קעד
לאין כמ"ש כגוונא33 דאינון כו' אוף הכי אתיחדת לתתא בכורסייא ברזא דאחד כו' וה"ז בהיפך בחי' יח"ע שהוא בחי' ביטול והתכללות אמיתי בעצמות המאציל כמו שהוא טרם היותו בחי' ממלא כו' ובבחי' יחו"ת הרי נעשה עכ"פ בחי' יש מאין רק שהוא בטל ונכלל באין ועולה מן הפירוד אל היחוד האלקי כו'. וכמו"כ בנפש האלקי' בבחי' יחו"ת הוא להיות ביטול היש לאכפיי' כו' דהיינו שלא להיות נפרד מאלקו' ע"י הרע כמו עוצם עיניו מראות ברע וכל עניני שמירת המחשבות והרהורים רעים אשר לא לה' המה כמ"ש לא34 תתורו כו', ובמעשה סור מרע בל"ת וכל איסורי דרבנן וכה"ג הכל הוא בחי' ביטול היש בטל35 רצונך מפני רצונו כו' כמו אל36 יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי אבל אבי שבשמים כו'. וזהו בע"כ37 אתה חי שהוא חי בבחי' יש נפרד כדי להיות בחי' ביטול היש כו' וזהו היפך בחי' מס"נ ביח"ע הנ"ל שלא יחפוץ בחיי הגוף כלל כמו כלה שארי כו'. וזהו בחי' רצוא ושוב כמ"ש אם38 רץ לבך ביחו"ע שוב בבחי' יחו"ת להיות בע"כ אתה חי בבחי' ביטול היש כו'. וזהו שאמר אם38 ישים אליו לבו, אליו39 ולא למדותיו בחי' סובב וממלא רק אליו לבדו כמ"ש מי לי בשמים וכו' כנ"ל שזהו בבחי' יחו"ע ואח"כ רוחו ונשמתו אליו יאסף בבחי' יחו"ת להיות בחי' המשכת אא"ס בעולמות מאין ליש בחי' וי"ו דקדוש הנ"ל והוא ענין בשכמל"ו להיות הוי' צבאות כנ"ל וד"ל. וזהו ענין ב' ידים הנ"ל יד ימין בחי' רב חסד וימינו תחבקני הוא בבחי' יח"ע שהוא בחי' היחוד והדיבוק בתכלית הדביקות באח"פ ממש דוקא כמ"ש כלה שארי ולבבי וכנ"ל, ועי"ז מלמעלה למטה וימינו תחבקיני בחיבוק דוקא שהוא בבחי' מקיף כאדם שחובק את חבירו שלא יזוז ממנו כלל דהיינו שא"א להיות בבחי' נפרד ויש כלל, משא"כ בבחי' יחו"ת שנעשה בבחי' יש נפרד רק שהיש בטל לאין כו' הרי זה בחי' יד שמאל שהוא בחי' דין שמאל דוחה בבחי' הגבורות דוקא שהרי כל בחי' ביטול היש נפרד לאין האלקי א"א כ"א ע"י בחי' הגבורות כמו שאמרו שירגיז40 אדם כו' לדחות את הרע מפני שצריך להתגבר על בחי' המנגד לה' כמו בראותו גשמי' העולם בבחי' יש נפרד וכן כל עניני תענוגי עוה"ז צריך לדחותם בבחי' שמאל דוחה בהיותו מתבונן עליהם שהן הוין ונפסדים כו' ומכש"כ רע גמור כמו עוצם עיניו כו', שכל דחי' ודחי' שדוחה בלבו את הרע וגם במח' ומעשה הכל הוא ע"י בחי' גבורות דוקא וזהו בחי' יד שמאל, וגם
הערות
- 33. כגוונא דאינון כו' : ע"פ זח"ב קלה, א.
- 34. לא תתורו : שלח טו, לט.
- 35. בטל רצונך : אבות פ"ב מ"ד.
- 36. אל יאמר אדם אי אפשי : ראה תו"כ ס"פ קדושים.
- 37. בע"כ אתה חי : אבות ספ"ד. וראה תניא ספ"נ.
- 38. אם רץ לבך : ס' יצירה פ"א מ"ח. ת"ז בהקדמה ז, א.
- 38. אם ישים אליו לבו : איוב לד, יד.
- 39. אליו ולא למדותיו : ראה פרדס של"ב (שער הכוונה) פ"ב בשם ספרי. אילמה רבתי מעין א' תמר א'. ס' חרדים המצוה העיקרית רפ"ה. ובהמ"מ בס' מאמרי אדהאמ"צ שמות ע' תרד.
- 40. שירגיז אדם : ברכות ה, א. וראה גם תניא פכ"ט. לקו"ת שלח מא, א. דרך חיים לאדהאמ"צ קא, ב ואילך. תו"ח בשלח רכו, ב ואילך (ובהוצאה הקודמת של תו"ח הוא בדף שכח, ב ואילך).
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
תניא, ליקוטי אמרים נ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – הֵן מִסִּטְרָא דְיַמִּינָא וּבְחִינַת ״כֹּהֵן אִישׁ חֶסֶד״, וְנִקְרָאוֹת ״כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים״, מִלְּשׁוֹן ״נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ״.
אַךְ יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת אַהֲבָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, כְּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף, וְהִיא אַהֲבָה כְּ״רִשְׁפֵּי אֵשׁ״ – מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת דְּבִינָה עִילָּאָה.
דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב – תִּתְלַהֵט וְתִתְלַהֵב הַנֶּפֶשׁ לִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא, כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת עַזָּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וְלִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְהָעֵצִים שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶן, וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת יְסוֹד הָאֵשׁ אֱלֹהִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמִזֶּה בָּאָה לִידֵי צִמָּאוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי״, וְאַחַר כָּךְ לִבְחִינַת ״חוֹלַת אַהֲבָה״, וְאַחַר כָּךְ בָּאָה לִידֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי״.
וְהִנֵּה, מִכָּאן יָצָא שׁוֹרֶשׁ הַלְוִיִּם לְמַטָּה [וְלֶעָתִיד שֶׁהָעוֹלָם יִתְעַלֶּה – יִהְיוּ הֵם הַכֹּהֲנִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם״ שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁל עַכְשָׁיו יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֶעָתִיד], וַעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם הָיְתָה לְהָרִים קוֹל רִינָּה וְתוֹדָה, בְּשִׁירָה וְזִמְרָה, בְּנִיגּוּן וּנְעִימָה, בִּבְחִינַת ״רָצוֹא וָשׁוֹב״, שֶׁהִיא בְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ כְּשַׁלְהֶבֶת הַיּוֹצֵא מִן הַבָּזָק, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [פֶּרֶק בּ׳ דַּחֲגִיגָה].
וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָן זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, רַק כָּל אִישׁ נִלְבָּב וְנָבוֹן, הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר וּמַעֲמִיק לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּתְבוּנָתוֹ בַּה׳ – יִמְצָא טוֹב וְאוֹר הַגָּנוּז בְּנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ [יֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳ וְיֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳], אַחֲרֵי קְדִימַת יִרְאַת חֵטְא, לִהְיוֹת סוּר מֵרָע בְּתַכְלִית שֶׁלֹּא לִהְיוֹת ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״ כוּ׳ חַס וְשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה, סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ, הִיא בִּבְחִינַת ״שׁוֹב״ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד״, פֵּירוּשׁ ״וְאִם רָץ לִבְּךָ״ – הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֲזַי, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״ בַּגּוּף הַזֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים, לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: ״לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעְלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״לְכָה דוֹדִי וְכוּ׳״. וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ וכוּ׳״, וְאֶלָּא אֵיךְ יִהְיֶה רְצוֹנוֹ? וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת עַל מִשְׁנָה זוֹ – ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״, בְּעֶזְרַת חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

