ויאמר וגו' הנני ממטיר לכם לחם

רט, גבס"ד פ' בשלח, התקפ"ה

[oldpage_שב] ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר¹ לכם לחם² מן השמים כו', והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו³ כו' עד ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה⁴ כו' ויאמר אליהם הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קדש לה'⁵ [כו'] ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת רט, דהיום לה' [היום] לא תמצאוהו בשדה⁶ ששת ימים תלקטוהו⁷ וביום הז' שבת לא יהי' בו כו' עד ראו כי ה' נתן לכם השבת⁸ ע"כ הוא נותן לכם ביום הוי"ו לחם יומים כו'. הנה מכ"ז משמע שלא הגיד להם משה פ' שבת משנצטווה לומר להם עד שא' ו[י]הי ביום הששי כו', שאז ששאלו לו מה זאת א"ל הוא אשר דיבר ה' שנצטוויתי לומר לכם (כפרש"י). הרי פ' המן עם פ'⁹ מצות השבת בזמן א' ובבת א' נאמרו מאחר שלא הזכיר להם משה מצות השבת עד שא' להם פ' המן, וא"כ מוכרח לומר דשרש א' הוא למצות שבת עם מצות המן. ולכאורה משמע ממה שלא ירד המן ביום השבת כמאמר היום לא תמצאוהו בשדה כו', וביום הז' שבת לא יהי' בו, א"כ הרי המן היפך ענין מצות השבת שמפני זה לא ירד בשבת. אך הנה¹⁰ הענין הוא דאדרבה ממה שלא ירד המן ביום השבת זה הי' הוראה גמורה ששרש המן עם השבת א[חד] הוא ממש ע"כ לא ירד שפע המן בשבת (כמשי"ת), והוא לפי שעיקר ומקור של השפע דמן בכל הוי"ו ימי' דחול, הוא ביום השבת שנמשך על כל הוי"ו ימים דחול כמו שהשבת הוא שרש [ו]מקור השפע לכל הוי"ו ימים¹¹ דחול כו'. וכמו שבשבת א[מר] כי בו שבת וינפש¹² שנק' נייחא דרוחא¹³ במניעת ירידת השפע למטה, כך גם המן לא ירד בשבת. ואמנם בחי' מנוחה זו ה[י]א סיבת ירידת ההמשכה הכללי' לכל הו' ימים דחול דוקא כמ"ש ויברך אלקי' את יום הז'¹⁴ כו' דעיקר ומקור הברכה בשבת הוא.

וביאור הענין הנה תחלה יש להקדים במה דשרש ענין השבת והמן א' הוא, היינו במה ששניהם הם בבחי' ומדרגה שלמעלה מן הזמן ומקום שזהו למעלה מבחי' השתלשלו' העולמות מאין ליש כידוע, דהנה בשבת א[מר] אז תתענג על הוי'¹⁵ למעלה משם הוי' כו', וידוע דד' אותיות דשם הוי'¹⁶ יו"ד בחכ' וה"א בבינה וי"ו מדות ה"א דיבור והן כללות ע"ס דאצי' (וקוצו של יו"ד הוא בחי' הכתר¹⁷ ) ולמעלה משם הוי' דע"ס כו'. והענין הוא כידוע בשרש ענין השבת כי בו שבת מכל מלאכתו¹⁸ כו', שהוא השביתה והמנוחה מן כל¹⁹ ההשתל' הנמשך מן הע"ס בכלל ובפרט שנק' נייחא דרוחא, שגם בחי' הרצון והחכ'²⁰ שובת ונח ועולי' למעלה במהו"ע דא"ס ב"ה כמ"ש כי בו שבת וינפש רי, אכו'. אך א"כ הי' הכל חוזר למקור הראשון מקורא דכולא²¹, ואנו רואים שגם ביום השבת נמשך האור והשפע האלקי' בכל ההשתלשלו' דאבי"ע כו' בכל אופן פרטי ההמשכות העליונות ביחו"ע דחכ' ומדות באו"כ עד שנמשך לעולם העשי' בשפע גשמיות²² דמזלות בדצח"ם וארמ"ע הגשמיי'. אך התירוץ ידוע שעיקר השביתה עכשיו הוא רק בבחי' הפנימי'²² דחכ' וכתר שעולה בעצמות א"ס ב"ה אבל בחי' החיצוני' נמשך בסדר ההשתל' בשביל שפע כל העולמות דבי"ע. והענין הוא כידוע שיש ב' מדרגות בחכמה²³, א' בחי' הפנימי' שנק' אין דחכ' שזהו בחי'²⁴ שהחכמה למעלה מבחי' ההתפשטות והמשכה למטה עדיין להיות מקור להשגה דבינה שנק' יש, והוא בחי' נקודה דיו"ד שנק' כח מ"ה²⁵ בחי' מ"ה ממש וכמ"ש והחכ' מאין תמצא²⁶ בבחי' אין דכתר. והב' בחי' חיצוני' דחכמה שנמשך לבינה בהשגת השכל שזהו מאין ליש, והוא כללות ענין מע"ב בי"מ דבראשית ברא אלקי'²⁷ דאבא א[מר] לאימא²⁸ שנק' אלקים²⁹ כידוע. וזהו עיקר ענין השביתה בשבת שהוא עולה בפנימי' דחכמה בחי' אין דכתר שנק' קדש מלה בגרמי'³⁰ כידוע, אבל בחי' החיצוניות דחכ' נמשך גם בשבת לבינה ומבינה למדות ודיבור בי"מ להיות התהוות העולמות מאין ליש ולחדש השפע בכל יום [בכל] וי"ו ימי החול. ואמנם מפני בחי' העלי' הזאת בפנימי' דחכ' שבכתר כנ"ל, ע"כ [אמר] אז תתענג על הוי' כו' וכתי' וקראת לשבת ענג³¹ שחוזר ונמשך מחכ' לבינה ומדות או"ח³² מבחי' העונג דאין דחכ' לכל ו' ימי החול, וע"כ כל שבת נק' שבת בראשית³³ (כמשי"ת). וא"כ עכ"פ מובן מזה³⁴ דשרש השבת הוא למעלה מן ההשתל' דשם הוי' דע"ס כו', והיינו למעלה מבחי' הזמן דעבר הוה ועתיד, דשם הוי' מורה היותו עכ"פ מקור לזמן דעבר הוה ועתיד שהוא ענין הי' הוה ויהי'³⁵ אע"פ שכוללם יחד מ"מ שייך בו לומר ענין הי' ויהי', כמו בוא"ש דהוי עלמא³⁶ שכללותם הוא שם הוי' דחכ' דכולם בחכ' עשית³⁷ מאין ליש בכללותם יחד ואח"כ מתחלק בפרט כמארז"ל במאמר א' יכול להבראות³⁸ כו' והוא מאמר דבראשית דחכ' דבראשית נמי מאמר הוא³⁹ כידוע, אבל בשבת עולה לפנימי' דחכ' למעלה גם ממקור הזמן דשם הוי' כנ"ל וד"ל.

רי, בוכמו"כ המן הי' שרשו [ב]למעלה מן הזמן ומקום דעולם שנה נפש⁴⁰ כו', כי הנה מבואר למעלה דכל השתלשלו' העולמות מאין ליש נמשך מבחי' החכמה שמאין תמצא בבחי' יש כמ"ש כולם בחכ' עשית, אבל המן הגם שנק' מזונא דחכ'⁴¹ כמ"ש בזהר מ"מ שרשו הי' בפנימי' דחכ' שהוא בבחי' אין דכתר כמו בשבת כנ"ל שהוא למעלה מן החכ' דמע"ב כנ"ל. דהנה אנו מוצאים⁴² בשרש התהוות מציאות המן שהי' ע"י הטל דוקא כמ"ש ותעל שכבת הטל⁴³ והנה ע"פ המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ, ופרש"י כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך הטל עולה כו', ובעל[ות] שכבת הטל נתגלה המן שמונח עליו וראו דק מחוספס כו'. וגם א' בפ' בהעלותך א'⁴⁴ והמן כזרע גד לבן⁴⁵ ועינו כעין הבדולח (שהוא שנק' טלא דבדולחא⁴⁶ כו'⁴⁷ וברדת הטל על המחנה⁴⁷ לילה ירד המן עליו (ואין זה סתירה⁴⁸ למ"ש ותעל שכבת [הטל] כו', דבלילה טל של לילה יורד והמן יורד עליו ובבוקר טל העולה לקראת החמה מתגלה המן מבין שכבת הטל העולה כו' ומשמע דב' מיני טל [הן⁴⁹, טל] היורד בלילה וכמ"ש וברדת הטל כו' כמו שאו' מוריד הטל⁵⁰ (ונק' [oldpage_שג] רסיסי לילה⁵¹ כמ"ש במ"א בפי' שראשי נמלא טל) וטל העולה בבוקר והמן הי' בין שניהם כו').

והענין הוא דשרש המן הוא נמשך מבחי' פנימי' ומקור החכ' שהוא נק' טלא דבדולחא שהוא נחשב מז' תיקונין דגלגלתא⁵² כו', ע"כ ירידת המן הי' בירידת הטל דוקא. וזהו כמו שאנו רואים בנפש השכלית דאדם שיש בו ב' מדריגות בחכמה, א' מוח החכמה כמו שא' חכ' מוחא⁵³ שכלול מחומר וצורה⁵⁴ והחומר הוא כלי המוכן לצורה זהו רק לאור השכל הגלוי שנק' התחכמות שבא בגילוי אור מציאת שכל וסברא עכ"פ (וזהו תלוי באיכות טוב מזיג' המוח מן הלחלוחי' שנק' מוח החכ' שהוא קר ולח⁵⁵ כידוע). אבל מקור ההיולי של החכ' שנק' כח המשכיל בעצם כמו שהוא טרם שבא לגילוי אור מציאת שפע שכל זהו למעלה ממוח החכ' ואינו תלוי במזיגת המוח כלל, והוא כמו בחי' טל דק שלמעלה מן המוח אצל הגלגלת שמשם יאיר אור המקיף דחכ' הנק' כח [ה]משכיל כל השכלו' ויורד למטה ליתן כח ועוז במוח החכ' להשכיל כל שכל וחכ' בגילוי, כמו הטל רי, גהיורד למטה ללחלח הארץ שמוסיף כח ועוז בכח הצומח⁵⁶ שבארץ להצמיח ולהוליד מאין ליש כל צמח גשמי כמ"ש במ"א, כך יש בחי' טל דק בהעלם ודקות שהוא בחי' כלי לבחי' מקור האור והחיות דכח החכ' בעצם הנפש השכלי' (ובלשון הפלסופי' נק' שכל נבדל⁵⁷ או שכל הפועל⁵⁸ ובלשון המקובלים שכל מופלא⁵⁹ שכל הנעלם מכ"ר⁶⁰ כו' והוא בחי' ח"ס כו') שיורד למטה בכלי המוח ליתן בו כח ההתחכמות להוליד שכל חדש בכל דבר חכמה ושכל (וכמו"כ בכח המוליד שבמוח להוליד ולד בא ממקיף זה) שהוא ג"כ בחי' התענוג הנעלם הפשוט שבעצם הנפש שלמעלה מעונג שבשכל שבמוח שמתהווה מזה טפה הרוחניות במוח להוליד נפש השכלית בדומה לו שזהו כח המוליד מאין ליש כמו בארץ). וזהו ועינו כעין הבדולח דבחי' לחלוחית הטל הדק הזה מראה וגוון שלו זך ונקי ולבן כמראה וגוון האבן הבדולח וע"כ נק' טלא דבדולחא (שהוא הטל שעתיד להחיות בו המתים⁶¹ ), וע"כ הי' המן שירד על הטל הזה מראהו כמראה הבדולח שהוא בפנימי' ומקור דכח החכמה כמו שהוא בבחי' אין דכתר כנ"ל.

וז"ש וברדת הטל כו' ירד המן עליו וכאן אמר ותעל שכבת הטל כו' דמן וטל ענין א' הוא בשרשם רק שיש במן ב' מדרגות, א' כמו שהוא במקומו למעלה שהוא למעלה גם מרוחניות דאור השכל שבמוח כנ"ל, והב' בירידתו למטה ש[נ]תגשם ביותר כמ"ש והמן כזרע גד לבן כו' שדכו במדוכה⁶² כו' ונעשה בחי' מזון גשמי כלחם גשמי והוא בירידתו למטה שאז עינו ומראהו כעין הבדולח הגשמי וטעמו כטעם⁶³ כו' בטעם גשמי, והוא כמו שהטל בירידתו למטה ש[נ]תגשם ללחלח חלקי הארץ הגשמי שתצמיח ותוליד, אבל כמו שהטל למעלה נק' טל השמים⁶⁴ שהוא דק הרבה יותר מן האויר הזך כו', וזהו מוריד הטל, וכך הוא המן שנק' לחם מן השמים⁶⁵ וי[ו]רד למטה ומתגשם עד שדכו במדוכה והי' למזון גשמי ולחיות גשמי כמו מן הלחם הגשמי כו'. אך עכ"ז אינו כמזון דלחם מן הארץ שיש בו תערובות טו"ר והרי במזון המן לא הי' פסולת⁶⁶ כלל, והיינו לפי שגם שנעשה מזון לחזק המוח דחכמה [כ]לחם גשמי אבל נק' מזונא דחכ' שהוא מזון רוחני לאור החכמה שיוכל להשכיל כל שכל בגילוי מן ההעלם כנ"ל, וכמו שא' במ"ש לחם אבירים אכל איש⁶⁷ זה משה שאכל לחם שמ"ה⁶⁸ ניזוני' בו כו', ומזון זה דמ"ה ה"ז מזון ושפע רוחניות ל[ח]יות אור השכל דהשגת המלאכים רי, ד[ה] עליונים , כך הי' המן מזון רוחני להחיות הנשמות בכח ההשגה האלקי' כו' ולכך נק' מזונא דחכ' כמו שהחכמה תחי'⁶⁹ כו' (וא"כ ה"ז שפע שנמשך מן החכ' ואין כל חדש בזה שכל חיי' הנמצאים כולם מן החכ' כמ"ש כולם בחכמה עשית ויש בזה הסתעפות להיות תערובות טו"ר לפי שהאור מצומצם בכלי בבחי' או"פ כו', ואמנם מ"ש בזהר דהמן נק' מזונא דחכ' היינו שהי' מזון לאור החכ' עילאה לחזק⁷⁰ כח החכמה ממקורה בהעלם דמקיף דחכמה (שנק' ח"ס כנ"ל) שלמעלה מן החכ' המצומצם בכלי שנק' צורה בחומר, וע"כ לא הי' בו פסולת כלל להיותו למעלה מעה"ד טו"ר (דהיינו בפנימי' אבא שנק' עה"ח שהוא פנימי' ע"י⁷¹ והוא בחי' טלא דבדולחא הנ"ל שזהו בחי' גבו' דע"י שמלובש בח"ס⁷² כבדולח הלבן דגוונא סומקא אתחזי בי'⁷³ בהעלם כו'). ומה שירד המן ונתגשם עד שדכו במדוכה בירידת הטל כו' זהו ירידת אור המקיף דחכ' שיורד ומתלבש למטה בגשמיות דוקא והי' למזון גשמי לחזק המוח דחכ' בצורה וחומר באופן שלא הי' בו פסולת כו'⁷⁴ ) (וכן לחה"פ במקדש שכולו פנים⁷⁵ בלי חיצוני' ואחוריי' כלל, וכמו לחם פנג⁷⁶ דלע"ל, ומעין זה סעודות [ה]שבת שנק' סעוד' דע"י שאינו מגשם כ"כ, ומותר לאכול לתיאבון⁷⁷ כמ"ש פרש חגיכם⁷⁸ ולא פרש שבתכם כידוע) שזהו בחי' עונג הנעלם שבא במורגש כמו בתחה"מ ועוה"ב כמ"ש במ"א), וע"ז נאמר ימותו ולא בחכמה⁷⁹ כו' דבפנימי' דחו"ב לא הי' שבירה כלל רק בחיצוני' דחכ' שנק' יש שהוא כח"ב דמע"ב שכולם בחכ' עשית שיש שם אחיזה לטו"ר בתערובו' שממנו יסתעף המות, וע"כ עיקר תחה"מ בטל העליון דפנימי' החכ' כנ"ל (ואע"פ שגם עתה הרי יש מקור לחכ' שבגילוי ממקור החכ' שנק' כח המשכיל בעצם הנ"ל ונמשך ממנו המדות דחו"ב⁸⁰ שיש בהן נטי' לטו"ר בבחי' פסולת ומותרות שי[ו]צא מנקוד' האמת כמו חכמים המה להרע⁸¹ כו', זהו מבחי' החיצוני' דמקור החכ' שממנו נמשך גם שפע חיצוני' ומותרות בחו"ב ומדות, משא"כ בפנימי' דח"ס (וכמשי"ת). וא"כ הרי מובן מזה עכ"פ ששרש המן הוא בפנימי' ומקור הח"ע שלמעלה מן החכ' הבאה בהשתלשלו' דזמן ומקום שזהו למעלה משם הוי' כמו בשבת כנ"ל (והיינו למעלה מבחי' חכ' מוחא כו', ועכ"ז נק' בשם מזונא דחכ' דוקא כי הוא מקור העליון דחכמה בבחי' מקיף לאו"פ ויורד למטה ונתגשם במזון גשמי, אך שלא הי' בו פסולת כלל מטעם הנ"ל וד"ל). ואין זה פלא כלל איך יוכל להיות או"מ בא למטה בהגשמה כ"כ, דאדרבה לפי שאו"מ למעלה מן ההשתל' דאו"כ יוכל לבא למטה ריא, אבחיצוני' הלבושי' יותר כמו ענני כבוד שבמדבר שקיבלו החיצי'⁸² כו' וכה"ג גם [oldpage_דש] במזון כו' וד"ל (אך א"כ י"ל דאם הי' שרש מזון המן מבחי' פנימי' החכ' שנק' עה"ח שלמעלה מעה"ד כו' שאין שם שרש למות ורע כלל א"כ הרי [הי'] חיי' בחיות נצחי ולא הי' המות שולט בהן כלל ובאמת לא הי' כן עד מ"ת שעמדו בה"ס שאז פסקו מהן זוהמא⁸³ של נחה"ק כו' ובמן א' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא⁸⁴ כו' (ועוד י"ל בעיקר הענין איך נעשה המן בבחי' מזון ומאכל אם הי' שרשו מבחי' המקיף דחכ' [שבכתר] ששם לא שייך בחי' אכילה כלל כמ"ש בזהר על מ"ש באתי לגני כו' אכלתי יערי כו' אבל באתרי' לאו אורחי' למיכל⁸⁵ כו', ומ"ש אכלו ריעים זהו בבחי' חו"ב⁸⁶ דאצי' שבאים בבחי' או"כ כו' כנ"ל) (וראי' מיו"כ ועוה"ב שאין בו אכילה ושתי' כלל).

אך הנה הדוגמא האמיתי' לשרש המזון דמן הוא ענין שרש החכ' שבתורה שנק' ג"כ לחם מן השמים דוקא כמ"ש מן השמים השמיעך את קולו⁸⁷ דהתורה מן השמים ניתנה⁸⁸ וירד[ה] למטה בארץ לברר לעה"ד טו"ר, וזהו שניתן להם המן ך"א יום קודם למ"ת⁸⁹ דוקא כמ"ש למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כו'. דהנה ידוע שהתורה קדמה לעולם⁹⁰ אפי' לעולם הנאצל⁹¹ ונק' תוה"ק⁹² שהיתה כלולה בעצמות הא"ס ממש וכמ"ש ואהי' אצלו אמון⁹³ כו' אמון מוצנע⁹⁴ כו' (וכמו כח המשכיל שכלול בנפש השכל[י'] כו') והוא בבחי' אין האמיתי שז"ש והחכ' מאין תמצא כו', וע"כ נק' התורה חכמה ברורה⁹⁵ שכבר הובררה בעצמות החכ' דא"ס שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא⁹⁶ כו', ומפני זה נק' התורה אמת⁹⁷ שהוא בבחי' אמיתי' אור העצמות ופנימי' דרצון ותעה"פ שבעצמות א"ס כו'. וזהו שהתוה"ק היא בבחי' עה"ח ממש שכולו חיים וטוב ואין שם שרש לעה"ד כלל (וכמו"כ נשמת משה הי' משם כמ"ש בו⁹⁸ כי טוב הוא בטי"ת רבתי⁹⁹ כי מן המ"ע דחכ' הקדומה משיתיהו¹⁰⁰ כו') שהוא למעלה הרבה מבחי' החכ' ורצון דמע"ב, שז"ש שקדמה לעולם אלפים שנה¹⁰¹ והוא מ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית¹⁰² כו' כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו¹⁰³ כו' כידוע דאסתכל באורייתא וברא עלמא¹⁰⁴ כו' כדי ריא, בלתקן לעה"ד טו"ר משום דבחכ' אתברירו¹⁰⁵ כו'. וז"ש אשר ברא אלקי' לעשות לתקן¹⁰⁶ והוא ע"י קבלת התו"מ בישראל שגם הם נק' ראשית תבואתו¹⁰⁷ כמא' ג' קשרים הן¹⁰⁸ ישראל מתקשראן [באורייתא] כו', וא"כ הרי החכ' דתורה שהיא חכ' ברורה בתכלית כמ"ש כל אמרת אלוה צרופה¹⁰⁹ כו' אל תוסף¹¹⁰ כו' ירדה למטה בחכ' ומדות דמע"ב לתקן לעה"ד טו"ר שהן תרי"ג¹¹¹ מצות בסומ"ר וע"ט לאהפכא חשוכא¹¹² כו', לפי שכל בחי' בירור צריך להיות ממקור¹¹³ המבורר בעצמו¹¹⁴ (וע"כ תורה צוה לנו משה¹¹⁵ דוקא שהי' נשמתו מח"ע דתורה שכבר הובררה כו'). וזהו שהתורה נק' לחם מן השמים דוקא שזהו בבחי' מקיף דח"ע [העצמי' שנק' מ"ע שירדה למטה בבחי' לחם ומזון, אך הוא לחם ומזון דח"ע] שהיא ברורה בתכלית ונק' לחם מן השמים וכמו במן שאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו'. ואמנם ירדה התורה למטה עוד והוא בבחי' עה"ד טו"ר כדי לתקן ולהעלות רפ"ח ניצוצין¹¹⁷ דתהו כנ"ל ואז נק' לחם מן הארץ, וזהו ירידת ח"ע בח"ת דהיינו תושב"כ¹¹⁸ בתושבע"פ¹¹⁶ וז"ש לכו לחמו בלחמי כו' שהן שתי הלחם¹¹⁹ דשבועות כידוע. וזהו ותורתך בתוך מעי¹²⁰ כמזון גשמי לגוף כך התורה הנגלית לנו דוקא נק' מזון רוחני לחיי הנשמות כמו [כי] אמרתך חייתני¹²¹ וכן א' כי הוא חייך¹²² ואורך ימיך, וכתיב אורך ימים בימינה¹²³ כו', ובחי' אור וחיות זה נק' חיי עולם כמו בחי' עה"ח שכולו חיים וטוב כו' שאין למות שרש אחיזה שם כלל וכמו ימותו ולא בחכמה כו' כנ"ל (ולכך במ"ת הי' בבחי' עה"ח חירות ממ"ה¹²⁴ לגמרי לפי שפסקה מהם זוהמא כו' וגם עכשיו בכל עוסק בתורה לשמה זהו כמ"ת ממש שדבריו חיים וקיימים¹²⁵ כמ"ש ואשים דברי בפיך¹²⁶ כו' שאין מ"ה יכול לשלוט בו כלל (כענין יעקב לא מת¹²⁷ ) כמו ברכה בנח"ו¹²⁸ ). אך עכ"ז לפי שנתלבשה התורה בעה"ד טו"ר לברר ולהבדיל בין טו"ר נק' לחם מן הארץ שצריך בירור עכ"פ בין טו"ר כלחם הגשמי כך תורתך בתוך מעי כו', וע"כ במי שאינו עוסק בתורה לשמה וכ"ש כשאינו מקיים מ"ש בתורה כו', נהפך לו מחיים למות כמ"ש למשמאילים בה סמא דמותא¹²⁹ (משא"כ בפנימי' התורה כמו שהוא בבחי' עה"ח שנק' לחם מן ריא, גהשמים שכולו חיים וטוב כנ"ל) וכמשל הסם של הרפואה דמי שאינו ראוי לה יהי' לו לסם המות ולמי שראוי לה הוא סם חיים וזהו למיימינים בה סמא דחיי¹³⁰ כו'. וכ"ז מצד שהתורה נק' מזון גשמי שבא בהתלבשו' בעה"ד בבירור דטו"ר ממש כו', וכמ"ש ראה נתתי לפניך¹³¹ החיים והטוב והמות והרע כו' ובחרת בחיים¹³² וכן א' את הברכה אשר תשמעון¹³³ כו'. אבל בחי' מזון דמן שנק' לחם מן השמים לא הי' בו פסולת מעה"ד כלל וכלל כנ"ל לפי שהי' מבחי' טל העליון דהיינו מבחי' מקיף דח"ע שנק' טל תורה שהוא בבחי' עה"ח וירד כמו שהוא למטה בהגשמה כזרע גד לבן להיות למזון גשמי לחזק המוח דחכ' ומדות כו' שיהי' בה כח לברר לעה"ד טו"ר בחכ' ומדות שבתורה הנגלית שבא בעה"ד (כי באמת מצד עצם אור דתורה גם כמו שהיא בהתלבשות בעה"ד טו"ר כמדות דתורה כשר פסול טמא טהור כו' להבדיל בין טו"ר אין בה אחיזה לחיצוני' כלל ונק' חיי עולם, וראי' מהקורא ושונה¹³⁴ כו' שזהו דבר ה' ממש כנ"ל כמו במ"ת שהוא בבחי' עה"ח שאין למות שליטה שם כלל גם עכשיו רק מצד בחי' המקבל כשקורא ושונה של"ש¹³⁵ נהפך לו¹³⁶ לסם המות כנ"ל. וראי' לזה ממה שד"ת אי[נם] מקבלים טומאה כלל דבע"ק מותר בד"ת¹³⁷ ואין אור הגיהנם שולט בת"ח¹³⁸ כו' משום דגם בחושך לא יחשיך¹³⁹ אור דתורה מצד שרשו במקיף דאור החכ' שלמעלה מן ההשתל' דאו"כ כנ"ל).

וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא דמטעם זה ניתן להם מזון המן קודם מ"ת שיהי' לנסיון אם ילכו בתורתי שבבחי' עה"ח שבאה בעה"ד לברר כנ"ל אם יוכלו לברר בין טו"ר אם [לא, זה הי' הנסיון באכילת המן דווקא אם יוכלו לקבל מזון המן הגשמי שהוא בלי פסולת כלל שיהי' מוסיף כח בחכמה דנשמה כמו שהיא בגוף גשמי' שבעה"ד לתקן] לעה"ד כמשל הטל שמלחלח הארץ שתוליד ותצמיח כנ"ל וד"ל). וזהו ויענך וירעיבך¹⁴⁰ ויאכילך את המן כו' שהוא במקיף דכתר דח"ע (שלא ידעו אבותיך כי שרש האבות במדות דחו"ב ששרשם בחג"ת דא"א וע"י¹⁴¹ ולא בפנימי' דג"ר דע"י וא"א כו') להודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם שזהו לחמה של תורה כמו שבאה בעה"ד כו' שיחיו לנשמת האדם כנ"ל, [oldpage_שה] כי עיקר כח חיות זה הוא בא ונמשך מבחי' מקור הפנימי' דח"ע שזהו על כל מוצא פי הוי' דחכ' שנק' מקור מוצא לפי הוי' דחכ' דתורה שבדבור מזה עיקר ומקור הכח לנשמת האדם שיוכל לברר לעה"ד כו' ויחי' חיי עולם ולא על הלחם לבדו, כמו האומר אין ריא, דלי אלא תורה¹⁴² כמו שהיא למטה אפי' תורה אין לו ואין התומ"צ מתקיימים¹⁴³ אלא במי שממית עצמו עליה¹⁴⁴ ולא במי שמחיה עצמו בה כו' כדוגמא שא' הרוצה לחיות ימית א"ע¹⁴⁵ והרוצה למות יחיה עצמו כו', ומ"ש כי הוא חייך זהו על כל מוצא פי ה' שבתו'¹⁴⁶ ) בדיבור, וזהו כי על כל כו' שהוא המן שקודם מ"ת. וא"כ הרי יובן עכ"פ ששרש התורה עליונה גם כמו שבאה למטה אין בה שינוי מצד העצם כלל רק מצד המקבלים, א"כ גם התורה היא למעלה מן ההשתלשלו' דחכמה דמע"ב, וזהו אם לא בריתי¹⁴⁷ כו' דגם אותיות התורה בנגלה הן מקור לחיות כל מע"ב כי הרי אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר¹⁴⁸ לפי שהוא הבל שאין בו חטא וכשקורא ושונה ההלכה הוא בחי' מקור מוצא פי הוי' דמקיף דח"ע דעה"ח הנ"ל וד"ל (ונמצא דג' אלה המן ושבת ותורה הן למעלה מבחי' החכ' דמע"ב שבזמן ומקום כי שרש א' להם בפנימי' אבא שהוא פנימי' ע"י רק שהמן הי' הכנה למ"ת כנ"ל וע"כ מצות ת"ת יום ולילה בתמידית¹⁴⁹ כידוע).

וזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים דהיינו מבחי' השמים העליונים שהוא בחי' המקיף הכללי דכתר עליון שמקיף לכל ההשתלשלו' דאבי"ע והוא מבחי' טל העליון שנק' טל השמים העליונים שהוא בחי' טלא דבדולחא הנ"ל שלמעלה מן החכמה דמע"ב שנמשך ע"י צמצום והתפשטות באו"כ כנ"ל, אך בירידתו למטה בארץ נתגשם והי' כזרע גד לבן כו', עכ"ז לא הי' בו שינוי בעצם מכמו [ש]הוא למעלה כי הרי הי' מזון רוחני לנשמה וגם לגוף בתכלית הבירור מן הפסולת והי' בו כח ועוז לברר גם לנה"ט שבגופי' גשמיי' שיוכלו להתברר ע"י תורה ומצות כנ"ל (כמו הדיבור דדברי תורה שהוא מזון לנשמה בבחי' חיי עולם דעה"ח כמו שהוא למעלה לעוסק בתורה לשמה ואין השינוי רק מצד המקבל[ים] וראי' ממ"ת שהי' חירות ממות כו' ולולי חטא העגל כידוע. ובזה יתורץ הקושיא דלעיל מה שלא הי' המן לחיות נצחי כי זה הי' המניעה מצד המקבלים שהן הגופים שנמשכו מק"נ בתערובות דטו"ר (ועכ"ז הי' מזון המן לחיות גשמי גם בחיצוניות האברים שנבלע בהן¹⁵⁰ כמו שהוא בלי פסולת כלל וכלל), משא"כ בתחה"מ שיחיו חיי עולם מטל העליון הזה עצמו כמ"ש כי טל אורות טלך¹⁵¹ כו' לפי שיהי' אחר הבירור דעה"ד בתכלית והוא ענין הטהרה עליונה שמביאה לידי קדושה¹⁵² בעוה"ב בגילוי אור העצמות דא"ס ממש בפנימי' התענוג הנעלם ופנימי' רצה"ע שבמצות כמו שהן למעלה ריב, אבמהו"ע ית' ממש שנק' קדושת העצמות [ממש] כו' (שלמעלה גם מקדש העליון דפנימי' ח"ע שנק' טעמי מצות בפנימי' ח"ס). אבל מזון המן שנעשה מטל העליון בהגשמה [ש]נק' מזונא דחכ[מתא] שבא ונמשך לחזק כח החכ' ומדות דנר"נ דאדם שיובררו מעה"ד טו"ר ע"י קיום התו"מ בגשמיות זהו נק' טהרה, לטהר ולזכך העכרורי' כמו מי יתן טהור מטמא¹⁵³ כו' והוא כל התורה כולה להבדיל בין טמא לטהור כו', וזהו טהרה שמביאה לידי קדושה דמצות בפו"מ שמפני זה הי' טעם הקדמו' המן למ"ת כמ"ש למען אנסנו הילך כו'.

וזהו והמן כזרע גד לבן כו' דלובן זה מורה על היותו ברור בתכלית מן הפסולת בעצם הווייתו כזרע גד לבן ולא כשאר זריעה שבאה בתערובות טו"ר ומתברר ויוצא הפסולת בפ"ע כקליפה לפרי כו' וע"כ הי' הכנה לקדוש' דמצות בפו"מ, ועינו כעין הבדולח שהוא כמו אבן השוהם שהוא ברור וזך ונקי בעצם הווייתו¹⁵⁴, כך אבן הבדולח מראהו זך ולבן ונקי בתכלית, וכך הי' המן זך ונקי בעצם בלי פסולת כלל להיות שרשו למעלה בבחי' פנימי' הח"ע שכולו פנימי' ואין בו חיצוני' כלל (כלוחות הראשונו' שכתובים משני עבריהם¹⁵⁵ כו' וכאור דתורה שלמעלה שהוא בבחי' פנימי' ועצמיות שנק' חכמה ברורה בעצם כנ"ל), וע"כ גם בירידתו למטה הי' טעמו כטעם לשד השמן וכצפיחית בדבש¹⁵⁶, שזהו כמו טעם המתיקות וחיות הפנימי' דנשמות במתיקות פנימי' התורה¹⁵⁷ ברזין וסודות [ד]טעמי תומ"צ למעלה שיתגלו במשיח דכתי' בי' ישכיל עבדי¹⁵⁷ כו' ונק' פלא יועץ כמו¹⁵⁹ חכם חרשי'¹⁵⁸ כו' וזהו כמו לשד השמן דפנימי' ח"ע שנק' שמן משחת קדש¹⁶⁰ העליון כו' וכצפיחית בדבש כמ"ש מתוקים מדבש¹⁶¹ כו'. וז"ש באתי לגני כו' לג"ע העליון אכלתי יערי עם דבשי שתיתי [ייני] כו' שהן פנימי' סודות התורה¹⁶² כידוע, אבל באתרי' ממש לאו אורחי' למיכל להיותו למעלה מטעם כמוס לרצון [העליון] כו' והוא כמו בעוה"ב שאין בו או"ש כלל כו', אבל המן טעמו כטעם לשד השמן כו' לפי שנק' מזונא דפנימי' ח"ע דתורה שלמעלה כו' וד"ל), (ומ"ש הנני ממטיר לכם לחם כו' כמטר שיורד מן השמים, אך לא כמו במטר במים שיורד בארץ והרוה והולידה שיש שם תערובות טו"ר בלחם מן הארץ שזהו כמו בהתלבשות הח"ע בח"ת בעה"ד טו"ר, כמטר דתורה שא' יערוף כמטר לקחי¹⁶³ תזל כטל כו' יערוף ענין עורף¹⁶⁴ בחי' ריב, בחיצוני' דח"ע כמאמר נובלות חש"מ תורה¹⁶⁵, אע"פ שאין באור דתורה שינוי מצד העצם מ"מ במקבלים מתבררים הטוב מן הרע והטמא טמא יקרא כנ"ל העוסקי' שלא לש"ש כו'. משא"כ במן שנק' לחם מן השמים דוקא שאינו בא בהתלבשות בעה"ד טו"ר כלל, אע"פ שיורד למטה ומתגשם עד שדכו במדוכה כו', וע"כ לא הי' בו פסולת כלל וז"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כמו שהוא למעלה ממש וד"ל).

ומעתה י"ל מ"ש ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו¹⁶⁶ דוקא וכמ"ש איש אל יותר ממנו עד בוקר¹⁶⁷ כו' וזה סותר לכאו' כל ענין הנ"ל בשרש בחי' המן שהי' מלמעלה מן ההשתל' דזמן ומקום כנ"ל ואיך א' שילקטו דבר יום ביומו דוקא שזהו הבא ונמשך בהתחלקות הזמן דימים דוקא. ועוד י"ל מ"ש דבר יום ביומו שכל יום מובדל מחבירו¹⁶⁸ [oldpage_שו] ואין לו חיבור עמו כלל וכמ"ש בזהר דכל יומא לא יהיב ולא יזיף ליומא אחרא¹⁶⁹ כו' (וכך הי' בוימ"ב דכל יום מובדל מחבירו כמ"ש בזהר דכל יומא בעבידתי'¹⁷⁰ כו' וכך הוא ב[כל] וא"ש דהוי עלמא כו'), והלא עיקר בחי' התיקון דשם מ"ה דחכמה¹⁷² הוא בבחי' ההתכללות¹⁷¹ והחיבור דוי"ו מדות דחג"ת כו' שהן ו' יומין עילאין דאצי' שכלולים זע"ז דוקא וכמו יום ליום יביע אמר¹⁷³ כו', ואמ"ר זה היינו התכללות דאש מים [ו]רוח¹⁷⁴ שיביע כל יום ליום שלאחריו כו' (וכך הוא בבחי' החכמה דתורה שהוא בבחי' התיקון דשם מ"ה לאכללא שמאלא בימינא [ו]ימינא בשמאלא¹⁷⁵ כ[מו] ע"י בחי' קו האמצעי כו' וכמ"ש מימינו אש דת¹⁷⁶ כו' כידוע), ולמעלה מבואר בשרש המן שהי' מבחי' פנימי' דח"ע שנק' פנימי' אבא כו' שממנו שרש התיקון דשם מ"ה דחכ' כידוע, וא"כ איך א' דבר יום ביומו דוקא בהתחלקות ופירוד המדות דוי"ו יומי' כו'¹⁷⁷.

אך הענין הוא דאדרבה לפי ששרש המן בפנימי' ומקור דח"ע שלמעלה מן הזמן דשם הוי' כנ"ל ע"כ הוא המקור להתחלקות השפע בזמן דימים להיות כ"א מובדל מחבירו דוקא ולא יזיף לחברי' כו', כי כל יום יש לו מקור מיוחד בחידוש השפע לאותו יום לבדו וביום השני מתחדש השפע ליום זה במדרגה מיוחדת בפ"ע בלי חיבור והתכללות עם יום שלאחריו. וגם זה אמת דיום ליום יביע אמ"ר שכלולים זע"ז דוקא (וכמ"ש ריב, גבס"י טרף אש ומים ובללן זע"ז¹⁷⁸ כו', עד שיש מים באש ואש במים כו'), ואמנם מצד בחי' ההתכללו' הזאת דוקא בא סיבת ההתחלקות והפירוד והבדלה אח"כ בין זה לזה והא בהא תליא דוקא (כמשי"ת). וראי' לזה מבחי' החכ' ומדות שבתורה שהוא בבחי' ההתכללו' דחו"ג דוקא כנ"ל, ועכ"ז הרי אנו רואים שעיקר ההתחלקות ופירוד בין המדות דחו"ג בא ע"י המדות דחכמה דתורה דוקא, שהרי כל עיקר התורה הוא להבדיל בין טמא לטהור כו' שכל א' על מקומו יבא ולא יתערב הטמא בטהור ואסור במותר כו' שהוא עיקר ענין ההבדלה בין טו"ר, כמו כל דיני המשנה באו"ה וטו"ט כשר ופסול וחייב וזכאי כו' שאינו רק אחר הבירור וההבדלה בתכלית בין טו"ר ששרשם הוא במדות דחו"ג כידוע, ואין בירור והבדלה זו רק עפ"י החכמה ודעת כידוע דאם אין דעת אין הבדלה¹⁷⁹ ע"כ קבעו הבדלה בחונן הדעת כו', וכך הוא בחי' דעת נוטה דתורה לימין ושמאל בהבדלה נכונה וברורה בתכלית וכמ"ש לא תסור ימין ושמאל¹⁸⁰ כו' שזהו עיקר כל התומ"צ כידוע, ועכ"ז הרי שרש החכ' ומדות דתורה היא בבחי' ההתכללו' לאכללא שמאלא בימינא כו' כמ"ש מימינו אש דת כו' כנ"ל, ואין זה ב' הפכי' בנושא א' אלא אדרבה הא בהא תליא דוקא דמצד בחי' ההתכללו' לאכללא¹⁸¹ דתיקון דשם מ"ה דחכמה דתורה הוא שעושה בחי' ההבדלה והבירור בין טו"ר בעה"ד בסומ"ר וע"ט כו' והכל א' כנ"ל וד"ל.

ולהבין זה יש להקדים תחלה בשרש בחי' המן שנק' לחם מן השמים שירד מן השמים בהתחלקות לחלקים קטנים [כ]התחלקות הטיפין דמטר כמ"ש הנני ממטיר לכם לחם כו' ובירידתו לארץ הי' כזרע גד לבן כו' שהוא מחולק לחלקים דקים כמ"ש דק מחוספס ככפור¹⁸² כו' שזהו הוראה על שרשו שהוא מבחי' הגבורה שבחסד, והוא מ"ש ועינו כעין הבדולח דגוונא סומקא אתחזי בי' בהעלם דהיינו העלם הגבו' בחסד במראה הלובן דבדולח וזהו בחי' גבו' דע"י שמלובש בהעלם בח"ס שהוא בחי' טלא דבדולחא הנ"ל (דאע"פ שטל השמים מקובץ בחלקים למעלה וגם בירידתו למטה אבל מתחלק גם הם ונק' רסיסי לילה כו') (והוא טל שיחי' המתים שנא' כי טל אורות כו' לשון רבים שמתחלק בכל גוף בפ"ע ולכך נז' תח"ה בברכת אתה גבור שהוא בבחי' גבו' שבחסד¹⁸³ כמו מכלכל חיים בחסד שהן המזונו' שהן מתחלקי' לחלקים ולכך השולחן בצפון¹⁸⁴ ריב, דכידוע וכן גבו' גשמים¹⁸⁵ ומוריד הטל כו'), והוא בחי' פנימי' דח"ס שממנו מקור מוצא ההתחלקו' דג' קוין דאצי' ונק' קו המדה¹⁸⁶ או משחת'¹⁸⁷ כו' שמודד כל או"כ פנימי' ומקיפי' דאצי' בכל הע"ס דאצי' בג' הקוין חח"ן ובג"ה ודת"י¹⁸⁸ כו' וכל א' על מקומו יבא לא יחליפו ולא ישנו מזל"ז, וכמו"כ מאצי' לבי"ע כמו במרכבה דפני ארי' ופני שור¹⁸⁹ ומחנות שכינה דמיכאל וגבריאל¹⁹⁰ כל א' מובדל מחבירו במדרגה בפ"ע ולא ישנו תפקידם כו'. והנה אנו מוצאים לכאורה בהיפוך שיש בחי' ההתכללו' בקוין דאצי' ע"י קו האמצעי (ששרשו בפנימי' הכתר¹⁹¹ שמשם נמשך בחי' קו המדה דח"ס שנק' חכ' שבכת"ר) שזהו עיקר בחי' התיקון [דשם] מה שמתכללים ע"י כל ההפכיי' דחו"ג דאצי', עד שגם מאצי' בבי"ע יש בחי' ההתכללו' ג"כ במרכבה דפני ארי' ושור ומו"ג¹⁹² וכה"ג [ו]כמ"ש עושה השלום¹⁹³ ובשרפי' דבריאה¹⁹⁴ אמר וקרא זא"ז [ותרגם יונתן] ומקבלין דין מן דין¹⁹⁵ כו', וכמ"ש בזהר דכליל[ן] דא בדא ושליבן כחדא¹⁹⁶ כו'.

אך צ"ל דשניהם אמת ואין זה ב' הפכים כלל כנ"ל דאדרבה מצד בחי' ההתכללות הוא שנעשה ההתחלקות כו'. והענין הוא כידוע ומבואר במ"א שיש ב' מיני התחלקות וב' מיני התכללות, א' ההתחלקות בתחלת ההוי' בעצם שהוא בבחי' הנקודות דכתר (באורות דתה"ו), כמו עצם מהות נקודת הרצון דחסד ועצם נקוד' הרצון דגבורה טרם שמתחלק לי' בחב"ד וחג"ת כו' שבלתי יוכלו להתחבר [כלל] כמו אש ומים הפשוטים כמו שהן בעצם כו' כידוע, ולמעלה היינו בחי' ע"ס דתהו בבחי' נקוד[ות] (ובחי' עקודי' הוא שנק' ע"ס הגנוזות¹⁹⁷ בעצמות המאציל כמו יו"ד כחות העצמיים הכלולי' כא' שבנפש¹⁹⁸ שבאים ב[בחי'] התחלקו' בעצם החכמה¹⁹⁹ כו'. והב' התחלקות ההפכיים ממש מזו, והוא מה שכל מדה מתחלק לכמה חלקים שונים עד שיש בכל מדה מהיפוכה דוקא כגבו' שבחסד וחסד שבגבו' כו', כמו שמתחלקי' היסודות דאש ומים במציאותם לריבוי חלקים שונים עד שימצא באש ממים ומים באש כמו אש שותה²⁰⁰ כו', ומסיבת ריבוי ההתחלקות דכל ספירה מהיפוכה יוכלו להתמזג יחד כמה מיני ריבוי הפכיים בריבוי אופנים שונים לאין שיעור כלל הנק' התכללות (כמ"ש בס"י²⁰¹ שיש ג'²⁰² אלפי' רבבות ספי' בו"ק דז"א, דהיינו מצד שמתכללי' בריבוי אופנים מאד מחמת ריבוי ההתכללו'²⁰³ שהוא עושה ריבוי [oldpage_שז] הכלים מכלים שונים, והוא שיעור קומה של יוצר בראשית²⁰⁴ כו' שזהו ור"ב ריג, אכ"ח²⁰⁵ כו'), וזהו מ"ש טרף אש ומים ובללן זה בזה מצד ריבוי ההתחלקות שזהו ריבוי ההרכבות הנמצאים בכ"א מהיפוכו, ובחי' ההתכללות הזאת שמן ההתחלקו' כנ"ל זהו כללו' ענין התיקון דבחי' שם מ"ה דאדם²⁰⁶ ששרש הכללי הוא בחי' החכ' שבמוח שכלול מכל המדות המתחלקים וכוללם יחד בתחלה בטרם שהן מתחלקי' באו"כ, כמו שאנו רואים במוח החכמה שכלול בו מכל ההפכיים יחד וממנו יוצא ומסתעף ריבוי ההתחלקות וריבוי ההתכללו' שנק' מזיג' בריבוי האורות בכלים, כמו שכל המטה כלפי חסד שמתחלק בריבוי אופנים שונים עד שכלול גם מהיפוכו משכל שמטה כלפי דין, וכמו"כ שכל המטה כלפי דין בכלל מתחלק לכמה חלקים באופנים שונים עד שימצא בו הרבה מחלקי השכל שמטה כלפי החסד כו', וע"כ יכול לחזור בכל הצדדי' ומתהפך משכל של חסד לדין ומדין לחסד כמה פעמי' בכמה אופנים שונים מאד זהו שעושה ריבוי ההתכללות במדות אורות בכלים בכמה ריבוי אופנים שונים מאד, דהיינו מה שיוצא פסק הדבר בריבוי אופני' שונים ומחולקי' ולא באופן א' או ב' או ג', וכל מה שיוצא לפסק הלכה לדין או לחסד בפרטי אופניהם יהי' בבחי' ההתחלקות ופירוד והבדלה גמורה בין זה לזה שנק' בירור הדין וההלכה שלא יוכלו עוד להחליף ולשנות מדין לחסד או להיפוך אפי' בשינוי כל שהוא. וזהו ההתחלקות הג'²⁰⁷ שאחר ההתכללו' שבא[ה] מסיבת ההתחלקו' של כל אחד לכמה הפכיי' כנ"ל. ואע"פ שהתחלקות זו דומה להתחלקו' בעצם המציאות הנ"ל [מ]אחר שא"א להם להתחלף [א]ו להתחבר יחד (כמו שא"א שהטמא יטהר והטהור יטמא והחייב יזכה והזכאי י[ת]חייב אפי' שינוי כל שהוא בכל פרטי הדינים היוצאים אחר בירור החכמה כנ"ל), מ"מ מאחר שבאה בריבוי אופנים מצד ריבוי ההתכללו' מכל ההפכיי' יחד שמצד ריבוי של ההתחלקות של כל אחד מהיפוכו כו', א"כ זהו היפוך גמור מהתחלקות שבעצם כנ"ל.

ונמצא מובן מזה דריבוי ההתחלקות שיוצא בבירור הדין וההלכה כ"א על מקומו בלי חילוף ושינוי ותמורה לעולם ולא יתערבו עוד זהו ע"פ הדעת וחכמה המבררם שזהו שא' אם אין דעת אין הבדלה כו'. וזהו עיקר בחי' התיקון דחכמה דבחכ' דוקא אתברירו להבדיל בין טו"ר כמו כשר פסול טו"ט כו' שזהו התחלקות המדות אחר ההתכללו' דחו"ג זב"ז שמזה דוקא יוצא אופנים פרטי' מחולקי' לאין שיעור (וזהו כמוח החכ' דאדם שמתכללים בו כל חי[ות] האברים יחד בתחלה ואח"כ יוצא אור וחיות כאו"א באופן פרטי המיוחד כח הראי' בעין וכח השמיעה באוזן בלי ישנו תפקידם ולא יחליפו זב"ז כלל וכלל וכה"ג בכל האברים כל א' על מקומו יבא ולא ישונה לפעול פעולת זולתו, ריג, בוזהו שנק' ריבוי האורות בריבוי הכלים), [ו]למעלה היינו בחי' קו המדה דפנימי' ח"ס מקור התיקון דחכ' שמודד כל או"כ שיוצאים מחולקים בג' קוין דאצי' בכל פרטי הציור דפרצוף אדם בנר"נ באו"כ כו', וזהו בחי' התחלקות ה"ג הנ"ל שבאה אחר ההתכללו' דחכ' במקורה בפנימי' דח"ס²⁰⁸ שכולל כל האורות יחד אחר שעושה התחלקות לי' וי' ליו"ד כו', ונותן אח"כ מדה ושיעור לכל או"כ בריבוי אופנים שונים לאין שיעור כמ"ש טרף אש ומים ובללן יחד כו'. ואח"כ יוצא ההתחלקות שנק' בירור והבדלה שנעשה ע"פ החכ' הקדומה שנק' חכמה ברורה כמו כי הוא צוה ונבראו²⁰⁹ באופנים פרטי' בכל א' ולא ישנו תפקידם לעולם כי חק נתן ולא יעבור²¹⁰ לעולם, שזהו הכל ע"פ בחי' מאמר קו המדה הכללי' בכללות בנין העולמות דאבי"ע עד כל פרטי ציור הנבראים דבי"ע עד סוף [עולם] העשי' בציור החי[ות] ובהמות וצומח ודומם כו' וכל צבא השמים לא יסבו בלכתן²¹¹ כו' וכמ"ש במ"א וד"ל (ועכ"ז אין זה התחלקות בעצם אדרבה הרי כאו"א יש בו מזיגה והרכבה מהיפוכו דוקא כמו כל עוף למינהו²¹², יש בנשר רחמני²¹³ מהיפוכו כאכזריות שטורף²¹⁴ ומזיק והעורב אכזרי²¹⁵ ואינו טורף²¹⁶ כו', וכן יש בשור רב תבואות²¹⁷ ועול נושא אע"פ שמנגח כו' וכן באריה יש מבחי' השור, וכך בכל²¹⁸ דומם וצומח כלול כ"א מחו"ג, כי אין דבר מה שנמשך באופן מיוחד [שאינו בא] ע"י התכללו' מכמה הפכים יחד, כמו שאין דין והלכה פרטי' שאינו בא רק ע"י התכללו' ומזיגה מחו"ג, [מ]אחר שהתחלקות זו באה אחר התכללות דוקא כנ"ל ונק' התחלקות וריבוי אופני המזיגות שונות ולא התחלקות בעצם, כמו שממזגים הטעמים של חריפות ומתיקות בריבוי אופני הרכבות ומזיגות שונות זו מזו דאע"פ שאין [טעם] א' דומה לחבירו מ"מ כ"א נק' מזיג' והרכבה פרטית ולא שהוא עצם פשוט כו'. ונמצא שהתחלקות זו הוא ענין א' עם ההתכללו' בכלל רק שבאה דרך פרט בהתחלקות עד שגם החילוקי' במינים כלול כ"א מזולתו גם אחר שיצאו מחולקי' ומפורדי' זמ"ז ולא ישנו תפקידם כנ"ל וד"ל).

וזהו הטעם שאנו רואים שיוכל להיות התכללו' מכל מיני דצ"ח באדם שכלול מכולם כידוע, אע"פ שבפרטי מיני הצו"ד וחי ה[ם] מחולקי' זמ"ז בתכלית וגם בהיותם כלולים באדם הרי הן מחולקי' כאו"א, כמו הצומח דשערות וצומח דצפרנים וכה"ג בדומם שבעצמות וגידים ובשר, וכן בחלק החי שכל פרטי חיות כל אבר מחולק ומובדל מזולתו בכחו ופעולתו כו', מ"מ יש להן חיבור ושיתוף יחדיו ידובקו והיו למהות אחד ממש שהרי כשיפעול פעולת ההילוך ברגל יתחברו וישתתפו בו כל החיות שונ[ים] שבכל האברים כו' עד החיות הפנימי של הרצון שבמוח ריג, גכו', לפי שיש בכל א' הרכבה מזולתו דוקא גם בהיותם מחולקי' בפעולתם וכחם, והעיקר מצד הכח הכוללם יחד שהוא הרצון והשכל שבמוח שהי' כלול בו כל הפרטי' בתחלה, הוא שמרגישם יחד גם אחר התחלקותם כידוע ומבואר במ"א) וד"ל²¹⁹. וזהו ענין וטעם בחי' התכללות הב' שאחר התחלקות הג' הנ"ל כמו השיתוף וחיבור שיש בכל האברים יחד כנ"ל שגם בהתחלקותם יתאחדו יחד ונק' התכללו' חיצוניו' דחיצוניות אדם כידוע וד"ל (ונמצא שיש בדרך פרט ג' מיני התחלקות וג' מיני התכללות וזהו סדרן, א' ההתכללו' והתחלקות בעצם הנ"ל, דהיינו ההתכללו' שלהם בכללות פנימי' החכ' שכולל כל הנקודות דרצון דחו"ג כמו התכללו' החיצוני' בהרגשה כללית [כנ"ל] ואח"כ התחלקות בעצם הנ"ל, ואח"כ התחלקות דכל מדה בפרט הנ"ל, ואח"כ התכללו' בפרט מכל ריבוי [oldpage_שח] ההתחלקות הזאת כנ"ל, ואח"כ ריבוי ההתחלקות בהבדלה גמורה בהתחלקות האברים בפעולתם כנ"ל, ואח"כ התכללות החיצוני' שמתאחדים יחד כנ"ל וד"ל).

והנה כ"ז הכל בבחי' אדם (שהן ג' מדרגות דעקודים נקודים²²¹ [ו]ברודים²²⁰, עקודים שעקודים כל הע"ס בכלי א'²²² שהוא התכללות בעצם שכולל כל היו"ד נקודות כו', ונקודים התחלקות ליו"ד בעצם הנ"ל, וברודים הוא בחי' ההתכללות דתיקון שמחמת ריבוי ההתחלקות דכל ספי' לי' וי' ליו"ד כו' בריבוי הכלים פנימי אמצעי חיצון²²³ כו' שנק' פרצוף אדם) שהן ג' מיני אדם בכלל, אדם פנימי בפנימי' דח"ס ואדם אמצעי בהתכללות [והתחלקות] או"כ ואדם חיצוני²²⁴ בהתכללות החיצוני' שהוא בחיצוני' האברים כנ"ל וד"ל. אבל הנה יש עוד בחי' ההתכללות האמיתי' שלמעלה מבחי' ההתכללו' דח"ס דאדם והוא בעצמות המאציל ממש דלאו מכא"מ כלל²²⁵ ונק' חד ולא בחושבן²²⁶ י"ס כו' ושם נק' ע"ס בלי מה בלי מהות²²⁷ כלל, כמו היו"ד כחות הכלולים בעצמות הנפש שהן בטלים ממציאותם לגמרי (משא"כ התכללות דיו"ד נקודות דרצון הנ"ל שנק' עקודים שהן במציאות ומהות כחות במספר יו"ד רק שכלולים כא' כו', שלמעלה הוא שנק' ע"ס הגנוזות בהעלם בעצמו' כנ"ל) שלמעלה מהתכללות בעצם הנ"ל. וזהו שנק' שם מ"ה מלגיו²²⁸ דאיהו אורח כל²²⁹ האצי' כו' [ש]ע"י הארה העצמי' מתכללים [כל] הי"ס מצד בחי' הביטול שלהם במקורא דכולא שהוא אור העצמ[ו]' שמובדל ומרומם ומושלל מכל ספי' כו', ויש בשם מ"ה זה ג"כ מבחי' ההתכללו' שבאה מצד התחלקות והתכללות כא'²³⁰ ריג, דמהיפוכו שנק' אדם פנימי כו', והיינו בחי' פנימי' דח"ס שנק' חכ' שבכתר, כי בכלל בחי' הכתר נק' ממוצע²³¹ בין עצמו' המאציל לנאצלים, ובחי' כשב"כ נחשב מבחי' האחרונה שבעצמות שזהו בחי' הביטול והתכללות האמיתי דע"ס בעצמו' כנ"ל וע"כ לא נחשב ממנ[ין] הי"ס²³², ובחי' חכ' שבכתר נק' ראש לנאצלים שזהו בחי' ההתכללו' בעצם דבחי' מ"ה דאדם כמ"ש מ"ה שמו מ"ה שם בנו²³³ בהתכללות דאדם אמצעי באו"כ [ד]מדות כו'. ודרך פרט בחי' פנימי' דח"ס הוא מבחי' המקיף דכתר הכללי שכלולים שם הע"ס בביטול המציאות, וגם ממנו נמשך שרש ההתכללות דבחי' התיקון שכולל כל²³⁴ הי"ס ומתחלקי' ומתכללי' בפנימי' וחיצוני' דאדם כנ"ל, והוא בחי' קו המדה שעושה בחי' ההתחלקות בב' אופנים הנ"ל עד שכל א' על מקומו יבא כנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יתורץ כל הנ"ל בענין שרש המן ושרש החכ' דתו"מ כו' וענין התחלקות וההתכללו' דמרכבה כו'. ותחלה יובן כל הנ"ל (בג' מיני התכללו' וג' מיני התחלקות הנ"ל) במע"ב שא' בראשית ברא ות"א בקדמין²³⁵ והוא ברצונו הפשוט ועצמי, כמו ברוך שאמר והי' העולם²³⁶ בכללות שכולל כל מיני רצונות הפנימי' דחו"ב²³⁷ שבאי' בהתחלקות (ונק' ע"ס הגנוזות בעצמות כו', והיינו מה ששיער בעצמו בכח²³⁸ מה שעתיד להיות בגילוי ע"ס כו' וזהו גליף גליפו בטה"ע²³⁹ (שנק' שה"ש²⁴⁰ ), ואח"כ בבחי' חכ' שבכתר שנק' טעם כמוס לרצון מתחלק כל ספי' ומדה ליו"ד, כמו שכל שנוטה לחו"ג שמתהפך לכל צד בפרטי' רבים שכל א' יש בו מהיפוכו [כ]התחלקות דאש ומים כו', ועי"ז מתכללים זע"ז יחד בריבוי אופנים שונים כענין טרף אש ומים ובללן כו' שזהו שנק' שמים תתאין שמקיף הכל וכלול בו כל ההפכיי' יחד, ואח"כ מתחלק ע"י מאמר קו המדה בג' קוין ועושה הבדלה בין א' לזולתו כמו שיוצא פסק הדבר דבר מבורר בכמה ריבוי אופנים כ"א על מקומו בלי יחליפו מזה לזה כנ"ל, והיינו כל בנין האצי' באו"כ אחר ההתכללות דבחי' מ"ה דתיקון והם שרשים לוימ"ב שהן וא"ש²⁴¹ כו' שכל א' מובדל מחבירו כנ"ל וד"ל. ובזה יתורץ מה שעיקר התיקון הוא בבחי' ההתכללות דקוין וממנו יבא ההתחלקות שהכל א' שאין זו התחלקות בעצם אלא בכ"א יש מהיפוכו כנ"ל, וגם במרכבה דחיות ושרפי' כ"א מקבל מזולתו ההפכי כנ"ל, ועכ"ז כ"א על מקומו ומדריגתו ולא ישנו תפקידם לעולם כו' (ועכ"ז משתתפים ומתאחדים כ"א²⁴² לשאת את הכסא וכמו וקרא זא"ז כמו בחי' [ה]התכללות החיצוניות דחיצוניות האברים באדם גם בהיות כל אבר מובדל ריד, אמזולתו כנ"ל וד"ל. וכך הוא בחכמה ומדות דתורה שמן השמים ניתנה שכלול[ה] מחו"ג כ"א בפנימי' דח"ס ומתחלקים המדות ואח"כ מתכללים בריבוי אופנים כמו במטפ"ט ומ"ט פנים טהור²⁴³ כו' עד שיוצא מבורר כל דין והלכה [מוי"ו] מדות דחכמה²⁴⁴, וזהו ע"פ בחי' החכ' הברורה שנק' קו המדה כנ"ל, ואין כאן ב' הפכים כלל, דמה שהתורה בבחי' התכללות דימינא כו' זהו העושה בחי' התחלקות להיות כ"א על מקומו ולא יוחלף מטהור לטמא ומטהור לטמא לעולם והכל א' כנ"ל, וגם אחר ההבדלה ובירור זה יש בכל פרטי רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת²⁴⁵ שהמה בציור אדם חיצוני בחי' התכללות ואחדות חיצוני' כנ"ל, וע"כ נק' תור"ת האד"ם ורמ"ח מ"ע רמ"ח אברי' חיצוני' כו' (ונעוץ תחב"ס²⁴⁶ דוקא שבהתכללות חיצוני' זו עיקר שלימות דאדם להיות דומה לעליון²⁴⁷ שהוא התכללות האמיתי דע"ס דאדם בעצמות א"ס ממש הנ"ל וד"ל).

ומעתה יובן ג"כ בשרש ענין המן כמ"ש ולקטו דבר יום ביומו דוקא בהתחלקות ופירוד דלא יהיב ולא יזיף יומא לחברי' כו' כנ"ל, אע"פ ששרש המן בפנימי' דח"ס שהוא בחי' טלא דבדולחא הנ"ל שלמעלה מן הזמן כו', כי הנה בחי' ח"ס שהיא חכמה שבכתר הוא בחי' ממוצע בין עצמיות המאציל לנאצלי' כנ"ל, ויש בו מבחי' אחרונה שבעצמות שלמעלה מע"ס לגמרי כנ"ל בבחי' העלם דמקיף כמ"ש אין אמר ואין דברים²⁴⁹ כו') כנ"ל (ובחי'²⁴⁸ טה"ע כנ"ל), ואמנם גם הוא שרש וראש בבחי' מקיף לאצי' שזהו בחי' ההתכללות בעצם מכל ההפכיי' יחד והוא בחי' שמים העליוני' (בחי' טה"ת כנ"ל²⁵⁰ ) (וכמו דוגמת היריעות דמשכן שהיו כלולים בהם כל הגוונים דשש משזר תכלת וארגמן²⁵¹ כו' בבחי' מקיף ואח"כ יצא לבחי' ההתחלקות והבדלה כל א' במקומו דוקא, כשולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח הזהב באמצע²⁵² כמו התחלקות דאצי' ג' קוין [כנ"ל)], וכמו השמים מספרים כו' מנהרין ומנצצין²⁵³ בכל מיני גווני' דחג"ת (שלזה נק' שמים שכלולים מאש ומים²⁵⁴ יחד וכמ"ש [oldpage_שט] טרף אש ומים כו'). וזהו יום ליום יביע אמ"ר בבחי' התכללות זע"ז דוקא כנ"ל שזהו בחי' שם מ"ה דפנימי' ח"ס (דאיהו אורח כל האצי' בכל פרט וכוללם יחד) [בבחי' העלם דמקיף כמ"ש אין אמר ואין דברים כו')]²⁵⁵ כנ"ל [ו]מזה דוקא נמשך קו המדה דח"ס למדוד כל או"כ בשיעור ומדה דוקא (כמ"ש בכל הארץ יצא קום²⁵⁶ כו'). וזהו ענין ירידת המן מן השמים הללו לארץ בירידת הטל העליון למטה כנ"ל (שהוא מבחי' גבורה דע"י שמלובש בח"ס שמודד כל מדה באו"כ דאצי' בוי"ו מדות דז"א שהן ו' ימי החול למטה כנ"ל).

ריד, בוזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו דוקא בהתחלקות והבדלה בין יום לחבירו (כמו וימ"ב דכל יומא בעבידתי' כו' וכן ו"א שנים, דאלף שנה בזמן ומקום כיום א' דאצי', כידוע דאלף שנה הא' בבחי' [החסד] כיום א' דמע"ב²⁵⁷ ) שהי' מבחי' החסד במא' יהי אור²⁵⁸ כו' ואין לו חיבור עם יום הב' שהוא אלף שנה הב' שהוא בבחי' הגבורה וכמ"ש ויהי ערב כו' יום אחד²⁵⁹ ). והיינו מטעם הנ"ל שאחר בחי' ההתכללו' דמדות בח"ס בחי' המקיף הכולל הכל ועושה התחלקות וריבוי אופנים שונים, הוא שנותן מדה ושיעור לכל יום ויום ביומין עילאין דאצי' בבי"ע כ"א על מקומו דוקא ואין ליום זה עם יום הבא אחריו חיבור כלל, לפי שההמשכה הזאת באה בבחי' התחלקות במדה לכל יום ויום בפ"ע רק כפי מדת אותו יום בלבד לא אתיהיב²⁶⁰ מיום זה ליום אוחרא כלום, כי אין לו רק לעצמו כפי מדתו [מ]מאמר קו המדה שמודד כל שפע אור במדה ושיעור וכלה אור שפע זו ביום זה ולא ישאר ממנו כלום ליום הב', וביום הב' מתחדש אור ושפע אחרת לגמרי מן השמים במדרגה ואופן מיוחד בפ"ע ג"כ במדה ושיעור לאותו היום כפי אופן מדריגתו במזיגה והרכבה פרטי' לא יוסיף ולא יגרע, וזה דבר יום ביומו. ולזאת ציוה משה שלא יותירו ממנו עד בוקר כלום כי בבוקר דיום הב' כבר כלה כח השפע דאור הנמשך ביום הא', וגם מה שנותר ממנו לא יצלח למזון כלל כמ"ש ויותירו ממנו עד בוקר²⁶¹ וירם תולעים ויבאש כי כלה האור והחיות הפנימי' ביום זה, וע"כ מה שנשאר ממנו לבקר יום הבא יבאש ריחו ויפק²⁶² טעמו וירום תולעים, אבל באותו יום וגם בלילה עד הבקר הי' ראוי למאכל ועומד בטוב טעמו וריחו ולא יבאש וירום תולעים כלל כי לא הי' בו פסולת ורע כלל (ואין הסרחון [ו]תולעים מצוי רק בפסולת [כ]בשר ולחם רקבון והרי הי' [ה]מן כולו בבחי' הטוב והפנימי' שלא יוכל לבא לידי רקבון וביאוש כלל (כי הי' למעלה מעה"ד טו"ר, שזהו למעלה מז' מדות דתהו שהי' בהן בחי' שביר[ה²⁶³ ו]נפילה שהוא המות והכליון כמ"ש וימלוך וימ"ת²⁶⁴ כו', ואם הי' המן בבחי' המדות דתהו שהי' בהן בחי' מיתה הי' בו פסולת ורע [ו]הי' נבאש וירם תולעים כתולעים הנמצאים בבשר המת, וא"כ ודאי א"א לומר כמ"ש וירם תולעים ויבאש שזהו כמו וימלוך וימ"ת כו' (ולפי שאין מלכות נוגעת בחברתה²⁶⁵ אפי' כמלא נימא וזהו וימלוך תחתיו²⁶⁶ שהיו זת"ז²⁶⁷ כידוע), דא"כ הי' נבאש גם ביומו לעת הערב או בכלות הלילה ולא נא' וירם תולעים ויבאש רק כשנותר עד הבוקר דיום הב' דוקא, לפי שביום הב' דוקא יהי' הנותר מיום אתמול באוש ולא ביומו לפי שאין יום אחד מכין לחבירו כלל כנ"ל.

ריד, ג(ועכ"ז זהו פלא גדול האיך נמצא ריקבון במן גם בנותר ממנו לבקר דיום הב' אחר שהי' שרשו מבחי' עה"ח שכולו טוב ואין שם אחיזה לרע ופסולת כלל וכמו פנימי' התורה בסודות ורזין דאורייתא שיתגלו לע"ל כנ"ל וכה"ג, וכמ"ש במן להודיעך כי לא על הלחם²⁶⁸ כו' כי על כל מוצא פי ה' כו'. אך הענין הוא דבאמת אם הי' המן למטה כמו שהוא למעלה ממש בבחי' הרוחניות דטל העליון שלמעלה מן ההשתל' דזמן ומקום שנק' טל השמים העליונים כו' הרי הי' המן לחיות נצחי ולא הי' צריך לבא בכל יום ויום, כמו הטל שיחי' בו המתים לע"ל שיחיו חיי עולם כמ"ש יחיינו מיומים כו' יקימנו ונחיה לפניו²⁶⁹ כו' לפי שרוח הטומאה יעבור מן הארץ²⁷⁰ ובלע המות לנצח²⁷¹ כו' ויהי' הגוף שיחי'²⁷² כלי לקבל חיות האלקי הנצחי ולא יכלה. אבל אור וחיות המזון דעכשיו שמתחדש בכ"י [ויום] הרי בהכרח שבחידוש השפע הבאה יהי' כליון בשפע יום העבר, כמו חידוש השפע במע"ב בכל יום ויום שבהכרח א"א לבא חידוש השפע כ"א בהסתלקות האור והשפע הראשונה דיום שעבר כמו החיות באדם, וכל חי שהוא בבחי' רו"ש בנשימ' הרוח החיים באפיו וכן בדפק שבלב שאין התחדשות החיות בא בבחי' שוב כ"א אחר הסתלקות החיים בבחי' רצוא תחלה כו', לפי שהשפע באה בחידוש מאין ליש בהשתלשלו' בצירופי' חדשים ושונים וכל יום יש לו שרש ומקור מיוחד²⁷³ במקור הכללי ובכלות שפעו יעלה למקורו ואז נמשך אור ושפע החדש דיום הב' כידוע ומבואר במ"א. וא"כ גם בירידת שפע המן מן השמים למטה בארץ מאחר שנתגשם והי' למזון גופני הרי הי' בא בבחי' חידוש השפע מיום ליום בזמן ומקום כמ"ש דבר יום ביומו דוקא מטעם הנ"ל, הרי בהכרח שהי' בחי' הסתלקות האור וחיות שלו בכלות יומו שהוא בהגיע אור הבוקר דיום הב' שעלה למקורו במקור הכללי בשמים העליונים ואז נמשך אור ושפע חדש מן השמים ולכך הי' כליון וריקבון בנותר דאתמול בהגיע אור הבקר דיום הב' דוקא ולא קודם לכן אפי' רגע וד"ל (ועדיין אין זה מובן דמ"מ מאחר שלא הי' במן פסולת כלל הרי הי' למטה כמו למעלה שהרי נק' לחם מן השמים כנ"ל ולמה נבאש וירם תולעים כו' (שאין הריקבון ותולעים נמצא רק בבחי' הרע דנה"ק כמו שא' בר' אחאי בר' יאשי' דגששי' והוה בי' מששא²⁷⁴ ריד, דכו' וא"ל לפי שרקב עצמות קנאה²⁷⁵ כו' ובר"א ב[ר]"ש שהי' תולע באזנו²⁷⁶ לפי ששמע זילותא כו' (ע' באוה"ח²⁷⁷ ).

אך הענין הוא לפי ששרש המן הי' מבחי' הגבורות דע"י שבח"ס שזהו כעין הבדולח דגוונא סומקא [oldpage_שי] אתחזי בי' כו' וכמו כל רשפי אש שמ[ת]פרר לחלקים ע"כ יצא בהתחלקות כנ"ל, וזהו מצד התוקף ותגבורת החזק שיש בו ולזאת יש בכחו לטהר ולזכך [ו]לדחות כל רע ופסולת כמו המצרף לכסף וכור לזהב²⁷⁸ כו' דכל דבר רע יגרש ויכלה ויבער (כמו מי המבול שהי' מבחי' גבורות עליונות דתהו שהיו מטהרים את הארץ למחות כל רע כמו הטובל במי מקוה²⁷⁹ כו', וכמו ביו"כ שמים טהורים [מטהרים]²⁸⁰ כל ענין²⁸¹ ולכלוך וכמאן דמסתחי בימא רבא²⁸² כו' כמא' תבא האם²⁸³ כו', וכך יהי' ענין הטהרה בתח"ה שהוא לטהר את הטמא כמתים בקבר שיעמדו ויחיו חיי עולם כמ"ש יחיו מתיך נבלתו יקימנו²⁸⁴ כו', והוא ע"י בחי' טל העליון שהוא מבחי' גבורות דע"י כנ"ל, ומצד בחי' הגבו' שבו יבער כל טומאה ורע גמור שא"א לטהר אותו כמו ורוח הטומאה אעביר כו' ובאותו כח וגבו' שיחי' גופו המחי' הצדיקים ויבער²⁸⁵ הרשעים כמ"ש ויתבררו ויתלבנו כו'²⁸⁶ אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדיראון²⁸⁷ עולם, כי זהו מטבע כח המדה הזאת דבחי' הגבורות כידוע (כמו בי' מכות דמצרים שהי' רפואה לישראל ונגוף למצרים²⁸⁸ כמ"ש במ"א, וכמו"כ שיוציא חמה בגבורתה²⁸⁹ צדיקים מתרפאי' בה ורשעים נידוני' בה, כמ"ש אלה לחיי עולם כו' וכמ"ש ויצאו וראו בפגרי האנשים²⁹⁰ הפושעים בי בגופא דמלכא²⁹¹ כו' כי תולעתם לא תמות כו' והי' דיראון לכל בשר, וזהו בימות המשיח כמבואר שם ויהי' שמים חדשים וארץ חדשה²⁹² בבירור דעה"ד טו"ר בתכלית כו'. וזהו ענין הטהרה שבתחה"מ שהוא ענין בירור והבדלה לדחות כל רע [ו]להחיות כל טוב (שזהו כמו הרפואה ממש שנק' סם חיים לראוי לה, ולרע ופסולת גמור שאין לו תיקון יהי' לסם המות לאבדו לגמרי, וכך הוא בבירור דתורה הנגלית בעה"ד טו"ר שא' למיימינים בה סמא כו' כנ"ל. וכך הוא ג"כ בפנימי' וסודות התורה (דאורייתא סתים וגליא²⁹³ באופן וענין א') שהוא מבחי' גבו' דע"י שבפנימי' ח"ס כנ"ל, למי שאינו ראוי לזה יזיקנו ויפילנו למטה שממית²⁹⁴ במיתה רטו, אוכרת לילך באבדון ובאר שחת (כמו ד' שנכנסו לפרדס²⁹⁵, ב"ע הציץ ומ"ת²⁹⁶ שנסתלקה נשמתו באור החיים ונענש בגופו עכ"פ (וכשריפת בני אהרן²⁹⁷ נדב ואביהו שהיו שתויי יין²⁹⁸ מיינ[ה] ש"ת פנימי' התו' וא' בקרובי אקדש²⁹⁹ כו' כמ"ש בזהר), ואלישע אחר³⁰⁰ יצא לת"ר³⁰¹ כי טינא הי' בלבו³⁰² מכבר³⁰³, ולא יסבול כל דבר רע ופסולת מצד בחי' הגבור[ות] עליונ[ות] שבפנימי' הח"ע [עד ש]גם דק שבדקות הרע יהי' שם לחטא גדול, כענין שמים לא זכו³⁰⁴ כו' וסביביו נשערה מאד³⁰⁵ אפי' כחוט השערה מצד עוצם הרוממות ששם תכלית הבירור כמו לפני רוממו' העצמו' [דמלך] בקירובו יותר אל פנימי' וז"ש בקרוב"י דוקא אקד"ש כו'. וכמו שנראה בחוש שבפנימי' התורה לא כל אדם זוכה לקבל וכמו בד' שנכנסו כו' רק ר"ע יצא בשלום כו', וע"כ [אמר] אין דורשי' כו' רק ליחיד וחכם ומבין מדעתו מוסרי' לו ר"פ³⁰⁶ כו' וכמ"ש אכתי לא קשאי³⁰⁷ כו', כי במעט פסולת דק שבו גם שהוא בהעלם גדול יוכל לקצץ בנטיעות³⁰⁸ ולהיות בבחי' הפירוד כי לא יסבול שם שום שמץ רע, ולפי שהוא מבחי' כח הגבו' שבחסד יש בו היפוכו לטהר ולזכך כל פסולת דהיינו להוציא כל בחי' הטוב שברע בתכלית וזהו ענין טהר"ה דתחה"מ וד"ל) (וכמו יסורים של אהבה³⁰⁹ לצדיקים שמתרפאים בזה שיבער הטוב מן הרע והרע נדחה לחוץ כיסורים שקיבל ראבר"ש וא' חביבי' יסורים³¹⁰ כו' כי זהו כמו טבע הרפואה בסממנים חריפים שיחזק כל הטוב והבריאות ויגרש כל רע ופסולת, ואמנם יוכל להיות שיכלה גם החיים והטוב, כי הרי יחלש מן סם הרפואה כשיגבר הרע על הטוב וגם לא יגרש כל העלם חיות הדק ברע ולא יגלה כל חי[ות] הטוב והנעלם ביותר. אבל עיקר הדמיון בכל הנ"ל היינו כמו מים החמים שבוקעי' ונובעי' במקומות מיוחדי' בארץ כחמי טבריא³¹¹ שבטבעם לרפאות הבריאים, בעיקר יסודה לחדשה מכל בחי' ההעלם שיבא לגילוי במזיג' חיות הדם הוא הנפש ולגרש כל בחי' הרע ופסולת שבדמים וכחות הגוף אף הנעלמי' וסתומים משני' רבות מאד כחליי' גשמיי' קשי' שנתיישנו³¹² זמן רב, ולא נפסד בזה שום כח החיוני' הטוב כלל, אדרבה יחזק ביותר לכל חיות וכח הטוב ובאותו כח החזק הטוב הוא עצמו הכח החזק לגרש ולדחות כל רע ופסולת לחוץ בל יראה ובל ימצא כו', וע"כ המים הללו מועילים יותר מכל הרפואות שבעולם גם לחולה המסוכן ביותר שלא יועיל לו כל רפואה כידוע).

רטו, בוזהו כענין ויורהו ה' עץ³¹³ שהוא מבחי' עה"ח כידוע וישלך אל המים המרים ביותר וימתקו [המים] שזה הי' מבחי' גבו' דע"י שבפנימי' ח"ס כטל דתח"ה כנ"ל, וזהו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו³¹⁴ ויאמר אם [שמוע]³¹⁵ כו')³¹⁶ דהיינו הבירור בעה"ד טו"ר דע"י הנסיון הזה דמי מרה הוא שהי' בחי' כח ומקור הבירור הזה מטעם הנ"ל. וגם כאן במזון המן אמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי ע"י המן הזה שהוא שרש הבירור טו"ר שיצא מן ההעלם לגילוי לפי שדוחה כל רע ופסולת ומחזק כל טוב ופנימי' הנעלם כנ"ל במשל מים המרפאים כו' ע"כ נק' נסיון, כמו הדבר הבא בנסיון הוא שבא כל בחי' ההעלם הדק שבו לגילוי מטוב ורע עד שנמצא ברור ונקי מכל סיג ופסולת וכמו והאלקים נסה את אברהם³¹⁷ כו' ונמצא לבבו נאמן³¹⁸ כו', או להיפוך שלא נמצא לבב כנס"י נאמן בנסיון זה דמן במי שיש בו פסולת דק בהעלם שלא יסבלנו ויודחה לחוץ כענין ההבדלה בין צדיקים לרשעים שיהי' בטל דתח"ה כנ"ל וכמ"ש בזהר דבמזונא דמן אבחינו ישראל בין חייבי[א]³¹⁹ כו', ומטעם זה הי' מן זה קודם מ"ת לנסותם אם ילכו כו' כענין הטהרה שקודם הקדושה כנ"ל, וכ"ז לפי ששרשו מבחי' גבו' עליונה³²⁰ שהוא מקור הבירור והתיקון כנ"ל וד"ל. ומטעם זה הי' שפע מזון המן בא בהתחלקות דבר יום ביומו דוקא ולא יזיף יום לחברי' כו' כנ"ל, כי כל יום הי' חידוש השפע מבחי' גבו' דע"י בח"ס לברר ולתקן לאותו יום לבד (וכמו המזונו' שמתחדשי' בכל יום ויום כמ"ש ברוך ה' יום יום³²¹ כמ"ש בזהר) לפי שבא מבחי' גבו' שבחסד) וכאשר פעל פעולתו באותו יום מסתלק למקורו [oldpage_שיא] במקור הגבורות, והיינו שמיד בהגיע הבקר דיום הב' ירם תולעים בנותר דיום האתמול, כי בהסתלקות האור דקדושה שהוא בבחי' הגבו' יאחז בו פסולת הגבו' דק"נ ששרשם בקו השמאל דגבורות דקדושה שהוא הכח המכלה ומפסיד כמ"ש בזהר עמ"ש³²² קץ כל בשר³²³ כו', והן התולעי' שבאי' מן מקום ההפסד וכליון דוקא וזהו מצד בחי' הרע הנשאר למטה בתשלום הבירור דמן בגמר פעולתו דוקא, וזהו הטעם גם בנותר דקרבן שבאש דוקא ישרופו³²⁴ כו' וד"ל).

והנה מעתה יש להבין למה לא ירד המן בשבת כמ"ש הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קדש לה' כו' היום לא תמצאוהו בשדה כו', ואם מפני ששרש המן ענין א' עם שרש השבת שהוא בפנימי' אבא בחי' אין דחכ' שבכתר כנ"ל שהוא רטו, גלמעלה מן ההשתלשלו' דזמן ומקום כו', א"כ אדרבה היא הנותנת שיומשך בהתחלקות בזמן ומקום דוקא כנ"ל. ועוד יש להבין מה שהקשה בזהר עמ"ש ויברך אלקי' את יום השביעי כו' דאם ברכת[א] דמזונא³²⁵ [דמן] לא אשתכח כו'³²⁶ מאי ברכתא אית בי' כו'. אמנם הענין הוא דאדרבה דזה שלא הי' יריד' המן ביום השבת זהו הוראה גמורה על עיקר ומקור הברכה דכל וי"ו ימי החול שהוא בשבת דוקא ע"כ לא ירד המן בשבת. כי הנה מבואר למעלה בשרש בחי' ההתחלקו' וההתכללות שבבחי' המקיף דח"ע הוא בחי' מקור ההתחלקות דוקא לכל מדה ומדה בפ"ע באופן מיוחד באו"כ כו', וזהו בא מסיבת ההתכללות דכל ההפכיים יחד בבחי' המקיף כמו השמי"ם מספרים כו' שהן בבחי' מקיף א' יום ליום יביע אמ"ר בבחי' התכללות זע"ז דוקא (וכמו ביריעות דמשכן שהי' התכללות מכל הגווני' ההפכיים שש משזר תכלת וארגמן כו'), ואח"כ בא בהתחלקות בו' מדות דאו"פ בכלי מיוחד (כמו התכללות דאוי"ר שכליי' במוח בינה בהעלם כו'). וכך הוא בענין שרש המשכת המן בכל וי"ו ימי החול שעיקר ומקור הברכה הכללי' שלהם הי' בשבת דוקא והוא מה שנמשך במקור הנעלם דמקיף דמדות דח"ע שנק' שמים העליונים שכלולים שם הכל כא' כו', והמשכה כללי' זאת נמשך מלמעלה מן השמים העליונים לשמים תחלה (כמו שאו' בשבת השמים מספרים כו') ואח"כ יורד מן השמים לארץ בכל יום ויום בכל וי"ו יומין דחול בהתחלקות זמ"ז, ונמצא דעיקר ומקור השפע הכללי' שנמשך הי'³²⁷ בשמים העליוני' על כל וי"ו ימי החול הי' בשבת דוקא. ומ"ש ביום הז' שבת לא יהיה בו היינו שלא הי' יורד המן מן השמים לארץ³²⁸ ביום השבת כמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה דוקא, אבל בחי' מקור השפע דמן הכללי' מלמעלה מן השמים לשמים תחלה הי' דוקא ביום השבת ומזה נמשך בהתחלקות כל וי"ו ימי החול, כי הוא בחי' מקור הכללי לכל פרטי ההתחלקות דוי"ו ימי החול שירד המן בכל יום ויום מן השמים לארץ כנ"ל וד"ל.

(והטעם הוא כי בחי' ירידה זו שירד המן מן השמים לארץ הי' בחי' התגלות[ו] לבא בהגשמה ממש עד שדכו במדוכה כו' וזה א"א להיות בשבת בבחי' פנימי' אור [ו]שפע כזו שהוא המן ששרשו בבחי' פנימי' הכתר³²⁹ שהוא פנימי' דע"י כנ"ל, שבשבת בו שבת וינפש בבחי' פנימי' ועצמות התעה"פ דפנימי' הכתר וגם בחי' החכמה עולה בפנימי' הכתר שהוא בעצמות המאציל ממש, ע"כ לא יוכל לירד ולבא למטה בהגשמה להיות במזון גופני ממש. ואע"פ שנק' מזונא דנפשא ורוחא רטו, דונשמתא³³⁰ וכמ"ש בזהר שהוא מזונא דקי'³³¹ ביותר כו', עכ"ז הרי בא בירידה והגשמה למטה למזון הנשמה והגוף יחד כמזון גשמי. אך עיקר המשכת המן הי' בשבת בבחי' הפנימי' הרוחניות שלו כמו שהוא במקומו למעלה, והוא מה שירד בשמים העליונים מלמעלה מן השמים דהיינו בחי' פנימי' התעה"פ שנק' עדן העליון שיבא בגילוי בעוה"ב, ובכל שבת יש מעין יום שכולו שבת³³² דעוה"ב ע"כ עיקר זמן התגלות האור ההמשכה דמן מן ההעלם דעדן העליון במקור³³³ למעלה הי' ביום השבת דוקא על כל הו' יומין דחול כנ"ל, אבל אינו יורד בהגשמה למטה כלל וד"ל). ואע"פ שבכל שארי שפע והמשכה גשמיות יורד ונמשך בשבת כמו בחול ממש כמו שיורדי' גשמים ומצמיחי' בארץ³³⁴ כל צמח תבואה ופירות וכה"ג, זהו מפני ששרש שפע זו רק בבחי' החיצוני' ואחוריים דחכמה שהוא כללות השפע האלקי' [ה]חיצוניות דמע"ב, ואם הי' השביתה והעלי' אל העצמי' גם בחיצוניות הי' הכל חוזר למקורא דכולא כו'³³⁵ גם בחי' הדבור די"מ הי' חוזר למקורו והי' ב[י]ט[ו]ל במציאות בכל העולמות כו'. אך העלי' ושביתה דשבת בכלל ו[ב]פרט אינו רק בבחי' הפנימי' דחכ' ומדות ודו"מ ולא בחיצוניות כמ"ש במ"א שהעלי' ושביתה גם בחיצוניות לא יהי' רק לע"ל בעוה"ב שאז נאמר ושבתה הארץ שבת לה'³³⁶ כו' שזהו ענין השביעית. אבל המן לפי שהי' מבחי' הפנימי' ועצמי' דאור החכ' והכתר כנ"ל ע"כ לא ירד למטה בהגשמה בשבת רק כמו שהוא במקורו למעלה בעצמות המאציל הוא שנתברך בשמים העליונים כנ"ל וד"ל) (ודוגמא לזה כמו סודות ופנימי' רזין דאוריי' שעיקר זמן התגלותם מן ההעלם דח"ס בבחי' פנימי' כמו שהוא באצי' היינו בשבת דוקא שסוד ה' מתגלה ליריאיו בכל שבת בחידושי אור החכמה בחכמת הקבלה הפנימי' דוקא דהיינו כמו שהוא למעלה במקורו (כמו אסתכלנא ברזא דחכ[מתא])³³⁷, כידוע דזמן לימוד הקבלה³³⁸ שהוא³³⁹ באצי'³⁴⁰ היא בשבת דוקא כר"ת דהשתחוו לה'³⁴¹ כו', אבל ירידתם למטה ממש בהגשמה גשמי' כמו להסביר במשל בנפש השכלית הוא בחול).

אך עדיין אין זה מובן דאם מטעם זה שבחי' פנימי' העונג הנעלם שב[בחי'] פנימי' הח"ע לא יוכל לבוא במורגש ובהגשמה למטה בשבת לפי ששרש השבת בפנימי' החו"כ³⁴² שנק' קדש מלה בגרמי' כנ"ל, א"כ למה א' וקראת לשבת ענג שזהו בחי' ירידת ההמשכה דעונג העליון דשבת עילאה שנק' שבת להוי' דאצי' למטה בהגשמה דוקא כמ"ש בזהר דאתענוג מענגי' דישראל³⁴³ בסעודת השבת כמ"ש בסעודת דשבת דא היא רטז, אסעודתא דע"י³⁴⁴ ממש כו', וע"כ א' פרש חגיכם ולא פרש שבתכם שאין תבשיל שבת מגשם כ"כ כי בחי' ענג האלקי' של נשמה יתירה דשבת מתלבש [oldpage_שיב] בעונג גשמי בטעם המאכל דשבת. וזהו ק"ו אם במאכל גשמי דעה"ד טו"ר דבשר ודגים דסעודת הבשר³⁴⁵ כמ"ש במה מענגו בבשר ודגים³⁴⁶ אין בו פסולת ורע לגשם הגוף כ"כ, כ"ש במזון המן שהי' מעה"ח שלמעלה מעה"ד ולא הי' בו פסולת כלל כנ"ל ודאי גם ביריד' שלו בהגשמה אין בו פגם וחסרון כלל וכלל שהרי היו אוכלין המן בשבת כמו בשר ודגים עכשיו א"כ למה לא ירד המן בשבת, כי גם שהוא בבחי' פנימי' העונג העליון הרי בשבת דוקא הוא שיכול העונג הנעלם העליון לבא למטה בהגשמה כמו סעודת השבת כנ"ל. וכמו לחה"פ במקדש שהי' בשבת³⁴⁷ דוקא כידוע ולחם הפנים הי' כולו בחי' פנימי' הח"ע בלא חיצוניות כלל וע"כ נק' לחה"פ ממש שהי' על השולחן לפני ה'³⁴⁸ כו' (וכסעודת לויתן ושור הבר³⁴⁹ לצדיקים לע"ל כידוע) (וגם שפע העונג הרוחני יותר דבחי' פנימי' התענוג דחכמה להוליד נשמות קדושות בזיווג הגופני שנמשך מטפה הרוחני' שבמוח לגשמיות כזווגי דחכימא³⁵⁰ הוא בליל שבת דוקא כמ"ש בו³⁵¹ הטעם בזהר והכל ענין א' כידוע).

אך צ"ל הטעם לפי שמזון המן הי' בא בבחי' כח ומקור הב[י]רור³⁵² לנשמה בגוף ולהבדיל בין טו"ר כנ"ל במ"ש בו למען אנסנו הילך כו' ע"כ בא בהגשמה ליתן כח ועוז לבירור והבדלה זו כו' כנ"ל, ובשבת הרי הוא למעלה מבחי' הבירורי'³⁵² דל"ט מלאכות³⁵³ כו' כי הוא בבחי' שביתה ונייחא דרוחא מכל מלאכה ועבודה כו' ע"כ לא הי' בא המן בהגשמה למטה, כי זהו ענין ירידת והתפשטו' למטה מכמו שהוא למעלה בפנימי' דח"ע כו'. ואע"פ שהיו אוכלין המן בשבת ממה שנשאר והוכן ביום הוי"ו זה לא הי' בבחי' בירור אלא ממה שכבר הוברר על ידו בחול בכללות שלהם ביום הוי"ו שעולה בבחי' או"ח (כמשי"ת), וכמו אכילת סעודת השבת שהוא מי שטרח בע"ש³⁵⁴ כו' כמ"ש במ"א. ואע"פ שגם בשבת נעשה בחי' הבירור בעה"ד טו"ר בצמיחת תבואה וירידת גשמים וכל שפע הנמשך לצורך חיות העולמות, זהו בבחי' החיצוני' דחכמה בלבד כנ"ל [ו]לא בפנימי' רטז, בוהמן הי' בבחי' הפנימי' דח"ע וכל בחי' פנימי' שובת בשבת ע"כ לא הי' יורד למטה בשבת כמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה כנ"ל (ואע"פ שבסעודת השבת בא עונג העליון במורגש בעונג וטעם גשמי' ואו' דא היא סעודתא דע"י כו' כנ"ל, אבל לא ירד שפע דסעודת השבת ביום השבת כ"א מאשר אפו ובשלו בע"ש דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת כו', וכך הוא באכילת המן שאכל[ו] בשבת מאשר הוכן בע"ש כמ"ש והי' ביום הששי כו' וד"ל) (ומה שנמשך עונג העליון הנעלם העצמי שבפנימי' ע"י ופנימי' דאבא להוליד נשמות בשבת יחוד פנימי דאו"א כגוונא³⁵⁵ דחכימין למטה כנ"ל שבא בהגשמה, זהו הכל בבחי' פנימי' ועצמי' שלמעלה מן השפע החיצוניות דחו"ב בעולמות).

ועדיין אין כ"ז מתיישב נכון דמ"מ הרי בסעודת השבת מלובש מעונג העליון כמו שהוא³⁵⁶ ואו' דא ה[י]א כו' כמו אכלו ריעים לעילא שהוא [ב]פנימי' המזון דחו"ב דאצי' למעלה, א"כ גם המן שנק' לחם מן השמים הי' יכול לבוא למטה כמו שהוא למעלה בפנימי' דאו"א כו'. אך התירוץ האמיתי לזה יובן ממ"ש במ"א בענין העדן דעוה"ב³⁵⁷ שיש בו ב' מדרגות [ש]בכתר (גימ' תר"ך³⁵⁹ והחכ'³⁶⁰ נק' יש³⁶¹ והוא שנק' פר"ס³⁵⁸ ונחלק לחו"ב וזהו קנה חכמה³⁶² ב"פ קנה גימ' יש³⁶³, וחצי התחתון הוא שכר של המצות בתענוג מורגש שבא מן התענוג הנעלם שבפנימי' רצה"ע שבמצות למעלה (והוא בחי' חסד דע"י שמלובש בגלגלתא³⁶⁴ כו') שנק' י"ג חוורתי³⁶⁵ כו'), וז"ש יאר ה' פניו³⁶⁶ כו' וכתי' בי' להנחיל אוהבי יש³⁶⁷, וחצי העליון הוא בבחי' העדן עצמו דעין לא ראתה רק למחכה לו³⁶⁸ כו' שהוא ענין עליות הנשמות דת"ח שאין להם מנוחה³⁶⁹ אפילו בעוה"ב כענין וקדושים³⁷⁰ כו' שעולים בעילוי אחר עילוי בעצמות השעשועי' שלמעלה מכל חיי העוה"ב כו', ועלי' זו היא רק ביטול העצמות מכל וכל שאינו יכול לבא בעונג מורגש כלל רק בהיפוך בעלי' והסתלקות למעלה וזהו עיקר חיות[ם] כמ"ש ילכו מחיל אל³⁷¹ כו' וכמו להחיותם ברעב³⁷² שהרעב זהו עיקר החיות ולא השביעה במורגש כו'. ודוגמא לזה כחיות העני בפרוטה א' רק להחיות עצמיות נפשו ולא כעשיר שישבע בלחם ומזון ומיני מעדנים כו'. וכך הוא ההפרש בין צ"ג לבע"ת דצ"ג ישבעו ויתענגו בעוה"ב רטז, גמשכר המצות שעשו בעוה"ז כעשיר והיינו מעונג הנעלם שבא במורגש כנ"ל ובע"ת נק' אביוני אדם³⁷³ שאין להם מצות כלל רק חיות עצמיות נפשם הוא בבחי' הביטול והסתלקות שלהם במקורא דכולא כו' שהוא כמו הרעבון והצמאון היפך השביעה (וז"ש ישא ה' פניו כו' על שמחמירים על עצמם לברך גם כשאוכלים פחות מכדי שביעה רק בכזית³⁷⁴ כו'). ובזה יובן גם ההפרש שבין מזון המן למזון דסעודת השבת (ומעין³⁷⁵ עוה"ב שישבעו ויתענגו בשביעה במורגש כנ"ל, אבל המן³⁷⁶ שרשו מבחי' גבורות דע"י שבפנימית ח"ס כנ"ל שהוא בבחי' העלמות וביטול במציאות בתכלית האין שעולה בעילוי אחר עילוי (בשבת דוקא) כענין הילוך ועילוי הנשמות בעדן העצמי' הנ"ל שלמעלה מחיי העוה"ב וכמו בחי' התוש"ב³⁷⁷ וכמו העני וד"ל כנ"ל.

וז"ש במן ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' דמשמע מלשון זה דויענך וירעיבך שלא הי' במן כדי שביעה³⁷⁸ כלל אלא אדרבה הי' עינוי ורעבון כמ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו', ולכאורה איך שייך רעבון ועינוי הנפש במזון לחם דמן שנק' לחם מן השמים כו'. אלא מפני שהי' שרשו למעלה מבחי' הרגשה בנפש באו"כ וכמ"ש בזהר שהוא מזונא דקיק יתיר כו' ועכ"ז נק' מזונא דנר"נ כו'. והענין הוא שלא הי' כמזון דלחם מן הארץ שבא במורגש בשביעה בהיותו בא בכרס בעיכול ונהפך להיות³⁷⁹ מורגש במוח ולב ואברים בדם הוא הנפש³⁸⁰ כו', אבל המן הרי הי' נבלע ברמ"ח אברים, ופי' נבלע שנבלע כמו שהוא ברוחניות בהעלם החיות בלתי מורגש למזון לשובע הנפש כלל. וכמו הדוגמא מטעימת טעם המתיקות דפירות הטובי' וכטעם השמן והדבש שאין בו הרגשה לגוף ונפש כלל רק פיקוח החיות בהעלם עצם הנפש כמו שהוא לחזק עצמיות כחה הנעלם (וראי' ממה שא' ועתה נפשנו יבישה³⁸¹ אין כל בלתי כו' לחם הקלוקל³⁸² כו' יבישה בלא הרגש החיות בשביעה כלל בנפש היבישה מרעבון כו'), וכמו מתיקו' טעמים וסודות התורה הפנימי' [oldpage_שיג] שלא תשבע הנפש כלל במורגש רק אדרבה שתכלה הנפש מרוב עונג בכלות הנפש ברעבון וצמאון כו' כידוע). וזהו ויענ"ך וירעיב"ך שהי' האכילה דמן בבחי' רעבון ועינוי הנפש, [ו]אמנם זה הי' עיקר חיותם וקיומם דוקא כמו להחיותם ברעב כנ"ל שהרעב הוא עיקר החיות דעצמיות הנפש והוא בחי' ביטול והתכללות דעצם הנשמה במקורה, כמו ביטול והתכללות דניצוץ באבוקה או באש היסודי כמו חיות העני ובע"ת וכנ"ל בענין רטז, דהילוך ועליי' הנשמות לע"ל כו' וד"ל. וזהו שהי' מזונא דנר"נ בעצם מהותם למעלה מחיבור הנר"נ בכלים, אך שעי"ז ממילא הי' החיבור החיות דנר"נ במוחא ולבא כו' מבחי' המקיפי' דחי' יחידה בלי הרגשה כלל היפוך דישבעו ויתענגו בשבת ובעוה"ב, והיינו ענין הטל דתח"ה שנק' טהרה שמביאה לידי קדושה דעוה"ב כו' (להיותו מבחי' טה"ע³⁸³ שאע"פ שנמשך לשמים העליונים בכל שבת דוקא על כל הוי"ו יומי' דחול כנ"ל אבל לא בא למטה במורגש כסעודת השבת וד"ל).

וזהו למען הודיעך³⁸⁴ כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו' גם לא בלחמה של תורה הנגלית שנק' לחם מן הארץ³⁸⁵ שבא במורגש בשביעה כמו ותורתך בתו"ך מע"י כו' (כמו ממלא כריס"ו בתלמוד³⁸⁵ כו') כי על כל מוצא פי ה' דוקא יחיה האדם. והענין הוא דמה שהתורה נק' מזון לנשמות זהו הבא בבחי' או"כ כחכ' מוחא ובינה ליבא³⁸⁶ כו' להבדיל בין טו"ר בגשמיות בסומ"ר וע"ט, אבל מקור ושרש הראשון לבירור והבדלה זו שיחיה האדם בנר"נ שבו באו"כ זהו הי' המן דוקא שז"ש על כל מוצא פי ה', פי' על³⁸⁷ כל מוצא כו' כי מוצא פי הוי' דח"ע הוא שנמשך מן ההעלם דח"ס לגילוי באו"כ דחו"ב שהן תושב"כ ושבע"פ³⁸⁸ וזהו מצות דיבור בפה בד"ת³⁸⁹ שיחי' האדם כמו אמרתך חייתני וכן כי הוא חייך ואורך ימיך כו' וחיים הם למוצאיהם בפה³⁹⁰ דוקא. אך מקור מוצא פי ה' שבתורה הוא בבחי' פנימי' דחכ'³⁹¹ שהוא שרש המן שנק' לחם מן השמים דוקא כו', ונק' כל מוצא פי ה' שאינו בא בעונג מורגש גם בטעמי מצות שיתגלו בעוה"ב אלא הוא בחי' ביטול והתכללות בעונג הפשוט הנעלם (שלמעלה גם מטעם כמוס לרצון כידוע) שלמעלה מחיי העוה"ב בשכר המצות כנ"ל, מזה יחיה האדם גם בבחי' נר"נ שבו לברר לעה"ד בתורה הנגלית וד"ל (וזהו שבמוצא פי ה' בד"ת גם בשבת מצוה כמו³⁹² בחול³⁹³ כמ"ש ודברת בם³⁹⁴ כו' אע"פ שבא בהתלבשות בעה"ד טו"ר שהוא בחי' הבירורי' ובשבת בורר אסור כו', אמנם הרי מלובש בזה מבחי' העונג העליון הפנימי דעוה"ב ביום שכולו שבת כו' וכסעודת השבת כו' ואדרבה ישבע בלחם דתו' ויתענג על ה' שבחכמה דתורה להמשיך חידוש השפע דחכמה דתורה על כל וי"ו ימים דחול (כמו בחידוש בפנימי' התורה שהוא בשבת דוקא כנ"ל) וראי' לזה ממה שהיו חכמי ישראל ראשי הדור דורשי' בכל שבת דוקא כמו שבת של מי היתה³⁹⁵ כו'). אבל המן לא ירד בשבת רק ריז, אלמעלה בלבד במקומו³⁹⁶ ולא ירד המן מ[ן ה]שמים לארץ בהגשמה כלחם דתורה בנגלה וכמ"ש שבת לא יהיה בו כו', מטעם הנ"ל שבשבת דוקא שהוא בפנימי' אבא שהוא פנימי' ע"י עולה במקורו בעדן העצמי הנעלם שלא יבא במורגש כלל רק שנמשך ברכתו על כל הוי"ו ימים בשמים העליונים כנ"ל וד"ל (רק שמתחדש השפע הפנימית דמן כמו³⁹⁷ למעלה ברוחניות [כמו בחי'] ההסתכלות כו' ברזין דאוריי' כנ"ל). ועכ"ז אמר במן למען אנסנו הילך כו' שהי' מקור הבירור דעה"ד טו"ר שע"י התורה הנגלית בזמן ומקום לפי שנק' כל מוצא פי ה' שבתורה כו' (כמשה שהי' כבד פה ולשון בתושבע"פ ושבכתב³⁹⁸ לפי שהי' מבחי' מ"ע³⁹⁹ שמעל השמים כו', וגם במן א' שהי' כמו כפור דק⁴⁰⁰ כו' וחם השמש ונמס⁴⁰¹ הרי הי' גליד[ת] מ"ע דפנימי' ח"ע שאינו נראה במציאות יש ודבר כלל בפ"ע⁴⁰² כו', וכמו טעם המתיקות שהחיך טועם ולא הפה ושיניים טוחני' כו' (והוא פנימי' העדן שאמר יעשה למחכה לו⁴⁰⁴ כמו נפשינו חכתה⁴⁰³ כו' וכמ"ש במ"א), [ו]עכ"ז ירד המן להיות מקור לבירור דתו"מ בכלל נש"י בכל הדורות בכ"א ימים שאכלו המן קודם מ"ת שנבלע ברמ"ח אברים כו' כמו שא' לא ניתנה [התורה] אלא לאוכלי המן⁴⁰⁵ דוקא, כי לח"ם לאכול ובג"ד ללבוש שהן התו"מ⁴⁰⁶ בגשמיות שרשם נמשך מבחי' המזון דמן לעצם חיות הנשמות כנ"ל שעי"ז הי' בכח נר"נ שלהם לברר לעה"ד טו"ר שבתו"מ שנק' לחם לאכול ובגד ללבוש כידוע וד"ל).

וזהו ויברך אלקי' את יום הז' כו' ואמר בזהר מאי ברכתא הוי' כו'⁴⁰⁷ שלא ירד המן בשבת כו'. ולכאורה זהו דבר פלא איך יקרא מניעת יריד' השבע⁴⁰⁸ דמן מן השמים לארץ בשבת בשם ברכה אחר שהוא בחי' צמצום ומניעת השפע והברכה למטה כו'. אך הענין הוא דאדרבה ממה שלא ירד המן בשבת מורה על היות עיקר ומקור הברכה דשפע המן למעלה הוא ביום השבת דוקא דהיינו בחי' ברכה בראש, שזהו ענין ירידתו והמשכתו מלמעלה לשמים העליוני' בבחי' הרוחניות בשרש המן כמו שהוא במקומו בפנימי' דח"ס הוא שנמשך בשבת להיות מזה בחי' הברכה בסוף⁴⁰⁹ שזהו בחי' ירידת בהגשמה למטה מן השמים לארץ בכל וי"ו ימי החול. וז"ש הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש היום⁴¹⁰ לה' כו' עד היום לא תמצאוהו בשדה למטה כי בשבת שנק' קדש העליון דפנימי' א"ס⁴¹¹ כנ"ל לא ירד המן בהגשמה מאין ליש בחיצוניות השפע כ"א עיקר ירידתו הוא למעלה בפנימיות השפע ובכללו' על כל הוי"ו ימים דחול, לפי שהשבת והמן שרשם א' הוא בבחי' פנימי' ומקור החכמה בבחי' אין דכתר שהוא בחי' טלא דבדולחא הנ"ל שהוא ריז, בלמעלה מן ההשתל' דזמן ומקום כנ"ל, וע"כ שפע המן דוקא הוא שלא ירדה למטה בשבת משא"כ שארי שפע חיצוניות דמע"ב יורד ונמשך בשבת כמו בחול כנ"ל הטעם וד"ל.

(וביאור הדברים הנה תחלה י"ל בשרש בחי' השבת דהנה לכאורה עיקר בחי' השבת הוא ענין המנוחה והשביתה ששובת מכל השפעה למטה וכמ"ש כי בו שבת⁴¹² כו' וא"כ מהו שא' ויברך אלקים את יום הז' כו', הרי הברכה הוא ההשפעה למטה וכמו ברכת הארץ שתצמיח כל צמח ותבואה בריבוי גדול [oldpage_שיד] ובשבת ה"ז בבחי' או"ח לעצמותו דוקא שהוא היפוך ירידה והמשכה. ואם מפני שביום השבת נמשך שפע כללית על כל הוי"ו ימים כנ"ל, ה[י]א גופא קשיא מאחר שעיקר בחי' השבת הוא רק העלי' וההסתלקות בעצמותו איך יומשך משבת גם ברכה ושפע כללית ליומין דחול כו'. ועוד י"ל דהלא ידוע שהשבת נק' קד"ש כמ"ש ושמרתם את השבת⁴¹³ כו'⁴¹⁴ קד"ש היא כו' וקדש הוא מלה בגרמי' דהיינו שהוא קדוש ומובדל מכל בחי' המשכה והשתלשלות ולכך נק' מל"ה בגרמי' כידוע, והוא בחי' אי"ן דח"ע שנק' קדש העליון כו', וכמו שאו' המבדיל בין קד"ש לחו"ל⁴¹⁵ והבדלה זו הוא ענין הקדושה דשבת כי כל קדושה הוא ענין הבדלה בערך כידוע, וא"כ איך יומשך מקדש זה דשבת על כל וי"ו ימים דחול מאחר שהבדיל בין הקדש ובין החול כו'. אך צ"ל דעיקר בחי' קדושה והבדלה זו דשבת הוא דוקא בבחי' הפנימי' ועצמיות השפע שהוא בחי' פנימי' דח"ע ופנימי' דרצון ותענוג העליון שאינו אלא בשבת דוקא ולא בחול, כי בשבת שובת ונח מכל שפע חיצוניות דחכ' ומדות דמע"ב שכולם בחכמה עשית כו' שאינו אלא בבחי' חיצוניות דחו"ב כו' כידוע, וע"כ אומר[ים] אחר כלו"ת יום השבת דוקא המבדיל בין קדש לחול מפני שאין בחי' פנימי דקדש העליון נמשך בחול כלל רק החיצוניות וכו'. אך עכ"ז נמשך ביום השבת דוקא ברכה כללית על כל הו' ימים דחול, ואע"פ שעיקר ברכה זו דשבת א' ויברך את יום הז' כו' זהו דוקא בבחי' הפנימי' כנ"ל ולא בחיצוניות כלל. אמנם הא בהא תליא דכאשר יש ברכה ושפע פנימי' בשבת עצמו שנק' קדש מלה בגרמי' כנ"ל אזי נמשך מזה שפע וברכה החיצוניות על כל הוי"ו ימים דחול אחר ההבדלה בין קדש לחול דוקא שזהו ההבדלה בין פנימי' לחיצוניות.

וזהו ענין ברכה בראש וברכה בסוף, דברכה בסוף בחיצוניות תלוי' בברכה בראש דח"ע הפנימי' דוקא, וכמשל הרב המשפיע חכמה ושכל לתלמידיו שאין שפע זו רק בחי' החיצוניות שבא ע"י צמצום אור עצם חכמתו כו')⁴¹⁶, וצ"ל בחי' ריז, גהבדלה בין זל"ז שנק' צמצום דאל"כ לא הי' יכול לבוא להמשכה ושפע חיצוניות זו כי בחי' הפנימי' שבו א"א לירד למקבלים כלל (וכמו דלא קאים⁴¹⁷ אדעתי' דרבי'⁴¹⁸ כו'), וכל זמן שעסוק וטרוד בפנימי' החכמה כמו שהוא בעצמו לא הי' יכול לבא להשפעה זו החיצוניות רק ע"י הבדלה וצמצום כו'. ועכ"ז אינו משפיע שפע החיצוניות של החכמה כ"א כאשר נתברך תחלה בעצמו בפנימי' השפע דחכמה כענין ברכות לראש צדיק⁴¹⁹ כו' כמ"ש בזהר דזהו בחי' ברכה בראש צדיק שנמשך עי"ז ברכה בסוף שז"ש ברכות כו' (כענין אגברא חמרא⁴²⁰ כו' כי היכי דלימרו מלתא כו') שכאשר אינו מתברך ברוב שפע הפנימי' בעצמו לא יתצמצם להשפיע למקבלים לפי ערכם כידוע וד"ל. וכך יובן כאן בענין ברכה פנימי' בראש דח"ע שנתברך בפנימי' ומקורא דכולא כמ"ש ויברך אלקי' את יום הז' שהוא בחי' החכ' הפנימי' בחי' חכמה שבכתר כנ"ל אז עי"ז יומשך שפע וברכה בסוף בחיצוניות על כל הוי"ו ימים דחול דהא בהא תליא כנ"ל. ובזה יתורץ הקושיא דלעיל דאע"פ שהשבת נק' קדש מלה בגרמי' ואו' הבדלה שמבדיל בין קדש לחול כנ"ל עכ"ז מקור הברכה דחול נמשך ביום השבת דוקא לפי שהשבת נתברך בברכה הפנימי' לעצמו וד"ל.

אך עדיין אין זה מובן דמאחר שעיקר בחי' השבת הוא בחי' או"ח לעצמותו ממש כנ"ל שהוא היפוך השפע והברכה לגמרי אפי' בדרך כלל א"כ איך עיקר ומקור הברכה דחול נמשך בשבת הרי גם מקור ברכה זו שייך לחול דוקא וא"כ למה נק' קדש מלה בגרמי' כו' ואין כאן הבדלה בין קדש לחול כו'. ועוד י"ל דאם ימי החול צריכים לקבל דוקא מיום השבת איך הי' ענין ההמשכה דוימ"ב הראשונים שלא הי' יום שבת מקודם כי לא הי' מלאכ' והמשכ' שיהי' נק' שביתה ומאין קיבלו וימ"ב מקור הברכה הכללי' שלהם כו' (ואע"פ שגם עכשיו בכ"י מחדש מע"ב כמו [ב]וימ"ב הראשוני' וכל שבת נקרא שבת בראשית כמשי"ת מ"מ כל שבת נק' מקור הברכה דוי"מ החול שאחריו). אמנם כ"ז יובן בהקדים תחלה להבין שרש ענין הברכה בראש הנ"ל במ"ש ויברך את יום הז' ה"ז בבחי' הפנימי' כו', דהנה ענין ברכה פנימי' זו היינו ממקורא דכולא שהוא בחי' עצמו' אור א"ס ממש כמו שהוא קודם הצמצום הראשון הנק' מקו"פ⁴²¹ כו'. וז"ש ברכת ה' היא תעשיר⁴²² כו' עושר העליון דא"ס עצמו שהוא בלתי גבול כלל כמו שיהי' בעוה"ב שנק' יום שכולו שבת⁴²³ בחי' מנוחה לחה"ע כו' שזהו בחי' מנוחה עצמי'⁴²⁴ (ולא מנוחה מן המלאכה והמשכה כלל כמ"ש במ"א⁴²⁵. וכך הי' קודם שעלה ברצה"פ להאציל ולברוא בחכמה כו' שהיו כל הע"ס דאבי"ע ריז, דכלולים בעצמות ממש בלי ניכר למהות דבר מה ונק' ע"ס בלי מ"ה כנ"ל, שזהו בחי' ההתכללות האמיתי דע"ס בעצמות המאציל דלאו דאית לי'⁴²⁶ מכל אינון מדות כלל אפי' בהעלם כו'. ואמנם גם לאחר שנמשך ע"י צמצום הראשון בקו"ח הע"ס דאצי' ובריאה כו' עד מע"ב דעולם העשי' הגשמיי' [ו]כאשר כלה כל מלאכת[ו] ביום הוי"ו שנא' ויכולו השמים⁴²⁷ כו' ויכל אלקים⁴²⁸ כו' שזהו בליל שבת דוקא שעלה הכל בבחי' או"ח אל העצמו' כמ"ש כי בו שבת וינפש, דהיינו שבחי' מהו"ע ית' ממש כמו השובת ממלאכתו שגם פנימית רצונו וחכמתו שהי' בצמצום מלאכה זו עולה ונכלל בעצמו' הנפש ממש, שזהו כמו שהי' הוא ושמו בלבד⁴²⁹ קודם הצמצום הראשון, אז עי"ז דוקא חוזר ונמשך המשכה וברכה עליונה שנק' ברכת הוי' כו' ביום השבת שנק' ברכה בראש הפנימי' הנ"ל שהוא בפנימי' דח"ע ורצון ותענוג העליון מעצמו' הא"ס ממש כו' וכמ"ש ויכולו השמים כו' וישבות כו' אז דוקא ויברך אלקי' את יום הז', דברכה זו אינו אלא אחר ההעלאה והתכללו' דאו"ח בתחלה בעצמו' כמשמעות הפשוט דויברך אלקי' כו' כי בו שבת וינפש ע"כ [oldpage_שטו] בירך אלקים ליום הז' כו' וד"ל. ומזה יובן דזהו דוקא מצד [ה]מנוחה ושביתה מן המלאכה לפי שעולה בבחי' או"ח לעצמותו ובא הברכה ליום השבת תחלה כו', אבל קודם שעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא כו' שהי' כל הע"ס בביטול במציאות בעצמותו ממש כנ"ל גם הרצון הפנימי' כו' ונק' מנוחה עצמי' כנ"ל, א"כ הברכה שנמשך מעצמותו דהיינו מקדושת עצמותו אחר ההבדלה בין קדש כו' שהוא צמצום הראשון הי' ג"כ בדרך כללות תחלה על כל וימ"ב ממנוחה העצמי', ולא יתכן לומר שיברך לשבת תחלה מאחר שאינו שובת ממלאכה כלל והוא בחי' מחשבה הכללי' שכוללת כל וא"ש דהוי עלמא ואח"כ נתחלק בדרך פרט כמו בכל וי"ו יומין דחול שמתחלקים מכללות דיום השבת כו' (וזהו בחי' התכללות הב' שכולל כל הע"ס ונק' ע"ס הגנוזות [בהעלם] דמח' אחת⁴³⁰ כו'). ואע"פ שזהו צמצום וירידה מן העצמות גם להיות המשכה כללי' זאת דמח' אחת מ"מ מתאחדת מחשבה זו הכללי' בעצמותו והוא ענין הברכה הפנימי' שנמשך לבחי' חכמה בראש ביום הז' כמו בעוה"ב שנק' ברכת ה' היא תעשיר כנ"ל וד"ל.

ונמצא שיש ב' ברכות בשבת, א' ברכה בראש בח"ע הפנימי' מעצמו' המאציל דלית מחשבה תפיסא בי' כלל⁴³¹ אפי' מח' הקדומה [כו'], והב' ברכה בסוף שהוא המשכה הכללי' לוי"ו יומין דחול ובכלל לוא"ש כו'. ובכ"ז יתורץ הקושיא הנ"ל דאדרבה שמפני שהשבת הוא בבחי' או"ח לעצמו' ע"כ נמשך ריח, אהמשכה הכללי' לוימ"ב בכלל וכן בכל שבת, ואע"פ ששייך לחול מ"מ מתאחד בעצמו' וצ"ל הבדלה בין קדש לחול בליל מ"ש. וכך הוא בענין הברכה הכללי' בוימ"ב בוא"ש כו'. ומתורץ ג"כ הקושיא הב' בוימ"ב הראשונים דאע"פ שלא הי' בבחי' או"ח ושביתה תחלה נמשך המשכה דמחשבה א' הכללי' ממנוחה העצמי' מצד כי חפץ חסד הי'⁴³² וצדיק ה' צדקות אהב⁴³³, וז"ש ברכות לראש צדיק בכלל וד"ל) (ואמנם בזה יש הפרש בין ברכה כללי' דשבת בראשית שאינו רק לוי"ו ימי' דחול ולו"א שני' בכלל [ו]בין ברכת ה' תעשיר דלע"ל באלף הז' דעוה"ב שהוא המשכה חיי' נצחי' דא"ס עצמו שנק' חיי עולם כידוע, ובכל שבת יש מיום שכולו שבת דעוה"ב ע"כ א' ויקדש אותו בקדושת העצמו' דא"ס דעוה"ב שגם הברכה הוא בבחי' עושר דא"ס בלתי גבול, וזהו ברכה בסוף שנמשך מברכה בראש דעצמות ממש וד"ל. וזהו איהו ברוך ואיהי ברכה⁴³⁴, דשבת נק' ברכה שמקבל[ת] [מ]ברכת הוי' דעצמות א"ס שנק' ברוך בעצם כמו והמלך שלמה ברוך⁴³⁵ לשון נפעל כמ"ש במ"א בפי' הקב"ה, וכאן הזכיר הברכה קודם הקדושה כמ"ש ויברך אלקים את יום הז' ואח"כ ויקדש אותו דאע"פ שהשבת נק' קדש מצד עצמו כמ"ש כי קדש הוא כו', אבל לאחר הברכה מן העצמות כנ"ל [א'] ויקדש אותו בקדוש' העצמו' דא"ס כמו שיהי' בעוה"ב, והטעם לברכה וקדושה זו כי בו שבת כו'. ואע"פ ששביתה זו מן המלאכה ואין לה ערך כלל לבחי' המנוחה העצמי' דעוה"ב שלמעלה מן השביתה דוא"ש כו', מ"מ הא בהא תליא לפי שבחי' העליי' דאו"ח דוימ"ב הוא שעולה בבחי' העצמות ממש (כמשי"ת) וד"ל.

(ולפי"ז הרי יובן דגם בתחלת ההשתלשלו' דוימ"ב הראשוני' שלא הי' [ע"י] בחי' או"ח כלל רק ע"י בחי' חפץ חסד מעצמו שמטבע הטוב להטיב כמ"ש בע"ח⁴³⁶ הי' נמשך הברכה בכלל [ל]וימ"ב ואח"כ נתחלקו כל יום בפ"ע כו', שזהו מצד בחי' הברכה בראש שמצד העצמות ממש (כמשל הרב המשפיע או המלך בעת ריבוי התענוג והחסד בעצמו, ע"כ מתעורר להטיב שיהי' עולה ברצונו להאציל ולברוא בכלל כמו שאו' ברוך שאמר כו'⁴³⁷ ע"י שהוא ברוך בעצמו אמר ברצונו⁴³⁸ הפשוט בכלל שיצא מן ההעלם דעצמו' לידי גילוי והי' העולם בכלל שהוא הברכה לוימ"ב בכלל, ואח"כ [מ]תחלק כל רצון ורצון בפרט כו' מדת רצון⁴³⁹ של חסד ביום א' במאמר יהי אור⁴⁴⁰ ורצון של דין במאמר יהי רקיע⁴⁴¹ ביום הב' כו', וכה"ג בוא"ש אלף הא' בבחי' החסד⁴⁴² כו' כידוע וכמ"ש ברכות לראש צדיק כנ"ל (אך מה שברכה זו בסוף רק לוימ"ב לבד זהו הי' ע"י צמצום בעצמו משא"כ בעוה"ב וד"ל) (וזהו השמים מספרים⁴⁴³ כו' בחי' ריח, בטה"ע⁴⁴⁴, שהוא מה ששיער בעצמו בכח בהעלם מה שיבא בפועל בקו"ח להאציל ולברוא כו' ושם הוא בבחי' ההתכללו' כל הע"ל⁴⁴⁵ בגילוי דקו"ח כמ"ש גליף גליפו כו' וכמ"ש יום ליום יביע אמר אין אמר ואין דברים כי הכל כלול בהעלם העצמות רק בכל הארץ ע"י צמצום דמל' דא"ס הוא שיצא קום לבד שהוא בחי' קו"ה⁴⁴⁶ דקו"ח שיהי' התחלקות דע"ס באו"כ שזהו התחלקות שאחר ההתכללו' כנ"ל וד"ל).

וזהו שא' ויברך אלקים כו' דזהו מה שלא ירד המן בשבת דמזה הי' הוראה גמורה שהי' ביום השבת עיקר הברכה הכללית על כל הוי"ו ימים כמו ביום השבת שכללו' ההמשכ[ה] על כל הוי"ו ימים דחול נמשך בשבת דוקא. וזהו ויברך אלקים כו' והוא עצמו למעלה מבחי' השפעה והמשכה למטה כי נק' קדש מלה בגרמי' כנ"ל, ומ"מ ממנו נמשך מקור ההמשכה למטה (ע"י הבדלה בין קדש לחול בין יום הז' שמטעם זה קבעו הבדלה לומר בחונן הדעת מפני שאם אין דעת אין הבדלה מטעם הנ"ל). וכמו"כ בירידת המן הי' בשבת במקורו למעלה על כל הוי"ו ימי' דחול כנ"ל דהשבת והמן שרשם א' הוא בפנימי' דח"ס שלמעלה מן הזמן שמשם דוקא נמשך בהתחלקו' הזמן בפרטי הוי"ו ימים בכל יום בפ"ע וכמ"ש ולקטו דבר יום ביומו⁴⁴⁷ דוקא, וע"כ נאמרו שבת ומן בענין א' וכמ"ש הוא אשר דיבר ה' שבת⁴⁴⁸ שבתון שבת קדש לה' כו' וד"ל (אך א"כ הי' ראוי שיאמר הוא אשר דיבר ה' בברכה דשבת שא' ויברך אלקי' את יום הז' כו' ומה זה שתלה דבר זה במניעת שפע ירידת המן בשבת בבחי' הקדושה דשבת כמ"ש [הוא] אשר דיבר ה' שבתון כו'⁴⁴⁹ קדש לה', דהקדושה הוא בחי' ההבדלה לגמרי כנ"ל בקדש דשבת [oldpage_שטז] שנק' מלה בגרמי' כנ"ל וד"ל. וצ"ל דהברכה והקדושה הזאת הכל ענין א' והא בה"ת⁴⁵⁰ מטעם הנ"ל וד"ל.

אך פי' הפשוט הוא דמטעם הקדושה דשבת דוקא הוא שלא הי' ירידת שפע המן בשבת כמ"ש שבת לא יהי' בו⁴⁵¹ כו', כי שרש המן הוא בבחי' הפנימי' דח"ע כנ"ל ועיקר קדושת דשבת הוא בבחי' הפנימי' דוקא ולא בבחי' החיצוניות שהרי בבחי' החיצוניות נמשך השפע במע"ב בשבת כמו בחול מבחי' חיצוניות דחכמה כנ"ל. וז"ש כי בו שבת מכל מלאכתו כו' ואע"פ שמוריד גשמים ומצמיח תבואות בשבת וכל בריאת העולמות מאין ליש מתחדש בשבת כמו בחול זהו הכל בחיצוניות השפע כנ"ל (אבל מה שנמשך השפע בכללות על כל הוי"ו ימים הוא בבחי' פנימי' דוקא שמפני זה צ"ל הבדלה בין קדש לחול אחר השבת כנ"ל), כי בבחי' הפנימי' דוקא הוא שעולה בבחי' או"ח לעצמותו כו', ריח, גוע"ז⁴⁵² לא הי' עיקר האות ומופת לקדושה זאת כ"א ממה שלא ירד המן בהגשמה למטה בשבת כמו בחול אע"פ שבבחי' החיצוני' יורד השפע בעולמות בשבת כמו בחול והי' ראוי שגם המן ירד למטה בחיצוני' בשבת כמו בחול כשאר שפע החיצוני', אך מפני שהמן גם בירידתו למטה בארץ בהגשמה הי' כולו בחי' פנימי' שהרי הי' נבלע ברמ"ח אברים כו' וכתי' בי' וחם השמש ונמס כו' כנ"ל, ע"כ גם בבחי' החיצוני' לא ירד המן בשבת כי הרי הוא בבחי' קדש העליון דפנימי' ח"ע דהיינו שרש [בחי'] השבת כנ"ל. ועכ"ז הרי ברכה כללי' דירידת המן בשבת על כל הוי"ו ימים כמו ברכה כללית דשבת על כל הוי"ו ימים דחול שזהו בבחי' הפנימי' והרוחניות דהיינו לבחי' שמים העליונים כנ"ל לפי ששרש המן והשבת א' הוא בפנימי' דח"ע כנ"ל. וז"ש הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' כו' דמצד בחי' הקדושה דשבת דוקא הוא שלא יהי' ירידת המן למטה גם בחיצוניות שזהו עיקר המופת לבחי' הקדושה דשבת משא"כ שאר שפע ששרשו מבחי' החיצוני' שנמשך בשבת כמו בחול כנ"ל וד"ל (כי לא הי' התגשמו' המן בדרך צמצום וחידוש מאין ליש שזהו בחי' החיצוני' דחכמה אלא כמו שהוא למעלה ממש בבחי' אין דחכמה רק שבא בדרך התלבשות למטה ככפור כו' וע"כ וחם השמש ונמס (ועכ"ז בא בהתלבשו' למטה למזון גשמי דנר"נ דבנ"י שיהי' להם כח לברר לעה"ד טו"ר כנ"ל כמ"ש למען אנסנ"ו הילך כו', וזה לא נק' חיצוניות כלל שהי' יורד גם בשבת כמזון דתורה שיורד בשבת כנ"ל אלא הוא שרש ומקור לבירור זה החיצוני' דעה"ד כו') (ומפני שהוא עכ"פ מקור לבירור דעה"ד והוא כולו פנימי' ע"כ לא ירד בשבת, ועכ"ז אכלו המן בשבת כסעודת השבת דעכשיו ממה שירד ביום הוי"ו שהוא שנק' העלא' ולא בירור דבורר אסור בשבת רק מי שטרח בע"ש כו' כידוע וד"ל).

והנה עדיין יש להבין בטעם ענין המשכה הכללי' בשבת על כל הוי"ו ימים שאחריו וכמו"כ בשפע המן כנ"ל, [מ]אחר שעיקר בחי' השבת אינו אלא השביתה מן העבודה ומלאכה דשבוע העבר והשביתה הוא בחי' או"ח בבחי' העלי' אל העצמו' דוקא ואיך יהי' מזה היפוכו בחי' הירידה וההמשכה על וימ"ש⁴⁵³ הבאים, ומשמעות הכתובים מורים שמסיבת השביתה דוקא באה ההמשכה והברכה לשבוע הבאה כמ"ש וישבות ביום הז'⁴⁵⁴ כו' על כן ויברך אלקי' כו' וכן למקראי קדש⁴⁵⁵ כו' כי בו שבת כו'. אך הנה אנו אומרים בקידוש דליל שבת אשר קדשנו במצותיו כו' ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למע"ב תחלה למקראי קדש כו', דמ"ש וש"ק הנחילנו זהו מה שא' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה⁴⁵⁶ והנחילה לישראל ריח, דדוקא, ומה שנק' זכרון למע"ב זהו לפי שבכל שבת ושבת מתחדש השפע ממקורא דכולא על שבוע הבאה כמ"ש ויברך אלקי' את יום הז' כו', וזהו זכרון למע"ב בכל שבת כמו שבת בראשית כו', ואח"כ א' תחלה למקראי קדש שזהו בחי' קדושת השבת שא' ויקדש אותו שהוא ראש ותחלה לכל מקראי קדש דיו"ט כו'. והענין הוא כידוע דחידוש השפע מאין ליש הוא בכל יום ויום כמ"ש ובטובו מחדש בכ"י מע"ב⁴⁵⁷ כמו בוימ"ב הראשונים ממש, וע"כ כל שבוע באה במספר הימים מחדש מיום הא' עד יום הז' שהוא יום השבת שנק' יום השביעי לעולם גם עתה בכל שבוע, אע"פ שלפי מספר הימים והשנים מתחלת וימ"ב הרי כבר עברו וחלפו כמה ריבוי שבועות בכל שנה ושנה והי' מהראוי לפי מספר הימים בכל שנה שיקרא רק יום השבת הראשון יום הז' לתחלת מע"ב אבל יום השבת הב' שאחריו יקרא יום י"ד ויום השבת הג' יום ך"א לתחלת הבריאה, ועד"ז כל שבתות השנים כו' (ואיך יקרא כל שבת⁴⁵⁸ ) עד מלאת נ' שבתות שהן שני'⁴⁵⁹ ימי' וכה"ג הנוסף מדי שנה ימצא ריבוי המספר דימים [מ]זמן תחלת הבריאה כמו שסופרי' השני' כו' ואיך יקרא כל שבת ושבת יום הז' גם השבת האחרון שבכלות כמה אלפים שנים כעכשיו. אמנם מזה יש להוכיח הוכחה והוראה גמורה שמתחדש השפע בכל העולמות בכל יום ויום כימי בראשית ע"כ כל שבת נק' יום הז' לתחלת הבריאה כמו שבת בראשית ממש, דהיינו שבו שובת ונח מכל מלאכתו אשר עשה בו' ימים הללו מיום הא' דשבוע זו עד יום הוי"ו מאחר שמתחדש בכל יום ויום מע"ב, והן הי"מ שנאמרו כבר בוימ"ב הראשוני' הוא שנתחדשו מאין ליש באותו מאמר עצמו שהי' כבר כמו מאמר יהי אור שהי' ביום א' דמע"ב הוא שנמשך מחדש בכל יום א' דכל שבוע ושבוע וכן מאמר הב' דיהי רקיע בכל יום ב' דכל שבוע, וכה"ג בכל המאמר[ות] בכל פרטי צירופיהם שהמה מתחדשי' בכל יום לכל התהוות הברואי' דדצח"מ וד"י ארמ"ע⁴⁶⁰ וכן בעולמות העליוני' הרוחניי' כידוע, עד יום הששי שנאמר בו ויכולו השמים והארץ כו' שחוזר כל פנימי' האור וחיות האלקי שבכללות כל מע"ב שנתחדשו בכל ימי השבוע הזאת למקורא דכולא כמ"ש ויכל אלקים כו' וישבות כו' כי בו שבת כו' כאדם שנח ושובת מן המלאכה שחוזר כח ההתפשטו' (הפנימי' שבה⁴⁶¹ ) למקורו בזו"ר⁴⁶² כו' ונק' נייחא דרוחא (ואע"פ שלא יתכן לומר למעלה בעצמו'⁴⁶³ א"ס ב"ה ענין יגיעה ועייפות [oldpage_שיז] עד שיצטרך למנוחה ושביתה כמ"ש לא ייעף ולא ייגע⁴⁶⁴ כו', דברה תורה⁴⁶⁵ כו'⁴⁶⁶ כל' בנ"א, שזהו שא' לעולמו די⁴⁶⁷ להגביל ולצמצם האור ושפע אלקי' שיחזור למקורו ושרשו כו', כי כל יכול הוא ויש בכח הא"ס גם בחי' הדין והצמצום להגביל האור⁴⁶⁸ ושפע והוא בחי' שם שדי שא' ריט, אלעולמו די⁴⁶⁹ כמ"ש במ"א, והן הן גבורותיו⁴⁷⁰ (ותיפח רוח האפיקורסים שהן מקשי' מפסוק זה דלא ייעף כו' על ענין המנוחה דשבת⁴⁷¹ שאינו כפשוטו, וכל המאמין כפשוטו נותן הגשמ' באלקות בתואר אדם בע"ג, דודאי כפשוטו הוא וכנ"ל וכידוע בס' הקבלה).

והנה ארז"ל אלמלא שמרו ישראל⁴⁷² ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין כו', ופי' ב' שבתות היינו בכל שבת ושבת יש ב' שבתות והיינו ליל שבת שנק' שבת דמעלי שבתא ושבת היום⁴⁷³ שבת תתאה ושבת עילאה⁴⁷⁴ כידוע בזהר. וזהו כהלכתן דוקא דשבת תתאה זהו בחי' העלייה דאו"ח שעולה כל ההתפשטו' דחכ' ומדות שבי"מ במע"ב בכלות יום הוי"ו שא' ויכל אלקים כו' שנק' הילוך מלמטה למעלה עד רום המעלות במהו"ע ית' ממש כמו כי בו שבת וינפש כו' כנ"ל, ובחי' העלאה זו עצמה בליל שבת בשביתה הוא דוקא שגורם בחי' הירידה וההמשכה למטה ביום השבת על כל הוי"ו ימים דלהבא, וכמ"ש וקראת לשבת עונג בחי' קריאה זו היינו בחי' ההמשכה דעונג העליון בחכמה ומדות במע"ב בבחי' או"ח ממש והוא שנק' הילוך מלמעלה למטה. וז"ש כהלכתן ב' מיני הילוך הללו דאו"ח ואו"י דהא בהא תליא דוקא, וכידוע הכלל דכל בחי' העלאה גורם בחי' המשכה⁴⁷⁵ כמו בחי' רצוא ושוב, דבחי' הרצוא בבחי' או"ח הוא שגורם בחי' השוב דאו"י מלמעלה למטה (וההעלאה הי[א] מכל ו' הימים שעברו ע"כ גורם ההמשכה ג"כ על הוי"ו ימים הבאים לחדש מע"ב באור חיים⁴⁷⁶ חדש (ולא חידוש מעיקרו⁴⁷⁷ שהרי דבר⁴⁷⁸ אלקים⁴⁷⁹ יקום לעולם, ומאמר יהי אור הראשון יקום לעולם להוי'⁴⁸⁰ האור מאין ליש וכן מאמר יהי רקיע, דאל"כ הרי הי' ראוי שיבוטל כל מע"ב בכל שבת ויתהווה ביום א' אור חדש לגמרי ורקיע חדש לגמרי, ואנו רואים שאותו האור והרקיע ודשא והבהמה וחיה והאדם שכבר המה במציאותם הן קיימים רק שהן מתחדשי' בחיות חדש).

(וזהו שאו' בקידוש זכרון למע"ב דכל שבת הוא כמו שבת בראשית שמתחדש בו האור וחיות הכללי דכל מע"ב על כל הוי"ו ימים כי עולה הכל בבחי' או"ח ביום הוי"ו כמו ביום וי"ו דוימ"ב הראשונים כנ"ל וד"ל. וזהו וישבות כו' ואח"כ ויברך כו' משום דהא בהא תליא שהשביתה בבחי' או"ח אל העצמ[ו]' ממש הוא שגורם בחי' הירידה וההמשכה דכללו' הוי"ו ימים שע"ז א' ויברך כו' (בחי' ברכה בראש זהו שיברך ליום השבת עצמו בתחלה, והוא מבחי' עצמו' דא"ס ממש שלמעלה מן החכ' במקור[ה] והוא כאשר הי' לפני מקור ההשתל' שהי' בבחי' מנוחה ריט, בעצמי' כנ"ל, ואח"כ נמשך ברכה בסוף מיום השבת על כל הוי"ו ימים כנ"ל), [ו]אחר בחי' ברכה כללי' זו דשבת על ו' ימים דחול אחר ההעלאה דאו"ח כנ"ל שזהו שנק' זכרון למע"ב והוא מ"ש ויברך אלקים כו', אח"כ א' תחלה למקראי קדש שזהו מ"ש ויקדש אותו למעלה מכל בחי' קדושה דיו"ט כו' שהוא בבחי' בינה⁴⁸¹ שהחכ' נמשך לבינה ביחוד חיצוני' דמע"ב וביחוד פנימי' ביו"ט ושבת עצמו נק' קדש מלה בגרמי' שנבדל מהיות מקור להמשכה בבינה, ועכ"ז נק' תחלה למקראי קדש כו' דישראל קדשינהו לזמני'⁴⁸² ושבת מקדשא וקיימא⁴⁸³ מוימ"ב כו' כמ"ש במ"א וד"ל). וכמו"כ יובן ג"כ בירידת המן ששרשו א' עם השבת כנ"ל שהי' נמשך בשבת לשמים העליונים על כל הוי"ו ימים ואח"כ נתחלק בזמן דוי"ו ימים כמ"ש ולקטו דבר יום ביומו וע"כ נאמרו שבת ומן בענין א' כנ"ל וד"ל.

אך הנה לפ"ז י"ל מה שא' גבי מן והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו כו' וכתי' והי'⁴⁸⁴ ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר כו' ויאמר משה הוא אשר דבר ה' שבתון⁴⁸⁵ כו', דהנה לפי כל הנ"ל בשרש המן שהיה בענין א' עם שרש השבת הרי הי' ביום הוי"ו בחי' עלי' דאו"ח מכל מע"ב דוי"ו ימים בליל שבת עי"ז דוקא הי' ההמשכה ושפע החדשה מחדש בשבת על הוי"ו ימים דשבוע דלהבא כנ"ל. א"כ גם בשפע המן הי' ראוי להיות כן ש[י]הי' בחי' עלי' והסתלקו' מכל אשר נמשך בכל וי"ו ימי השבוע בבחי' או"ח ועי"ז דוקא הי' הברכה דמן בשבת על כל וי"ו ימי' דשבוע דלהבא כמו בשפע דשבת על הוי"ו ימים ש[ל]אחריו כנ"ל, והרי כאן במ"ש והיה ביום הששי והכינו כו' שלקטו לחם משנה ה"ז להיפוך שהי' הכנה בהמשכה רבה בכפלים ביום הוי"ו בשביל יום השבת שזהו הי' הכנה דע"ש לשבת מלמעלה למטה היפוך הסתלקות דאו"ח (ומה שגם במזון גשמי דלחם מן הארץ הרי מכינים בע"ש לשבת ואין אופי' ומבשלי' בשבת, זהו משום איסור מלאכה בשבת אבל המן הרי הי' יורד מן השמים לארץ ביום הוי"ו גם בשביל שבת כו'). אך הנה באמת י"ל הטעם למה דוקא ביום הששי הי' הכנה זאת ליום השבת שנמשך בו לחם יומיים ולא יום אחר זולתו. ועוד זאת יפלא יותר על אשר ביום וא"ו הי' להיפך משאר הימים שא' דבר יום ביומו דכל יום לא יהיב ולא יזיף לחברי' כלום, וע"כ מה שנותר ממנו עד בקר דיום חבירו וירם תולעים ויבאש⁴⁸⁶, ובעומר זה דשבת שנותר מיום וי"ו א' ויניחו אותו עד הבוקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו⁴⁸⁷ כלל (ואע"פ דמ"ש בזהר דכל יומא לא יזיף ולא יהיב לחברי' היינו מדילי', אבל ע[ו]מר זה העודף מיום הוי"ו לא משלו היה אלא של שבת. אך גם מה ריט, גשעומר דשבת נמשך ביום וי"ו זה היה הכנה בו ליום השבת, שאין יום מכין לחבירו כלום ויום הוי"ו דוקא הוא שהכין לשבת, וכמו שבכל עומר דיום זה הנותר ממנו לבקר דיום חבירו יבאש וירם תולעים למה גם בעומר דשבת הנותר מיום וי"ו לא הבאיש [oldpage_שיח] מאחר שירד ביום וי"ו ביחד עם עומר דע"ש (ומ"ש ויניחו אותו עד הבקר היינו לעומר דשבת ורמה לא היתה בו בעומר דשבת (ובאמת לכאורה⁴⁸⁸ אין הפשוט⁴⁸⁹ מובן במה שא' ורמה לא היתה בו דמה חידוש הי' שאין רמה נמצא בדבר האפוי או מבושל כי הרי א' את אשר תאפו אפו כו' והיינו לשני ימים כפרש"י⁴⁹⁰ דבודאי לא הי' אופי' ומבשלים למן בשבת משא"כ בנותר דשאר ימים).

והנה באמת צ"ל שהי' יום הששי מוכן דוקא להמשכה זו דעומר דשבת עצמו שממנו מקור מוצא הברכה הכללי' לכל וי"ו ימים דשבוע דלהבא ולא יוכל להיות הכנה זאת ביום אחר זולת[ו רק ב]יום וא"ו, ויש בזה ג' טעמים שהן ענין ושרש א'. והיינו מה שידוע דבחי' יום וי"ו הוא בחי' יסוד⁴⁹¹ שיש בו ג' דברים ביתרון מעלה על שאר המדות, הא' במה שהוא נק' גמר וגילוי ההשפעה דוקא, דהיינו לאחר כלות הכל שיבא לידי גמר וגילוי ההשפעה וההמשכה בכלל ובפרט שאין זה בשאר המדות שאינו נק' גמר [ה]שפע רק באותו פרט דכל מדה, וגם היא לא נגמרה עד בואה אל בחי' יסוד שנק' כנישו דכל נהורין כמ"ש בזהר ע"פ יקוו המים⁴⁹³ כו' אל מקום אחד כו'. והב' הוא מה שבבחי' יסוד יש בחי' ההתכללות [מ]כל המדות דחג"ת ונו"ה כו' וע"כ נק' בשם כל⁴⁹⁴ כמו כי כל בשמים⁴⁹⁵ כו' כידוע, לפי שבחי' יסוד הוא בחי' גילוי אור השפע למקבל בגמר[ו] בפו"מ שאז מוכרח שיקובץ בזה מכל מיני שפע דכל המדרגות דמדות חג"ת כו' שיתכללו ויתחברו כולם כא' בגילוי אור שפע זו, כמו יקוו המים כו' שיתקבצו יחד ויוכללו ויומשכו [א]ל מקום אחד שזהו בחי' יסוד שנק' כנישו דכל נהורין (וכמו השפעת מ"ד [ד]יסוד דדכורא שנכללו בו כל המוחין והמדות דחו"ג יחד ע"כ יוליד בצלמו כו'), והתכללות כזאת⁴⁹⁶ לא תמצא רק במ"ד⁴⁹⁷ זו דבחי' יסוד ולא בשאר המדות שהן כ"א במהות ומדרגה מיוחדת בפ"ע כו' ואע"פ שכלול כ"א מזולתו, אבל התכללו' כלולים⁴⁹⁸ כא[חד] ממש זהו בבחי' יסוד דוקא וד"ל⁴⁹⁹ ). והג' הוא מה שבבחי' יסוד יש ענין כללות⁵⁰⁰ של גמר גילוי השפע למטה במקבלי' שאין עוד ירידה והמשכה למטה יותר, וידוע שבבחי' כלות וגמר השפע ריט, דלמטה ממש⁵⁰¹ יש שם כח האו"ח לתחלתו דוקא כמשי"ת (והנה ג' הענינים הללו שיש בבחי' יסוד שאין זה בשאר המדות גם לא בדעת ות"ת (אע"פ שגם הם בקו האמצעי כו'), כי ת"ת אינו כללי' הכולל הכל כ"א רק שכולל בעצמו לחו"ג⁵⁰² בדרך פרט בבחי' הכרעה, וכן הדעת נוטה⁵⁰³ שכולל לחו"ג⁵⁰⁴ ), וגם אין זה גמר השפע גם בנו"ה שנק' כליות יועצות⁵⁰⁵ איך להשפיע עד שיגיע לגילוי אור השפע והמשכה למקבל שהוא אות הוי"ו שראשו יו"ד⁵⁰⁶ והולך ומתקצר למטה כידוע) בכל א' יש ב' מעלות יתירות שאין זה בכל המדות, א' מה שבאמצעות בחי' גילוי אור השפע והמשכה דבחי' יסוד מן המשפיע למקבל שזהו עיקר המכוון שהי' בראשית גילוי השפע לעצמו הוא שעולה לבחי' העצמו' דמשפיע ממש שלמעלה מגוף העונג שבשפע זו בתחלת[ו] משום דנתחב"ס דוקא כו'. והב' מה שיש בגילוי אור שפע זו דבחי' יסוד מבחי' השלימות האמיתי מב' טעמים, הא' מצד שלימות השפע דמשפיע שיש בשפע זו מפני בחי' ההתכללות דכל המדות יחד בו כמ"ש יקוו המים כו' ונק' כל שכולל הכל כא' כנ"ל. והג'⁵⁰⁷ מצד גילוי השפע למקבל שעי"ז דוקא נשלם השפע כידוע ומבואר במ"א בענין אדם דכר ונוק'⁵⁰⁸ כו', וע"י בחי' שלימות האמיתי הזאת הוא שעולה לבחי' העצמו' ממש שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל (כמשי"ת). והג' מצד כללות של גמר גילוי דשפע היסוד במקבל שעי"ז עולה בבחי' או"ח אל העצמות שלמעלה מתחלתו כו', וזהו מעלה הא' שבכאו"א מג' ענינים הנ"ל שביסוד. והמעלה הב' הוא מה שימצא ביסוד בחי' המובחר מכל השפע[ות] שנמשך מכל המוחין ומדות כו' עד שלא ימצא בו שום נטי' לחוץ ולא ענין פסולת וחיצוני' כלל וכלל, וזהו דוקא בפנימי' יסוד כמו בברור שבטפה ובגמר השפע במקבל דוקא שנק' קליטה שבזה יש כח המוליד בדומה לו כו' וד"ל).

ובכ"ז יובן ענין טעם דיום הששי הי' הכנה לשפע עד⁵⁰⁹ עומר דשבת שממנו נמצא מקור הברכה ל[כל ה]וי"ו ימים שאחריו. דהנה טעם הא' הוא מצד שביום וי"ו נגמר כל מלאכה מע"ב דכל ימוהמ"ש⁵¹⁰ וכמ"ש וירא אלקי' את כל אשר עשה⁵¹¹ כו', וזהו כמו בחי' יסוד שבו מתקבצים ונגמרים כל השפע דמדות דחג"ת לבא בגילוי גמור, וידוע הכלל בכמה דוכתי שבבחי' גמר השפע⁵¹² דמשפיע למקבל שם ימצא עונג הנפלא ורב הרבה יותר מעונג הראשון שהי' למשפיע בהתעוררו' שפעו רכ, אברצונו וחכמתו ומדותיו כו', כמו בגמר בנין המפואר שיתענג ביותר בגמר פעולתו בכל פרטי[ו] שלא נחסר בו דבר ומכללותם יחד דוקא יש בו להתפאר ברוב עונג ושעשועי' כו'. וכך הוא בהשפעת משפיע חסד וטוב או דבר חכמה שעיקר הפלא' העונג הוא בסופו דוקא דהיינו בגילוי גמר השפע בכל פרטי[ו] כא' למקבלים שזהו למעלה הרבה מתחלת העונג והרצון להשפיע. וזהו כמו יתרון רב בעונג שבטיפת יסוד בגמר גילוי השפע לנוק' יותר מעונג הרוחני' שבטפה הרוחני' במוח שהיא קודם השפע כו'. וכך הוא⁵¹³ יובן עד"מ העונג האלקי בגמר גילוי השפע דמע"ב ביום הוי"ו הוא שיעלה למעלה מעונג העליון הראשון שהי' ברצה"פ לברוא וגם להאציל כו', משום דנתחב"ס דוקא וסוף מעשה הוא שעלה במח' תחלה⁵¹⁴ כי זה הי' עיקר המכוון בעונג ורצון הקדום כו'. וע"כ יובן מזה גם בענין טעם ההכנה שהי' ביום וי"ו דוקא בירידת שפע המן ליום השבת אע"פ שיום השבת הוא מקור הברכה דוי"ו ימים ש[ל]אחריו כנ"ל, כי ביום וא"ו דוקא שהוא גמר גילוי כל השפע דמדות עליונות דאצי' שם ימצא דוקא בחי' עונג העצמות שלמעלה מעונג המצומצם ברצון וחכ' דמע"ב, עד שמזה יהי' הכנה לירידת השפע דעומר דשבת שהוא הברכה לוי"ו ימים שנק' ברכה בסוף בלבד כנ"ל. ואמנם ברכה [זו] בראש צדיק היינו [מ]בחי' ענג ושעשועי' העצמיי' שעולה מבחי' עונג שבגמר השפע דוקא שהוא יום וי"ו דוקא כנ"ל ולא יום אחד⁵¹⁵ זולתו כנ"ל, וגם מה שהמן דוקא הוא שירד ביום וי"ו בשביל שבת ולא שאר ברכות אף לא ברכה דוי"ו ימים שאחר השבת שא"צ הכנה מע"ש רק שע"י [oldpage_שיט] סבת הכליון וגמר דמע"ב כמ"ש ויכל אלקים [אז] נא' ויברך כו', לפי שהמן הי' בחי' פנימי' השפע דעונג העליון שנק' פנימי' [ע"י שבפנימיות] אבא כנ"ל. ובזה הובדל מעלת בחי' פנימי' יסוד שנמשך בו רק המובחר והתמצית כנ"ל (ואמנם גם בחי' פנימי' השפע דברכת השבת למעלה על וי"ו ימים שאחריו גם זה הרי בא ע"י היום דע"ש מטעם דברכות לראש צדיק כו' רק שלא הוכן ביום וי"ו ממש כירידת המן ב' עומר כו', אבל באפיה ובישול לשבת הכל מוכן מיום וי"ו דוקא שעל ידו דוקא יוכל לומר דא היא סעודתא דע"י כו', וכן לענין המשכת נשמות חדשו' מפנימי' ע"י ביחוד פנימי' דאו"א וזו"נ בכל ליל שבת כנ"ל וד"ל).

ומעתה יש להבין בענין טעם הב' הנ"ל שהוא מצד בחי' ההתכללו' דוי"ו ימים שכלולים כא' ביום וי"ו דוקא, דאע"פ שא' בזהר דכל יומא בעבידתי' דוקא, עכ"ז יש התכללות בכל יום מחבירו (וכמו בוא"ש שהי' התכללו' דגבו' רכ, בבחסד וחסד בגבורה כו'), וכמו במאמר יהי אור שנאמר בו כי טוב⁵¹⁶ יש בו מבחי' הגבורה והצמצום דאור מן החושך והוא מ"ש ויבדל אלקי' בין האור והחשך⁵¹⁷ (כמ"ש במ"א), וגם מה שארז"ל דגנזו לצדיקים לע"ל⁵¹⁸ (שנק' אור ז' הימים⁵¹⁹ כו'), ובחי' אור החסד דיום הא' אזיל⁵²⁰ עם כולהו יומי' וכלול מכולם יחד כו'. וכן במא' יהי רקיע שבבחי' הגבורה הי' כלול מבחי' החסד שנק' גבורה שבחסד בבחי' הבדלה זו עצמה שהבדיל בין מ"ע למ"ת כו', כדי שיוכל להיות התהוות דצח"מ ממ"ת בארץ כו' וכה"ג גם בשאר הימים. ואמנם כ"ז נק' התכללות בפרט המיוחד לכל יום ויום לבד אבל [בחי'] התכללות דיום וי"ו נק' התכללו' בכללות כולם יחד דוקא כמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה דוקא והנה טוב מאד, דמאד זה בלי גבול⁵²¹ מורה על היותו בחי' עונג העצמי' ממש שלמעלה מכל עונג הבא ברצון וחכמה ומדות דמע"ב הגם שנאמר בהן כי טוב כו', והוא מחמת גמר כל המלאכה דוקא שראה את כל אשר עשה כו' והוא בחי' יסוד שנק' כל בכלות כל השפע שבו כלולי' הכל כא' כנ"ל, שבחי' העונג שבו נק' עונג כללי מכללות כל השפע שעושה⁵²² בעונג העצמות ממש שלמעלה גם מבחי' עונג הכללי הזה שבמע"ב (ואע"פ שגם הוא בא בגבול לפ"ע הפר[ט ד]עונג ורצון בחכמה ומדות דמע"ב, מ"מ יש לו דמיון לעורר עונג העצמי'⁵²³ שנק' שעשועי המלך בעצמו⁵²⁴ שמצד העצמו' ממש שנק' שלימותא דכולא⁵²⁵ וע"כ נק' טוב מאד, וכמבואר במ"א שזהו כמשל הגומר מלאכת הבנין⁵²⁶ שמשתעשע בעצמותו ממש מכללו' יופי טוב המלאכה מכל אשר עשה דוקא כו' וד"ל. וזהו ג"כ הטעם לענין הכנה דיום הוי"ו ליום השבת בין בשפע פנימי' דמן כנ"ל ובין בשפע חיצוניות דוי"ו ימים הבאים שנמשך בשבת כנ"ל וד"ל (ואע"פ שגם בתחלת הרצה"פ להאציל ולברוא כו' הי' בבחי' עונג ורצון כללי שכולל כל מה שעתיד להיות התחלקות עונג ורצון בפרטי' דוימ"ב, אבל אין שלימות דעונג זה ורצה"פ וכללי רק בגמר כל השפע בפו"מ בכלות יום הוי"ו שמקבל מכל⁵² עונג כללי מכל אשר עשה שעולה בבחי' העלאה דאו"ח משום דנתחב"ס דוקא, וז"ש ויהי ערב כו' יום הששי⁵²⁸ בה"א שלא נכתב ה"א בכל הימים⁵²⁹ להיותו כולל כולם שמפני זה עולה בעצמות השעשועי', והוא מ"ש ויכולו כו' שהוא לשון תענוג⁵³⁰ כמו לכל תכלה ראיתי קץ⁵³¹ כו'. ואמנם להיות בחי' העלא' דתענוג הכללי עולה בעצמות התענוג שלמעלה מבחי' המשפיע בכלל ובפרט (משא"כ בכ"י שהי' העלאה בדרך פרט מאותו יום לבד כמשי"ת). וע"כ מעלה יתירה זו אינו אלא בבחי' יסוד דוקא ולא בת"ת ודעת כנ"ל להיותו בא בפו"מ למקבלים וכלולים הכל בו שיש בו ב' מיני רכ, גשלימות, א' מצד ההתכללות בגמר השפע דמשפיע, והב' מצד בחי' העלא' דאו"ח בכללות מסוף מעשה דוקא וד"ל.

וזהו ג"כ טעם הג' הנ"ל משום דבכלות השפע שבפו"מ עולה הכל בבחי' או"ח אל העצמות לפי שלא ירד עוד למטה יותר, [ו]כל דבר הנמשך ובא בסיום אז יגדל כח העולה משם בבחי' או"ח למעלה מכח של [ה]התחלה⁵³², וכנראה בחוש במים היורדי' ממקום גבוה בהר לעמק בסיום כח ירידתן למטה שלא ירדו [עוד] מפני הדבר המעכב הילוכן עוד, אז יעלו המים בחזרה בכח העלי' והגבהה למעלה עד מקור חוצבו [ו]למעלה משם⁵³³, וכח החוזר הזה חזק יותר מכח היורד כו'. וזהו יתרון מעלה דאו"ח על או"י דבאו"י שיורד מגבוה לנמוך נתמעט כחו בירידתו למטה אך כשהגיע בסופו דוקא שם מתחזק כח [ה]התחלה בתוס' כח יותר משהי' בעצם, והוא כח החוזר למעלה ממקור[ו] הראשון⁵³⁴. וכנראה בחוש בהתפשטו' חום השמש באויר הארץ שבהתפשטות למטה מתחלש כח החום אך בהגיע בסופו שהוא בכדור הארץ שם יתרבה כח החום דשמש, דאויר הארץ מתחמם שם ביותר הרבה מאויר האמצעי שאין אור השמש [שם] חם כ"כ, וגם יותר מחום השמש שבקרוב לשמש⁵³⁵, לפי שלמטה בארץ שלא יתפשט שם עוד למטה יותר ע"כ שם דוקא עיקר הכאת אור השמש בכח חזק מאד להיותו מטה יותר ומעוכב שם התפשטותו שלא יתפשט עוד כו', ע"כ ימצא שם כח העולה בבחי' או"ח בתוקף חום השמש ביותר מתחלתו (ולא כפי'⁵³⁶ הפרד"ס⁵³⁷ בנתחב"ס שאין בסוף יותר מתחלתו, אלא שכל כח [ה]התחלה מקבל מן הסוף מטעם דאו"ח גדול מאו"י). וכמו"כ יובן [ענין] טעם מעלה יתירה דיום הוי"ו שנק' סוף מעשה מכל אשר עשה בכל הימים כמ"ש ויכולו השמים והארץ כו', כי בגמר דיום הוי"ו הי' כלות כל ההמשכו' ו[כל] ההשפעות די"מ בכלל ובפרט, ובבחי' כלו[ת] השפע למטה ממש שם נמצא כח העולה למעלה בבחי' או"ח לקדמותו ממש לעצמות המאציל שלמעלה ממקור כל ההמשכו' ד[ו]ימ"ב, מפני שנתחב"ס באופן שיתחזק כח ומקור [ה]התחלה מסוף מעשה דוקא לפי שבחי' או"ח דסוף מעשה חוזר אל העצמות ממש כמ"ש כי בו שבת וינפש כו'. וזהו ויכל אלקים ביום הז' מיד אחר כלות יום הוי"ו שהוא בחי' עלי' דאו"ח לקדמות המאציל [oldpage_שכ] וד"ל (וזהו למעלה יותר מעלי' התענוג מכל אשר עשה, שזהו ביום הוי"ו עדיין בגמר מלאכתו בכללות דוקא שז"ש וירא אלקי' את כל כו'. ואמנם אחר שא' ויהי ערב כו' יום הששי ויכולו השמים שזהו בחי' ההעלאה דאו"ח מן הגמר דגוף השפע דמשפיע ומקבל, וזהו ויכולו לשון רבים ואח"כ א' ויכל רכ, דאלקים לשון יחיד, לפי שבהעלא' זו דכללות כל השפע הוא שעלה הכל ע"י שם אלקי' בעצמו שז"ש ויכל אלקים כמו עלה אלקים⁵³⁸ כו') והוא בחי' עליי' המל' בתחלת ליל שבת בקבלת שבת דוקא וז"ש ויכל אלקים ביום הז' וישבות כו' אחר כלות גמר השפע בכללות [בכלות] יום הוי"ו דוקא מטעם הנ"ל וכידוע דשרש יום השבת הוא בבחי' המל'⁵³⁹ כמשי"ת וד"ל.

ובכ"ז יובן עכ"פ כללות ענין הטעם דדוקא ביום הוי"ו יוכל להיות הכנה על יום השבת ולא יום אחר זולתו, לפי שיש יתרון מעלה ביום הוי"ו על שאר הימים להיותו בחי' סוף מעשה דכל מע"ב שעולה בבחי' או"ח אל העצמות ממש שלמעלה מבחי' העונג ורצון וחכמה בתחלה מטעם הנ"ל, ע"כ יכול להכין ליום השבת ש[י]הי' ממנו מקור הברכות לוי"ו ימים שאחריו בין בשפע המן בין בשפע דחידוש דמע"ב כו'. אך הנה עדיין אין זה מובן דאיך יוכל להיות הכנה ביום הוי"ו לשבת אחר שהוא בבחי' או"ח אל העצמו' לפי שהוא גמר כל השפע כנ"ל ובחי' או"ח הוא היפוך יריד' וההמשכה למטה, [כי] הרי מטעם זה לא ירד המן בשבת להיותו בבחי' או"ח אל העצמו' שהוא ענין השביתה והמנוחה כמ"ש כי בו שבת כנ"ל, וא"כ זהו הטעם עצמו [ב]מניעת השפע ביום הוי"ו אם הוא בבחי' או"ח דוקא כנ"ל. ועוד דהלא ידוע בשרש ענין וימ"ב שהן בחי' ז'⁵⁴⁰ מדות דחג"ת [ונה"י], וא"כ יום הוי"ו הוא בחי' יסוד זהו עיקר בחי' ירידת השפע למקבל שהוא היפך העלי' והסתלקות דאו"ח (דלא כדלעיל) וד"ל. ועוד דלפי כלל זה דוימ"ב הן בבחי' המדות דחג"ת כו' וא"כ⁵⁴¹ הרי השבת הוא בבחי' המל' שהוא יום הז' שמקבל מן הוי"ו ימים דחול ואיך יהי' בשבת דוקא מקור הברכה לוי"ו ימי החול שאחריו כנ"ל. אך הענין הוא דבאמת שרש הוי"ו ימים הן בחי' המדות דאצי' שהן בחי' משפיעים ביום הא' בחי' אור החסד כו' עד יום הוי"ו שהוא בחי' יסוד שהוא עיקר המשפיע שנק' כנישו דכל נהורין עילאין כו' כנ"ל, וידוע דבחי' יסוד הוא המשפיע למל' שהוא יום הז' דשבת וע"כ הי' ההכנה לשבת במן ביום הוי"ו דוקא כמ"ש והי' ביום הששי והכינו כו' לפי שיום הוי"ו הוא בחי' יסוד שהוא המכין השפע למל' שהוא יום השבת שנק' שבת מלכתא⁵⁴² כו'. אך בזה יתרון מעלת יום השבת על הימים דחול עד שנק' קדש כו', דגם שיום הז' דשבת הוא האחרון במדרגה מכל הימים עד שמקבל מיום הוי"ו בחי' יסוד כנ"ל זהו בבחי' ירידת השפע מלמעלה למטה מן המשפיע אל המקבל, אבל בשבת הוא בחי' עליי' המל' שבחי' המל' עולה בשבת בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות בפנימי' הכתר עד רכא, אעצמות דא"ס⁵⁴³ ממש כמ"ש כי בו שבת כו', והוא מ"ש ויכל אלקים ביום הז' כו' שזהו העלי' אחר כלות השפע דיום וי"ו ביום הז' בליל ש"ק⁵⁴⁴ דוקא שאז עליי' המל' למעלה ממש עד שוי"ו ימים דמדות דאצי' מקבלים ממנה כמ"ש ויברך אלקים את יום הז' ברכה זו לכל הוי"ו ימים שאחר השבת כנ"ל וד"ל.

(ונמצא ⁵⁴⁵ דעיקר בחי' העלי' דאו"ח אל העצמו' ממש הוא בשבת דוקא שהוא עליי' המל' דוקא כנ"ל, אבל ביום הוי"ו אע"פ שבו נגמר כל המשכות דמדות העליונות אבל גם הגמר הזה היינו דוקא בבחי' ירידת והמשכת השפע מלמעלה למטה דוקא מאחר שהוא בחי' יסוד שנק' כנישו כו', ו[כ]אות הוי"ו שהולך ומתקצר למטה להתקבץ⁵⁴⁶ במקבלים כו'. וזהו ויהי ערב כו' יום הששי בה"א הידיע' שבו נגמר הכל בירידת השפע וזהו ויכולו השמים והארץ שנגמר[ה] וכלה מלאכתו כתי'⁵⁴⁷ מצד בחי' המשפיע, ואז מיד בכלות השפע מן המשפיע למקבל שהוא בחי' המל' ויכל אלקים כו' שעולה המל' בבחי' או"ח אל העצמות ממש (וגם מ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה כו' שזהו ביום הוי"ו בגמר המלאכה כולה שעולה בבחי' או"ח כנ"ל זהו בחי' עליי' דתענוג דמשפיע שהוא בגמר טוב מלאכתו דוקא ונק' או"ח דמשפיע, וז"ש ויכולו לשון רבים מכל המדות שכלולים ביום וי"ו, אבל בשבת הוא בחי' או"ח דמל' כמ"ש ויכל אלקים כו' ובזה יתורץ הכל וד"ל). ולפי שהמל' דשם אלקים עלה בבחי' או"ח בעצמ[ו]' ממש בבחי' שביתה ומנוחה לחיי כל העולמות דאבי"ע אז נמשך מקור הברכה בשבת לכל הימים כמ"ש וישבות ויברך כו' ויקדש אותו בבחי' קדש העליון דפנימי' הכתר שבחכמה כו'. וזהו שארז"ל ברכו במן וקדשו במן⁵⁴⁸ שהברכה במן על כל הוי"ו ימים הי' בשבת, וגם שעולה הכל בבחי' או"ח⁵⁴⁹ במה שלא ירד המן בשבת זהו מפני קדוש[ה] דשבת (וכמ"ש⁵⁵⁰ נכון כסאך מאז⁵⁵¹ כנ"ל וד"ל (וגם בתחלת ההשתל' דוימ"ב הראשונים שלא הי' תחלה העלאה דאו"ח דשבת בבחי' שביתה ומנוחה כו', עכ"ז נמשך מקור הברכה בוימ"ב, כי גם אז הי' בחי' העלאה דאו"ח ממה שעתיד להיות כמאמר במי נמלך בנשמתן של⁵⁵² צדיקים⁵⁵³, רכא, בדהיינו שבחי' סוף מעשה דנשמות הצדיקים בעוה"ז בכל וא"ש עד יום הוי"ו עלה במ"ת⁵⁵⁴ טרם שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו', והצדיק הוא בחי' יסוד [שנק' יסוד] עולם, וע"כ עלה בחי' סוף מעשה דצדיקים בבחי' או"ח דמל' לעורר מח' ורצון הקדום דמל' דא"ס כמ"ש בריש הורמנא דמלכא⁵⁵⁵ כו', וזהו שא' במי נמלך אם יהי' לו רצון למל' כו' [ב]נשמתן של צדיקים שהן בחי' משפיעי' למל' כמו מיום הוי"ו לשבת וכמו"כ מאלף הוי"ו לאלף הז' דעוה"ב כמשי"ת וד"ל.

והנה ע"ד כל הנ"ל בטעם ענין ההכנה דיום הוי"ו לשבת יובן ג"כ בכללות הוא"ש דהוי עלמא דאלף הוי"ו והוא בחי' יום הוי"ו⁵⁵⁶ בכלל מכין לשבת שהוא אלף הז' שנק' יום שכולו שבת בחי' מנוחה לחה"ע⁵⁵⁷ בעצמות א"ס ממש. וביאור הענין הנה ידוע דיום הא' שהוא מאמר יהי אור כו' זהו אלף שנה דבחי' החסד דאצי' שהי' אריכות ימים לבנ"א וגם דור אנוש שהי' עוע"ז⁵⁵⁸ היו ניזוני' בחסדו⁵⁵⁹ כו', ואלף הב' מבחי' אור הגבו' דאצי' והי' המבול⁵⁶⁰ וההפלגה⁵⁶¹ כו', ואלף הג' בבחי' הת"ת הי' יצ"מ לישראל שהן בחי' הת"ת⁵⁶² כמ"ש ישראל אשר [oldpage_שכא] בך אתפאר⁵⁶³ ו[הי'] מ"ת שהוא בחי' הת"ת⁵⁶⁴ כמ"ש אש⁵⁶⁵ מימינו אש⁵⁶⁶ כו' כידוע, ואלף הד' בחי' נצח שהוא ענף החסד⁵⁶⁷ ממש כמ"ש נעימות בימינך נצח⁵⁶⁸, ע"כ הי' רובו חסד כמו בנין בית ראשון⁵⁶⁹ וב"ש ורוב טובה וברכה לישראל אך בסופו הי' חורבן ב"ש וקצת צרות⁵⁷⁰, ואלף הה' בחי' הוד ענף הגבורה⁵⁷¹ רובו דיני' וגבורות, ע"כ הי' בו רוב צרות ועיקר שעבוד הגלות וכמו גזירות תתנ"ו⁵⁷² וכה"ג, עד זמן של["ג ל]אלף הוי"ו שבטלו הגירושי' והשמדות⁵⁷³ כו', ואלף הו' בחי' יסוד שכלול מחו"ג⁵⁷⁴ וכל המדות כנ"ל ביום הו' בכל שבוע, וזמן ההכנה ליום השבת ביום וי"ו דוקא כנ"ל וכמ"ש והי' ביום הו' והכינו כו' שהוא לחם משנה דמן, וכך הוא באלף הוי"ו (מחצי היום ולמטה שהוא בשנת ת"ר⁵⁷⁵ שזהו [כ]שעה א' אחר חצי היום וי"ו⁵⁷⁶ בפרט כו') שכל התומ"צ שעושים כנס"י וצדיקי' שיהיו בימוהמ"ש עד כלות האלף הוי"ו הכל בבחי' הכנה ליום הז' שהוא אלף הז' דעוה"ב שאז בחי' רכא, גמנוחה לחיי העולמי' כמו ההכנה מע"ש לשבת הנ"ל, שזהו מצד בחי' כלות השפע דוי"ו ימי' שהן וי"ו מדות דחג"ת כו' שעי"ז עולה המל' בשבת בבחי' או"ח עד רום המעלות ממש כמ"ש ויכולו כו' ויכל אלקים כנ"ל. כך הוא בכללות ענין [כל] ו"א שנים שנגמרים באלף הוי"ו בימוהמ"ש שנק' צדיקים יסודי⁵⁷⁷ עולם בכללות וכל הצדיקי' שעמו בכללות נש"י בכל מעשיהם הן בחי' משפיעי' במל' שנק' שכינה⁵⁷⁸, כמ"ש ועמך כולם צדיקים⁵⁷⁹ משפיעי' בתו"מ למל' ע"כ לעולם ירשו ארץ שהוא ארץ החיים דעוה"ב באלף הז' שאז הוא בחי' עליי' המל' בכלל שהוא עוה"ב, שאז בחי' עליות העולמות בעילוי אחר עילוי עד שעשועי המלך בעצמו שאין עוד למעלה הימנו שנק' מנוחה לחיי העולמים בבחי' מנוחה העצמי', דהיינו לכל חיי העולמי' דאבי"ע בכללות דוימ"ב דאצי' בכל וא"ש דהוי עלמא בהשתלשלו' דקו"ח כו' יהי' עליי' לכולם ביום שכולו שבת באלף הז' דעוה"ב בבחי' עצמיות השעשועי' שנק' עדן העצמי' שאין עלי' אחרי' עוד ע"כ נק' מנוחה לח"ע כו', כמו שבכל שבת הוא בחי' עליי' המל' שמעלה לכל הימים דחול בבחי' או"ח אל העצמות ממש כנ"ל, כך יהי' בחי' עליי' הכללי' דמל' ביום שכולו שבת להעלות לכל וא"ש כו', ובכל שבת יש מיום שכולו שבת דעוה"ב כידוע וד"ל (וכל ג' טעמי' הנ"ל ביתרון מעלה דיום הוי"ו על שאר הימים יובן ג"כ בדרך כללו' באלף הוי"ו שהוא יום הוי"ו בכלל שהוא גמר השפע הכללי' דכל וא"ש, כמו בכלות יום וי"ו בכל שבוע שעולה בתענוג העצמו' ממש שלמעלה מבחי' תחלת העונג ורצה"פ כו' וע"כ יש בו כח ההכנה לשבת הכללי, ולבד טעם הד' שהוא בחי' עיקר המשפיע למל' שהוא בחי' יסוד כנ"ל בדרך ירידה דוקא למקבל כנ"ל. וזהו ענין המצות שיהי' בתכלית השלימות בימוהמ"ש בכללות נש"י שנק' צדיקי' בחי' משפיע[ים] למל' שעי"ז ירשו ארץ החיים דעוה"ב שנק' ארץ חפץ כמ"ש והארץ אזכור⁵⁸⁰ כו'. ואמנם בזאת יתרון המעלה באלף הז' דעוה"ב שיהי' בחי' עליית המל' למעלה [ממקור] הוימ"ב דוא"ש עד שהם יקבלו מקור הברכה מבחי' המל' דאו"כ⁵⁸¹ עצמו שנק' ברכת ה' היא תעשיר כו', והוא מ"ש ויברך אלקי' ויקדש אותו בבחי' קדושה העצמי' ממש שזהו ביום שכולו שבת דעוה"ב שאז תכלית העילוי שאין עוד עלי' למעלה מזה כנ"ל (ומ"ש⁵⁸² ז"ל דת"ח אין רכא, דלהם מנוחה אפי' בעוה"ב כו' זהו לאחר העוה"ב כמו ענין מיכאל מקריב נשמות⁵⁸³ ע"ג המזבח דאצי' לאשתאבא בגופא דמלכא⁵⁸⁴ ממש שזהו נשמות שעלו [מ]געה"ע דבריאה. כך נשמות דעוה"ב שאינו רק כמו געה"ע דעכשיו, כידוע ומבואר במ"א דתחה"מ שלפני עוה"ב הוא בחי' ממוצע⁵⁸⁵ בין ימוהמ"ש (שהוא כמו געה"ת דעכשיו) לעוה"ב כמו נה"ד שטובלים בו [ה]נשמות⁵⁸⁶ בעלותם מגעה"ת לגעה"ע, וכך תחה"מ הוא בחי' טהרה מטלא דנטיף⁵⁸⁷ כו' שיבאו בבחי' ביטול ממהות הראשון כו' והוא בחי' ביטול לגופי' כמו ביטול לנשמות ב[נ]ה"ד כו' וד"ל. וכמו"כ יהי' עלי' הב' מעוה"ב למעלה יותר בעצמו' השעשועי' שז"ש ת"ח אין להם מנוחה כו' כמו עליי' הנשמות במזבח כו', וזהו שא' שיתא אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב בבחי' ביטול המציאות דקאי בעוה"ב מטעם זה כמ"ש במ"א (ע"פ ובבואה לפני המלך⁵⁸⁸ וד"ל).