שנז

למעלה, דבשלמא למטה באדם העושה מלאכה שבונה בנין או עושה כלי שהמלאכה הוא עמל ויגיעה אצלו מצד שהנפש שלו הוא רוחני' ויורד ומתלבש בדבר גשמי שאינו מערכו כלל לכן העבודה היא יגיעה גדולה גם לגבי הנפש שהיא רוחני, וכ"ש לגבי גוף הגשמי העובד ועושה כו', לכן אחרי גמר העשי' שמתעלה החיות המלובש במעשה המלאכה לעצמי' הנפש נחשב זה למנוחה אצלו, משא"כ למעלה שבמאמר ברא הכל²⁹ ולא שייך בו ענין היגיעה וכדכתי' לא ייעף ולא ייגע³⁰ כו' וכמארז"ל לא בעמל ולא ביגיעה ברא³¹ הקב"ה את עולמו כ"א במאמר כו', וא"כ לכאו' אינו שייך ענין מנוחה אצלו מן היגיעה כו', אך באמת אין הכוונה בתי' שבת וינפש³² או וינח ענין המנוחה כפשוטו דוקא רק העלי' מן הירידה הוא קורא בש' שביתה ומנוחה להיות שהוא ע"ד העלי' מן הירידה באדה"ת שהוא מנוחה באמת לכן קורא למעלה ג"כ ענין העלי' מן הירידה ג"כ בש' שביתה ומנוחה (הגם שלמעלה לא שייך ענין המנוחה כלל, מאחר שלא נתייגע כו').

ב) וביאור ענין העלי' למעלה, הנה כתי' בדבר הוי' שמים נעשו³³ שנמצא ששרשי מקור העולמות הוא מבחי' לבוש הדיבור* שדבורו של הקב"ה חשיב מעשה³⁴, והוא ע"ד כמו³⁴ באדה"ת שלבושי הדיבור והמעשה נק' לבושי' חיצוני' ע"ש שהם נמשכים לחוץ מן הנפש בבחי' נפרד, כי ע"י המעשה בשעה שעושה מתלבש חיות הנפש במעשה הבנין או הכלי ואח"כ הם נפרדים מאדם העושה נמצא שגם הארת החיות שנתלבשה בהם נבדל ונפרד מן האדם (כידוע שבמעשה שאדם עושה נמשך חיות מעט מזעיר מכח אל הפועל³⁵, והראי' מהרה"מ נ"ע שהכיר בכלי³⁶ שמי שעשה אותה הי' סומא בעין א'³⁷ כו'), וכן הדיבור יורד ג"כ בבחי' נפרד מן האדם כי הבל הדבור יוצא לחוץ, משא"כ לבוש המח' באדם מתאחד בעצמי' הנפש ואינו נבדל ממנה לכן אינה מתגלית כלל לזולתו מצד שאינה נמשכת בבחי' נפרד כו', ועד"ז יובן למעלה שהמשכת התהוות עולמות הנבראים מאין להיות נראים ליש הוא ע"י דיבור עליון שפועל התגלות השפע לחוץ והיינו שיהי' נראה בבחי' יש ושיסתירו על כח אלקי השופע בהם, והמשכתם הוא למטה עד שמתלבשים בעשי' גשמי', וכח זה נק' בחי' מעשה למעלה כה"פ בנפעל כו' משא"כ מח' עליונה הוא