"ב ע' תשטו וע' תשסה.
- 590. שלא יצטרכו להיות בבחי' ביטול : ראה תו"ח נח עד, ב ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם).
- 591. ענפין מתפרדין : זהר ח"ש קכג, א.
- 592. זת"ז : נסמן לעיל מד, ג.
- 593. פיזור לרשעים הנאה להם : סנהדרין עא, ב (במשנה). ראה גם שע"ת נא, ג.
- 594. דס"ר נשמות דדור הפלגה. . בס"ר נש"י : ראה גם לעיל פ' שמות מ, ב. וש"נ.
- 595. שהובררו חלק החמישי : מכילתא בשלח יג, יח. הובאה ברש"י שם.
- 596. ועמך כולם צדיקים : ישעי' ס, כא.
עמוד רלא, ב
- 597. ולו יקהת עמים : ויחי מט, י.
- 598. בע' פרי החג : פינחס כט, יג ואילך.
- 599. בע' פרי החג. . דע"ש : ראה סוכה נה, ב. זהר תצוה קפז, רע"א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שנו. וש"נ.
- 600. הללו את ה' כל גוים : תהלים קיז, א.
- 601. מלך הח' דמשיח שנק' הד"ר : ראה גם לעיל פ' שמות מג, ד. וש"נ לקמן רלה, ג. פ' ויקהל שצט, א. תא, ד. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שפו. וש"נ.
- 602. ביום השמיני שלח : נסמן לעיל מג, ד.
- 603. ביום השמיני שלח המלך : נסמן לעיל רח, ג.
- 605. הוא פר"ת הוא דמעיקרא : בראשית ב, יד. בכורות נה, ב.
- 606. פר"ת. . שהוא נהר נילוס : נסמן לעיל כו, ג.
- 604. כמ"ש. . דמצרים : ניתוסף ע"פ זט.
- 607. למען תזכור : פ' ראה טז, ג.
- 608. כאשר הי' בעלותם : ס' שופטים יא, יג [ושם: בעלותו ממצרים]. שם טז [ושם: כי בעלותם ממצרים]. שמו"א טו, ב [ושם: בעלותו ממצרים]. שם ו [בעלותם ממצרים].
- 609. עד דוד הגדיל : שמו"א כ, מא.
- 610. הגדיל ה' לעשות : תהלים קכו, ב.
- 611. הקטן יהי' לאלף : ישעי' ס, כב.
- 612. זורע צדקות : ברכת יוצר.
- 613. וזרעתיה לי בארץ : הושע ב, כה.
- 614. כזורע קב להוציא כמה כורין : נסמן לעיל מ, ג.
- 615. הלוך ילך ובכה : ראה לעיל קלג, ד. וש"נ.
- 616. שרש : דח: ליתא. ט: שיש.
- 617. שבלתי ידח ממנו נדח : שמו"ב יד, יד.
- 618. אז תעבורנה הצאן ע"י מונה : נסמן לעיל פ' וארא סח, א.
- 619. בא יבא ברינה : המשך הכתוב הלוך ילך ובכה.
- 620. להחיות רוח שפלים : ישעי' נז, טו.
- 621. כי כארץ תוציא צמחה : ישעי' סא, יא [בדילוג].
- 622. מלך על כל הארץ : נוסח ברכת היום דר"ה ויו"כ.
- 623. אם יהי' נדחך : נצבים ל, ד.
עמוד רלא, ג
- 624. למהוי אחד באחד : זהר תרומה קלה, סע"א.
- 625. לעבדו שכם א' : צפני' ג, ט.
- 626. והחזיקו : זכרי' ח, כג.
- 627. צדקה תרומם גוי : משלי יד, לד.
- 628. בצדקה תכונני : ישעי' נד, יד.
- 629. וצדקה תהי' לנו [ח: ניתוסף: כי נשמור לעשות]: ואתחנן ו, כה.
- 630. דדוה"פ : ח: דדור הפלגה.
- 631. חדלו פרזון בישראל : ס' שופטים ה, ז.
- 632. ערי הפרזות : אסתר ט, יט [ושם: בערי]. דח: הפרזי — דברים ג, ה [ושם: מערי].
- 633. שפרוז ופתוח : ד: שפרוז הוא פתוח. ח: כבפנים. ט: שפרזון הוא פתוח.
- 634. שבמוחין באי' מהעלם : חט: שבבחי' אין והעלם בא.
- 635. בגילוי : בתו"ח נכפלו עוה"פ: מהעלם לגילוי. . שבא בגילוי.
- 636. מקול מחצצים : ס' שופטים ה, יא.
- 637. יפתח ה' לך : תבוא כח, יב.
- 638. החכ"ע : דחט: החכ'.
- 639. שתמלא הארץ דעה את ה' : ישעי' יא, ט.
- 640. וישפוך רוחו על כ"ב [ט: כל בשר]: יואל ג, א.
- 641. וכך : דחט: ליתא.
עמוד רלא, ד
- 642. שער הפונה קדים : יחזקאל מו, א.
- 643. שנפסקה הנבואה. . אחר החורבן : נסמן לעיל פ' בא צח, ב.
- 644. צ"פ : חט: צדקת פזרונו.
- 645. בניסים : דח: ליתא.
- 646. אותותינו לא ראינו : תהלים עט, ד.
- 647. נעלמות : חט: גדולות.
- 648. לעולם : שם: ליתא.
- 649. שהוקר : ד: שהיקר.
- 650. ונמכרים : חט: ליתא.
- 651. לפי"ש : שם: לפי שעה.
- 652. רק : שם: ליתא.
עמוד רלב, א
- 653. במפלת סנחריב. . גדפו : מל"ב יח, יז ואילך. פי"ט. ישעי' פל"ו. פל"ז.
- 654. מי הוי' : שמות ה, ב.
- 655. לעושה נפלאות גדולות לבדו : תהלים קלו, ד. ראה גם לקמן פ' ויקהל שפח, א.
- 656. המנגד לרצונו : זט: (ה)עומד לנגד רצונו.
- 657. (והוא. . וכה"ג) : ניתוסף ע"פ: זטי.
- 658. וא"ל הי' מנגד : שם: ולולי מצד המנגד.
- 659. מן זמן קדמון : ט: משנים קדמוני'.
- 660. פזרם : חט: פזרונו ולא פרזונו.
- 661. יש עוד. . ישראל : ניתוסף ע"פ: זטי.
- 662. שביצי"מ היו רק ת"ר אלף : בא יב, לז.
- 663. [עוד] ת"ר אלף : פינחס כו, נא.
עמוד רלב, ב
- 664. אין בן דוד בא : נסמן לעיל קלג, ד.
- 665. הנשמות. . בשר של הארץ ההיא : ראה הערה 668.
- 666. דלא גלו. . גרים. . נשמות : ראה לעיל פ' שמות מ, ג. וש"נ.
- 667. בהיותכם מתי מספר : דהי"א טז, יט.
- 668. ויתהלכו. . מגוי אל גוי : ראה לעיל פ' שמות מ, ג. וש"נ.
- 669. לא הניח לאיש לעשקם : דהי"א שם, כא.
- 670. שיערימו סוד : תהלים פג, ד. ראה גם ש"א צא, ב.
- 671. כי צדיק ה' : תהלים יא, ז.
- 672. קדושות : חט: נש"י.
- 673. וצנועים : ט: ולצדיקי'.
- 674. ולכל : שם: כמו לגדולי'.
- 675. ולהחיות עם רב : ויחי נ, כ.
- 676. כיוסף. . שהוא השליט : מקץ מב, ו.
- 677. חיל בלע ויקיאנו : נסמן לעיל פ' שמות מ, ג.
- 678. הנ"ל : חט: זה.
עמוד רלב, ג
- 679. העמים : ט: ניתוסף: שפה א' ברורה.
- 680. ה' כגבור. . אף יצריח : ישעי' מב, יג [ושם: יריע אף יצריח על אויביו יתגבר].
- 681. כו' : כ"ה גם בדחט.
- 682. הנה ה' עומד לריב עמים : ראה ישעי' ג, יג. לקמן פ' תצוה שלט, א [ושם הוגה מגוכתי"ק]. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' שלח. וש"נ. שה"א עה, ב ובהערה 16.
- 683. ה' יחתו מריביו : שמו"א ב, י.
- 684. בכל ר"ה שבני האלקי' : ראה מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' תקסח. וש"נ. תו"ח לך צט, ג ובהערה 24.
- 685. מארי דדינין : זהר בראשית מג, ב. נו, א. מקץ רא, ב. ויגש רו, ב. ויחי רמט, א.
- 686. בני רברבניא : וכ"ה בתו"ח וירא צט, ג. ט: רברביא — ת"א בראשית ו, ד.
- 688. השטן הוא היצה"ר : ב"ב טז, א.
- 687. ויבא גם השטן. . בתוכם : איוב א, ו. ב, א.
- 689. הנ"ל כמ"ש : דח: כנ"ל במ"ש. ט: כמ"ש.
- 691. ה' : ד: ניתוסף בין השיטין. ח: ליתא.
- 690. השטן]. . כנ"ל : ט: כו'.
- 692. על ישראל ועל : חט: על.
- 693. ונגלה כבוד ה' וראו כ"ב : ישעי' מ, ה.
- 694. כי כולם ידעו אותי מקטנם : נסמן לעיל לח, ג.
- 695. שראתה שפחה על הים : נסמן לעיל קמד, ב.
עמוד רלב, ד
- 696. שישמחנו כימות עניתנו : תהלים צ, טו.
- 697. ש"ת והוש"ר : ח: שמחת תורה והושענא רבה.
- 698. עיקר : דח: עיר. ט: ליתא.
- 699. הרבה : דח: ומפואר.
- 700. על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים : ישעי' סב, ו.
- 701. ביו"ד קדושות : ראה כלים פ"א, מ"ו. שע"ת פב, ג ובהערה 90. וראה גם מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקמח.
- 703. ששומרים אותו : חט: שסוגרים אותם.
- 702. ירושלים. . שסוגרים אותם בלילה : ראה ערובין ו, ב.
- 704. דתרעי דג"ע אסתימו בלילה : ראה גם לעיל פ' וארא מט, ד. וש"נ.
עמוד רלג, א
- 705. חומת ירושלים. . מל' שבמל' : ראה גם מאמרי אדה"א במדבר שבהערה 701.
- 706. שחסד אל כל היום : תהלים נב, ג.
- 707. מעשן המערכה. . לכל העולם כולו : ראה גם מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקנא. הנסמן לעיל פ' בא קכז, א הערה 660.
- 708. סביב רשעים יתהלכון : תהלים יב, ט.
- 709. שודדי לילה : עובדי' א, ה. ראה גם ש"א פז, א ובהערה 17.
- 710. החותם שבהוש"ר : ראה פע"ח ומאמרי אדה"ז שבהערה הבאה. משנת חסידים מסכת ימי מצוה וסוכה פ"ט, מ"א. מ"ב. שע"ת פג, ג.
- 711. חומ"ת. . תחום. . חותם : ראה פע"ח (שער הלולב) שכ"ט, פ"ד. הנסמן במאמרי אדה"ז תקס"ה כאן (ע' תתקצח). סידור שחרית סב, ג. לקמן רמד, ד.
- 712. פך א' שמן : שבת כא, ב.
- 713. בכל מידי דצייר וחתים : ראה תוד"ה אלא תענית ח, ב. חולין קה, ב.
- 714. חותמו של הקב"ה אמת : שבת נה, א.
- 716. דרזין דאורייתא : נסמן לעיל קסז, א.
- 715. יין. . דרזין דאורייתא : נסמן לעיל צו, א הערה 455.
עמוד רלג, ב
- 717. בחותם] שנק' גושפנקא : ראה תרגום אסתר ג, י. יב. ברכות ו, א. גיטין סח, א.
- 718. חתום תורה [ח: ניתוסף: בלימודי]: ישעי' ח, טז.
- 719. אני חומה זו תורה : שה"ש ח, י. פסחים פז, א. ראה לקמן רלה, ד.
- 720. המקיף שנק' שומר : ראה לעיל פ' וארא נח, ד. מאמרי אדה"א נ"ך ע' ל ובהנסמן שם.
- 721. חותם. . בנעילה דיו"כ : נסמן לעיל קעד, ג.
- 722. ספר החיים : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תב ואילך. ע' תח ואילך וע' תיא. מאמרי אדה"א נ"ך ע' תצג. ע' תצו. ע' תצט ואילך. הנסמן לעיל פ' שמות יב, ד הערה 579.
- 723. שאומרים חתמנו בסה"ח : בתפלת נעילה.
- 724. שצדיקים. . לאלתר לחיים : ר"ה טז, ב.
- 725. ימחו מסה"ח [ח: מספר חיים]: תהלים סט, כט.
- 726. ומש"א : דחט: וכמ"ש.
- 727. ואם אין. . כתבת : תשא לב, לב.
- 728. ובבואה. . שהוא בר"ה : ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך שבהערה 722. מאמרי אדה"ז תקס"ה שם.
- 729. ובבואה לפני המלך. . אמר עם הספר : אסתר ט, כה.
- 730. שבר"ה הוא שאומרים תקעו : במוסף וקידוש. תהלים פא, ד.
- 731. בכסא. . כס א' : ראה ביצה טז, א. שאילתות פ' בא שאילתא מו. יל"ש ישעי' טז, א (רמז תיט). ירמי' ח, א (רמז, רעח). ת"ז בהקדמה (טו, ב). מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תשצב. וש"נ. ח"ד ע' א'שעד. וש"נ. שמות ח"ב ע' תקלד. וש"נ. נ"ך ע' תכ. סה"מ תרל"ג ס"ע תקיג ואילך ובשולי הגליון שם.
- 732. כי חק לישראל הוא : תהלים פא, ה.
- 733. [ה'] עינויים : יומא עג, ב (במשנה).
- 734. [ה']. . ווידויים : ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' תנא. וש"נ.
- 735. ליום חגינו. . הסוכות : ראה סידור שער ר"ה רלה, ב. רלו, א. לקו"ת נצבים מח, סע"ב ואילך. ר"ה נד, רע"ד. סוכות פב, א. עט"ר נז, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתיא. ע' תתנד. ע' א'ה. ח"ד ע' א'תקיג.
עמוד רלג, ג
- 736. הסוכות. . ענני כבוד : ראה שו"ע אדה"ז הל' סוכה סתרכ"ה. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שסב וע' א'שפג. וש"נ.
- 737. כי בסוכות הושבתי : אמור כג, מג.
- 738. ע' פרי החג. . לע"ש : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תפט. ע' א'שנו. וש"נ.
- 739. שגבר עלינו חסדו : תהלים קיז, ב. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שצז ואילך.
- 740. הם : חט: ליתא.
- 741. וכבודי לאחר לא אתן : ישעי' מב, ח. מח, יא.
- 742. ואמת ה' : המשך הכתוב שגבר עלינו חסדו.
- 743. בש"ע. . פר א' : פינחס לה, לו.
- 744. בזהר כמשל האב : ראה זהר נח סד, ב. סוכה נה, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שנו וע' א'תק.
- 745. דבש"ע. . השפע הפנימי' : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שנה ואילך. וש"נ.
- 746. לענין קריאת המגילה : מגילה ב, א. ראה מאמרי אדה"א נ"ך ע' תסג ואילך ובהנסמן בריש המאמר שם.
עמוד רלג, ד
- 747. ארץ טובה ורחב"ה : שמות ג, ח.
- 748. וכמו : חט: וכתיב.
- 749. ופרצת. . ונגבה : ויצא כח, יד.
- 750. ארץ חפץ : ראה מלאכי ג, יב. תו"ח לך פד, ב ובהערה 18.
- 751. נחלה בלי מצרים. . נחלת יעקב : ישעי' נח, יד. שבת קיח, סע"א. ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' א'קח ואילך.
- 752. ת"פ : ט: ת' פרסא.
- 753. אימתי גדול : ראה גם לעיל פ' וארא ס, א. וש"נ.
- 754. וממזרח שמש : תהלים קיג, ג.
- 755. עיר אלקינו. . ירושלים של מעלה : ראה גם (תרגום ומפרשים עה"פ). תו"ח ויצא קעו, א. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקמח.
- 756. ק"ך צירופים דשם אלקים : נסמן לעיל פ' שמות כ, א.
- 757. האותיות נק' אבנים : ראה ס"י פ"ד, מי"ב.
- 758. א' ב"ן : נסמן לעיל פ' בא קטו, ג.
- 759. אבן מאסו הבונים : תהלים קיח, כב.
- 760. והאבן הזאת : ויצא כח, כב.
- 761. אבן הראשה : נסמן לעיל פ' בא קטו, ג.
- 762. לכו חזו מפעלות אלקי' : ראה גם לעיל ס, ד. וש"נ.
- 763. המליך אות ה"א : ס"י פ"ה, מ"ב.
- 764. מכאן ואילך [צא וחשוב : ס"י פ"ד, מי"ב.
- 765. להוות הנשמות ומלאכים : דחט: להיות מלאכים ונשמות.
- 766. בחי' שם שד"י : שם: ליתא.
- 767. בחי' : שם: ליתא.
עמוד רלד, א
- 768. ה"ג מנצפ"ך : נסמן לעיל קמד, ג.
- 769. דאבא יסד ברתא : נסמן לעיל פ' שמות מז, ב.
- 770. הוא : חט: יובן.
- 771. להכין אותה. . עולם : ישעי' ט, ו.
- 772. בחי' : ד: בחיי. ח: בחיים.
- 773. מלך מלך ימלוך : ראה זהר בראשית לד, א.
- 774. וא"ש דהוי עלמא : ר"ה לא, א. ראה הנסמן במאמרי אדה"א בראשית ע' נג.
- 775. דזמן הוא במל' : ראה שער היחוה"א פ"ז. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' קלה. ח"ג ע' תשצד. לקמן רמב, ד.
- 776. ממקום וזמן : חט: ממקור הזמן.
- 777. ש"מ : שם: ליתא.
- 778. הבונים שהן חו"ב : ראה גם לקמן פ' ויקהל תב, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' קלב. מאמרי אדה"א בראשית ע' שנט. שמות ח"א ע' צב. במדבר ח"ג ר"ע א'מח. ע' א'סא. תו"ח ויצא קסד, ב.
- 779. לד"ז : ח: לדבר זה.
- 780. והי' מספר בנ"י : הושע ב, א. ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"א ע' קיג ואילך ובהנסמן בריש המאמר שם. דברים ח"ג ע' תתכב.
עמוד רלד, ב
- 781. כשב"כ : ח: כתר שבכתר.
- 782. לפני אחד מה אתה סופר : נסמן לעיל פ' שמות יז, ב.
- 783. עש"נ : ח: עולם שנה נפש — נסמן לעיל פ' וארא נג, ב.
- 784. אתה הצבת כל גבולות ארץ : תהלים עד, יז.
- 785. צפון וימין אתה בראתם : שם פט, ג.
- 786. כנ"ל בענין וע"ד : לע"ע לא נתברר לאיזה מאמר כוונתו.
- 787. דצו"ד : חט: לצפון ודרום.
- 788. שכח הפב"נ [ט: הפועל בנפעל]: נסמן לעיל פ' וארא עה, א.
- 789. הוא מקומו ש"ע : נסמן לעיל קנ, ד.
- 790. וע"ז : דחט: וע"כ.
- 791. ברוך המקום : מדות ספ"ה. הגש"פ (פיסקא זו). ראה גם לקמן פ' תצוה שנא, ד.
- 792. השמים ושה"ש. . לא יכלכלוהו : מל"א ח, כז. ועד"ז דהי"ב ו, יח [ושם: יכלכלוך — ראה לקמן פ' פקודי תנב, ב. מאמרי אדה"א בראשית ע' קנח. וש"נ. תו"ח מקץ רכב, א הערה 11].
- 793. הנה מקום אתי : תשא לג, כא.
- 794. ברוך כו' ממקומו : יחזקאל ג, יב.
- 795. שתמליכוהו] בשו"א וד' רוחות : נסמן לעיל פ' וארא עה, ד.
- 796. די"ב ג"א : נסמן לעיל פ' בא קכז, ד.
- 797. בשכמל"ו : פסחים נו, א.
- 798. מלך יחיד : נוסח ברכת ישתבח.
עמוד רלד, ג
- 799. בנאצלים : דח: במאציל.
- 800. אחד המנוי : ראה חובת הלבבות שער היחוד פ"ח. פרדס (שער עצמות וכלים) ש"ד, פ"ה. תו"ח נח סז, א ובהערה 1.
- 801. מו"מ : חט: מעלה ומטה.
- 802. דתהו שהי' שם השבירה : ראה ע"ח (שער דרושי הנקודות) ש"ח, פ"א. תו"ח נח סד, ב הערה 10.
- 803. השבירה בבחי' ס"ג : נסמן לעיל פ' וארא פה, ג.
- 804. ובחכ'. . אתברירו : נסמן לעיל י, ג.
- 805. כתוה"ק : ח: בתורה הקדומה.
- 806. ארוכה מארץ מדה : ראה גם לעיל קעג, ב. וש"נ.
- 807. ולז"א : דחט: ולזאת.
- 808. המקיף : שם: היקף.
- 809. אליהו. . בד' פריחות : ברכות ד, סע"ב.
עמוד רלד, ד
- 810. יצב גבולות עמים : האזינו לב, ח.
- 811. ועמדו זרים ורעו צאנכם : ישעי' סא, ה.
- 812. כל הנותר בציון [ט: בירושלים]: ישעי' ד, ג [ושם: והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים — ראה לעיל רכח, ג. לקמן פ' תצוה של, ג [ושם: בציון כו' קדוש]. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שצח־ נ"ך ע' שצו ובהנסמן בהנ"ל].
- 813. עתידים צדיקי' שיאמרו לפניהם קדוש : ראה ב"ב עה, ב.
- 814. ואני אהי' לה חומת אש סביב : נסמן לקמן הערה 847.
- 815. יבחר לנו את נחלתינו : תהלים מז, ה.
- 816. כנ"ל בענין הגורלות דיוכ"פ : לע"ע לא נתברר לאיזה מאמר כוונתו — ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' שסז ואילך. וש"נ.
- 817. כ"ע : כתר עליון. דחט: סת"ר עליון.
- 818. מי"א סממני'. . די"א ארורים : נסמן לעיל פ' שמות ח, ג.
- 819. כי בענ"ן. . אראה על : אחרי טז, ב.
- 820. כללות : חט: בחי'.
- 821. דא"י : דח: דאימא.
- 822. מ"ם וסמ"ך דאפרסמו"ן : ראה זהר תרומה קכז, א ואילך. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' קנז ואילך. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רכח. וש"נ.
- 823. ה' צלך : תהלים קכא, ה.
עמוד רלה, א
- 824. העצמי : דח: שמרחב העצמי. ט: שאור העצמי.
- 825. שתוציא גלוסקאות : ראה גם לעיל פ' שמות כג, ב. וש"נ.
- 826. לחם פנג : נסמן לעיל שם.
- 827. בחריש ובקציר תשבות : נסמן לעיל קנט, ג.
- 828. ארץ החיים : ראה גם הנסמן לעיל פ' שמות ז, א.
- 829. ושבתה הארץ : בהר כה, ב. ראה גם לעיל רטו, ד. לקמן פ' משפטים רצב, ד.
- 830. אהי' כטל [לישראל] : הושע יד, ו.
- 831. והי'. . לאיש : מיכה ה, ו. ראה גם לעיל פ' שמות טז, ג.
עמוד רלה, ב
- 832. כמשל ב' חצאי כדורים : ראה מאמרי אדה"ז כתובים ח"א ע' קב. דרך חיים לד, ג. לח, ד. עט"ר כד, א. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' שה. וש"נ.
- 833. מקורא דכולא : זהר בראשית לג, א.
- 834. עד : חט: ליתא.
- 835. ועבדיו : שם: ליתא.
- 836. כפ"ע : ח: כפי ערך.
- 837. בש"ע : חט: בשמחת עולם.
- 838. ודוד יברך על הכוס : נסמן לעיל קסא, א.
- 839. מל' דרקיע. . כמדת מל' דארעא : ראה ברכות נח, א.
- 840. ינאי המלך שכבש ס' כרכים : קדושין סו, א.
- 841. אם הבנים שמחה : תהלים קיג, ט.
- 842. שוש תשיש : נוסח ברכת נשואין.
- 843. לכ"ם : פינחס כט, לה.
- 844. כנ"ל : דחט: ליתא.
עמוד רלה, ג
- 845. כמו : דט: ליתא. ח: כו'.
- 846. ממש : דחט: ממה שא'.
- 847. ואני אהי' לה. . ה' : זכרי' ב, ט [ושם: נאום ה' חומת אש סביב].
- 848. כעמוד אש לילה : בשלח יג, כב.
עמוד רלה, ד
- 849. להם : דחט: לה.
- 850. השרוי בל[א] תורה. . חומה : וכ"ה במאמרי אדה"ז תקס"ה כאן [ע' א']. אמנם באוה"ת יתרו ע' תקסה: השרוי בלא אשה. . בלא תורה בלא חומה פרק הבע"י [יבמות] דס"ב ע"ב.
- 851. היא : חט: ליתא.
- 852. ובשכבך תשמור עליך : משלי ו, כב [ושם: בשכבך וכ"ה בדט. — ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"ב ר"ע תרנג].
- 853. דתו' מגנא ומצלא : ראה סוטה כא, א. ש"א יב, א ובהערה 16. אוה"ת מג"א ס"ע רעו.
- 854. מרבב"נ : דחט: מרבה ב"נ.
- 855. דלא פסיק פומי' מגירסא : ב"מ פו, א.
- 856. כי אתה ה' מחסי : תהלם צא, ט.
- 857. אדון עוזינו צור משגבינו : ברכת יוצר.
- 858. ה' צורי אחסה בו : שמו"ב כב, ב. ג [ושם: ה'. . אלקי צורי]. תהלים יח, ג [ושם: ה'. . אלי צורי].
- 859. בסה"ק : חט: בספרי הקבלה.
- 860. הנשר שעל גוזליו ירחף : האזינו לב, יא.
- 861. המלך המרומם לבדו : ברכת יוצר.
- 862. עלמין סתימין : ת"ז בהקדמה (יז, א).
- 863. לעילא מן כל ברכתא. . כנ"ל : שכג, ב.
- 864. יהללוך סלה : תהלים פד, ה.
עמוד רלו, א
- 865. הרחמנות. . העליון. . השפלים : ראה לעיל קעא, א ואילך. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' צג. וש"נ.
- 866. המגביהי לשבת המשפילי לראות : תהלים קיג, ה. ו.
- 867. מתחת : חט: ליתא.
- 868. במקיפים ופנימי' בכו"פ : שם: במקום פנוי בכלל ובפרט.
- 869. דמה : שם: ליתא.
- 870. בז' עליות דהוי' הוא אלקי' : ראה לעיל פ' שמות מח, ג. וש"נ.
- 871. אדון עוזינו. . ד' מיני מקיפים : נסמן לעיל פ' וארא נג, א.
- 872. לבריאה : דח: לבי"ע. ט: מטושטש.
- 873. ע"י : שם: על.
עמוד רלו, ב
- 874. בעצמות הרוממות : שם: ברוממות העצמות.
- 875. באין : שם: בלי.
- 876. סת"ר עליו"ן וצ"ל שדי : תהלים צא, א.
- 877. ב"ו : חט: ליתא.
- 878. הסכך. . מקיפי' דאימא : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שנו. וש"נ.
- 879. ופרוס עלינו סוכת שלומך : ברכת השכיבנו.
- 880. דכל שומר. . המשתמר : נסמן לעיל פ' וארא נח, ד.
- 881. יותר : דחט: ליתא.
- 882. שאין בעה"נ מכיר : ראה גם לעיל פ' שמות כא, א. וש"נ.
- 883. כי יצפנני בסוכו : תהלים כז, ה. ראה זהר מצורע נד, סע"א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שעה.
- 884. ירוממני כנ"ל : דחט: כו'.
- 886. וישם ה' לקין אות : בראשית ד, טו. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' כז. וש"נ. נ"ך ע' ל.
- 887. ויס"ך אלקי בעדי [ד: בעדו]: — איוב ג, כג. ראה גם מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שמא. דברים ח"ד ע' א'שעו. לעיל פ' וארא סב, ג.
- 888. הלא אתה סכת בעדי [ד: שכת בעדו]: איוב א, י.
- 889. ברוך מרחם על הבריות : ברכת ברוך שאמר.
- 885. (וכמו. . מעשיו : חטטו: ליתא. ד: כבפנים.
- 890. ואיך לא אחו"ס : יונה ד, יא [ושם: ואני לא אחוס. . אדם. . ובהמה רבה — ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' שט].
- 891. לפ"ע : חט: לפי ערכו.
- 892. רגלי חסידיו ישמור : שמו"א ב, ט. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' ל. וש"נ.
- 893. ולא [דחט: לא] יאונה לצדיק : משלי יב, כא. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שעה.
- 894. כי הוא יצילך : תהלים צא, ג.
- 895. באברתו כו' ותחת כנפיו : תהלים שם, ד.
- 896. ובין : חט: וכמו. ד: כבפנים.
עמוד רלו, ג
- 897. עליונים : חט: ליתא.
- 898. הקורא בתו' קורא בשמותיו : נסמן לעיל פ' שמות ז, ד.
- 899. כמו : חט: כו'.
- 900. קרי וכתיב : ראה גם בענין קרי וכתיב מאמרי אדה"ז הקצרים ע' קכז. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ס"ע תנה ואילך. ע' תפב.
- 901. הכל בכתב מיד ה' : דהי"א כח, יט.
- 902. בתוה"ק : חט: בתורה הקדומה — נסמן לעיל ב, ד.
- 903. מיילדות העבריות : ראה לעיל פ' שמות לב, א.
- 904. כנ"ל : חטטו: ליתא.
- 905. ויספרה. . כאבן ספיר : ראה גם תו"ח ח"ש קלד, ב.
- 906. ב' מיני אותיות דתושב"כ ושבע"פ : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א ע' עו ואילך. ע' סז ואילך. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תנ ואילך. וש"נ. שמות ח"א ע' עג.
- 907. אבן ספיר מתחלת הווייתן : וכ"ה בתו"ח ח"ש שם. ראה לקמן פ' תצוה שמה, ג. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שצא. דברים ח"ד ע' א'תנא.
- 908. ותהי להם הלבינה לאבן : נח, יא, ג.
- 909. כריתות ברית דתו' בחורב : ואתחנן ה, ב.
- 910. ע"ה או'. . נותן התורה : ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב, סהי"ב. וש"נ. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תשעט. וש"נ. שע"ת לט, ב ובהערה 18.
- 911. ומברכים : חט: ומברך.
- 912. וזהו פי' : שם: ומזה.
עמוד רלו, ד
- 913. ואשים דברי בפיך : ישעי' נא, טז.
- 914. עצם : חט: ליתא.
- 915. בחה"ק : שם: בחכמה הקדומה.
- 916. ואהי' אצלו אמון מוצנע : משלי ח, ל. ב"ר בתחלתו.
- 917. אני ישינה : נסמן לעיל לז, ד.
- 918. ושדי כמגדלות : המשך הכתוב אני חומה.
- 919. פנימי' התורה. . חלב : ראה מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' עז. וש"נ. ח"ב ע' תנט. תו"ח נח סג, ג.
- 920. יונק שדי אמי : שה"ש ח, א. ראה גם לעיל פ' שמות י, ב.
- 921. אחת שאלתי : תהלים כז, ד.
- 922. דאוריי' היכלא עילאה : ראה זהר ויקהל ר, א.
- 923. דמשחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה : נסמן לעיל פ' וארא ע, ג.
- 924. ד"א ש"ה במקום היכל ק"ק : נסמן לעיל פ' בא צד, א.
- 925. ביעקב איש תם יושב אוהלים : תולדות כה, כז.
- 926. כו' : כ"ה גם בחט.
- 927. אוהלים. . אהל תו[רה] : ראה ב"ר פס"ג, י.
- 928. ביהושע לא ימיש מתוך האהל : תשא לג, יא. ראה גם מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב ע' תרו.
- 929. אידרין עילאין : ראה ז"ח לך כו, א. ויצא כח, ב. שה"ש סח, ב.
- 930. שמהבל הדיבור נעשה או"מ : נסמן לעיל קפא, ב.
- 931. ק"ק : חט: ליתא.
עמוד רלז, א
- 932. למען אחיי וריעיי : תהלים קכב, ח. ראה לעיל קפ, א. וש"נ.
- 933. מי יתנך כאח לי : התחלת הכתוב יונק שדי אמי — שה"ש ח, א.
- 934. עד שהביאותים [ח: שהבאתיו] אל בית אמי : שה"ש ג, ד.
- 935. כו' : בתו"ח כאן נכפלו התיבות: כמ"ש למען אחיי וריעיי.
- 936. היכל הוי' המה : ירמי' ז, ד. ראה גם בסמוך בפסקא אך. לקמן פ' פקודי תמב, ד. לקו"ת פקודי ג, א. מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' רכה. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' תתקצח-ט. שמות ח"ב ע' שעז.
- 937. הכל : חט: ליתא.
- 938. היושבת בגנים בגעה"ע וגעה"ת : ראה תו"ח וישב קצח, א ובהערה 6. ויחי רמז, ב. לקמן פ' יתרו רסח, א.
- 939. השמיעני את קולך קלא דאורייתא : נסמן לעיל קח, ג.
- 940. דקוב"ה אתא לאשתעשע : ראה זהר לך עז, א.
- 941. בעובדא דרב"נ : ב"מ פו, א.
- 942. כ"א בתורת ה' חפצו : תהלים א, ב. ראה פסחים סח, ב. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שסז. וש"נ. במדבר ח"ב ע' תרס. תו"ח מקץ רכו, ג ובהערה 38. לקמן פ' ויקהל תיז, א. וש"נ.
- 943. לשמה לשם התורה עצמה : ראה לעיל פ' וארא פ, ד הערה 576. בהערה שלפנ"ז.
- 944. ולכבוד אהי' בתוכה : (המשך הכתוב ואני אהי' לה חומת אש) זכרי' ב, ט.
- 945. מבחי' היכל : חט: מהיכל.
- 946. ירושלים. . המל' : ראה זהר שלח קעא, א. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תשלז. שע"ת עג, ד ובהערה 85.
- 947. בבחי' מקיף : חט: במקיף.
- 948. בחיצוני' : שם: ליתא.
- 949. במדרש שאמר דוד : ראה מדרש תהלים כז, ד. יל"ש שם.
- 950. לאהבה ולעבדו : בעקב שם: ולאהבה אותו ולעבד את ה"א.
עמוד רלז, ב
- 951. יר"ת. . מיר"ע : נסמן לעיל פ' בא קכה, ג.
- 952. הכל נשמע : חט: ליתא.
- 953. ב"ע [חט: בן עזאי] . . מלהטת סביבו : ויק"ר פט"ז, ד.
- 954. וכמ"ש : חט: וזהו.
- 955. בהתהלכך תנחה אותך [חט: ליתא]: משלי ו, כב.
- 956. מראב"נ : ח: מטושטש. ט: מרבה ב"נ.
- 956. ומבני עלי : ראה ר"ה יח, א רבה ואביי מדבית עלי קאתו וכו'. . משפחה אחת וכו'.
- 957. וחזקי' המלך : ראה סנהדרין צד, ב. צה, א ובחידושי אגדות מהרש"א ד"ה מעונה של נוב.
- 957. זאת נחמתי בעניי : תהלים קיט, נ.
- 958. אלקי עולם ברחמיך הרבים : ברכת יוצר.
- 959. אמרתך הן אותיות התו' : ראה גם לקמן פ' ויקהל תטז, ג. וש"נ.
- 959. כי על כל מוצא פי הוי' : עקב ח, ג.
- 960. בת"ת : חט: בד"ת.
- 961. ותורתך בתוך מעי : תהלים מ, ט.
- 962. כי [חט: כמו] חיים הם למוצאיהם בפה : משלי ד, כב. עירובין נד, א.
עמוד רלז, ג
- 963. מצות ת"ת בדיבור : נסמן לעיל פ' וארא פ, ג.
- 964. ודברת בם : ואתחנן ו, ז.
- 965. לא ימוש : יהושע א, ח.
- 966. כו' : חט: דוקא.
- 967. אך : שם: אבל.
- 968. וא"כ : שם: והוא.
- 969. מצות ת"ת הוא בשמחה וחדוה : ראה שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ק ס"א, ס"ח. תניא פכ"ו. פל"א. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' רעא.
- 970. שש אנכי על אמרתיך : תהלים קיט, קסב. ראה גם תו"ח מקץ רכו, א.
- 971. בעדותיך ששתי : תהלים קיט, יד [ושם: בדרך עדותיך — ראה גם תו"ח מקץ שם].
- 972. ונשמח. . הם חיינו : ברכות ק"ש ערבית [בדילוג].
- 973. שהתוה"ק [חט: שהתורה] נק' אמת : מלאכי ב, ו.
- 974. כי יעקב בחר לו י"ה : תהלים קלה, ד.
- 975. ויקם עדות ביעקב : תהלים עח, ה.
- 976. שלפני ה' תטהרו דטה"ע : נסמן לעיל פ' בא קכג, ג.
- 977. למיימינים בה סמא דחיי : שבת פח, ב.
- 978. לאכול. . בוקר וערב : בשלח טז, ח. סידור שער התפלה כ, ג.
- 979. פרק א' שחרית : מנחות צט, ב.
- 980. וק"ש בקר וערב : ראה שו"ע אדה"ז הל' ק"ש רסנ"ח.
עמוד רלז, ד
- 981. בשכבך ובקומך : ואתחנן ו, ז. עקב יא, יט.
- 982. כמ"ש בסידור : שבהערה 978.
- 983. עוטה אור כשלמה : תהלים קד, ב.
- 984. לבושי' כתלג : דניאל ז, ט.
- 985. ה' מלך גיאות לבש : תהלים צג, א.
- 986. כו' [חט: לבש] ה' עוז דתו' : ראה לעיל קפג, ג. וש"נ.
- 987. יביאו לבוש מל' : תו"א מג"א צ, א.
- 988. כבוד ה' יאספך : ישעי' נח, ח.
- 989. ותלבש אסתר מל' : אסתר ה, א. ראה שה"א מב, ב. מאמרי אדה"א נ"ך ע' תסז. וש"נ.
- 990. ק"ק : חט: ליתא.
- 991. אל חדר הורתי : שה"ש ג, ד [ושם: ואל].
- 992. דעני מן הדעת : ראה כתובות סח, א. נדרים מא, א.
- 993. תפלה לעני כי יעטוף : תהלים קב, א.
- 994. תפלה. . שפיכת נפש : ראה ר"ש פאה פ"א, מ"א (ד"ה וגמילות חסדים). פע"ח בתחלתו. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תרסט. וש"נ.
- 995. ויהי שירו : נסמן לעיל פ' בא קט, ד.
- 996. שום דרש בטעמים. . בנקודות. . קוץ ותג : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תע. וש"נ. שמות ח"א ע' לב וע' ע.
עמוד רלח, א
- 997. זמירות היו לי חוקיך : נסמן לעיל קפג, א.
- 998. נענש. . בבית מגורי : ראה תו"ח מקץ ריט, ד.
- 998. אני תורתך שעשעתי : תהלים קיט, ע.
- 999. מיש ליש : ראה גם הנסמן לעיל קנט, ב.
- 1000. דתו"מ באותיות : חט: דחומה דאותיות.
- 1001. תוצל"מ : שם: תורה צוה לנו משה — ברכה לג, ד. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תקכה הערה 18. דרושי חתונה ח"ב ע' תקכו בהערה. פלח הרמון שה"ש ע' פו.
- 1002. וביריד' : חט: ובירור.
- 1003. עולם התענוג עצמו : ח: ענין ת"ע. ט: עצמיות התענוג העליון.
- 1004. בנ"י : ח: ליתא. ט: בני'.
עמוד רלח, ב
- 1005. לתקן : ח: והון יקר. ט: ליתא.
- 1006. ואין עניות. . במקום עשירות : שבת קב, ב.
- 1007. ולהבדיל : חט: ולהגביל.
- 1008. שהתו' ניתנה באש שחורה : ראה רש"י שה"ש ה, טז [ד"ה שחורות]. הנסמן במאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקעח.
- 1009. נר ה' נשמת אדם : משלי כ, כז.
- 1010. נהורא חיוורא. . נהורא אוכמא : ראה זהר בראשית נא, רע"א. ש"א לד, ב ואילך.
- 1011. צ"ע כאבן דשוהם : ראה לעיל פ' שמות ז, א. וש"נ.
- 1012. טו"ר : חט: ליתא.
- 1013. אור : שם: אשא.
- 1014. ישפה צ"ת : ראה לעיל פ' שמות ז, א. וש"נ.
- 1015. אשה אש ה' : ראה סוטה יז, א. זהר בראשית מח, ב. ביאוה"ז נח ז, ב. מאמרי אדה"א שבהערה 1017.
- 1016. כי מאיש. . לוקחה : בראשית ב, כג.
- 1017. מאיש אש יו"ד : ראה סוטה שם. פרדס (שער ערה"כ) שכ"ג מערכת אשה. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ס"ע א'רס ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם). ע' א'רסג ואילך.
- 1018. יהי אור : בראשית א, ג.
- 1019. תושמ"ע : ח: חכ' ש"מ.
- 1020. מימינו אש דת למו : ברכה לג, ב.
- 1021. חסד : חט: עה"ד.
- 1022. [ו]תורת חסד : משלי לא, כו.
- 1023. וכמ"ש : חט: וכתיב.
- 1024. קול ה' חוצב להבות אש : תהלים כט, ז.
- 1025. קול אלקי' שמענו מתוך האש : ואתחנן ה, כא [ושם: ואת קולו שמענו]. ד, לג [ושם: קול אלקים מדבר].
- 1026. מלמטלמ"ע : חט: מלמטה.
- 1027. והר סיני עשן : יתרו יט, יח. ראה גם מאמרי אדה"א במדבר ח"ב ע' שלה. ע' שמו ואילך. ע' תסא ואילך. ע' תשצד.
עמוד רלח, ג
- 1028. הוציא אש ממים ומים מאש : נסמן לעיל פ' שמות מה, ג.
- 1029. אש אוכלת ואש שותה : ראה יומא כא, ב. ראה גם לקמן פ' ויקהל שצה, סע"ב.
- 1030. והחיות רו"ש כמראה הבזק : יחזקאל א, יד.
- 1031. כלהב [היוצא] מחרסי' : ראה חגיגה יג ב וברש"י שם.
- 1032. בא : חט: ליתא.
- 1033. פי' שיוצא מכלי גופו : ח: כאש. ט: באש.
- 1034. בתשוקה ותשוקה : ח: בתשוקה וחשק. ט: בחשק ותשוקה.
- 1035. דאש. . מן ההדיוט. . אש. . שיורד מלמעלה : תו"כ ויקרא א, ז. ערובין סג, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תפה. וש"נ. וראה גם לעיל קסב, א.
- 1036. במעשה דאליהו : מל"א יח, לח. ראה גם לקמן פ' ויקהל שצה, ב ובהערה 97.
- 1037. האש השחורה. . גבוה. . האש הלבן : ראה גם לקמן רלט, ג. אמ"ב שער הציצית צב, א. ש"א מג, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תמה (ובהנסמן שם).
- 1038. היו"ד : חט: היורד.
- 1039. אויר. . עצם חשוך : ראה גם לקמן פ' ויקהל שצד, ב. וש"נ.
- 1039. רץ לבך : נסמן לעיל קסד, ג.
- 1040. ואהבת גימ' ב"פ אור : נסמן לעיל פ' וארא סה, ג.
- 1041. רשפיה. . שלהבת י"ה : שה"ש ח, ו.
עמוד רלח, ד
- 1042. רו"ש. . מטי ולא מטי : ראה גם לעיל פ' וארא סג, ד. וש"נ.
- 1043. ורוח אלקי' מרחפת נוגע ואינו נוגע : בראשית א, ב. ראה ב"ר פ"ב, ד. רש"י האזינו לב, יא.
- 1044. בתיאובתא דדכורא לגבי נוק' : נסמן לעיל פ' בא קו, ב.
- 1045. וימינו תחבקני : שה"ש ב, ו. ח, ג.
- 1046. התענוג והשעשועים : חט: השעשועים.
- 1047. בענין השעשועי' [ח: בפי' שעשועי'. ט: ליתא] ב' פעמי' ש"ע : ראה מאמרי אדה"א קונטרסים ע' תקנה. וש"נ. שם ע' תקעא. שע"ת יד, א. תו"ח תולדות קנ, א.
- 1048. וישע ה' אל הבל : בראשית ד, ד.
- 1049. כתיאובתא דנוק' לדכורא : נסמן לעיל פ' בא קו, ב.
- 1050. נכספה וגם כלתה נפשי : תהלים פד, ג.
- 1051. ואל אישך תשוקתך : בראשית ג, טז.
- 1052. אתבסמת נוק' : ראה זהר לך צד, א. ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"ב ע' תצד (נוסחא שני'). מאמרי אדה"א במדבר ח"א ע' יב ואילך. ח"ב ס"ע תקא ואילך. ויקרא ח"א ע' ל.
- 1053. דאורייתא בלא דו"ר : בתניא פל"ט: בתיקונים. ת"ז ת"י (כה, ב).
- 1054. דבחי' או"ח דמ"נ : חט: בבחי' מ"ן.
עמוד רלט, א
- 1055. ודברי אשר שמתי בפיך : ישעי' נט, כא.
- 1056. כאשר ירד הגשם : ישעי' נה, י.
- 1057. וכן [חט: כן] דברי אשר : ישעי' שם, יא [ושם: כן יהי' דברי].
- 1058. הלא דברי כאש : ירמי' כג, ט [ושם: הלא כה דברי — ראה לקמן פ' ויקהל תמ, ד. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' יח. וש"נ].
- 1059. דתו' : חט: דד"ת.
- 1060. יושב ושונה כנגדו : נסמן לעיל פ' וארא נח, ג.
- 1061. ב"ע [ח: בן עזאי] שא' שנפשו חשקה בתו' : ראה יבמות סג, ב. סוטה מט, א (במשנה). לקמן פ' תצוה שעח, ג. תו"ח נח נ, ג ובהערה 42.
- 1062. באהבתה תשגה תמיד : משלי ה, יט.
- 1063. כ"א בתורת ה' חפצו : תהלים א, ב.
- 1064. או"י : חט: אש יו"ד.
- 1065. שעל כ"ד פרחה נשמתן : נסמן לעיל פ' וארא סט, א.
- 1066. שטל תו' החי' אותם : ראה שבת פח, ב ע"פ תניא פל"ו.
- 1067. כל העוסק בתורה טל תו' מחייהו : ראה כתובות קיא, ב. יל"ש ואתחנן ד, ד (רמז תתכד). אוה"ח בחוקותי כו, יא. תניא ספל"ו. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רצט. וש"נ. במדבר ח"ב ע' תרלז. לקמן פקודי תמח, ב. וראה גם בשל"ה מס' שבועות קפב, א.
- 1068. התענוג : חט: העיון.
- 1069. דשעשועים : שם: דתענוג.
- 1070. שבאור פניך נתת לנו : ע"פ סיום תפילת שמו"ע.
עמוד רלט, ב
- 1071. ש"מ : חט: ליתא.
- 1072. בעה"ז : שם: בעה"ד.
- 1073. נהורא עילאה : ח: נה"א. ט: נהורא אוכמא.
- 1074. דנהורא תתאה ונהו"ע : חט: דנהורא חיוורא ונה"א.
- 1075. שיר פשוט : ראה גם לעיל פ' בא קו, ד. וש"נ.
- 1076. [כעיגול] השיר : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ע' שעד וע' שעח. לקו"ת שה"ש א, ג.
- 1077. עליהם : חט: ליתא.
- 1078. ע"כ : שם: ועכ"ז.
- 1079. מבחי' : שם: ליתא.
- 1080. ואני בתוך הגולה : יחזקאל א, א.
עמוד רלט, ג
- 1081. שחורה אני : שה"ש א, ה.
- 1082. טבע האש. . לעלות למעלה : ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד, ה"ב. תניא רפי"ט. לקו"ת אחרי כה, ג. תו"ח בראשית כה, ד הערה 46. לקמן פ' ויקהל שצד, א (תח, סע"ג).
- 1083. עולת תמיד העשויה בה"ס : פינחס כח, ו.
- 1084. בגילוי : חט: בעילוי.
- 1085. שהוא : שם: שלהם.
- 1086. ואני אותיות אין : נסמן לעיל נ, ד.
- 1087. בא מעצם אור : ח: באוי"ר. ט: באור.
- 1088. וכיונתן ב"ע שכל עוף : סוכה כח, א. ראה לקמן פ' תצוה שמט, סע"ד. ויקהל תמ, ד. תו"ח נח מט, ד ובהערה 50.
- 1089. שכל עוף הפורח עליו נשרף וכמו : חט: שעוף כמו.
- 1090. בראשית ברית אש : ת"ז רתכ"ג.
- 1091. שטבע האש : חט: שטבעו.
- 1092. שטבעו לירד : שם: שיורד.
- 1093. ויחוד : שם: ליתא.
עמוד רלט, ד
- 1094. נר שכבה : ראה מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' שי. תקס"ה ח"ב ע' א'ג. ש"א מג, ב. לקמן פ' תצוה שמו, רע"ב.
- 1095. בה"ס שעשן העולה : ראה גם בהנסמן לעיל הערה 1027. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה שם.
- 1096. שיומשך : חט: שיחוברו.
- 1097. שעשועי המלך בעצמו. . שלמעלה הרבה. . שמשתעשע בתוה"ק : ראה גם תו"ח תולדות קנב, ד. מקץ רכח, סע"א.
- 1098. בעדן שלמעלה מג"ע : ראה ברכות לד, ב. לעיל צב, ד ובהנסמן שם. לקמן פ' ויקהל תי, ד ובהערה 738. סה"מ תרס"ו ע' י.
- 1099. שכל : חט: המשכת.
משנה אבות ג׳:י״ז - הטקסט מספריא
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח. הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה. לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין. ושרשיו מרובין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו. אין מזיזין אותו ממקומו. שנאמר (ירמיה יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
דברים רבה י״א:ו׳ - הטקסט מספריא
וְזֹאת הַבְּרָכָה, הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אֵין מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת עַד שֶׁלֹא יְבָרֵךְ, תְּחִלָּה מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא, וּמשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁזָּכָה לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, תְּחִלָּה בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ קָרָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵיזוֹ הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ משֶׁה בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בַּתּוֹרָה הַזֹּאת וְקִדְשָׁהּ וְרָצָה בְּעוֹשֶׂיהָ. וְלֹא אָמַר בַּעֲמֵלֶיהָ, וְלֹא אָמַר בְּהוֹגֶיהָ, אֶלָּא בְּעוֹשֶׂיהָ, בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין אֶת דִּבְרֵי תוֹרָה. בְּעוֹשֶׂיהָ, אָדָם אוֹמֵר לָמַדְתִּי חָכְמָה וְלֹא לָמַדְתִּי תּוֹרָה מָה אֶעֱשֶׂה אֲנִי שָׁם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל חַיֵּיכֶם כָּל הַחָכְמָה וְכָל הַתּוֹרָה דָּבָר אֶחָד קַל הוּא, כָּל מִי שֶׁמִּתְיָרֵא אוֹתִי וְעוֹשֶׂה דִבְרֵי תוֹרָה, כָּל הַחָכְמָה וְכָל הַתּוֹרָה בְּלִבּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, י): רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. (תהלים יט, י): יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. (איוב כח, כח): יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וגו'.
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
בראשית רבה ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. רַבָּנָן אָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם.
שבת ס״ה ב - הטקסט מספריא
פְּסוּלוֹת לַכְּהוּנָּה.
לָא — סָבַר כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵילְפָן גּוּפָא נוּכְרָאָה.
וְעָבֵיד לְהוּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב: מִטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת. סָבַר, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ הַנּוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין.
וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהֲרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבָּרַךְ. וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי בִּלְבַד.
פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן כּוּ׳. וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ״פּוֹרֶפֶת״? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְמַטְבֵּעַ.
בָּעֵי אַבָּיֵי: אִשָּׁה מַהוּ שֶׁתַּעֲרִים וְתִפְרוֹף עַל הָאֱגוֹז לְהוֹצִיא לִבְנָהּ קָטָן בְּשַׁבָּת?
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲרִימִין. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲרִימִין.
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה: הָתָם הוּא דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְכַבּוֹיֵי, אֲבָל הָכָא אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ לָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי.
אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה, הָתָם — דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֲבָל הָכָא — אֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי. תֵּיקוּ.
מַתְנִי׳ הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,
are disqualified from marrying into the priesthood. The act renders a woman a zona. It is prohibited for a priest to marry her (Tosafot).
The Gemara rejects this: No, that is not necessarily so. Perhaps the reason for Shmuel’s father’s insistence was because he thought to prevent them from lying next to one another so that they would not become accustomed to sleeping with a foreign body, which could stimulate sexual desire.
And he made a ritual bath for them in the days of Nisan. This supports the opinion of Rav, as Rav said: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season. The rainfall in northern Babylonia, where the source of the Euphrates is located, is essentially parallel to the rainfall in Eretz Yisrael. The increased water flow of the Euphrates in the spring is the result of the rainfall in the winter. Shmuel’s father held that immersion in the Euphrates would not purify them. A river maintains its status as a river in terms of purification through immersion only if it is established that the rain water that fell would not exceed the naturally flowing spring water. In the halakhot of ritual baths, there are two manners of purification. The first is the immersion in a place where water is gathered, e.g., collected rainwater that does not flow and remains in place. The second is immersion in flowing waters in their natural state, e.g., a spring or a river. However, rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing.
And he disagrees with his son Shmuel, as Shmuel said: The river is blessed from its riverbed (ge’onim); the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement of Shmuel disagrees with another ruling that he himself issued, as Shmuel said: The water purifies when flowing only in the Euphrates during the days of Tishrei alone. Since rain does not fall in the summer, only then is it clear that the water is in fact river water.
We learned in the mishna: A woman may fasten her cloak on a stone, and on a nut, and on a coin, as long as she does not fasten her cloak with them ab initio on Shabbat. The Gemara asks: Didn’t you say in the first clause of this halakha in the mishna that a woman may fasten, indicating that she is permitted to do so even ab initio? How do you explain the contradiction? Abaye said: In the latter clause of the mishna we have arrived at the case of a coin, one of the examples cited in the mishna. The halakha with regard to a coin is the exception. Because a coin is set-aside from use on Shabbat, one might conclude that it may not be used at all; nevertheless, it is only prohibited to fasten the cloak on the coin ab initio on Shabbat itself.
Abaye raised a dilemma: What is the halakha with regard to a case where a woman employs artifice to circumvent the halakha and fastens her garment on a nut in order to take the nut out in a permissible fashion to her young child in the public domain on Shabbat?
The Gemara notes: This is a dilemma according to the one who said that one may employ artifice when there is a fire on Shabbat. One is permitted to wear several layers of garments to take them out of a burning house on Shabbat. And this is a dilemma according to the one who said that one may not employ artifice when there is a fire on Shabbat.
The Gemara elaborates: This is a dilemma according to the one who said that one may employ artifice when there is a fire on Shabbat, as the cases are distinct. Perhaps there, artifice is permitted because if you do not permit him to take the garments out of the burning house in that manner, he will come to extinguish the fire. However, here, if you do not permit the woman to employ artifice and take the nut out to her child in the public domain, she will not come to take it out.
Or perhaps, even according to one who said that one may not employ artifice in the case of a fire, there is a distinction between the cases. There, in the case of a fire, wearing garments is the typical manner in which one takes clothing out to the public domain. However, here, utilizing a nut as a button is not the typical manner in which one takes a nut out to the public domain. Since no Torah prohibition is violated by doing so, say that she may well employ artifice to take the nut out to her son. The Gemara concludes: Let this dilemma stand unresolved.
MISHNA: One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir.
ויקרא רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
רש"י על שמות י״ג:י״ח - הטקסט מספריא
ויסב. הֱסִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ הַפְּשׁוּטָה לַדֶּרֶךְ הָעֲקוּמָה:
ים סוף. כְּמוֹ לְיַם סוּף, וְסוּף הוּא לְשׁוֹן אֲגַם שֶׁגְּדֵלִים בּוֹ קָנִים, כְּמוֹ "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף" (שמות ב'), "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו י"ט):
וחמשים. אֵין חֲמוּשִׁים אֶלָּא מְזֻיָּנִים; (לְפִי שֶׁהֱסִבָּן בַּמִּדְבָּר הוּא גָּרַם לָהֶם שֶׁעָלוּ חֲמוּשִׁים, שֶׁאִלּוּ הֱסִבָּן דֶּרֶךְ יִשּׁוּב, לֹא הָיוּ מְחֻמָּשִׁים לָהֶם כָּל מַה שֶּׁצְּרִיכִין, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּבְדַעְתּוֹ לִקְנוֹת שָׁם מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ, אֲבָל כְּשֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ לַמִּדְבָּר צָרִיךְ לְזַמֵּן לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ; וּמִקְרָא זֶה לֹא נִכְתַּב כִּי אִם לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תִתְמַהּ בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק וּבְמִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג וּמִדְיָן מֵהֵיכָן הָיוּ לָהֶם כְּלֵי זַיִן שֶׁהִכּוּ אוֹתָם בַּחֶרֶב) וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים" (יהושע א'), וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אֻנְקְלוֹס "מְזָרְזִין", כְּמוֹ "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" (בראשית י"ד) – וְזָרֵיז. דָּבָר אַחֵר, חֲמֻשִׁים אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה יָצְאוּ וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים מֵתוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה (מכילתא):
ויסב means HE LED THE PEOPLE ABOUT from the direct route to a circuitous route.
ים סוף is the same as לים סוף TO THE RED SEA. The word סוף has the meaning of a marshy tract in which reeds grow; examples are: (Exodus 2:3) “She placed him in the reeds (בסוף)”; (Isaiah 19:6) “The flags and the reeds (וסוף) shall wither”.
וחמשים — The word חמשים means provided with weapons (Mekhilta). — [Because He led them by a circuitous route through the wilderness He brought it about that they went up from Egypt well-provided; for had He led them circuitously by the route of an inhabited district they would not have provided for themselves every thing that they needed, but only a part, like a person who is travelling from place to place and intends to purchase there whatever he will require. But if he were setting out for the wilderness he must provide all that he will require. — This verse (statement in the verse) is written only with the view of making the ear understand (preparing you for a later statement) viz., that you should not wonder with regard to the war with Amalek and the war with Sihon and Og and Midian where they obtained weapons, since they smote them with the sword]. In a similar sense it says, (Joshua 1:14) “and ye shall pass over armed (חמשים)”. Onkelos, too, translated it by מזרזין which signifies “armed” in Aramaic, just as he translates the word וירק in (Genesis 14:14) וירק את חניכיו which means, “And he armed his trained servants” by וזריז. Another explanation of חמשים is: only one out of five (חמשה) went forth from Egypt, and four parts of the people died during the three days of darkness because they were unworthy of being delivered (Mekhilta; cf. Rashi on 10:22).
בכורות נ״ה ב - הטקסט מספריא
עֵינָתָא דְּמִידַּלְּיָין! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָנְהוּ סוּלָּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ.
וְהָא כְּתִיב: ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הוּא פְּרָת דְּמֵעִיקָּרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יוּבַל״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״פְּרָת״? שֶׁמֵּימָיו פָּרִים וְרָבִים.
מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עָבֵיד לְהוּ לִבְנָאתֵיהּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי. מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן — סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת, שֶׁמָּא יִרְבּוּ נוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין, וְהָווּ לְהוּ מֵי גְשָׁמִים רוּבָּא.
וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם נִטְהָרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה — פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״,
springs that are higher in the mountains than the Euphrates; how can their water come from the Euphrates? Rav Mesharshiyya said: These are ladders of the Euphrates, i.e., the waters of the Euphrates seep through the ground and are drawn upward to emerge from these springs.
The Gemara asks: But isn’t it written: “And a river went out of Eden to water the garden; and from there it was separated, and became four heads…And the name of the third river is Tigris; that is the one that goes toward the east of Ashur. And the fourth river is the Euphrates” (Genesis 2:10, 14)? This indicates that the Euphrates, which is mentioned last, is the least of the four rivers, not the source of the other three.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: It is the Euphrates that the verse mentions initially as the river that went out of Eden, which divided into all the other rivers. After the other three branched out from it, the Euphrates continued to flow.
It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: Yuval is the name of the Euphrates River where it emerges from Eden, as it is stated: “For he shall be as a tree planted by the waters, and that spreads out its roots by the river [yuval], and shall not see when heat comes, but its foliage shall be luxuriant; and shall not be anxious in the year of drought, neither shall cease from yielding fruit” (Jeremiah 17:8). And why is it named Euphrates [perat]? Because its waters are fruitful [parim] and multiply without the need for rainfall.
The Gemara adds that this supports the opinion of Shmuel, as Shmuel says: The river is blessed from its riverbed; the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season.
The Gemara relates that Shmuel’s father fashioned a ritual bath for his daughters during the days of Nisan, and placed mats in the Euphrates River during the days of Tishrei when his daughters immersed in the river. He fashioned a ritual bath during the days of Nisan, because he holds in accordance with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, the great witness attesting to that fact is the Euphrates. Shmuel’s father was concerned that perhaps the rainwater and snow water that fell and accumulated in the river would exceed the amount of naturally flowing spring water that originated in the river’s sources, and the flowing rainwater would be the majority. Rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing. Therefore, Shmuel’s father fashioned ritual baths of standing water for his daughters.
And he placed mats during the days of Tishrei, when his daughters immersed in the river itself, to give them privacy. During Tishrei the waters of the Euphrates do not come from rainwater; rather, the waters are from the river itself, and therefore immersion is valid even when that water is flowing.
The Gemara notes: And this statement of Shmuel’s, that the additional water in the Euphrates is not from rainfall but from subterranean sources, disagrees with another ruling that he himself issued. As Shmuel says: Waters purify when flowing, i.e., when they are not collected into a ritual bath, only in the Euphrates during the days of Tishrei. Since rain does not fall in the summer, only after the summer, in Tishrei, is it clear that the water one is immersing in is in fact river water.
MISHNA: One who purchases an animal or has an animal that was given to him as a gift is exempt from separating animal tithe.
GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Kahana says that the verse states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses. The firstborn of your sons you shall give to Me. So you shall do with your oxen, and with your sheep: Seven days it shall be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29).
משנה כלים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה. שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם. מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
בראשית רבה ס״ג:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.
ויקרא רבה ט״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נ, טז): וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ, בֶּן עַזַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו, אָמְרוּ לֵיהּ שֶׁמָּא בְּסִדְרֵי מֶרְכָּבָה אַתָּה עוֹסֵק, אָמַר לָהֶן לָאו, אֶלָּא מַחְרִיז דִּבְרֵי תוֹרָה לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים לִכְתוּבִים, וְדִבְרֵי תוֹרָה שְׂמֵחִין כְּיוֹם נְתִינָתָן בְּסִינַי, עִקַּר נְתִינָתָן בָּאֵשׁ נִתְּנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּקִלּוּסוֹ שֶׁל אָדָם רָשָׁע, מִן הַתּוֹרָה (ויקרא יג, מה): וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. מִן הַנְּבִיאִים (מלכים ב ח, ה): וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וגו' זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע, וְדִלְמָא לַאֲחוֹרֵי תַּרְעָא הֲוָה קָאֵים. רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם הֱסִיטָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסַפֵּר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, טז): וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מֵהֶם רְבוּצִין, מֵהֶם זְקוּפִין, וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִּם וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו, וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְּפֻלּוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת הוּא שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: