והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה

קטו, גב"ה תורות מה ששמעתי אדמו"ר שליט"א פ"ק ליבאוויץ

בחג הפסח תקפ"ה לפ"ק

[oldpage_קמב] והי' כי יביאך¹ אל ארץ² כו' ז' ימים תאכל מצות³ כו' עד מצות יאכל⁴ כו', להבין שרש ענין פסח ומצה⁵, הנה ידוע בס' הקבלה בשרש ענין המצה שהוא בחי' קטנות דאבא⁶, וי"ל דאם הכוונה בבחי'⁷ קטנות זו דאור אבא הוא בחי' נה"י שלו הרי זהו כמו בחי' נה"י דאבא שמלובשים באימא שזהו ענין המועדים שנק' מקראי קדש⁸ וה"ז ג"כ ענין יו"ט דפסח וא"כ מהו ענין המצה. אלא הענין הוא דבחי' קטנות זו היא למטה גם מנה"י שהרי אומרים ה"א לחמ"א עני"א ד"י⁹ בחי' נקו' תח"י כו', אך יש בו יתרון מעלה הרבה שמלובש בזה מעצמות ומהות דאור אבא קטו, דמבחי' ג"ר שבו שאינו מלובש באור אימא כלל [וכלל]. וביאור הענין, הנה ידוע בכללות ענין ההפרש בין מוחין דאבא למוחי' דאימא¹⁰ שזהו בחי' רו"ש שהמה ב' הפכים כאש ומים ממש, שההתפעלו' ברשפי אש [התשוקה] הנולד בלב מבינה שנק' אימא¹¹ שהיא ההרגשה¹² והקליטה במוח בינה בהסבר הדבר הוא בחי' רצוא וצריך שיהי' בחי' ביטול התשוקה וביטול ההשגה בתחלה כענין מה פשפשת¹³ כו', אז יומשך בחי' אור אבא שהוא [בחי'] ראיית השכל שהוא למעלה הרבה מן ההשגה והבנה כידוע בענין אינו דומה שמיעה לראי'¹⁴ כו', כי כשרוא[ה] פני המלך מתבטל בביטול עצמי שלמעלה מן השגה וטעם לגמרי והוא בחי' שוב כמאמר אם רץ לבך שוב¹⁵ כו', שאחר הרצוא ע"י [ה]השגה שוב [ב]בחי' ביטול דראי' דחכ', והוא ענין תשו"ע תשוב ה'¹⁶ דבחי' רצוא דבינה ליכלל באור אבא בבחי' שוב שזהו היפוך בחי' הרצוא עצמו לבחי' שוב דהיינו שתשוב רשפי אש התשוקה שבלב ומוח בינה להיות בבחי' ביטול דחכ' כו', ובזה נתקן בחי' גבורות דאימא ונמתקו בחסדים דאבא ויוכל לבא בה השפעת אור אבא (עד"מ [ב]תשוקת הנוק' לגבי דכורא קודם היחוד וכאשר מקבלת השפע אתבסמת נוק'¹⁷ ונופל התשוקה¹⁸ (וגם בשעה שצריך המקבל לקבל השפע מוכרח שיעצור בעצמו רשפי אש התשוקה כי אם יהי' בהתגברות תשוקתו¹⁹ ברשפי אש ביותר לא יוכל להתקבל בו השפע של המשפיע), וז"ש ההופכי הצור אגם מים²⁰ כו' דמ"ן דנוק' שהי' בבחי' גבו' דאש נהפך למי החסדי' כו'. אבל אם אין תיקון ומיתוק הגבו' דאש דרצוא להתהפך לשוב אלא הי' הכל בבחי' רצוא הי'²¹ מסתעף מזה ב' דברים א' שאין האור השפע דחסדי' דנה"י דאבא מתקבל בבינה כלל, וממילא יסתעף שיסתלק אור התפעלות ההשגה דבינה לבא²² הנ"ל ויפול הנופל בבחי' גבורות קשות דאש זרה היפוך המנגד לגבו' דקדושה (והיינו פר"ש חגיכ"ם²³ שהחג הוא התלהבות²⁴ השמחה [ב]רצוא דהשגה דבינה וכשאין נמתקין קטז, אבבחי' השוב דביטול [ד]אבא נמשך יניקה²⁵ לחיצונים כמ"ש במ"א) (וכן אנו רואים בחוש בכל מי שטעם טעם בעבודת ה' במוח ולב ברשפי אש התשוקה שנק' שלהבת י"ה²⁶ ממש שאם לא יבא לכלל ביטול דבחי' שוב בשפלות עצמו עד שיבוטל התלהבות שלו כמו וירא העם וינועו²⁷ כו', אזי יפול מיד בגסות והגבהת הלב ובהמשכת חום תאוות רעות כו' וד"ל). וכמו"כ מן המשפיע אל המקבל צ"ל בבחי' קרירות וביטול היפוך התפעלו' רשפי אש, כמו שאנו רואים בכל משפיע שכל או מוסר לתלמיד שכאשר ידבר בהתפעלות רשפי אש בקול רם לא יוכל להתקבל לנכון רק כשמדבר בנחת [דוקא] כמ"ש חכ"ם באחו"ר ישבחנ"ה²⁸ בבחי' אחוריים²⁹ יבא למקבל בבחי' תיקון ושלימות הקבלה, וכן אמר דברי חכמים בנחת נשמעים³⁰ בנחת דוקא נשמעים ומתקבל[ים] למקבל. ואע"פ שדברים היוצאים מן הלב³¹ דוקא נכנסים בלב המקבל, היינו להיות התפעלות הלב אבל להתקבל במוח בינה דבר חכ' דוקא בנחת נשמעים, וגם מוסר ברך יקבל יותר מבקשה ולפעמים בקשה יותר כדי לעשות בו כלי כו' (ובמ"ת שהי' בו קולות וברקים³², זה הי' לעשות בהם בחי' הביטול להיות כלי קיבול). והנה כ"ז הוא בחי' נה"י דאבא שנמשך בבחי' יחוד דאו"א שהוא בכל יו"ט שאין ההשפעה רק מבחי' נה"י דאבא בשביל מוחין דאימא שנק' מקרא קדש שזהו ע"י ביטול הרצוא [ל]שוב כנ"ל, אבל ענין בחי' קטנות דאבא שהוא בחי' מצה הגם שבא בקטנות הרבה יותר, אבל זהו ממהו"ע דאבא כנ"ל.

והענין הוא כידוע שהמשל בזה הוא ממ"ש אין התינוק יודע לקרות³³ אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן דייקא, וידוע ענין מה שהתינוק יודע לקרות אבא כו' ידיעה זו אינה אצלו בדרך ידיע[ת] שכל וטעם כלל שהרי אינו משכיל ומבין בדעתו איך שהוא אביו בתולדה, וגם איך שזנו ומפרנסו ומלבישו כו' וכה"ג, רק שעכ"ז קוראו אבא בלא טעם ודעת כלל שממילא ומעצמו קוראו בל' זה מפני שהוא בא מצד טבע התולדה בעצם שלמעלה מן הטעם לגמרי, עד [ש]גם כשיגדל בשנים וקוראו אבא מצד השכל וטעם שמבין איך שהוא אביו בתולדה כו' אין זה עיקר בקריאה זאת רק טפל, כי העיקר הוא מצד עצם טבע הבן שנמשך אחר אביו ואמו המולידים אותו וע"כ שוה אצלו קריאה זו בקטנות[ו] כמו בגדלותו ממש להיות שקריאה זו בלשונו ה[י]א רק ההכרה והרגשה שמכיר ומרגיש בעצמו מטבעו³⁴ שהוא אביו כו' וע"כ הוא נמשך אחריו דוקא ולא לאחר זולתו שלא יקראנו קטז, באבא כו', כי כל דבר נמשך לשרשו³⁵ ומקורו דווקא מצד עצם הדבר כמו שהוא ממש ומה ש[י]שכיל ויבין בזה מצד הידיעה בשכל שהוא אביו המולידו אינו רק כמוסיף על עצם הדבר (שיבוטל כשלא ייטיב עמדו וכה"ג), אבל מה שהוא מצד העצם בלתי הרכבה בטעם ושכל לא יבוטל לעולם שכל עצם אינו משתנה³⁶ [כלל כידוע)]. ונמצא מה שהוא יודע ומכיר את אביו לקרות[ו] אבא ונמשך אחריו אע"פ שאינו רק בחי' קריאה בעלמא הרי בזה מלובש כל בחי' עצמ[ו]' השפע דאביו שיש בטבע התולדה שהולידו מכחו וראשית אונו³⁷ כו' שלמעלה הרבה מן השכל ו[ה]טעם שמשכיל ומבין בזה עצמו אחר שיגדל כו', רק שבא בהתלבשות והעלם ביותר בקריאה והמשכה שנמשך אחריו וקוראו אבא שהוא בבחי' הכרה בלבד, אבל בזה מלובש מעצם הדבר ממש כמו שהוא כח עצם התולדה שמעצמות אביו כו'. ואין זה כמו שפע שכל מרב לתלמיד וכעשיר לעני כו' וכה"ג, שנק' שפע דעילה לעלול שאינו בא מעצמות המשפיע רק ע"י צמצום עצמותו ממש כידוע שהוא בחי' נה"י שבו כו' [שאין העלאה דמקבל מגיע רק לחיצוני' שפע זו דמשפיע ולא לעצמות ומהות המשפיע כלל. משא"כ קריאה והמשכה זאת דתינוק לאביו ואמו שמלובש בזה מעצמות דאביו ואמו³⁸ ] דווקא אע"פ שאינו בא מצד השכל וטעם כלל ולא בהתפעלות הלב רק קריאה והכרה לבד וד"ל.

והנמשל מכ"ז יובן למשכיל בענין שרש המצה שנק' בחי' קטנות דאור אבא שהוא מה שאו' אבינו כו' וכמ"ש כי אתה אבינו³⁹ וכה"ג, וכמו שהי' [בישראל בהיותם] במצרים שלא הי' בהם [oldpage_קמג] רק בחי' ההכרה שהכירו את בוראם כי הוא אבינו כו' כתינוק שנמשך אחר אביו מפני ההכרה לבד ע"כ קוראו אבא ולא לזולתו וכמ"ש זכרתי לך חסד נעורייך⁴⁰ דוקא לכתך אחרי במדבר⁴¹ בלא טעם ושכל כלל ולכן נא'⁴² כי נער ישראל ואוהבהו⁴³ כו'. וכמו שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום [טעם] כו', כך הוא ענין המצה שאכלו אבותינו במצרים כמ"ש ה"א לחמ"א עני"א ד"י [אכל"ו] כו' עני מן הדעת⁴⁴ כמו שאין במצה שום טעם כלל כידוע. אך יש בזה דוקא התלבשות מעצמות כח התולדה דאב כנ"ל ולהכיר את בוראו לקרות אבא⁴⁶ מצד שהוא⁴⁵ שרש ומקור תולדות נש"י מפנימית אור אבא דאצי' כמ"ש כי אתה אבינו כו' וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם⁴⁷ כו' ואו' בני בכורי ישראל⁴⁸ [כו'], כמו הבן שנולד מטפה שבמוח האב⁴⁹ שהוא קטז, גמעצמותו ממש, וע"כ יש בטבע כ"א מישראל לימשך אחר ה' שהולידו מכחו וראשית אונו כנ"ל במשל שזהו⁵⁰ לקרותו⁵¹ אבא כו' בלי שום טעם והתבוננות בהשגה כלל מצד שהוא⁵² למעלה מכל אשר ישיג בהשגה והתבוננות איך שהוא ית' מקורא דכולא⁵³ כו', שאין זה מצד עצם אלקות רק בחי' אור השפעתו שבא בסדר השתלשלו' עו"ע דחו"ב ומדות⁵⁴ כו' שהוא רק מבחי' נה"י דאו"א [בזו"נ] כידוע בשרש ענין מע"ב. וזהו שהמצה נק' קטנות דאבא שיש בה בהעלם והתלבשות מעצמות ומהות דאבא שהוא בחי' ג"ר שבו כנ"ל וד"ל (וכל אשר יבא לבחי' השגה אלקית בגדלות המוחין אינו רק כמוסיף על העצם בבחי' הרכבה שיבוטל מאיזה סיבה אבל⁵⁵ העצם אינו משתנה כלל כנ"ל וד"ל).

וזהו הטעם שנק' המצה בזהר בשם מיכלא דמהימנותא⁵⁶ דוקא, כי הנה המצה אין בה טעם מורגש כלל וגם אינה באה בניפוח והגבהה כלל מצד שאין בה שאור המחמ[י]ץ כידוע. וכך הוא ענין האמונה שה[י]א בלא טעם ושכל [כלל] ובלא התפעלות מורגשת בלב כלל רק מצד האמונה [שהוא] כמו אומן [את] היונק⁵⁷, שהתינוק נמשך אחר האומ[נת] שלו בלא טו"ד כלל וכמ"ש במ"א בפי' אמונה מלשון אומן⁵⁸ וכמ"ש ויהי אומן את הדסה⁵⁹ כו'. וז"ש וארשתיך לי באמונה⁶⁰ שזה הי' ביצ"מ שיצאו בבחי' האמונה לבד כמ"ש ויאמן העם⁶¹ כו' שהי' בהם ירושה מאבותיהם⁶² והוא אברהם⁶³ אבינו ע"ה שהי' המאמין הראשון⁶⁴ כו'. וע"כ נק' המצה מיכלא דמהימנותא מאכל שזן ומפרנס לחזק כח האמונה שה[י]א כמו טבעי' בנפש כאו"א מישראל להתמשך אחר[י] ה' למעלה מן הטו"ד [ובלא] התפעלות הלב כלל כמצה זו שאין בה טעם ולא התנשאות והגבהה כלל וע"כ נק' לחם עוני כו'. וזהו ה"א לחמא עניא די אכלו כו' בחי' נקוד[ה] ת"י שה[י]א בחי' קטנות דנה"י דאבא שיש בה בהעלם מעצמות דאור אבא שלמעלה גם מהמשכות דאבא באימא מנה"י שבו כנ"ל, וא"כ המצה בשרשה למעלה ממוחין דאימא (וז"ש חכם מה הוא אומר⁶⁵ מה העדות והחוקים⁶⁶ כו' כמשי"ת). ולפ"ז הרי יובן שהמצה למעלה הוא בעצם כ"ח מ"ה דחכמה⁶⁷ [שלמעלה משפע דחכ'] בבינה מאין ליש שהוא רק בחי' רו"ש הנ"ל, דהנה מבואר למעלה בענין רו"ש שהרצוא במדות שבלב באה רק מצד השכל בהתפעלות במוח בינה וגם הוא [נ]תבטל לגבי בחי' הראי' דחכ' שהוא בחי' שוב כנ"ל, אמנם כ"ז אינו מגיע לבחי' העצמות ממש, משא"כ הבן בהגיעו אל אביו שנמשך אחריו מצד עצם התולדה קטז, דכנ"ל וכמו בחי' האמונה אעפ"י שאין בה התפעלות רצוא שמצד השגה האלקי' כלל ואין בזה התנשאות והגבהת הלב כלל עכ"ז נמשך בכל נפשו [ממ]ש מצד ההכרה בעצם כלל⁶⁸ כנ"ל. וזהו ענין המצה שאין בה טעם והגבהה כ[נ"]ל להיות[ה] למעלה הרבה מבחי' הטעם והשגה שהוא בחי' מוחין דאימא שהוא בחי'⁶⁹ הרצוא הנ"ל וד"ל.

(וגם למעלה מבחי' אין דחכמה שנמשך לבינה בדרך עו"ע ביו"ט וגם בשבת שהוא בחי' מוחין דאבא⁷⁰ עצמו שנק' קדש שאין כ"ז רק בחיצוני' שפע [הנמשך] מעצמות המאציל בדרך עו"ע, ולפי"ז הרי יש יתרון מעלה ליו"ט דפסח גם על [ה]שבת כידוע בטעם שנק' פסח מל' דילוג⁷¹ כמ"ש ופס"ח ה' ע"ל הפת"ח⁷² כמשי"ת), ולפי"ז הרי מובן עכ"פ שאין במצה מבחי' מוחין דאימא כלל רק מבחי' עצמות ומהות דאור אבא דוקא כנ"ל וד"ל. והנה מזה הטעם יובן מה שנאסר החמץ בפסח כמ"ש כל מחמצת⁷³ לא תאכלו⁷⁴ להיות שעיקר ענין יצ"מ הי' בבחי' האמונה שהיא ההכרה וההמשכה מצד העצם כנ"ל שהוא מבחי' המשכה דעצמות אור אבא מבלי העלאה דרצוא כלל, אדרבה בחי' העלאה דרצוא היא בחי' המנגד לביטול [זה] העצ[מי] דאמונה והכרה בלא טעם והתפעלות מורגשת רק כתינוק שקורא אבא כנ"ל, לפי שהתפעלות זו דרצוא הוא בחי' יש מי שמשיג ויש מי שמתפעל ועולה בבחי' העלאה למעלה שהוא ענין ההתנשאות והגבהה בגסות היפוך הביטול ושפלות דבחי' שוב דקטנות דאבא כנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יובן ג"כ ענין הטעם שנק' פסח ע"ש שפסח ה' על הפתח כו' שהוא ענין הדילוג הגדול מגבוה לנמוך כמו ענין מדלג על ההרים⁷⁵ כו' כידוע, דהנה כנס"י היו בזמן הגלות דמצרים בבחי' הקטנות מאד כתינוק הנולד באמו⁷⁶ שהי' בעיבור במעי אמו ראשו בין ברכיו⁷⁷ עיניו סתומים⁷⁸ כו' ומשנולד נפתחו עיניו כו' וכמ"ש ואראך מתבוססת בדמיך⁷⁹ כו', והוא ענין בחי' קטנות דאמונה פשוטה והכרה עצמי' הנ"ל, שלא הי' בהם כח להשיג השגות אלקות בבחי' מוחין דאימא ולהתפעל במדות שבלב שנק' רצוא שנמשך מחמת התבוננות כו', רק אמונה פשוטה והכרה עצמי' שבלא טו"ד. וע"כ לא הי' אפשר שיומשך בהם האור [ה]אלקי העליון בסדר ההשתלשלו' עו"ע כמו מחכ' לבינה ומדות כו' אחר שלא הי' בהם העלאה דבינה [ל]בא מצד קיז, אבחי' הקטנות שלהם, א[ך] אדרבה היא הנותנת שנמשך אליהם האור מבחי' מהו"ע א"ס ב"ה שבפנימי' ועצמות דאור אבא דאצי' מבלי שהקדים לזה העלאה דאור אימא כלל כפי סדר ההשתלשלו', אלא למעלה מסדר ההשתלשלות ירד ונמשך למטה מטה בהתלבשות והעלם בבחי' קטנות דאמונה והכרה זאת כתינוק שיודע לקרות אבא שאביו מחזיר לו⁸⁰ פניו אליו ממילא כו'. וזהו מדלג על ההרים שהן [oldpage_קמד] המדות⁸¹ ומוחין דאימא (וגם על מדות דחכמה [וכתר] שבחכ' כנ"ל) מצד שהוא למעלה מבחי' רצוא דבינה כו', ודילוג זה הי' מצד עצמות המשפיע ג"כ שלא ע"י העלאה מלמטה כלל, ולא עוד אלא שהי' [זה] בבחי' אור תגבורת התשוקה [ב]משפיע ברב חסד ואה"ר יתירה שע"כ הי' בדרך דילוג דוקא כאדם שרואה את בנו הקטן האהוב לו מאד שהוא מתבוסס בדמיו [ב]ארץ למטה באין משגיח עליו שמתעורר ברוב [עוז] חמלה רבה ויתירה לדלג על ההרים למטה מטה להצילו כו'. וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג⁸² על ההרים שהן הרים עליונים דהיינו מדות שבח"ע מפני שהוא מצד כח התעוררות העצמי' בכח ועוז גדול דחסד עליון שנק' דילוג כו'. ועוד הוא ענין הדילוג לבא למטה מטה בהתלבשות ובהעלם גדול בבחי' קטנות דמוחין שבכנס"י כמו שהי' אז בבחי' אמונה פשוטה לבד כו'. ונמצא הדילוג [הזה] הוא ב' ענינים, א' שדילוגו למעלה מעלה על ההרים כו' למעלה מן ההשתלשלו' דע"ס, והב' דילוגו למטה מטה ביותר, והכל א' וד"ל.

וזהו ענין המצה שמצוה לאכול בפסח דוקא כדי שיהי' לזכרון לדילוג זה ולהלבשה זאת דרב חסד עליון דעצמות המאציל כמו שהי' למעלה ממש, ובאמת ענין הפסח וענין המצה המה ב' דברים, ענין הפסח הוא [ענין] הדילוג והקפיצה מלמעלה מעלה על כל סדר ההשתלשלו' דע"ס כנ"ל שהוא ההמשכה מעצמות דאור אבא דוקא כנ"ל, והמצה הוא ענין הלבשה שלו שמתלבש בבחי' הקטנות המוחין ביותר שהיא האמונה וההכרה כתינוק המכיר לאביו שהוא לחם עוני [דמצה] הנ"ל שלמעלה⁸³ מן הדעת ושכל [כנ"ל]. אמנם עכ"ז הנה⁸⁴ שניהם ענין א' הוא משום דהא בהא תליא דוקא שכאשר באה ההתעוררות החזקה מצד עצמות עוז אה"ר שבחסד⁸⁵ העליון שהוא גורם הדילוג הנ"ל שנק' פסח ממילא בא לבחי' הלבשה זאת דקטנות דמצה שהוא המקום שירד לשם ולשם הוא מדלג ממקומו הגבוה וכמ"ש במ"א בענין מה שבשה"ש לא נז' להיכן מדלג רק או' מדלג על קיז, בההרים [מקפץ] כו' ובתו' מפרש⁸⁶ להיכן דילוגו כמ"ש ופסח ה' על הפתח שהוא בחי' המל'⁸⁷ שרש כנס"י⁸⁸ למטה לשכון ולדבוק בהם כו'. ונמצא דפסח ומצה שניהם ענין א' שהוא הדילוג מגבוה לנמוך רק שהפסח הוא הדילוג ממקומו והמצה הוא בחי' ירידתו והלבשתו למטה מטה כנ"ל וד"ל. וזהו שא' בהגדה מצה זו שאנו אוכלים כו' ע"ש שלא הספיק כו' עד שנגלה עליהם מלך כו' שזהו ענין ירידתו למטה בהתלבשות בבחי' הקטנות דאבא, ופסח זה⁸⁹ כו' ע"ש שפסח כו', וע"כ א' על מצות ומרורים יאכלוהו⁹⁰ שהוא המצה שצריך לאכול למצוה⁹¹ בליל א' דפסח דוקא משום דהא בהא תליא כנ"ל וד"ל (ובמ"א מבואר שב' מיני מצות היו⁹² א' שאכלו עם הפסח קודם חצות והב' מצה שלא הספיק להחמיץ כו' שהוא אחר חצות שלא שייך לפסח שאז עבר זמן אכילת פסח כידוע וא"כ אין מצה זו שאנו אוכלים ע"ש כו' שלא כו' שייך כלל לפסח דלא כדלעיל. אך בגוף הענין באמת הכל א' שהרי בחצות לילה דוקא עבר ה' לנגוף את מצרים ופסח ה' על הפתח כו' ואז נא' וישא העם את בצקו⁹³ טרם יחמץ כו' ויאפו את הבצק עוגות מצות⁹⁴ כו' וא"כ שפיר קאמר דפסח זה ע"ש שפסח [כ]ו' מצה זו כו' ע"ש שלא הספיק כו' שבשעה א' היו וד"ל).

והנה [ב]כל הנ"ל יובן ג"כ ענין מצות הספי' מיד אחר מצות המצה בליל א' דפסח מטעם הנ"ל, ותחלה י"ל מה שבחג השבועות אחר מצות הספי' נצטוינו בשתי הלחם דכתיב בה [כי] חמץ תאפינה⁹⁵ דוקא, והרי לפי המובן מכל הנ"ל בענין המצה מפני שהיא בבחי' הקטנות דנה"י דאבא נאסר החמץ שהוא בבחי' טעם מורגש דבינה ומדות כו', הלא גם שתי הלחם אינו רק בבחי' נו"ה דאבא⁹⁶ כמ"ש בס' הקבלה והוא ענין מ"ת שנמשך לכנס"י מבחי' נו"ה דח"ע והן ב' תו[רות]⁹⁷ שבכ[תב] ושבע"פ שזהו ג"כ בבחי' הקטנות כו'. אך הנה ידוע בשרש טעם ענין הספירה ז' שבועות דוקא שהן לנגד ז' מדות⁹⁸ דקליפה לתקנם ולחברם⁹⁹ לאהפכא חשוכא לנהורא¹⁰⁰ כו', והוא ענין עומר שעורים¹⁰¹ מאכל בהמה¹⁰² כו' שנהפכו למדות דקדושה שהן ז' פעמים ז' ש[ל]זה מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע[י]¹⁰³ כו', כי כל מדה וספירה כלולה מז' המדות כמו מדת החסד שהוא שבוע הא' כלולה מחו"ג ותנהי"מ שבחסד וכן מדת הגבורה בשבוע הב' כו', וע"כ א' ז' שבועות תספר לך¹⁰⁴ בכלל ומ"ט ימים [הן] בפרט עכ"ז¹⁰⁵ ובכל יום [ויום] מתברר מספי' ומד' זו דשבוע זו בפרט כידוע. וענין הבירור הוא לפי שידוע קיז, גשהי' השבירה בז"מ דס"ג¹⁰⁶ דתהו עד שנאחזים החיצונים ב[חיצוניו' ו]אחוריים דז"מ דקדושה כמו [אהבה] רעה שמסתעפת ומקבלת יניקה מחיצונים ופסולת דאהבה האלקי' דקדושה כענין אברהם אוהבי¹⁰⁷ כו' שיצא ממנו ישמעאל¹⁰⁸ תאו[ות]¹⁰⁹ רע[ות] שנמשך כמים בחי' חסד דקליפה¹¹⁰, וכמו"כ מפחד ויראה דיצחק דקדושה יצא ממנו עשו¹¹¹ בחי' פסולת וחיצוני' דגבו' דקדושה סוספיתא דדהבא¹¹² כו' שנק' גבו'¹¹³ דקליפה שהוא להב וחום [ו]אש זרה דתאוה רעה¹¹⁴ ורציחה¹¹⁵ שא' [עליו] על חרבך תחי'¹¹⁶ וכמא'¹¹⁷ רישא דעשו¹¹⁸ כו' כידוע, וכה"ג בכל המדות, ואין תיקון ובירור שלהם רק בז"מ דקדושה כ"מ¹¹⁹ שהן בשרשן בבחי' הגבו' עליונות דבחי' ס"ג דבינה כו' דאין מיתוק הרע אלא בשרש[ו]¹²⁰ דוקא כידוע. וז"ש והניף את העומר לרצונכם¹²¹ דוקא כמ"ש במ"א שהוא ענין [התהפכות] הז"מ רעות מן הקצה אל הקצה דוקא ולא לאכפייא לבד כו' וכמים המרים שנהפכו למתיקות מצד עצמן כו' (כענין דם נעכר ונעשה חלב¹²² כמ"ש במ"א באריכות), ולזאת אין ההתהפכות שלהם רק בבחי' התפעלות רשפי אש התשוקה בבחי' רצוא דרץ לבך הנ"ל שהוא בחי' רשפי אש התשוקה האלקי' שנק' שלהבת י"ה¹²³ דוקא שבא מחמת התפעלות ההשגה [ה]אלקי' דוקא עד שיתגבר¹²⁴ ביותר בבחי' כלות הנפש במורגש בלב בשר דוקא כמו כלה שארי ולבבי¹²⁵ כו' לבי ובשרי ירננו¹²⁶ וכה"ג שבזה דוקא מתברר ומתהפך החום הטבעי הרע שבלב מן הקצה כו' כידוע ומבואר במ"א. ואין זה רק ע"י עוצם [ה]התפעלות בהתבוננות בשמחה בבחי' רצוא לעלות ולידבק בה' א[חד] ואין זר אתו כו' כענין מי לי בשמים¹²⁷ כו' והוא ענין אם הבנים דבינה¹²⁸ מקור התהוות [ה]ז"מ דקדושה [oldpage_קמה] אוי"ר כו' שהוא¹²⁹ ענין נש"ב כמ"ש בזהר ע"פ נודע בשערים¹³⁰ כו' באינון תרעין עילאין¹³¹ דבינה [ב]כל חד וחד לפום שיעורא דילי' בכל[י] השגתו שמשער בלבי' דוקא. וזהו עיקר ענין מ"ט ימים דספירה וחג השבועות שער החמשים¹³² כו', וזהו שאו' היום יום א'¹³³ כו' בחי' חסד שבחסד שנמשך מבינה עילאה להפוך ולברר לחסד דק"נ כו' שהוא בכלל בחי' המשכת מוחי' דאימא בז"מ דקדושה שבזאת ניתקנו הז"מ רע[ות] דק"נ מחשך לאור כידוע וד"ל.

קיז, דוהנה באמת י"ל למה מתחיל מנין הימים דימי הספירה בליל ב' דפסח ולא בליל א' דפסח שאז יצאו ממצרים שהן נש"ט דקליפה כידוע, אך הענין הוא כי בליל א' דפסח שיצאו ממצרים בבחי' הקטנות בתכלית שהוא בחי' האמונה והכרה לבד כנ"ל ואעפ"י שיש בזה בהעלם מבחי' עצמות אור אבא כו', אבל הוא בא בהלבשה בבחי' הקטנות מאד וע"כ לא הי' בהם אז כח להפוך הזמ"ר דק"נ עדיין כי לא הי' בהם כח התפעלות השמחה בהתבוננות בגדולת ה' בבחי' רץ לבך כו' כנ"ל, אך מיד אחר שאכלו המצה שנק' מיכלא דמהימנותא כנ"ל שנתחזק בנפשם כח האמונה הפשוטה והכרה עצמי' הנ"ל לפי שהי' בזה הלבשת עצמ[ו]' אור אבא כנ"ל, ע"כ ציוה מיד להתחיל לספור ז' שבועות¹³⁴ בליל הב' כדי שיוכל להיות עי"ז גילוי דעצמות אור אבא במ"ת שנק' בחי' גדלות המוחין דאבא, והוא ע"י שספרו ז' שבועות מקודם ע"כ יכלו לקבל מבחי' [גדלות] המוחין דאור עצמות אבא ובלא מצות הספירה לא הי' בא גילוי אור עצמות החכ' במ"ת, וגם לא היו יכולים לקבל כלל. ואם לא מצות המצה ביום א' דפסח לא הי' מועיל מצות הספירה ז' שבועות לענין מ"ת בחג השבועות, ושניהם כא' דוקא מצה ואח"כ ספירה הוא שגרם גילוי אור העצמ[ו]' להתקבל בכנס"י במ"ת, וכך נקבע לדורות סדר הזה דוקא מצה ואח"כ ספירה ואח"כ מ"ת דהא בהא תליא דוקא וד"ל.

ולהבין ביאור הדברים הנה מבואר למעלה בבחי' רו"ש שצריך להיות בחי' ביטול התפעלות דרצוא בהתלהבות התשוקה להיות חוזר ושב למטה כמ"ש אם רץ לבך שוב לאחד¹³⁴ כו', והיינו מפני תגבורת כח הביטול העצמי דחכ' שהוא בבחי' אין ממש כמו עד"מ כשרואה את¹³⁵ המלך שמתבטל כל עצמותו בביטול שלמעלה מן הטעם. ונמצא מה שנתפעל מצד הטעם והשגה נתבטל לגמרי, ובעבודה הנ"ל¹³⁶ הוא מה שכל התפעלות המורגשת בהשגה יבא [ל]בחי' ביטול לגמרי כאשר בא לידי¹³⁷ ראי' עין השכל דחכמה כענין מה פשפשת כו', ונק' ביטול היש כו'¹³⁸ דהשגה לאין דחכמה שעי"ז נמשך גילוי אין ומ"ה העצמי דחכמה, וזהו דוקא אחר שבאה ההשגה בהתרחבות ההסבר ונתבטל להיות רק בבחי' תמצית ההשגה [ה]נק' עומק המושג, קיח, אוג"ז נעשה רק בחי' כלי לקבל גילוי אור דחכמה שהוא בחי' ראי' דחכמה כשרואה את¹³⁹ פני המלך כו', וכל מה¹⁴⁰ שההשגה [היא] ברוחב יותר ובאה לביטול לאין שהוא היפוך הרצוא כנ"ל יותר יומשך שפע אור החכ' שהוא ביטול העצמי מאין העצמי לבינה (כעמוד שבג"ע¹⁴¹ שמתבטלים מהשגתם הראשונה, יבואו להשתחוות לפני ה'¹⁴² בבחי' ביטול העצמי דראי' דחכ' וכמו יראה כל זכורך¹⁴³ כו'). וכל שאין ההשגה ברוחב כ"כ אין ביטולה גורם ירידת אור גילוי החכמה כ"כ (כמשל תלמיד שהוא חכם גדול ביותר, יותר [י]בוטל מרוחב השגתו בקבלתו מרבו לקבל שפע רב יותר וכמ"ש יהיב חכ' לחכימין¹⁴⁴ דוקא וכן בכל חכם לב דוקא נתתי חכ'¹⁴⁵ שהוא ביטול היש ביותר גורם ירידת אין דח"ע יותר). ונמצא מה שכל[י] יסוד דבינה נעשה רחב יותר לקבל מאין דחכמה הוא רק לפ"ע הביטול ועלי' דרוחב ההשגה מיש לאין יותר, והוא ענין יחוד דנה"י דאבא בנה"י דאימא אחר עלי' מוחין דאימא כו' שנמשך השפע מחכ' לבינה [בגילוי] בלתי העלם וצמצום כלל וכמ"ש במ"א בענין הבן בחכמה וחכ"ם בבינה¹⁴⁶ [דהיינו] ע"ב דס"ג [ד]בינה בביטול[ה] לקבל מיסוד אבא [כו' ו]הוא שער הנו"ן בינה שבו יחוד או"א בפנימיות שהוא במ"ת דוקא (ועד"ז יש יחוד או"א בחיצוניות לצורך שפע העולמות כמו בשבת שביטול היש לאין דחכמה בליל שבת גורם ירידת האין דחכ' בבינה כו'). והיינו מ"ש דאו"א זיווגייהו תדיר¹⁴⁷ [שהוא] לצורך העולמות ע"י המשכת אין דחכ' בבינה ע"י ביטול היש דבינה בחכמה כו'. וזהו ענין הספירה שקודם מ"ת שהוא בהתפעלו' דרצוא שמחמת ההשגה דבינה ואמנם באה לכלל ביטול והתכללות דוקא כדי להמשיך בחי' אור אבא ע"י היפך הרצוא שהוא עלי' המוחין דאימא, וכל שיש יותר התפעלו' הרחבת השגה ובאה לביטול יותר יומשך אור אבא וגובר על הגבו' דאימא להפכם לבחי' חסדים דאבא שהוא להיות בבחי' שוב דחכ' בחי' ביטול העצמי הנ"ל שהוא עיקר היחוד הפנימי' דאו"א להפוך הרצוא עצמו לשוב כו' אבל כשאין בחי' הרצוא [ב]השגה דבינה כ"כ אין אור חסדים דאבא מאיר כ"כ כו'. וזהו ענין גדלות המוחין או קטנות המוחי' דאבא שאם הביטול דהשגה באה מן הרוחב יותר אז יומשך גדלות המוחי' דחכ' ביותר ומתגבר להפוך היש דבינה לאין וכשאין העלא' דבינה [ב]בחי' רצוא כ"כ לא נמשך מאור אבא רק בבחי' קטנות המוחי' [כו']. וזהו ענין מ"ת שהוא בחי' האר[ת] גדלות המוחין דאור אבא ע"י הספי' ז' שבועות בבחי' העלא' דנש"ב מיש לאין בביטול הרצוא שעי"ז יגבר יותר המשכ' גילוי אור דגדלות המוחין דאבא כנ"ל וד"ל.

קיח, בוהנה כ"ז הוא [כ]פי סדר ההשתלשלו' דע"ס כח"ב [חו"ב] ומדות כו' שע"י בחי' עו"ע שא"ז¹⁴⁸ ע"י העלא' וביטול התחתון לעליון כמו מהעלאו' מוחי' דאימא בביטול היש לאין דחכ' נמשך המשכת החכ' בבינה וכן מכתר לחכמה כידוע, וז"ש דאו"א זיווגייהו תדיר כו' ביחוד פנימי' כמו במ"ת ויחוד חיצוני' כנ"ל [וד"ל]. אבל בליל א' דפסח הי' בחי' הדילוג שהוא בא מעצמות [א]א"ס ב"ה מלמעלה מעלה מסדר ההשתל' דע"ס דאצי' כנ"ל שאז אין ההמשכה מלמעלה נמשך ע"פ העלא' מלמטה כלל כנ"ל, והוא ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא כו' שאעפ"י שהוא בבחי' קטנות דאבא לבד כנ"ל שהוא האמונה ו[ה]הכרה לבד אבל הרי יש בה בהעלם והתלבשות מבחי' העצמ[ו]' דאבא [כמו עד"מ בעצם כח התולדה דאב לבנו כנ"ל באורך. וע"כ אין במצה טעם להיות שאין בה] מבחי' הארת מוחי' דאימא כלל כימי הספירה רק בבחי' שפלות וביטול פשוט ועצמי, אמנם [בזה דוקא מלובש בהעלם כל בחי' כח העצמיות ממש עד שמכחה ומחמתה דוקא יבא כל בחי' גדלות] המוחי' דאבא במ"ת ע"י העלאה דמוחי' דאימא שבא בסדר ההשתלשלו' [oldpage_קמו] מאין ליש כנ"ל, ואם לא בחי' הדילוג הזה שבמצה שבא בהלבשה בבחי' הקטנות לא הי' יכול להיות גילוי אור הגדלות דאבא במ"ת כלל וכמ"ש וארשתיך לי באמונה כו' שהאמונה שביצ"מ נק' אירוסין שמזה יבא כח ענין הנישואין¹⁴⁹ בחופה במ"ת דכתיב ביום חתונתו זה מ"ת¹⁵⁰ כידוע, ולכך מתחיל ימי הספירה מיד אחר מצות המצה בליל א' דפסח דוקא לפי שהלבשה זו שבבחי' הקטנות דוקא הוא הכח ומקור לגילוי אור דגדלות דמ"ת.

(ושרש הענין הוא כמ"ש במ"א (בפ' כי תשא¹⁵¹ ) שיש ב' מדרגות באמונה א' מה שנק' אמונה מלשון אומן ע"ש הגידול כאומן את היונק שזהו מצד הירושה מאבות שנק' אומנים¹⁵² כו', והב' האמונה שקיבלו ע"י משה שנק' רע"מ¹⁵³ והוא מ"ש ורעה אמונה¹⁵⁴ שהוא מ"ש איהו אמת ואיהי אמונה¹⁵⁵ דהיינו שכנס"י בחי' כלי¹⁵⁶ קיבול להכיל לאמיתי' אור עצמו' א"ס ב"ה כמו שהוא [ממש] שלמעלה מהשתלשלו' דסובב [ו]ממלא שזהו איהו אמת כמו אמתך אלקי¹⁵⁷ כו'. משא"כ אמונה דאבות הי' בשם הוי' בבחי' סובב כו' וכמ"ש והאמין בה'¹⁵⁸ כו' וכנס"י שנגדלים באמונה זו נק' לימודי הוי'¹⁵⁹ כו' (כמ"ש שם באורך). והנה ע"י המצה נעשו בחי' כלי בית קיבול להכיל לאמיתי' מהו"ע א"ס ב"ה שלמעלה ממקור ההשתלשלו' דקו"ח ([ו]זהו ענין המצה [בה"ה] שהוא מילוי דה"[ה]¹⁶⁰ שזהו בחי' מל' דא"ס קודם קיח, גהצמצום שנגלה עליהם מלך¹⁶¹ כו'), וכמו שיהי' לע"ל שיתגלה אמיתי' עצמותו¹⁶² וכמ"ש כולם ידעו אותי¹⁶³ ממש בהכרה גמורה מה שעתה הוא בבחי' אמונה לבד וע"כ כולם בשוה ידעו אותי ממש¹⁶⁴ מקטנם¹⁶⁵ ולא¹⁶⁶ ילמדו איש את רעהו¹⁶⁷ כו', משא"כ עתה נק' לימודי הוי' כו'. ולפי שזה האור נמשך מלמעלה מן ההשתלשלו' דחו"ב מאין ליש כו' ומשה גואל ראשון ואחרון¹⁶⁸ כידוע. ובזה יובן שבחי' המצה הגם שבא בה בהתלבשות והעלם מעצמות דאור אבא אבל הוא בא ממהו"ע א"ס ב"ה שיתגלה לע["ל] וע"כ גדול כחה ביותר עד שמחמתה יכול להיות בחי' היחוד פנימי דאוא"ס¹⁶⁹ בבחי' המשכת גדלות המוחי' דאבא במ"ת כי יש בכלל מאתים מנה¹⁷⁰ כו', וז"ש למען תזכור כו' גם לימוהמ"ש ועוה"ב¹⁷¹ וד"ל). וזהו ענין הסדר דמצה וספירה ומ"ת דע"י המצה תחילה יוכלל¹⁷² לבחי' העלא' והמשכה דרו"ש להיות גילוי אור פנימי' הח"ע במ"ת מטעם הנ"ל וד"ל.

ומעתה יובן [ג"כ] מה ששתי הלחם בשבועות נאמר בהן חמץ תאפינה דוקא ואעפ"י שגם הם בבחי' הקטנות דנה"י¹⁷³ דאבא שלזה נאסר החמץ בפסח כנ"ל, דהנה ענין החמץ הוא [ב]בחי' טעם מורגש בהגבהה והתנשאות כנ"ל שזהו בבחי' התפעלות דרץ לבך כו' בהתבוננות והשגה בטעם מורגש כו', ובימי הספירה הרי באה בחי' התפעלות הרצוא דבינה לבחי' ביטול לאין דחכמה שמתהפך לבחי' שוב דוקא כנ"ל ע"י התגברות המשכות דביטול העצמ[ו]' דחכמה כו' עד מ"ת כו' שהוא גילוי אור דגדלות אבא שמתגבר ביותר על מוחי' דאימא להפוך גם בחי' היש לאין עד שאין מקום ליניקת החיצונים דגבו' קשות דנוגה לקבל מבחי' בינה מקור המדות (וע"כ א' ישראל שעמדו¹⁷⁴ על הר סיני¹⁷⁵ פסקה מהן זוהמא של נחה"ק כו'), ולזאת יוכל להיות עליות גם לחמץ ושאור שהוא הגסות דק"נ שגם הם באים בבחי' הביטול לאלקות, ואדרבה בחמץ ושאור כשיהופך לאין האלקי בא עי"[ז] גילוי אור גדלות אבא ביותר מטעם הנ"ל שכל שיש יותר ביטול היש לאין יותר יומשך הארת אין כו'. וזהו ענין שתי הלחם שהוא ב' לחמים דתודה¹⁷⁶ שבהם גילוי אור דגדלות המוחי' דאבא מבחי' פנימי' רע¹⁷⁷ שגובר על בחי' הגבו' דיש דבינה ביותר להפכם לאין, וע"כ נצטוו שיאפו לשתי הלחם מחמץ דוקא כמ"ש חמץ תאפינה מפני שהן בבחי' גדלות דמוחין דאבא ששם גם החמץ עולה בבחי' אין וניתוסף ע"י¹⁷⁸ הארת גדלות המוחי' דאבא, לפי¹⁷⁹ שבהתהפכות קיח, דהרצוא לשוב דוקא אז יאיר אור דגדלות המוחי' דאבא ביותר כו' כנ"ל וד"ל. משא"כ המצה נאסר בה החמץ מפני שאין בה גילוי גדלות המוחי' דאבא רק בהעלם והלבשה לבד (ומה גם [שבא] ממקום ומדרגה גבוה מאד נעלה שהוא מבחי' העצמות ממש כנ"ל שא"א שיעלה שם בחי' היש אף לאחר ביטולו לאין, להיותו למעלה [מעלה] מבחי' אין האמיתי דעצמות א"ס ב"ה שאינו שורה רק בבחי' השפלות וקטנות ביותר דוקא והוא המצה שנק' לחם עוני [דוקא] דעומ"ר אינו שורה [רק] בעומ"ת¹⁸⁰ כמ"ש כי רם ה'¹⁸¹ ושפל יראה כידוע, ואמנם מזה דוקא בא בחי' גילוי אור דאבא להפוך היש לאין כנ"ל וד"ל). ובזה מתורץ הקושיא דלעיל דאע"פ שגם ב' הלחם הוא רק בנו"ה דאבא אבל הוא [מ]בחי' גדלות המוחין דאבא שבא בגילוי אור בלא צמצום והעלם ולבוש כלל ע"כ א' חמץ תאפינה דוקא, משא"כ המצה שהיא בבחי' קטנות דיסוד אבא בהעלם ביותר נאסר בה החמץ בתכלית כדי שלא יקבלו החיצונים יניקה מפסולת הגבו' שנק' גבו' קשות כידוע וד"ל.

והנה אחר כ"ז י"ל שרש ענין [ה]ד' כוסות דיין דאפי' עני שבישראל מחוייב בד' כוסות¹⁸² כו', ולכאורה יפלא דלפי כל הנ"ל הרי אין במצה מבחי' הרצוא דמוחי' דאימא כלל אדרבה לזה נאסר החמץ כו' לפי שאין בה שום התפעלו' והשגה מורגש בטעם כו', וא"כ למה מצוה ביין בד' כוסות שהיין הוא המשמח כו' שהוא [ב]בחי' התפעלות הרצוא דבינה כידוע בכוס יין¹⁸³ דקידוש שהוא בבחי' מוחין דאימא כנ"ל. אך הנה יש להקדים ענין א' והוא מה שהמלאכי' א'¹⁸⁴ תנה הודך על השמים¹⁸⁵ שהוא הוד דתורה והשיב ה'¹⁸⁶ [להם] כלום גזל יש¹⁸⁸ ביניכם¹⁸⁷, דהנה באמת גם המלאכי' ראוים לקבל התורה כי עיקר ענין התורה הוא בחי' גדלות אור החכמה דאורייתא מח"ע נפקת¹⁸⁹ להיות בחי' שוב שאחרי היפוך הרצוא לשוב כנ"ל שזהו כל התורה לאכללא שמאלא בימינא¹⁹⁰ שהוא גבו' דרצוא דאימא להתהפך לחסדים דימין דאבא כו', וגם המלאכים נא' בהם והחיות רו"ש¹⁹¹ שאחרי הרצוא שלהם בתחילה הם שבים בביטול דבחי' אין דחכמה לפי שבאים בקירוב יותר בהשתחוואות לפני ה', עד שהרצוא שלהם נהפך לשוב כמו בעמדם תרפינה כנפיהם¹⁹² כשבאים בקירוב יותר בעמידה יפלו מהשגתם [בהתפעלות] דרצוא שבאוי"ר שבכנפיהם כו' (והיינו לפני¹⁹³ אל נהירו דחכ'¹⁹⁴ דנהיר עלייהו בקירוב). וזהו [oldpage_קמז] וצבא השמים לך קיט, אמשתחוים¹⁹⁵ שאעפ"י שמתחלה מרחוק הוי' נראה להם¹⁹⁶ לפ"ע כלי השגתם ואו' שירה בהתפעלות דרצוא לבד אבל כשבאים בקירוב יותר הן משתחוים בבחי' שוב שהוא ביטול העצמי דאין ממש כנ"ל, וז"ש והחיות רו"ש וד"ל. וא"כ היו המלאכים ראוים לקבלת התורה ולז"א תנה הודך על השמים בחי' הוד דאבא שגנוז בתורה (כי המלאכים מקבלים מבחי' גבו'¹⁹⁷ דקו השמאל בג"ה¹⁹⁸ ולא יוכלו לקבל מנצח דאבא שבקו הימין כו'), והשיבום כלום גזל יש ביניכם כו', לפי שעיקר ענין התומ"צ הוא כאשר באים למטה בהתלבשות בדברים גשמיים בעה"ד טו"ר לברר ולהפוך חשוכא לנהורא¹⁹⁹ כו' ולהבדיל בין טמא לטהור²⁰⁰ כו', ובמ"ע נתאווה להיות לו דירה בתחתונים²⁰¹ דוקא לא בעליונים לכך ניתנה²⁰² התורה רק לישראל דוקא ולא למלאכים אע"פ שיש בהם ג"כ בחי' רו"ש כנ"ל וד"ל.

וביאור הדברים. הנה מבואר למעלה בשרש בחי' שוב שהוא המשכ[ות] דמוחי' דאבא היינו בחי' או"י שהוא בחי' ירידת האור למטה מטה לבא בהתלבשות בכלים מכלים שונים דוקא היפוך בחי' העלי' והסתלקות דאו"ח דבחי' גבו' דאימא כו', לפי שטבע בחי' או"י לירד ולימשך מגבוה לנמוך ביותר כטבע המים שיורדים מגבוה לנמוך²⁰³ דוקא לבא בכלים מכלים שונים²⁰⁴ רבים, וכל שיש כלים רבים יותר יותר יומשך למטה, דהיינו כל ש[ה]כלים נמוכים ביותר שם דוקא מתפשט ונמשך האור ושפע להתלבש שכל הגבוה גבוה יותר מתפשט אורו למטה מטה יותר²⁰⁵ בהגבלה [והגשמה] ביותר [ו]לא בעליון הרוחני, ע"ד דוגמא מאור שכל עמוק ביותר שמאיר אורו העצמי דוקא בכלים ולבושים היותר נמוכים כמו משלים וחידות כמשלי שלמה, שמפני עומק החכמה לא יוכל להתלבש רק במשלים המגשימים ומגבילים את האור כידוע. וזהו שהתורה נק' משל הקדמוני²⁰⁶ מצד רוממות מעלת החכמה הק[דומה] שא"א לבא למטה כ"א בלבושים גשמיים כצמר דציצית וקלף דתפילין וכה"ג בכל עניני הל"ת בסו"מ גשמי כו', שכך הוא טבע דבחי' או"י דח"ע [ד]פנימי' אבא שיורד מגבוה לנמוך ביותר דוקא ולא בכלים העליונים הרוחניים כ"א בכלים גשמיים דוקא. וראי' לזה ממה שאנו רואים שמהות ועצם דאור החכמה שהוא בבחי' אין ממש לא יוכל לבא אמיתי[ת] אור[ה] גם בשכל והשגה דבינה הרוחני', שהרי השכל והשגה נק' לבוש מסתיר לאמיתי[ת] אור נקוד' דחכ' כי לא יוכל לקבל אור נקוד' זו דאין דחכ' בשכל ולא במדות אוי"ר הרוחני' כ"א בכלי לבוש קיט, בהמעשה דוקא שהוא בחי' נה"י בכלל, כמו שנראה בחוש שאין חכם כבעל הנסיון²⁰⁷ בפועל המעשה שם דוקא מתלבש נקוד' אמיתי' החכ' כמו שהיא ולא בהבנה והשגה ומדות כו'.

[ו] כך בעבודת ה' אין גילוי נקודת [ד]חכ' שהוא בחי' הביטול העצמי דבחי' אין האלקי שלמעלה מ[ן] הטעם רק בכלי הלב הגשמי לאחר שנסתלק התפעלות אוי"ר שמצד השכל, כמ"ש בר"מ בעין השכל שבלבא דוקא אתחזי²⁰⁸ וכמו ולבי ראה הרבה חכמה²⁰⁹ כו' וכן [ו]ב[לב] כל חכם לב²¹⁰ דוקא כו' (הוא בחי' יסוד אבא שמוסתר באימא ובוקע ויוצא בחזה הלב שהוא יסוד ז"א), וגם כלי הלב רוחני ולא ניכר ונגבל נקוד' אין דחכ' כו'²¹¹ כ"א בכלי אותיות המו"ד להיותם בחי' אותיות וכלים מגבילים יותר מאוי"ר שכליים וטבעיים כו', ויותר ממו"ד האור דחכ' נגבל ו[מ]תלבש כל אמית[תו] באותיות הכתב שנק' אותיות המעשה דנתב"ס²¹² דוקא, והן אותיות דתושב"כ ותושבע"פ שבהן מלובש פנימי' ועצמיו' דאור אבא דוקא כידוע והן ענין שתי הלחם כו', שמפני עוצם מעלת אור הח"ע לא ישכון כ"א בכלים התחתונים ביותר דוקא שהן כלי המעשה כמו המצות בגשמיות דוקא שהן כלים מכלים שונים להגבלת פנימיות אור אבא להיותם בדברים גשמיים [דוקא] (וראי' לזה ממ"ש סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור כו'²¹⁴ כי זה כל האדם²¹³ שהוא בחי' מ"ה דח"ע, וכ[ן] א' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכ'²¹⁵ כו', ו[כן] א' תכלית חכ' תשובה ומע"ט²¹⁶ שזהו תכלית עומק החכמה לאמיתי' עצמותה ממש שבלתי אפשר להתלבש למעלה כנ"ל וכמ"ש שכל טוב לכל עושיהם²¹⁷ דוקא ולא א' ללומדיהם ב[דיבור מ]טעם הנ"ל, וע"כ א' שכל שמעשיו מרובים מחכ'²¹⁸ חכמתו מתקיימת וא' לא המדרש עיקר²¹⁹ אלא המעשה דוקא וגם מה שתלמוד גדול²²⁰ אינו אלא מפני שמביא לידי מעשה כו', וראי' ברורה יותר ממכתב אלקי' על הלוחות האחרונ[ות]²²¹ שהי' בהם מעלה יתירה מיו"ד הדברות²²² מטעם הנ"ל וד"ל). וזהו שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא ולא בכלים העליונים²²³ הרוחניי' [לפי שפנימי' אור אבא ששם גילוי עצמות אוא"ס ב"ה עיקר השראתו ודירתו הוא בכלים התחתונים דוקא ולא בכלים העליונים הרוחניי'] מטעם הנ"ל וד"ל.

וזהו שא' ל' דירה בתחתונים²²⁴ שהדירה הוא הקביעות דוקא כאדם הדר בביתו בקביעות בתמידות ולא בדרך מעבר קיט, גבעלמא שנק' דירת עראי כאורח וכעובר ממקום למקום שלן או יושב בפונדקי שעה או שתים כו', להיות שגם שיש גילוי אור א"ס ב"ה גם בעולמות העליונים כמו גילוי שכינה במרכבה עליונה דמלאכים דבריאה ויצי' כו' אין זה רק דרך מעבר בעלמא לפי שעה לבד ולא בדרך קביעות [דירה] כלל, לפי שגם שיש בה[ם] בחי' הארה דחכ' בבחי' ביטול דשוב כנ"ל שבזה ישכון גילוי אוא"ס ב"ה דוקא כנ"ל אבל אינו מתגלה אלא לפי שעה בדרך מעבר בעלמא (כמו בשעה שאו' קדוש וברוך לבד כו' לעתים קבועים כו'), לפי שלא יוכל האור דחכמה להתיישב בקביעות כ"א בכלים היותר חיצוני' [כ]מצות בפו"מ והמלאכי' הם עליונים יותר מצד דקות חומר הצורה שלהם כידוע שהוא רוחני יותר מרוחני' דד"י [ו]דצח"מ דעוה"ז השפל כו' (וגם לאבות שהיו מרכבה²²⁵ עליונה יותר לבחי' חג"ת דאצי' לא [נ]גלה שם הוי' דח"ע דתו' בעובדות שלהם במס"נ הגם שהוא²²⁶ ממש ענין המצות שלנו ברוחני' כידוע בענין המקלות דיעקב שהן כמו תפילין²²⁷ שלנו בגשמיות ובחפירות²²⁸ שלהם²²⁹ בארות דאברהם וגמ"ח שלו עד שא' עליהם²³⁰ עקב אשר שמע אברהם²³¹ בקולי וישמור משמרתי מצותי כו', ועכ"ז א' ושמי הוי'²³² [ממש] לא נודעתי להם והכל מטעם הנ"ל וד"ל). וזהו שהשיב להם כלום גזל יש בכם כו' דעיקר ענין התו"מ בא לברר לעה"ד טו"ר בפו"מ והעיקר בסו"מ בשס"ה ל"ת שהוא בי"ה²³³ דשם הוי' שלמעלה מו"ה דמ"ע כמ"ש במ"א באריכות (בפ' פקודי)²³⁴.

ובכ"ז יובן מ"ש בזהר ע"פ מה אדיר שמך²³⁵ כי²³⁶ אדיר לשון תוקף וחיזוק²³⁷ גדול דתביר גזיזא דבר[ד]א²³⁸ כו'. וביאור הענין הוא להיות שא' במ"ת ואתא מרבבות קדש²³⁹ [oldpage_קמח] שהן המלאכים העליונים שנק' רבבות קדש כמ"ש רכב אלקים²⁴⁰ כו' אד' ב"ם סינ"י בקדש והוא בשעה שירד ה' על ה"ס ליתן התורה לישראל שזהו בחי' גילוי אור פנימי' דאוא"ס שבח"ע לבא למטה [מטה] דוקא מטעם הנ"ל שנתאוה כו' בכלים היותר תחתונים שבעולם העשי', אז הניח [ה'] כל העולמות [העליונים] הרוחני' ועובר עליהם בכח ותוקף גדול שלא יתגלה האור דח"ע דתורה בהם בגילוי גמור רק במעבר בעלמא. ואע"פ שבדרך ההשתלשלות עו"ע הולך האור ועובר בדרך העולמות דבי"ע כו' כי הן גבוהים יותר עד שירד למטה, עכ"ז לא האיר עליהם מדי עברו למטה רק מבחי' הארה דהארה דהוד דתורה כמ"ש בזהר קיט, דשם, ולא נגלה עליהם מהו"ע דח"ע דתורה מטעם הנ"ל שרצונו הוא²⁴¹ לדור בתחתונים ולא בעליונים. וזהו מ"ה אדי"ר שמ"ך שמות ואותיות דח"ע דתו' דתבר גזיזא דבר[ד]א פי' כמ"ש ועל ראשי החיות²⁴² רקיע כעין הקרח הנורא דאגלידו מיא²⁴³ כו', שבהכרח שיתצמצם אור דח"ע ונעשה כעין הקרח על השגות ראשי החיות ואם יבקע הקרח או שיפשר יתבטלו במציאות לגמרי כמו הושיט אצבעו הקטנה²⁴⁴ כו'. וע"כ בשעה שעבר אור היו"ד²⁴⁵ דח"ע דתורה מדי עברו על ה"ס תבר גזיזא דבר[ד]א שהוא הקר"ח הנורא כי נעשה במסך זה ביטול מתוקף אור הגדול דח"ע כו' שהוא פנימי' גילוי אוא"ס שבח"ע, [ו]ממילא נתבטלו המלאכים במציאות גם ממקצת אור וזיו והוד זה דתורה שעבר עליהם ולכך כלתה נפשם להוד זה וא' תנה הודך כו' בקביעות דירה, והשיבם שאין חפצו בהם בקביעות ועבר עליהם למטה דוקא, דהיינו שבקע האור עליהם במחיצה²⁴⁶ גדולה ובכח חזק, וזהו מה אדי"ר שמך [כו'] דתב"ר גזיזא²⁴⁷ כו' מטעם הנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יובן ענין הד' כוסות ויתורץ הקושי' דלעיל למה המצו[ה] ביין המשמח שהוא התפעלות [ד]רצוא דבינה שהוא היפך ענין המצה כו'. דהנה שרש המלאכי' מבחי' הגבו' דרצוא, וע"כ תמיד או' שירה בהתכללות ועלי', ואמנם יש בהן [התכללות] מכמה מדרגות דחו"ג כמו מלאכים שהן רק [ב]בחי' רצוא והסתלקות כמ"ש מצמיח חציר לבהמה²⁴⁸ שהן אלף טורי[ן] דבהמה רבה שתת לון בגמיעא חדא, וזהו יוצר משרתים²⁴⁹ בכל יום ונכללים ומתבטלים בכ"י בפי שם ב"ן דמל' שנק' בהמה רבא כמ"ש בזהר. ויש מלאכים שנק' עומדים [ב]בחי' שוב תמיד כמו עצי שטים עומדי'²⁵⁰ וכן [א'] ונתתי לך מהלכים²⁵¹ בין העומדים האלה שהן מלאכים שעומדים מוימ"ב, ויש שכלולים מרו"ש ויש בזה רבבות אלפי[ם] מדרגות. והנה היין כלול מרו"ש²⁵² יחד בעלי' דרצוא בהתפעלות כלות הנפש בבחי' או"ח וגם בחי' שוב [דחסדים מגולים] דאו"י כמ"ש בזהר וכמ"ש ויין מלכות רב כיד המלך²⁵³ לבא בכלי"ם מכלי"ם שונים כו'. וידוע שהאדם כלול מכולם שנא' ופני אדם לארבעתן²⁵⁴ דכליל כולהו ע"כ בהכרח שימצא בו מכל מדרגות המלאכים [בבחי' רו"ש כו'. וע"כ המצוה בד' כוסות דיין שהן לנגד ד' המדריגות] דמרכבה והאדם כלול מכולם כדי שיעבור גם עליהם מבחי' הארת אור אבא שמלובש קכ, אבמצה בבחי' מעבר בעלמא עכ"פ שיוכל לעבור גם עליהם כנ"ל, לפי שבמצרים היו כנס"י בבחי' הקטנות שלא הי' בהם גילוי אוא"ס ב"ה ג"כ רק בדרך מעבר²⁵⁵ בלבד כמ"ש ואעבור עליך וארא"ך²⁵⁶ בהעברה בעלמא רק שזה הי' מבחי' הפנימי' ועצמי' שלו וכמ"ש בדמייך חיי²⁵⁷ שיהי' כלים גמורים למ"ת ולפי שהמצה שרש ומקור למ"ת כנ"ל. ומה שלא הי' רק בדרך מעבר כמ"ש ואעבור עליך היינו לפי שעדיין לא הי'²⁵⁸ בחי' הרצוא דמדות דבינה עד שספרו הספירה שנעשה עי"ז בחי' גדלות המוחי' דאבא במ"ת כשנהפך הרצוא לשוב כנ"ל, והוא בעמדם בה"ס דכתיב וירא העם וינועו שאז קיבלו הגילוי דגדלות החכמה בכלים שלהם ממש, אך ביצ"מ הי' כ"ז בהעלם ובכח ומקור לכ"ז הגילוי כנ"ל בענין הדילוג כו'. וידוע שבמ"ת ירדה גם המרכבה העליונה למטה כמ"ש וירד ה'²⁵⁹ כו' וע"כ צריך לשתות הד' כוסות דיין שיהי' גם ע"י²⁶⁰ המלאכים מבחי' אור אבא שבהעלם בדרך מעבר עכ"פ כדי שיהי' גילוי אור דח"ע [דתורה] גם בהן בירידתן במ"ת, לפי שכל ענין המצות דפסח במצה [ויין] הכל הכנה רב[ה] למ"ת דוקא לבא מן ההעלם אל הגילוי כנ"ל בענין קטנות דאבא שבמצה שמביא לידי בחי' גדלות דאבא במ"ת מטעם המבואר למעלה וד"ל.

והנה להבין כל הנ"ל בתוס' ביאור, יש להקדים תחלה בשרש ענין יו"ט דפסח שיש [בו] יתרון מעלה על שאר היו"ט אע"פ שנק' מקראי קדש²⁶¹ והוא ע"י מצות המצה דוקא. דהנה בכל יו"ט שנק' מקרא קדש היינו שהוא בבחי' מוחי' דאימא בלבד רק שמקבל מבחי' אור אבא בדרך יחוד דאו"א שזהו רק תוס' אור חדש ממוחי' דאבא שנק' קדש שבא בשפע דבחי' נה"י דאבא בנה"י דאימא ולא ממהו"ע דאור אבא כלל וכלל²⁶², וגם השבת עצמו שנק' קדש כמ"ש ושמרתם את [ה]שבת²⁶³ כי קדש היא לכם אין זה ממהו"ע דאבא כו'. וביאור הענין ידוע שגם בחול יש יחוד או"א וכמ"ש דאו"א זיווגייהו תדיר ונק' תרדל"מ²⁶⁴ לעלמין כו' רק שהוא חיצוני' השפע, והענין הוא כידוע שהחכ' נק' אין והבינה נק' יש²⁶⁵ ושפע זו דחו"ב מאין ליש תמידית היא כמשל מעין הנובע בנהר שא"א לנהר בלא מעיין כך א"א להשגת והבנת השכל בלא מקור הנובע [שהוא נביעת הברקת אור החכ' מבחי' אין ליש בתמידות בכל רגע ממש וכאשר נפסק המקור הנובע] את השכל ממילא אין מציאות שכל מושכל בהשגה כלל. וכך יובן בענין יחוד דחו"ב למעלה שנק' תרדל"מ כו' שא"א קכ, בלמציאות יש דבינה בלא שפע אין דחכמה אפי' רגע א' והלא²⁶⁶ ענין יחוד דחו"ב בכל ימי החול בכל יום שנק' [חידוש] מע"ב, [דבראשית] הוא בחי' אין דחכמה ומע"ב הוא מה שנמשך לבינה כמ"ש בראשית [ד]חכמה ברא אלקי'²⁶⁷ בחי' בינה דאבא א' לאימא²⁶⁸ כאומן המצווה לעשות כו', וחידוש זה מאי"ן לי"ש בחו"ב הוא מקור כל שפע די' מאמרות בדבור בכל יום ויום [ממש] כמו שאו' מחדש בכל יום מע"ב²⁶⁹ כמ"ש כולם בחכ' עשית בבינה²⁷⁰ כו' וזהו ברוך אומר ועושה²⁷¹ בתמידות דוקא וד"ל (ואם נפסקה²⁷² הארת המשכיל בשכל והשגה דבינה ממילא נפסק אור החכמה²⁷³ המח' והדבור וא"כ ודאי יש הארת אור אבא באימא בכל צירופי אותיות מו"ד דמע"ב בכ"י). אמנם הנה אין הארה זו מחכמה לבינה בכל ימי החול רק מבחי' התחתונה לבד²⁷⁴ אע"פ שמ[ת]חדש בכ"י, והוא רק [oldpage_קמט] מבחי' אותיות שבה שנק' חיצוני' ואחוריי' כידוע בכל עו"ע משפיע ומקבל, והוא רק כמו הברקת אור החכמה כטיפה שנובעת מן המעיין ומשפיע²⁷⁵ בנהר אבל עיקר החכמה נשאר בהעלם בעצמו ונק' מעיין סתום כו'. אך בשבת מאיר מבחי' העלם דאור אבא בפנימיות שבנה"י דהיינו מבחי' אין דחכמה כמו שהוא טרם שבא לגילוי בבינה מאין ליש בהשגה כו' והוא הנק' קדש מלה בגרמי'²⁷⁶ כו', והטעם הוא לפי שבו שבת מכל מלאכתו²⁷⁷ שהוא בחי' או"ח דמע"ב [בכלל] כמשל של הכח מיגיעו חוזר²⁷⁸ למקור הראשון שהוא העלם אין דחכמה כמו שהיא טרם ירידתה בבינה כו' ונמצא בחי' בינה כלול בחכ'. וביו"ט הגם שהוא ביומין דחול נק' מקרא קד"ש העליון דאבא לפי שמאיר בבינה מאין דחכ' הנעלם שנק' קדש ממש ולכך נק' מקרא קד"ש דזמי[ני]ן מקדש העליון כו' (כמ"ש בזהר והובא באורך²⁷⁹ בסידור²⁸⁰ ). אמנם ג"ז אע"פ שהוא למעלה מיחוד חיצוני' דאו"א בחול בחידוש מע"ב מ"מ אינו בא רק בדרך קריאת שם בעלמא מקדש העליון דחכ', ואף גם בשבת עצמו שנק' קדש ממש היינו רק לגבי שפע דאין דחכמה שנמשך לבינה בגילוי ממש כמו בחול נק' העלם אבל [אין] זה מהו"ע דחכ' כמו שהיא במקורה באין ממש כמ"ש והחכמה מאין תמצא²⁸¹ [מ]אין ממש (עד"מ מעיינות תהום כמ"ש במ"א) שהוא פנימי' הכתר (שנק' כשב"כ²⁸² כמ"ש בע"ח הכלל דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י²⁸² ממש, משא"כ חכ'²⁸³ שנק' חכמה שבכתר בא לידי גילוי גם בשבת כמ"ש וקראת לשבת ענג²⁸⁴ כו' שהוא בחי' ירידת דאו"י אחר העלאה דאו"ח כמשל מים העליונים²⁸⁵ למקור חוצבם כו' כידוע) והוא בחי' ג"ר דאבא שאינו נמשך לבינה כלל, וכמו ענין קכ, גשמן צף ע"ג היין²⁸⁶ בלתי יש חיבור ביניהם כלל כמ"ש במ"א [וד"ל].

ובזה יובן יתרון מעלת יו"ט דפסח ע"י המצה על שאר יו"ט וגם על [ה]שבת שנק' קדש עצמו, דהנה עיקר בחי' יו"ט הוא הנקרא מקרא קדש והיינו רק מבחי' נה"י דאבא באימא לבד, אבל בחי' ג"ר דאבא גם בשבת עצמו הוא בהעלם אעפ"י שעיקר מצוה²⁸⁷ בשבת הוא העונג ולא השמחה כמו ביו"ט²⁸⁸ לפי שהשמחה הוא בבינה כמ"ש אם הבנים שמחה²⁸⁹ וכמ"ש ושמחת בחגיך²⁹⁰ כידוע ובשבת הוא העונג שבחכ' שבא בהתלבשות בסעודות השבת בעונג גשמי (אעפ"י שאינו מגשם כ"כ כמ"ש פר"ש חגיכם ולא פרש שבתכם²⁹¹ ), אבל הפנימי' העונג שבג"ר דאבא מוסתר ונעלם גם בשבת רק ליום שכולו שבת²⁹² שהוא העוה"ב שנק' עדן כו'. אך בזה יש יתרון מעלת יו"ט דפסח על שבת ויו"ט ע"י המצה שבה התלבשות מג"ר דאבא ממש שהוא פנימי' ע"י כמו לע"ל ממש, שהרי בכל יו"ט אין המשכה דאור אבא באימא שיהי' נק' מקרא קדש כ"א ע"י מצות דרבנן לבד כמו התפלות²⁹³ וה[ה]לל²⁹⁴ שהן מדרבנן (וע"י קידוש דיין שהוא מדאורייתא היינו בשבת²⁹⁵ דכתי' בי' [זכור את כו'] זכרהו על היין²⁹⁶ להמשיך מוחין דאבא על היין דאימא כו', אבל בקידוש על היין דיו"ט הוא מבחי' מוחי' דאימא²⁹⁷ לבד ומוחי' דאבא הוא בהעלם עד ההלל ומוסף). אבל ביו"ט דפסח בא המשכות דמוחי' העצמי' דאבא באימא ע"י אכילת מצה שהיא דאורייתא [(ו]כידוע [דאורייתא] מח"ע [ממש] נפקת משא"כ מצות דרבנן שהוא בחכ' [תתאה] דמל'). אך התלבשות זאת ד[מ]הו"ע דאבא באה במצה בהעלם וקטנות מאד מאד כנ"ל והוא רק בקטנות דנה"י דאבא בחי' מל' דמל' וע"כ נק' לחם עוני²⁹⁸ כו', ואע"פ שידוע שהלחם הוא [בחכ']²⁹⁹ בג"ר שבה בהעלם עכ"פ והוא הטעם מה שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם לחם דדגן דוקא. אך הלא ידועי' זאת³⁰⁰ אצלו למעלה מן ההשגה שכלי' רק הכרה בעלמא אבל מלובש בזה ממהו"ע דאבא דוקא כנ"ל באריכות שזהו הנק' בחי' קטנות דאבא שהוא רק מל' דאבא, ולזה נק' מיכלא דמהימנותא דוקא שהאמונה היא בבחי' המל' כידוע דאיהו אמת ואיהי אמונה כו'. ופי' מל' דאבא היינו רק בחי' אותיות דחכמה העצמי' (שלמעלה מאותיות דאבא באותיות הדבור דאבא יסד ברתא³⁰¹ קכ, דשהרי התינוק יודע לצרף אותיות מעט בדיבור גם טרם שיטעם טעם לחם גם בימי יניקתו וא[ין יכול] לקרות אבא [בהכרה] עד שיטעום טעם דגן כו'), וע"כ אין במצה טעם מורגש [כלל] כי הטעמים דלחם הוא בטעמים שבחכמה כחיך יטעום אוכל גשמי כך יטעום טעם רוחני' השכל וחכ' כמו טוב טעם ודעת למדני³⁰² כו' וזהו באו"כ³⁰³ שבחכ' או חו"ב שבכת"ר כו'. אבל שרש המצה בלמעלה מן הטעם שבחכמה כתינוק שגם בטעמו טעם דגן אינו מרגיש הטעם [ד]לחם כלל בהבחנה טובה כגדול, והמצה גם בגדול האוכלה במצות אכילתה בפסח אינו מרגיש בה טעם לחם כמו התינוק כשאוכל לחם ממש שטעם לחם אצלו בבחי' קטנות מאד. וכמו"כ המצה שאין בה טעם גם בגדול כו' נק' לחם עני שלמטה מן הדעת ושרשה בלמעלה מן הדעת שבחכ' (שיתגלה לע"ל וע"כ נא' ולא ילמדו עוד כו'³⁰⁴ שלמעלה מאולפנא ולימוד דחכ' בבינה ולמעלה גם מפל"א שנהפ"ך לאל"ף³⁰⁵ שנק' ח"ס כו' כנ"ל ע"כ כולם ידעו אותי פי' שיכירו אותי ממש מה שעכשיו למתב"כ³⁰⁶ וז"ש איהו אמת ואיהי אמונה כנ"ל וד"ל). והטעם לכ"ז הוא מפני שבפסח הי' בחי' הדילוג הגדול ממהו"ע אוא"ס [ב"ה] שבפנימי' ע"י וא[ב]א כו' כנ"ל, ולהיות כן הי' מן ההכרח שיתלבש בבחי' הקטנות ביותר דמצה שהיא [ה]אמונה הפשוטה כי זהו הכלל כל הגבוה גבוה ביותר כשיורד למטה מתלבש בלבוש היותר נמוך דוקא כנ"ל באריכות. וזהו עיקר הטעם למצות המצה שאין בה התנשאות והגבהה דמדות ולא טעם דשכל רק כמו בחי' דומם בעלמא כו', משא"כ שאר יו"ט שההתלבשו' הוא בתפלה וההלל בקריאה בדיבור בכוונה שהן יותר גבוהים במדריגה, והוא לפי שהתלבשות [ד]אור אבא באימא בשאר יו"ט הוא רק מבחי' נה"י דאבא לבד כנ"ל בענין מקרא קדש וד"ל (ומה שאו' הלל והגדה על ד' כוסות הכל הוא רק בענין זה דיצ"מ [שיצאו] מאפילה לאור גדול³⁰⁷ בבחי' הקטנות דאמונה כמ"ש עבדים היינו³⁰⁸ לפרעה [במצרים] ויוציאנו ה' כו' כמ"ש בכוונות בסידור).

ובכל הנ"ל יובן מ"ש והי' כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כו' ועבדת את העבודה הזאת עד מצות יאכל את שבעת הימים, וי"ל מהו יאכל ל' פועל יוצא כו', [oldpage_קנ] דהנה מבואר למעלה דליל א' דפסח הי' בחי' הדילוג ממהו"ע דאוא"ס ב"ה קכא, אשבעצמות אור אבא בדרך כלל[ות] דוקא ואח"כ ירד ונמשך מבחי' אור זה ממש בדרך פרטי' בכל ז' הימים להאיר בכל יום ויום מז' הימים, וז' הימים הללו הן בחי' ז"מ³⁰⁹ [דחכ' שהן ז' מדות] דאבא עצמו שהוא בספירה דשבוע הראשונה, כי הגם שמ"ט ימים הללו שכללותן [הן] ז' שבועות הן נש"ב דוקא כידוע, אבל בשבוע הא' הן כללות כל השפע דאור אבא באימא שבכל ימי הספי' יום [ה]א' הוא חסד שבחכמה ויום הב' גבו' שבחכמה עד יום הז' מל' דאבא כי בז' הימים דשבוע הא' נכנסי' מוחי' דעצמות אבא באימא בתחלה ואח"כ נמשך מז' הימים האלה לשאר המדות שבבינה בשארי השבועות (ולא יקשה דא"כ לא נשאר למספר ימי הספי' דמדות דבינה רק ששה שבועות לבד וחסר בה [מדת] ספי' החסד, הענין הוא דבחי' החסד דשבוע הא' דבינה כלול במדות החסד דאבא בכל פרטי ז' המדות שבה חסד שבחסד גבו' שבחסד כו' כדי להאיר בגילוי בכל המדות דבינה כו' וד"ל). וזהו מ"ש מצות יאכל ל' פועל יוצא שיאכילו לז' [ה]ימים הראשונים האלה מצות³⁰⁹ מעצמות אור אבא שמהם וע"י יושפע אור אבא לשאר השבועות דמדות דאימא, לפי שבהם צריך שיכנסו מוחי' העצמי' דאבא תחלה [ואח"כ] כאשר ניזונים תחלה יהי' נמשך, [ונמשך] מהם למדות דבינה [ב]כל פרטי הימים שבימי הספי' מטעם הנ"ל [במצה] וד"ל.

והנה מעתה י"ל מה שבפסח מצרים לא נצטוו לאכול מצה ז' ימים רק בביאתם לארץ דוקא, וכמ"ש והי' כי יביאך אל ארץ כו' ז' ימים תאכלו³⁰⁹ מצות כו' עד מצות יאכל כו' משמע כי יבואו אל הארץ דוקא מצוה לאכול ז' ימים ו[ב]פסח מצרים לא הי' עיקר המצוה רק יום א'³¹⁰ בלבד ומצות מצה ז' [ה]ימים אינו אלא לדורות [לבד] כו'. אך הנה באמת לפי הנ"ל במצות יאכל [את] ז' הימים שהן ז"מ דאבא הרי יום א' דפסח הוא בבחי' החסד דאבא כנ"ל, והרי הטעם הוא בזה כ[ד]י שיומשך בשבוע הא' במדות דאבא תחילה ומהם יומשך למדות דבינה בשאר הימים כנ"ל, וזהו פלא לכאורה הרי³¹¹ יום הא' אינו בכלל [מנין] ימי הספי' כלל שהרי הספי' מתחיל בליל ב' דפסח שהוא התחלת שבוע הא' ואיך א' ז' ימים תאכל מצות, מצות יאכל את ז' הימים דקאי על יום א' דפסח עד יום הז'. וצ"ל דעיקר המצוה דמצה הוא בליל יום א' דפסח שלפני הספי' [ד]שבוע הא' דוקא מפני שאז הוא עיקר התלבשות כללי' דמהו"ע דאבא למטה במצה שהוא בחי' קטנות דאבא כנ"ל, ומזה דוקא נמשך פרטי התחלקות ההמשכות דבחי' מוחי' דאבא בשבוע הא' מליל ב' דפסח ואילך, קכא, בשיום הא' דשבוע זו הוא בחי' חסד שבחכ' ויום הב' גבו' שבחכמה עד מל' דחכ' ביום הז' לספירה דוקא שהוא יום הח' לאכילת מצה בליל א' דפסח, ולפ"ז יוקשה יותר איך א' ז' ימים תאכל שזהו רק עד יום ו' לספירה דשבוע הא' והל"ל ח' ימים³¹² תאכל כו'. אלא ודאי מכאן מוכח דציווי [זה] דז' ימים לדורות קאי³¹³, משום ד[ב]פסח מצרים לא הי' [ה]ציווי דמצה רק על יום א' דפסח, ולדורות ג"כ אין מצוה וחובה לאכול מצות כל ז' הימים אלא רשות כמו שא' מה שביעי רשות³¹⁴ כו', רק לענין המשכות בחי' מוחי' דאבא בכל ימי הספי' הוא שאו' מצות יאכל ז' הימים והן³¹⁵ ז' הימים דשבוע הא' דספי' יאכל מאכילת מצה דליל א' דפסח להיות בחי' המשכ[ה] כללית שמתחלק ממנו לפרטים כנ"ל וד"ל.

ושרש הענין הוא לפי שביום א' דפסח נמשך מבחי' מקיף דחסד הכללי דאבא והוא בחי' רב חסד דע"י דבי' אחיד אבא³¹⁶ שהוא מקור החסדי' שבבחי' מקי[פי'] דוקא והוא ענין ענני כבוד כידוע, וכמ"ש וענן ה' יומם³¹⁷ במ"ם כפולה כמו יומם יצוה ה' חסדו³¹⁸ שהוא בחי' המקיף דחסד הכללי שכולל ז' המקיפים דז"מ דחכמה הבאים בפרטות בבחי' או"פ כו'. וזהו ענין יום הא' דפסח [שהוא] יום שיצאו ממצרים וענן ה' עליהם שהוא בחי' מקיף דחסד עליון דאבא הכללי, וע"ז א' מצות יאכל את ז' הימים שיאכל [לשון] ממילא, שממילא נמשך ממנו בחי' המוחי' דאבא בכל ז' הימים דשבוע הא' דספי' שבא בהתחלקות בז"מ [דאבא]. אבל מ"ש תחילה ז' ימים תאכל מצות קאי על ז' ימי דפסח כפשוטו שע"ז א' תאכל ולא יאכל שהוא מצות מצה ז' ימים לדורות אעפ"י שבפסח מצרים לא הי' חובה ומצוה רק על³¹⁹ יום הא' כנ"ל וד"ל. וביאור ענין המקיף הזה דחסד שהוא שרש ענין ענני כבוד כו' הוא האור העליון שא"א שיבא בגילוי או"פ בכלי רק מקיף וסובב מבחוץ עליהם להגן ולשמור מן החיצונים, וכמו שהי' ענן ה' שהי' הולך לפניהם דכתי' וה' הולך לפניהם³²⁰ יומם בעמוד ענן כו' וכתיב ויסע עמוד הענן³²¹ מפניהם ויעמוד מאחריהם לקבל אבנים ובליסטראות דמצרים כו' הרי הי' להם למגן ולמחסה מפני מצרים, וכך הי' בענני כבוד שבמדבר שהי' או"מ זה מבער הקליפו'³²² דנחה"ק³²³ ועקרב כו' כי זהו בכח המקי[פי'] דוקא (שמסמא עיני החיצונים³²⁴ כי לא יוכלו להסתכל באו"מ כמ"ש בענין התכלת³²⁵ שבציצית), וגם כאן במקיף זה דחסד עליון דאבא שביום א' דפסח נשמרו מאליו³²⁶ מיניקת החיצונים וכמ"ש ליל שמורים הוא לה'³²⁷ כו'. ומזה הטעם לא הי' פסח קכא, גמצרים נוהג איסור חמץ רק מצד קרבן פסח יום א'³²⁸ לבד ובשאר הימים לולי טעם כי גורשו ממצרים³²⁹ ויאפו את הבצק עוגות מצות³³⁰ היו מותרים בחמץ לבד יום הא' שה[י'] חובה, [ו]מ"ש כי כל אוכל חמץ³³¹ ונכרתה הנפש ההיא מיום הא' עד יום הז' היינו לדורות דוקא, לפי שטעם איסור חמץ בפסח ידוע מפני שיש בו מקום ושרש ליניקת החיצונים³³² לקבל מפסולת הגבו' הקשות שנפל מז' מדות דקדושה כו', אבל בפסח מצרים שהי' גילוי שכינה עליהם בליל א' בבחי' מקיף דח"ע הנ"ל היו נשמרים ממילא מכל יניקת החיצונים שלא קרבו אליהם כלל כי אין מקום ושרש לחיצוני' שם כלל, רק ביום א' שהיו צריכים להמשכת אור אבא היו מוזהרים בחמץ שלא יוכלו לבא למטה כ"א בביעור החמץ וכמ"ש אך ביום הראשון³³³ תשביתו שאור כו' ורק מטעם דגורשו ממצרים כו' ולא הספיק להחמיץ כו' [נאסרו גם הם בחמץ כל ז' הימים כמ"ש בסוף הפ' כי כל אוכל מחמצת³³⁴ כו' דמשמע שאם הי' סיפוק להחמיץ היו אוכלים חמץ כו'], משא"כ עכשיו דגם שאין חובה במצות מצה בשאר הימים גם עכשיו רק בלילה הראשונה³³⁵ כידוע אבל איסור חמץ נוהג כל ז' הימים לדורות מטעם יניקת החיצונים, אבל בפסח מצרים לא הי' האיסור רק מפני שגורשו כו' ולא הספיק להחמיץ בלבד וד"ל.

ועיקר הענין הוא מצד שהי' אז גילוי אור המקיף דח"ע כנ"ל ביום הא' שכולל כל [oldpage_קנא] הימים הבאים אחריו כנ"ל ע"כ גם בשאר הימים לא יוכלו החיצונים לקבל יניקה שם אעפ"י שבהם בא האור בהתחלקות בבחי' או"פ (ועכ"ז גם הם היו צריכים למצות הספירה³³⁶ לברר לז"מ דק"נ שמקבלים מאחוריים דז"מ דבינה דקדושה כדי שיוכלו לעמוד במ"ת פב"פ בהזדככות מק"נ שהי' בהם מעה"ד כו', ואדרבה ע"י המשכת מוחי' דאבא בבינה נבררו כנ"ל). אבל לדורות שלא יש גילוי אור הגדול מקיף הכללי [ה]זה בליל א' להאיר בשאר הימים ע"כ יכולים גם החיצונים לקבל יניקה מאכילת חמץ בשאר הימים (ואע"פ שמצות הספירה נוהגת גם עכשיו ויש בשבוע הא' דספי' מאור אבא כנ"ל, ה"ז בא רק בגילוי אור בעלמא בבחי' או"פ ולא בא מכח אור המקיף דיום הא' רק בבחי' [ה]העלם, משא"כ בפסח מצרים שנכלל[ו] כל שאר הימים ביום הא' שהי' המקיף בגילוי וד"ל). וזהו והי' כי יביאך אל ארץ כו' ז' ימים תאכל מצות שהוא מצות ז' לדורות ולא בזמן דפסח [מצרים] שכלולים במצה דיום הא' ע"כ די הי' להם בליל א' לבד כנ"ל, אך מ"ש מצות יאכל ממילא את ז' הימים קאי בפסח דמצרים דוקא משום דח"ע בבחי' קכא, דמקיף דאבא כולל כל הימים וכמ"ש בזהר [בענין] עננא דאהרן³³⁷ כמ"ש יומא דאזיל עם כולהו יומין³³⁸ וד"ל.

והנה בכ"ז יתור[צו] כל הקושיות שיש במאמר [ד]הגדה [במ"ש] מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה ע"ש שלא הספיק כו' עד שנגלה עליהם מלך [כו'], דלמה א' בטעם מצה זו שאנו אוכלים הוא לפי שלא הספיק כו' הלא כבר נצטוו על המצה לאכול עם הפסח בעשור [לחודש]³³⁹ כו' וכמ"ש על מצות³⁴⁰ כו' וא"כ [גם] אם לא גורשו והספיק להחמיץ היו מצווין על המצה, וגם מטעם שנצטוו ז' ימים מצות תאכלו³⁴¹ בראשון ביו"ד³⁴³ לחדש כו'³⁴⁴ בערב תאכלו מצות עד יום [האחד ועשרים³⁴² ] כו'. אך הנה ע"פ הנ"ל יובן שיש ב'³⁴⁵ מדרגות במצה, א' בליל הא' שהוא המשכות מהו"ע דאבא הכללי' והעקרי' שהוא חובה וע"ז נצטוו ביו"ד לחדש לאכול מצה עם הפסח והוא מ"ש בערב תאכלו מצות³⁴⁶ כו'. ומדרגה הב' במצה הוא באכילת מצה בשאר הימים שע"ז א' ז' ימים תאכלו מצות³⁴⁷ [שהיא לדורות דוקא כנ"ל, מטעם השמירה מיניקות החיצוני' כנ"ל. וע"ז או' בהגדה מצה זו שאנו אוכלי' ע"ש מ"ה פי' מצה זו קאי על] מצות מצה בליל א' שהיא חובה ע"ש שלא הספיק כו', אך א"כ אין זה טעם מספיק למצות מצה שאנו אוכלים גם בשאר הימים ולכך שואל ע"ש מ"ה [פי' ע"ש מ"ה] דחכמה שנתגלה אז האיך אנו אוכלים בדרך מצוה גם בשאר הימים כו', ומפרש הדבר דמשום שלא הספיק כו' מפני שהי' הגילוי [אז] לאבותינו מבחי' מקיף העליון ע"כ צריכים אנחנו להמשיך בחי' מה זה בפרט בשאר הימים [ב]דרך מצוה, ואז הגם שאבותינו לא היו צריכים להמשכה זו דמ"ה בפרט בשאר הימים מטעם הנ"ל, אבל מה שהי' להם האור בגילוי בא אלינו שאין לנו עכשיו אור זה בגילוי בדרך מצוה וחיוב כמ"ש ז' ימים תאכל[ו] מצות לדורות מטעם השמירה מן החמץ מיניקת החיצונים, אעפ"י שלאבותינו הי' זה מצד הגילוי ממילא ומאליו כו' עכ"פ אצלינו לדורות נעשה זה חיוב ואזהרה מן החמץ, כי מה שאצלם הי' מצד הגילוי שלזה לא היו צריכים שימור בשאר הימים צריך לנו אזהרה ושמירה שהרי אין לנו גילוי המקיף הזה ויכול להיות יניקה לחיצונים [מן החמץ] ע"כ אנו אוכלים מצה ולא חמץ גם בשאר הימים. [וז"ש מצה זו שאנו אוכלים גם בשאר הימים] ע"ש מה דחכמה בפרט באזהרה מן החמץ לפי שלא הספיק לאבותינו כו' נעשה אצלינו בדרך אזהרה ושמירה מן החמץ עכ"פ מטעם הנ"ל (אעפ"י שאין המצוה במצה בשאר הימים גם עכשיו כנ"ל ממילא אוכלים מצה מפני³⁴⁸ שצריך לשמור מן החמץ כו'). ומ"ש שלא הספיק בצקת כו' עד שנגלה קכב, אפי' עד"ז³⁴⁹ היינו מפני שנגלה עליהם מעצמות א"ס ב"ה שבעצמות אור אבא בבחי' הדילוג הגדול הנ"ל, ע"כ לא הספיק להיות החמץ במציאות כלל כי נתבטל ממציאות לגמרי מצד עוצם הגילוי דמקיף העליון כנ"ל בענן ה' יומם כו' שבורחים החיצונים ומתבטלים מפני כו' וע"כ לא היו צריכים שמירה מן החיצוני' כלל לפי שאין לחמץ שרש יניקה אצלם כלל, אבל עכשיו נעשה לנו ציווי ואזהרה לשמור מן החמץ כנ"ל ועכ"ז גם אנו אוכלים ע"ש שלא הספיק כו' [רק] שצריך שמירה לבד וד"ל.

ומעתה י"ל [לשון] המאמר שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו³⁵⁰, הנה ידוע בס' הקבלה בענין כ"י בני מלכים הן³⁵¹ וכמו במשנה בני מלכים ישנים³⁵² כו' שזהו בחי' נו"ה דמל' ומלכי המלכים הוא בחי' [חג"ת שבמל' ומלך מלכי המלכים הוא בחי'] חב"ד שבמל', שהן ג' מדרגות דחב"ד חג"ת נה"י שבמל' והקב"ה הוא כתר שבמל' המתנשא מימות עולם³⁵³ [דמל'] (ובכבודו ובעצמו הן ב' מקיפים דחי' יחידה שלמעלה מנר"נ שהן בי"ע), והן ד' מדרגות אצי' בריאה יצירה ועשי' בכלל, ובפרט יש ד' מדרגות דאבי"ע גם באצי'³⁵⁴ עצמו, אצי' שבאצי' כתר [ד]אצי', ובריאה [שב]אצי' חב"ד דאצי', יצי' שבאצי' חג"ת [דאצי'], עשי' שבאצי' נה"י דאצי'. ובדרך כללות כל האצי' הוא בבחי' אבא כמ"ש דאבא מקנן באצי'³⁵⁵ ואימא בבריאה³⁵⁶ וז"א ביצי'³⁵⁷ ומל' בעשי'³⁵⁸. והן ד' אותיות דשם הוי'³⁵⁹ יו"ד באצי' ה"א בבריאה וי"ו ביצי' ה"א אחרונה בעשי' כידוע וקוש"י בכתר³⁶⁰ דחכ' דאצי'. ונמצא כאשר אומר שנגלה עליהם ממ"ה³⁶¹ כו' הכוונה הוא שנגלה עליהם³⁶² בחי' אוא"ס דכתר דחכ' שזהו פנימי' אבא שכולל כל האצי' והוא הקב"ה כו' וזהו בכלל, ובפרט נק' אצי' שבאצי' (אך א"כ לא יתפרש מלך בלשון יחיד דוקא מאחר שהוא חב"ד כו', ובזהר א' עמ"ש קרי"ת מל"ך ר"ב³⁶³ דמלכא בהיכלי' טמיר וגניז מלך ר"ב אקרי, יתיב בין עבדוהי מלך זוטא³⁶⁴ אקרי (והיינו המלך [הקדוש] ומלך המשפט³⁶⁵, וביאור[ו] ידוע עמ"ש נכון כסאך מאז³⁶⁶ עפ"ל³⁶⁷ המדרש משל לאגוסטוס יושב³⁶⁸ מלך [עומד] כו' אגוסטוס [הוא] מלך על המלכים (שנק' קיסר) ומלך הוא המלך על העבדים כו', ובכאן כפל ושלש מלך מלכי המלכים, הענין הוא כמ"ש לך הוי' הממלכה³⁶⁹ והוא בחי' מלך מרומם לבדו³⁷⁰ כאשר ההתנשאות קכב, ב[הוא] מצד עצמו כמו שהוא לבדו ממש והוא הנק' מלך הקדוש והיינו [בחי'] מל' דא"ס³⁷¹ שעז"א מלכותך [ממש] מלכות כל עולמים³⁷² כו' כידוע, וכאשר מלך על עם ומתנשא עליהם זהו מלך סתם שהוא מלך על העבדים, וכאשר מובדל מהיות בחי' מלך על עם ונמשך ומתלבש להיות מלך [על עם] ע"ז א' ה' מלך גיאות לבש³⁷³ [כו'], וצריך להיות ממוצע ביניהם והוא מ"ש לך ה' הממלכה להיות מקור לבחי' ממלכה להמליך מלכים כמ[אמר] הממליך מלכים³⁷⁴ ולו המלוכה וזהו מלכי המלכים כו', וכערך ביטול העבדים לגבי מלך כו' כך³⁷⁵ ערך ביטול המלכים לגבי מלכי המלכים. אך מלך מלכי המלכים הוא למעלה מהיות גם מקור להמליך מלכים עד שהוא רם ומובדל מהם ג"כ [oldpage_קנב] וזהו מלך יחיד מרומם לבדו מאז כמ"ש³⁷⁶ נכון כסאך מאז ממש, ומ"ש [מלכותך] מלכות כ"ע להיות ממה"מ ג"ז בחי' ירידה לגבי בחי' העצמות ממש שלמעלה מבחי' התנשאות שמצד עצמו והוא הנק' הקב"ה גם לא בשם מלך יחיד כו' וד"ל (וע"ד אחר פי' מלכים הן הנשמות או ת"ח שנק' מלכים כמו בי מלכים ימלוכו³⁷⁷ והוא התורה שנק' מלכי המלכים דג' קשרים³⁷⁸ ישראל מתקשראן באורייתא ומלך מלכי כו' היינו מה דאורייתא מתקשראה בקודב"ה וידוע דקוב"ה סתים וגליא³⁷⁹ כו', וע"כ גם מה שנק' [מלך] מלכי המלכים להתקשר באורייתא [וישראל] ירידה אצלו כו'. אך ביצ"מ נגלה על נש"י כמו שהן בשרש הראשון שהוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שלמעלה גם מבחי' אותיות דמהו"ע³⁸⁰ להיות נק' מלך מלכי המלכים שהן על התורה [ו]כנס"י וד"ל) (וכמ"ש במ"א בענין ספר וסיפור וסופר³⁸¹ כו' ובענין מיילדות העבריות³⁸² ). וענין מה שנק' הקב"ה היינו גילוי אוא"ס שבפנימיות אבא שנק' קדוש והוא בחי' כתר דחכמה כנ"ל וברוך הוא ההמשכה הנגלית להיות מלך מלכי המלכים עד בחי' סוף עולם העשי' גם בחיצוני' [דחיצוני'] דמל' דעכשיו³⁸³ והוא להוציא בנ"י ממצרים מנש"ט דקליפה ע"י אותות ומופתים כמ"ש מלך אלקים על גוים³⁸⁴ כו' [ו]זהו שנגלה עליהם מלך כו' וגאלם מנש"ט דמצרים וד"ל.

ובזה הדרך יובן ג"כ מ"ש בהגדה ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך³⁸⁵ כו', דהנה ע"ד הנ"ל בד' מדרגות דאבי"ע כו' כך הוא ג"כ ענין מלאך ושרף ושליח שהן ג' מדריגות דבי"ע קכב, גמלאך³⁸⁶ הוא [ב]בחי' עשי' ושרף הוא ביצי'³⁸⁶ ושליח בבריאה והקב"ה בעצמו הוא בבחי' [ה]אצי' והיינו בדרך כלל, ובדרך פרט הוא אצי' שבאצי' כנ"ל. כי הנה בחי' המל' נוק' דז"א נק' מלאך כמ"ש בזהר ע"פ המלאך הגואל אותי³⁸⁷ כו' והוא בחי' עשי' דאצי', וז"א דאצי' שהוא יצי' דאצי' [כידוע] נק' שרף בער[ך] בחי' מלאך דמל', ובחי' אימא דבריאה דאצי' נק' שליח, והקב"ה [בעצמו] אצי' שבאצי' בחי' פנימי' אבא דאצי' שבו דוקא מלובש מפנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה כידוע. וזהו אני הוי'³⁸⁸ אני [ממש] מלובש בהוי' דחכמה (בבחי' כת"ר דחכמה כנ"ל) (אני הוי'³⁸⁹ נסתר דאנ"י הוי' הוא³⁹⁰ גילוי אוא"ס בחכ' ואנ"י אותיות אי"ן³⁹¹ הוא בפנימיות הכת"ר שנק' הוא³⁹² ל' נסתר כמו שהחכמה בבחי' אין ממש שע"ז נאמר וכבודי לאח"ר לא אתן³⁹³ שהקליפות נק' אלקים אחרים ומתבטלים שם ממציאותם לגמרי כו'. וזהו שא' ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך בארץ מל'³⁹⁴ דקליפה אני ולא מלאך מל' דאצי', והכיתי כל בכור³⁹⁵ כו' בחי' דכר דקליפה אני ולא שרף מדות דז"א דאצי', ובכל אלהי מצרים³⁹⁶ שהן נש"ט שמקבלים מאחוריים דנש"ט³⁹⁷ אני ולא השליח בחי' אימא דבריאה דאצי', אלא אני הוי' אבא דאצי' שאין פנימיות גילוי אוא"ס רק בפנימית אור אבא³⁹⁸ החכ'³⁹⁹ כידוע. וע"כ הוא⁴⁰⁰ ביטול יניקות נש"ט דאלקי מצרים כ"א מפני גילוי אור אבא דשם נא' וכבודי לאחר לא אתן (שלא הי' השבירה רק בבחי' ס"ג דבינה אבל בחכ' לא הי' שבירה כלל וע"כ א' ימותו ולא בחכ'⁴⁰¹ כידוע). וכפל עוד לומר אנ"י הו"א⁴⁰² ל' נסתר שהוא בחי' מקיף דאור אבא שא"א שיקבלו שם החיצוני' כי מתבטלי' שם לגמרי כנ"ל בענין [ענן] ה' יומם כו', וזהו אני הוא ולא אחר שאין אחר יכול לעמוד שם במציאות כלל וכלל וד"ל (ועוד יש לפרש בהיפוך אני ולא מלאך [ד]בריאה כמ"ש הנני שולח מלאך⁴⁰³ לפניך שהוא מט"ט דבריאה⁴⁰⁴ כידוע ושרף ביצי' ושליח בעשי'⁴⁰⁵ כמ"ש במ"א). וזהו הכלל שכל הנמוך יותר צריך לעליון יותר לירד שם ובאמ"צ אני ולא מלאך דבריאה או דעשי' ובמכות בכורות אני ולא שרף ובאלקי מצרים אני הוי' דאצי' ששם גילוי אוא"ס בכבודו ובעצמו).

קכב, דוהנה אחר כ"ז הנה יובן ענין סמיכות פסוק זה והגדת לבנך⁴⁰⁶ כו' למ"ש תחלה מצות יאכל את ז' הימים כו' והגדת לבנך כו' וא' שזה שא' בעבור זה עשה ה' לי⁴⁰⁷ כו' בעבור זה לא אמרתי⁴⁰⁸ אלא בשעה שיש מצה כו'. וכללות הענין הוא דקאי אדסמיך לי' דוקא מצות יאכל כו' שזהו בחי' המשכות דעצמות אור אבא שנק' זה לנוכח בגילוי לפי שבו בא גילוי העצמות דא"ס כנ"ל והיינו בעבור המצה שבה התלבשות דאור אבא שנק' זה עשה [ה'] לי כו'. וביאור הענין הנה יובן ע"פ המבואר במ"א בענין ההפרש בין בחי' מוחי' דאבא לאימא⁴⁰⁹ שהוא ההפרש בין התפעלות ההשגה דבינה שנק' י"ש מורגש ובין בחי' הביטול העצמי דחכ' שהוא בחי' האי"ן, וכידוע בענין מ"ש ואחר האש קול דממה דקה⁴¹⁰ דתמן קאתי מלכא⁴¹¹ שזהו בש"ע⁴¹² דוקא בלחש בבחי' הביטול דאי"ן בתכלית משום דקאתי מלכא עד"מ העומד לפני המלך שמתבטל בביטול שלמעלה מן הטעם בהעדר הרגשת עצמו לגמרי מכל וכל כו'. וכך הוא בש"ע שהוא גילוי אוא"ס שבחכ' שנק' אין ממש דתמן קאתי מלכא, משא"כ קודם לזה בק"ש הוא בחי' ההשגה דבינה בשמע ישראל באחדות ה' כידוע נק' אש שההתפעלות הוא מהות⁴¹³ ההשגה [ה]אלקי' בבחי' רשפי אש מורגש ליש וכו' לפי שמרחוק הוי' נראה רק בשמיעה דבינה דלא קאתי מלכא בגילוי גמור כמו בחכ' (וכמ"ש במ"א בסדר הד' מדרגות⁴¹⁴ הללו בתפלה רוח בפסוד"ז בשיר ושבח המלאכים דעשי' ורעש ביצי' בשתים לפניה באופנים וחיות ואש בבריאה בק"ש וקול דממה דקה באצי' בש"ע).

והנה כל ענין יצ"מ הי' משעבוד לגאולה מאפילה לאור גדול שהוא מן המיצר דק"נ שנק' אפילה וחושך כו' (וכמ"ש מי זאת עולה מן המדבר⁴¹⁵ כו' שהוא עלי' כנס"י מן הק"נ, יפה כלבנה בפסוד"ז ושתים לפניה ברה כחמה⁴¹⁶ בק"ש כו'). וכ"ז סדר העלי' בתפלה עד ק"ש הכל ע"י בחי' ההשגה אלקי' דבינה דוקא כאשר יתבונן ומשיג באלקו' בהשתלשלות דממכ"ע וסוכ"ע⁴¹⁷ [כו'] איך שהוא ית' מקורא דכולא קכג, אעלמא⁴¹⁸ וכולא קמי' [כלא]⁴¹⁹ כו', מזה יתפעל בלבו ומוחו ביותר עד שפועל התפעלות זאת האלקי' גם בלב בשר החומרי להיות לבו ובשרו יוצא מחשכת החומרי' ל[ה]דבק באלקים חיים וא"כ זה[ו] כמו שיוצא מאפילה לאור גדול ממש, ואמנם א"א לצאת מן החשך ואפילה כ"א ע"י האור דוקא והוא בחי' [ה]השגה [ה]אלקי' בהשתלשלו' שנק' אור ובחי' התרחבות ההשגה דבינה נק' אור גדול, וא"כ מ"ש בהגדה מאפילה לאור גדול לא יתכן כ"א בבחי' ההשגה דבינה שנק' אור גדול, אבל בבחי' החכ' שבבחי' אין בעצמו' האור דא"ס דלמתב"כ כו' שלמעלה מן ההשתל' דסו"מ⁴²⁰ כו' כמו בש"ע שנק' קול דממה דקה כנ"ל, הרי ידוע ששם האור והחשך שוין [oldpage_קנג] ממש בהשוואה א' וכמ"ש גם חשך לא יחשיך ממ"ך כחשיכה כאורה⁴²¹ כו' שהרי האור והחשך הן באים בבחי' ההשתלשלו' כמו יוצר אור כו' וא"כ איך יתכן שם לומר שיצא מאפילה לאור גדול מאחר שגם האור כחשך יחשב כו', וכמ"ש גם חשך לא יחשיך כו' וא"כ גם האור יחשב כחשך מאחר ששניהם שוין ממש כחשיכה כאורה כו' וד"ל. ולפ"ז הרי יובן עכ"פ מאחר שבבחי' אין דחכמה שוין חשך ואור ממש כנ"ל א"כ הרי יוכל להיות שיתפשט ויומשך בחי' גילוי אוא"ס שבחכ' גם למטה מטה במקום חשך ואפילה דק"נ בעולם הפירוד לגמרי כמו שהוא מאיר בעולם היחוד שהוא בחי' האור בכלל ממש בשוה כמ"ש גם חשך לא יחשיך כו' אחר שהוא למעלה מן ההשתל' לגמרי, וכמו שיכול להיות גילוי אור האלקי [ב]בחי' אי"ן דחכ' גם בחומר גופני שנלקח מד"י דק"נ שיהי' גם הוא בבחי' ביטול העצמי למעלה מן [הטעם וה]השגה כמו בש"ע בהשתחווא' הגוף כמו בנש"י⁴²² ממש משום דתמן קאתי מלכא כו' מטעם שגם חשך כו'. וזהו ועברתי באמ"צ [אני ולא מלאך] כו' אני הוי' דחכמה דוקא [כנ"ל] מפני שהוא בבחי' האין ממש וד"ל (והוא למעלה מבחי' יצ"מ מאפילה לאור גדול שע"י ההשגה אלקי' דבינה שאין לפני גילוי דאוא"ס שבחכ' ענין אפילה וחשך כלל וכלל כו'). וזהו שא' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה כו', פי' בעבור זה שהוא בחי' גילוי דא"ס באור אבא דוקא שנק' זה בגילוי לנוכח כנ"ל עשה ה' לי בצאתי ממצרים, פי' לי שגם בבחי' החושך שבחומר הגופני עשה ה' להיות גם בו [גילוי] אור האלקי' שהוא גילוי אוא"ס שבחכ' מטעם הנ"ל דגם חשך כו' שזהו דוקא בבחי' זה דהיינו גילוי אור דאבא כמו ז"ה אלי ואנוהו⁴²³ כו', ואם לא בעבור זה לא עשה ה' גם לי להאיר גם בחשך כמו באור כו' וד"ל. ומ"ש עשה [ה'] לי בצאתי ממצרים דוקא, הענין הוא הגם דיצ"מ הי' ע"י קכג, בבחי' [ה]השגה האלקי' לצאת מאפילה לאור גדול כנ"ל, אבל היא גופא מאין הי' בהם כח זה לצאת מנש"ט הוא שעשה הוי' לי בחי' הוי' דאור אבא דוקא, להיות ידוע שבחי' המשכה זאת דבחי' גילוי אוא"ס בחכמה הי' בבחי' הדילוג הגדול כמ"ש ופסח ה' על הפתח כו'. והוא ענין הנ"ל בשרש בחי' המצה שבא התלבשות אור עצמות אבא בקטנות [דאמונה שהוא המצה בלילה הא' דפסח כנ"ל, וז"ש בעבור זה דבחי' מוחי'] דאבא עשה ה' לי בצאתי ממצרים שהי' אז בחי' [הדילוג] מגבוה לנמוך שאין זה [ביכולת] רק בבחי' גדלות המוחי' דאבא, ולא הי' יכול להיות השתלשלו' למטה כ"כ עד שגם חשך כו' ע"י בחי' בינה, שכל הגבוה גבוה יותר יותר יוכל לירד למטה להאיר גם החשך מפני ששם כחשיכה כאורה כנ"ל, וע"כ יצאו ממילא מאפילה לאור גדול ע"י ההשגה דבינה והיינו שא' בעבור זה לא אמרתי כנ"ל וד"ל. ובכ"ז יתורץ ענין הסמיכות דפ[סוק] והגדת לבנך כו' עם מ"ש⁴²⁴ תחלה מצות יאכל את ז' הימים שזה[ו] בחי' המשכות דעצמות אור אבא במצה כנ"ל וע"כ סמך לו והגדת לבנך כו' בעבור זה דהתלבשות דאור אבא במצה עשה כו' וד"ל.

והנה מעתה י"ל מ"ש בהגדה עמ"ש בעבור זה עשה ה' לי [לי] דוקא ולא לו, והוא כאשר רשע או[מר] מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו הוציא א"ע מן הכלל כו' [ו]אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים [לי] ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל⁴²⁵. ולהבין זה המאמר יש להבין⁴²⁶ תחלה ענין א' במ"ש במשה בי"ג מדה"ר (בפ' כי תשא) וימהר משה⁴²⁷ ויקוד ארצה וישתחו וארז"ל מה ראה מ"ד⁴²⁸ ארך אפים ראה שכשם שמאריך אף לצדיקים מאריך אף לרשעים לכך וימהר ויקוד שלא להאריך אף לרשעים כ"א לצדיקים כו', וכמו שביקש משה⁴²⁹ ונפלינו אני⁴³¹ ועמך⁴³⁰ שלא תשרה שכינה באוה"ע⁴³². ויש להבין דבשלמא מה שביקש שלא תשרה שכינה באוה"ע יתכן משום שלא קיבלו התו"מ והפרידן מיחודו⁴³³ כו', וגם לפ"ז יפלא מה הי' צריך לבקש שלא תשרה שכינה כנ"ל. אבל מה שביקש שלא יאריך אף לרשעים זהו פלא דעיקר מ"ד אריכות אפים הוא לעוברי על רצונו שיאריך אפו עד שישוב ומדה זו דארך אפים שוה לכל לרשעים כמו לצדיקים ואיך תחלק כו', וראי' מדור אנוש⁴³⁴ שהי' עד"ז והי' מאריך⁴³⁵ אפו להם⁴³⁶ כמאמר להודיע כמה ארך אפים⁴³⁷ [לפניו] כו'. אך הנה ידוע בשרש ענין המשכת י"ג מדה"ר דה'⁴³⁸ אל רחום וחנון⁴³⁹ כו' שאנו מתחילין להזכיר מר"ח אלול⁴⁴⁰ שבו עלה קכג, גמשה⁴⁴¹ לקבל לוחות האחרונות וירד ביו"כ שהוא להמשיך י"ג מדה"ר מבחי' רעדכ"ר שבפנימיות הכתר לסליחות העוונות וחטאי' לבע"ת, דגם שתשובה ביו"כ⁴⁴² [מכפר] מ"מ אין הפגם נתקן רק ע"י המשכת י"ג מדה"ר דוקא והוא מ"ש לפני הוי' תטהרו⁴⁴³, להיות שהמשכת י"ג מדה"ר נמשך מפנימיות הכתר (שהן [י"ג] ת"ד⁴⁴⁴ דא"א כידוע) ששם גילוי עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע (והוא למעלה מצמצום הראשון שנק' חשך סתרו⁴⁴⁵ ששם אור וחשך העלם וגילוי שוין וכמ"ש במ"א בענין טהרה שלמעלה מן הקדושה⁴⁴⁶ כמו כעצם השמים לטוה"ר⁴⁴⁷ שהוא עצם בהירות האור בתקפו כו' וז"ש לפני הוי' תטהרו שהוא מעין העוה"ב ממש ונק' טה"ע⁴⁴⁸ שלמעלה מהעלם וגילוי כו' ושם נא' כחשיכה כאורה כו'), ומשם יכול להתפשט השפע גם למטה מטה בירידות המדרגות היותר תחתון שהוא גם בחשך ואפילה דק"נ שרש הרע גמור דרשעים לתקן הפגמים שלהם מן העוונות ש[י]הפכו מחשך לאור ממש, והוא סליחות העוונות ביו"כ שהזדונות עצמן נהפכו לזכיות⁴⁴⁹ ממש כמ"ש ויהפוך ה' את הקללה לברכה⁴⁵⁰ שהקללה עצמ[ה] מן הרע יתהפך⁴⁵¹ לברכה כאשר הקטיגור נעשה סניגור⁴⁵² כו' שנוסף ברכה על עצם הברכה שמן הטוב כמ"ש במ"א בענין טוב מאד זה מ"ה⁴⁵³ [כ]שנהפך לחיים וטוב (כמו שנהפך מנג"ע לענ"ג⁴⁵⁴ ממש כו'). אך אין זה יכול להיות כ"א ע"י [ה]הארה מעצמות המאציל ממש ע"י המשכת י"ג מדה"ר דרעדכ"ר (שבמצחא דע"י וא"א⁴⁵⁵ כו' כמ"ש והי' על מצחו⁴⁵⁶ כו') להיותו למעלה מעלה בבחי' רוממות העצמות שאין כל ההשתל' תופס מקום כלל וכלל וכמ"ש אם צדקת⁴⁵⁷ מה תתן לו⁴⁵⁸ כו' ע"כ נושא עון⁴⁵⁹ ועובר על פשע וכמ"ש אנכי אנכי⁴⁶⁰ מוחה פשעיך כו' וד"ל. וע"כ כאשר חטאו ישראל בחטא העגל הוצרך [לתקן הפגם ע"י המשכות י"ג מדה"ר⁴⁶¹ דוקא, וזהו ויעבור ה' על פניו⁴⁶² ויקרא ה' ה' אל רחום כו' מטעם הנ"ל, ובחטא מרגלים הוצרך] משה [oldpage_קנד] לעורר כח ועוז המשכ[ו]ת י"ג מדה"ר⁴⁶³ מלמטה קכג, דלמעלה בא[מרו] ועתה יגדל נא⁴⁶⁴ כח אד[נ"י] כו' כידוע. אך הנה לפי"ז שמדה [זו] דארך אפיים שבי"ג מדה"ר באה מעוצם הרוממות לסלוח העוונות גם לרשעים גמורים מטעם הנ"ל, הרי היא הנותנת שמאריך אף לרשעים כמו לצדיקים ממש בשוה מאחר שאין כל ההשתלשלו' תופס מקום כלל עד שכחשיכה כאורה כו' שמחמת זה גם החשך יהופך לאור וזדונות יהפכו לזכיות כנ"ל, א"כ יכול להיות שיומשך אור השפע האלקי' גם לקליפות שיקבלו יניקה גם הם כמו שנמשך לסט' דקדושה באין הפרש מפני שמצד עצם הרוממות שוה ומשוה לטובים ולרעים וכמו שמצינו בדור אנוש כנ"ל, לפי שמשם יכול להאיר גם בחשך ואפילה דק"נ וכמ"ש גם חשך לא יחשיך ממך כו'. וכמו שמצינו שהי' גילוי אור האלקי בנבואה [ל]בלעם שהי' בתכלית הזוהמא של טומאה נחה"ק כו' ויאמר ה' לבלעם⁴⁶⁵ כו' ויאמר ה' אל הנחש⁴⁶⁶ כו', ובאמת הרי א' לא יגורך רע⁴⁶⁷ לא יגור כלל במגורו וכתי' טהור עינים מראות ברע⁴⁶⁸ כו' ונק' תועבת ה' ואי[ך] ישרה שכינתו בהם, אך מטעם הנ"ל דקמי' ממש כחשיכה [כאורה] כו' וכמו אם אסק שמים⁴⁶⁹ שם אתה ואציעה שאול הנך ממש כמו בשמים ממעל אין עוד⁴⁷⁰ כך מתח[ת] לארץ בהיכלות דק"נ כו'. ולזאת הי[תה] בקשת משה שלא תשרה שכינה באוה"ע כמ"ש ונפלינו אני ועמך כו', ולכאורה מה הוצרך לבקש זאת אחר שלא יוכל להיות גילוי שכינה בכל דבר רע כנ"ל וכמ"ש וכבודי לאחר לא אתן כו'. אך מטעם הנ"ל הוצרך לבקש (בא' פני ילכו⁴⁷¹ כו' וא"ל אם אין פניך הולכים⁴⁷² אל תעלינו מזה ובמה יודע⁴⁷³ כו' ונפלינו אני ועמך כו' כמשי"ת) שלא תשרה שכינה באוה"ע וא"ל⁴⁷⁴ הי' מבקש יכול להיות השראת השכינה באוה"ע כמו בישראל ממש⁴⁷⁵ בשוה ממש משום דקמי' כחשיכה כאורה כנ"ל, והבטיח לו ה' בא[מרו אליו] גם את הדבר הזה⁴⁷⁶ אשר דברת אעשה כי מצאת חן כו' נתקיימה⁴⁷⁷ שלא הי' עוד גילוי אלקות בנבואה באוה"ע אחר בלעם [וד"ל]. ועד"ז יובן מ"ש וימהר משה ויקוד כו' שראה מדת ארך אפים שבאה מעצם הרוממות דא"ס קכד, אב"ה שיכול להאריך אף [לרשעים כמו לצדיקים ממש בשוה מטעם הנ"ל ע"כ ביקש משה שלא יאריך אף] כ"א לצדיקים ולא לרשעים כמו שביקש משה שלא תשרה שכינה באוה"ע וד"ל.

אך עדיין י"ל איך יוכל להיות שיאריך אף לצדיקים ולא לרשעים מאחר שמדה זאת דארך אפים באה מעצם הרוממות כו' דכולא קמי' כו'⁴⁷⁸ להיות[ו] למעלה מעלה מכל ההשתלשלו' [כנ"ל] שמחמת זה הכל שוין⁴⁷⁹. ועוד דעיקר מדה זו היא להאריך אף גם לעוברי רצונו כנ"ל. אך הענין הוא דגם בעצם בחי' הרוממות שבעצמות שלמעלה מכל ההשתלשלו' יוכל להיות הבדלה בין פנימי' וחיצוני' כמו יאר ה' פניו אליך⁴⁸⁰ [אליך] דוקא וכתיב אהבתי אתכם⁴⁸¹ כו' ואת עשו שנאתי⁴⁸² כו' (וכמ"ש במ"א בענין ישראל ואוה"ע עבמ"ח⁴⁸³ [רק] שישראל עלו בבחי' הפנימי' דוקא [ו]כמ"ש יבחר לנו⁴⁸⁴ כו' הבוחר בעמו ישראל⁴⁸⁵ כו' וכמ"ש בהבדלה המבדיל כו'). וזהו כמשל הפנים באדם שמורה על בחי' הפנימי' ועצמי' והעורף למול פנים שהוא בחי' הרצון [החיצוניו' והוא חיצוניו'] ו[ב]מצח הוא פנימי' הרצון ופנימי' המוחי' כו'. וז"ש [משה] אם אין פניך דוקא הולכים [כו'] שביקש משה⁴⁸⁶ שגם בעצמות הרוממות יובדל הפנימי' מן החיצוני' ואז ונפלינו אני ועמך כו' לא תשרה שכינה באוה"ע כנ"ל, [וממילא גם במדה הזאת דארך אפי' הגם ששרשה באה מבחי' העצמות ממש כנ"ל] ביקש משה שלא יאריך אף כ"א לצדיקים ולא לרשעים מפני שיובדל גם במדה זו ג"כ הפנימי' מן החיצוני' והוא כדי⁴⁸⁷ שיאר ה' פניו רק לצדיקים ולא לרשעים ששרשם רק [ב]בחי' אחוריים בבחי' עורף שאחורי המצח כו' כך לא יומשך בחי' ארך אפיים רק לבחי' הפנימי' שהן [ה]צדיקים ולא יומשך לרשעים כלל ולא כמו שהי' בדור אנוש כו', וזהו וימהר משה ויקוד ארצה כו' וד"ל (ומה שאנו רואים בכל ימי הגלות שמאריך אף לרשעים להשפיע להם כל טוב עוה"ז הגם שעוברים על ז' מצות בני נח⁴⁸⁸ כמו גזל ועריות וע"ז וש"ד כו', ומה ששחק ר"ע ואמר אם לעוברי רצונו כך⁴⁸⁹ כו' היא גופא קשי' למה יאריך אפו לעוברי רצונו כך כו', הענין הוא ע"ד שא' ומשלם לשונאיו⁴⁹⁰ אל פניו כו' שמשלם רוב טובה יתירה על המדה ומשפט התורה כדי להאבידו בעוה"ב וכמו אם רעב שונאך⁴⁹¹ האכילהו לחם כו' וד"ל ועוד מטעם ענין הבירורים דרפ"ח כידוע בסוד ענין גלות השכינה⁴⁹² בע"ש⁴⁹³ דנוגה כו').

והנה אחר כ"ז יובן מאמר ההגדה אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' [לי] לי ולא לו כו'.

קכד, בדהנה י"ל תחלה פתיחת ההגדה עבדים היינו לפרעה כו' שזהו פתיחה כללית למה שא' אח"כ, להיות שבאמת יפלא למה היינו עבדים לפרעה כו' ואח"כ ויוציאנו ה' ממצרים כו', להיות מבואר למעלה שבחי' עצמות הרוממות דא"ס ב"ה שם הכל יכולים לקבל בשוה משום דקמי' כחשיכה כאורה שוין כו', ו[ע]"כ גם שפרעה הי' שרשו מבחי' עורף⁴⁹⁴ העליון שהוא בחי' אחוריים דכת"ר עליון המאיר בפנימי' כו' וישראל שרשם בבחי' הפנימי'⁴⁹⁵ ל' רא"ש⁴⁹⁶ כו', הרי⁴⁹⁷ יכול להיות להיפך ממש שישראל היו עבדים לפרעה כו', לפי שלגבי רוממות העצמות אין הפרש כלל ויכול גם פרעה ששרשו מעורף לקבל יניקה מהקדושה וישראל שהן בבחי' פנימי' יהיו לו לעבדים (וכך הוא בכל הגלות) מאחר שחש"ך ואור שוין שם כו'⁴⁹⁸. [ו]זהו שא' שמתחילה עבדים היינו לפרע"ה מטעם הנ"ל, אבל אח"כ ויוציאנו ה' כו' מפני שגם ברוממות העצמות הובדלו בחי' הפנימי' מן החיצוני' עד שגם בבחי' כת"ר עליון יצא לחלק בין פנים לעורף שאין עיקר האור והשפע הפנימי' הולך רק לבחי' הפנימי' ולא לחיצוני' ואחוריי' [כלל], רק כמאן דשדי בתר כתפוי⁴⁹⁹ בבחי' חיצוני' הרצון מאד כו', וע"כ הוציאנו ה' ממצרים בדרך הבדלה להוציא בחי' הפנימי' מן החיצוני' וכמ"ש או הנסה אלקי' לבא לקחת⁵⁰⁰ [לו] גוי מקרב גוי כו' וד"ל. וכמו [כן] בקי"ס אע"פ שטע[נה] מדה"ד מה נשתנו אלו מאלו⁵⁰¹ כו', מ"מ פרעה וחילו טבעו בי"ס וישראל עברו בים ביבשה לפי שנעשה בחי' הבדלה כנ"ל וכפי בקשת משה הנ"ל גם אחר שחטאו בעגל שהורד עדיים⁵⁰² שקיבלו בהר חורב כו' פעל שיחזיר להם⁵⁰³ והוא מ"ש אם אין פניך הולכים כו' כנ"ל. וז"ש אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי דוקא [לי] ולא לו כו', דהנה מבואר למעלה בפי' שבעבור ז"ה שהוא בחי' המשכת עצמות אור אבא שע"י המצה שנק' זה כו' שבו בחי' גילוי אור [ה]פנימי' [מ]עצמו' דא"ס ב"ה שהוא בבחי' ההבדלה בין [ה]פנימי' לחיצוני' [oldpage_קנה] כנ"ל בעיקר ענין יצ"מ וכבקשת משה כנ"ל, וזהו בעבור ז"ה דבחי' התגלות פנימיות אוא"ס לא עשה ה' רק [לי] לישראל לבדם ולא [לו] לרשעים שנבדלו בבחי' החיצוני' ואחוריים כנ"ל, ואלו הי' שם לא הי' נגאל כלל לפי שכבר הובדל[ה] הפנימי' מן החיצוני' לגמרי ואין לחיצוני' ואחוריי' דק"נ שום שרש יניקה ואחיזה בפנימי' דקדושה כלל וכלל, וע"כ גם אם הי' שם בשעה שנגלה עליהם מלך כו' וגאלם לא הי' נגאל בבחי' גאולה זו דגילוי שכינה עצמה בבחי' הפנימי' שהי' בצאתם ממצרים בבחי' הבדלה הנ"ל, והיינו עשה ה' לי לבחי' פנים ולא לו שעומד בבחי' אחוריים מטעם קכד, גההבדלה הנ"ל⁵⁰⁴. ועד"ז⁵⁰⁵ יובן ג"כ בענין ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך עד אני הוי' אני הוא ולא אחר שהוא ע"י בחי' ההבדלה הנ"ל, ע"כ בעברו במצרים פסח [ה'] על הפתח כו' להבדיל בין בחי' פנים לאחוריים עד גם באלקי מצרים עשה שפטים להבדילם מן בחי' הפנימי' דקדושה לגמרי וממילא נאבדו וכמ"ש בזהר עמ"ש ויסר את אופן מרכבותיו דתבר שלשליהון לעילא⁵⁰⁶ כו'. וזהו [מ"ש] אני ה' בחי' פנימי' בפנימי'⁵⁰⁷ דשם הוי' דחכ' דאור אבא ולא אחר פי' ולא בבחי' אחוריים דעורף ששם יניקה לאחר כו' כי אין בפנימי' שום יניקה לאחר כלל וד"ל (וע"כ לא הי' באפשר להיות זה ע"י מלאך ושרף ושליח שהן בבחי' ההשתל' דבי"ע [כנ"ל ב]א' אני הוי' שבפנימי' אבא ששם מקור הכח להבדל[ה] זו וד"ל).

ומעתה י"ל מ"ש במאמר זה דתשובה זאת אף אתה אמור לו ה[י]א לרשע דוקא שאו' מה העבודה הזאת לכם ולא לו הוציא א"ע מן הכלל כו', דהנה מבואר בס' הקבלה בכללות ענין ד' בנים הללו א' חכם וא' רשע ותם ושאינו יודע לשאול שהוא בחי' קטנות דשם ב"ן⁵⁰⁸ שבכל עולם עד עולם העשי', והוא מ"ש חכם מה הוא אומר מה העדות כו' הוא בחי' החכ' שהוא בחי' פנימיות שבכל עולם שכלול מג' מוחין חב"ד שהוא הראשית שבהם נמשך גילוי אוא"ס תחלה כידוע שאין התלבשות אוא"ס רק בבחי' אין דחכמה כמו במע"ב דכתי' בראשית ברא בחוכמתא⁵⁰⁹ כו', ומבחי' המוחין דחב"ד נמשך למדות חג"ת ומחג"ת לנהי"[ם] כו' וא"א שיבא השפע למקבלים בלתי בחי' אור החכ' בתחלה כמו כולם בחכמה עשית⁵¹⁰. וכך הוא בכל בחי' גילוי אור האלקי' הבא [מלמעלה למטה צריך שיעבור תחלה דרך בחי' המוחי' דחב"ד כו', ובכאן ביצ"מ הי' בחי' הדילוג הגדול מעצמות המאציל בהתלבשות] בהעלם בקטנות דאבא מבחי' ג"ר דחכמה שהוא בחי' מקיף על בחי'⁵¹¹ גילוי אור המוחי' דחב"ד [כו'], ע"כ החכ"ם מתפלא ביותר [ואו'] מה העדות והחוקים והמשפטים שהן בחי' [ה]מוחי' הפנימי' דתורה שנחלקו לג' קוין עדות חוקים ומשפטים שנתלבשו במצה ופסח אשר ציוה ה' אלקינו שהוא פנימי' חו"ב⁵¹² אתכם בכנס"י שהוא בחי' המל' בבי"ע, ומפני שאינו משיג שרש העדות כו' מאין בא עליהם שלא ע"י חכמה שבו שהי' צריך לעבור האור ע"י בחי' המוחי' דחב"ד קכד, דתחלה כשאר ההשתל' כנ"ל, אך מפני שהי' בחי' הדילוג הגדול על המוחי' דחב"ד מבחי' המקיף דאור אבא שמלובש בג"ר שבו⁵¹³ שזהו בחי' כת"ר דחכמה כנ"ל, ע"כ אין החכ"ם יודע מזה [כלל] ולכך לפלא גדול בעיניו מאין בא לכנס"י בחי' המוחי' הללו דעדות וחוקים כו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם מפני שאין לו השגה בהם כלל מטעם הדילוג כנ"ל וד"ל. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן⁵¹⁴, פי' שצריך לגלות לחכם זה סוד ושרש ענין הפסח שהוא בחי' הדילוג הגדול שהי' בחצות הלילה דוקא וכמ"ש ופסח ה' על הפתח כו' והי' בזה ענין ההבדלה בין הפנימי' לחיצוני' כנ"ל כמ"ש ועבר ה' לנגוף⁵¹⁵ [כו']. ובזה יתורץ קושייתו מה שציוה ה' אתכם דוקא וזהו שאו' לו אין מפטירין אחר הפסח⁵¹⁶ כו' שמזרז על חצות לילה שעובר זמן אכילת פסח.

וענין רשע מה הוא אומר כו', הנה מבואר למעלה שיש בחי' פנימי' וחיצוני' ואחוריי' בכל מדרגה גם ברצון וחכמה כו', וגם בבחי' החכמה יש פנים ואחור כמו מגילה כתובה פנים ואחור⁵¹⁷ כו' וכמו חכם באחור ישבחנה כו', וכמו שהעורף הוא אחוריים דרצון העצמי' והפנימי'⁵¹⁸ שבמצח כך יש מנגד לעומת החכ' שבפנימי'⁵¹⁹ היפך בחי' הביטול דאין שבחכ' והוא בחי' השמרים והפסולת דחכמה שהוא בחי' הישות והגסות⁵²⁰ שבחכ' כמו ראיתי איש חכם בעיניו⁵²¹ כו' וכמו שמבואר במ"א בענין מ"ש לא בים היא⁵²² במי שמרחיב דעתו על[י'] כים, לא תמצאינה בגסה"ר [כו']. וזהו כמו ענין ופלגשו ושמה ראומ"ה⁵²³ ראו שאני בטל כו', ומזה [מ]סתעף בחי' הגבו' הקשות שבחכ' שנק' חויא דרבנן⁵²⁴ בסט' דקדושה כידוע בענין נח"ש הנחושת⁵²⁵ כו' שהוא בחי' קטנות דיסוד אבא (כידוע בענין בא נח"ש על חו"ה⁵²⁶ בחי' אחוריים דשם מ"ה⁵²⁷ ו[ב]ענין לו"ט גימ' מ"ה⁵²⁸ לווטי' וקללות⁵²⁹ שהוא אחוריים דמ"ה דחכמה דאברהם אב"ר מ"ה⁵³⁰ דקדושה וכמ"ש הפרד נא מעלי⁵³¹ כו', וזהו כל שאינו נוקם ונוטר כנח"ש⁵³² אינו ת"ח ואמנם זהו בבחי' הקדושה עדיין רק שהוא מצד בחי' הקטנות שמלא גבו' כו'). ויוכל להתהפך לחסדים כמו בנחש הנחשת שעשה משה שכל הנשוך מנחשים השרפים כאשר הביט בו וחיה⁵³³ כו' (והיינו בחי' רש"ע דקדושה בחי' אחוריי' דשם ב"ן דמ"ה), אך מסתעף מזה בחי' גבו' קשות דק"נ [ממש] קכה, אשזהו בחי' רש"ע דקליפה כמו ולרש"ע א'⁵³⁴ מה לך לספר חוקי שהוא העובר עמ"ש בתו' שלומד ו[כ]לומד שלא לשמה ממש שע"ז א' למשמאילים בה סמא דמותא⁵³⁵ ממש⁵³⁶ להיות ממש היפך דחכ' דתורה דשם מ"ה שהוא בבחי' הביטול בתכלית כו'. ולהיותו בבחי' הפירוד ממש המנגד לבחי' הביטול דמ"ה דחכ' ע"כ א' רש"ע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם [לכם] ולא לו שמוציא א"ע מן הכלל כו', לפי שעבודה הזאת דמצה ופסח הוא בבחי' הביטול העצמי ופנימי דפנימי' שם מ"ה דאור אבא כו' ע"כ מאד הוא לנגד העבודה הזאת ושונא אותה ביותר, ע"כ מוציא עצמו מן הכלל⁵³⁷ היחוד העליון דעצמות א"ס בפנימי' אבא ואו' מה העבודה הזאת לכם דוקא לכם הוא שאתם בחי' המל' שעולה עד הכת"ר כו' ולא לו מפני שהובדל מבחי' הפנימי' לגמרי כנ"ל וזהו שכפר בעיקר בעיקרא ושרשא דכ"ע⁵³⁸ שהוא בחי' אני הוי' דאבא הנ"ל שהוא פנימי' דשם מ"ה וע"כ צריך להשיב [לו] כדרכו ומדריגתו שעומד בחוץ בבחי' אחוריים המנגד לפנים כנ"ל אף אתה הקהה את שיניו כנ"ל⁵³⁹. דהנה כתי' שיני רשעים שברת⁵⁴⁰ כו' דכמו שבסט' דקדושה השיניים הן ל"ב נ"ח⁵⁴¹ שהן המבררים וטוחני'⁵⁴² המאכל להבדיל בין הפנימי' לחיצוני' וזהו ענין שבחכ' אתברירו⁵⁴³ והוא ע"י לימוד התורה בדיבור בפה⁵⁴⁴ דוקא שנק' גירסא גר"ש כרמל⁵⁴⁵ כידוע דאבא יסד ברת"א שזהו עיקר תכלית מצות ת"ת דאורייתא [oldpage_קנו] מח"ע נפקת ועיקר שלימותא כשבאים⁵⁴⁶ בגרסא דוקא כמ"ש ואשים דברי בפיך⁵⁴⁷ כו' למען תהי'⁵⁴⁸ כו' בפיך דוקא. וזהו כי לא על הלחם [לבדו] דחכמה יחי' האדם [כ"א על⁵⁴⁹ כל מוצא פי הוי' בדיבור יחי' האדם] מטעם דזהו עיקר הבירור להבדיל בין טמא לטהור וכו"פ כו'. אבל לעו"ז יש בסט' דקליפה והן שיני רשעים דאחוריים דחכ' דקדושה המנגד לה בתכלית כנ"ל והן היפוך הבירור דחכ' דקדושה ששיני רשעים כמו חץ שחוט⁵⁵⁰ וכתער מלוטש⁵⁵¹ להוסיף יניקה לחיצונים [ו]כמ"ש ולרשע א' מה לך לספר חוקי כו' מפני שמוסיף יניקה מן הקדושה הפנימי' לחיצוני' כו'. וזהו ענין אכלם משפע אור הקדושה כמו ויאכלו את ישראל⁵⁵² כו' וכמו ברוך ה'⁵⁵³ שלא נתננו טרף לשיניהם כו' וכ"ש ע"י הקטרוגים שלהם ששיניהם חנית וחיצים⁵⁵⁴ וכמו תאלמנה שפתי שקר⁵⁵⁵ הדוברות על צדיק⁵⁵⁶ כו' בגאוה ובוז כו' קכה, בוכמ"ש בתלים בכמה מקומות. וע"ז א' אף אתה הקהה את שיניו לשבור שיני רשעים שאו' לכם להיות שכבר הובדל הפנימי' מן החיצוני' כמ"ש בעבור זה עשה הוי' לי דוקא לי ולא לו לפי שלא יוכלו לקבל יניקה עוד מבחי' הפנימי' ע"כ ממילא נשברו שיני רשעים שלא יקבלו יניקה מן הקדושה [וז"ש ואמור לו בעבור זה] כו' אלו הי' שם לא הי' נגאל כו' (ועוד יתפרש הקהה את שיניו אות השי"ן שברשע שהוא ב'⁵⁵⁷ קוין המוחי' דחב"ד שנמשך לר"ע דקליפה כמו חכמים המה להרע⁵⁵⁸ כו' וממילא לא נשאר רק הרע לבד מצד עצמו בלי חיבור וקשר כלל עם החכמה דקדושה, וזהו עיקר הבירור של [ה]רשעים וכמו [ו]יתבררו רשעים⁵⁵⁹ ויתלבנו כו' מפני ש[ב]שי"ן דחכמה גם שהוא נמשך ברע יש בו תערובות טו"ר⁵⁶⁰ עדיין משרש ומקור דחכ' דקדושה רק שנתערב ברע ביותר כמו בחטא עה"ד טו"ר כמו אני חכמה שכנתי ערמה⁵⁶¹ כו', אבל לאחר שהקהה את שי"ן דרש"ע לא נשאר בו שום חלק טוב דחכמה רק אותיות ר"ע לבד ואין לרע מצד עצמו קיום במציאות כלל כשאין בו שום טוב רק רע לבד שאין רע יורד מלמעלה⁵⁶² [כו'] ואין קיום במציאות לרע רק מתערובות חלק הטוב שבו כידוע בענין סר צלם מעליהם⁵⁶³ צ"ל דחכמה שכולם בחכ' עשית כו'. ולכך אברהם כבש הד' מלכים⁵⁶⁴ מפני שהפריד מהם כל בחי' הטוב שבהם לגמרי ע"י שהפריד בעצמו מכל תערובות רע וכמ"ש ויחלק עליהם לילה ליל ה'⁵⁶⁵ כמ"ש במ"א, וז"ש איכה ירדוף אחד אלף⁵⁶⁶ כו'. וגם כאן כשיקהה את שיני רשעים שהוא שי"ן דרשע ישאר בלא חיות כלל וכמ"ש תמותת רשע רע"ה⁵⁶⁷ שהרע"ה עצמה תמ[י]תהו כעלוקה⁵⁶⁸ שמושכת הדם ומתה כמ"ש במ"א⁵⁶⁹ וד"ל (וכ"ז [עולה] בענין א' עם מ"ש בכוונתו בהגדה⁵⁷⁰ חכם מ"ה הוא אומר כו' דחכמה הוא בקו הימין כו' ורשע בקו השמאל ותם בקו האמצעי ושאינו יודע לשאול במל' כמשי"ת).

ומעתה י"ל מ"ש תם מה הוא אומר⁵⁷¹ מה זאת⁵⁷² כו', הנה ידוע במ"ש בזוהר בבחי' תמי"ם ת"ם י"ם⁵⁷³ דחכ' שהוא בחי' קטנות המוחין שבמדות שלמטה מן הדעת המתפשט במדות כו', ואמנם יש בו בחי' הביטול שלמעלה מן הדעת שהוא תו"ם בחול"ם⁵⁷⁴ כמו הולך בתו"ם⁵⁷⁵ כו' בבחי' ביטול עצם נקודת קכה, גהרצון כו' שזהו ביטול הפנימי' והעצמי' שבפנימי' דחכ' בחי' מ"ה בעצם כנ"ל, וע"כ גם הוא שואל מה זאת פי' בחי' מ"ה זה העצמי [ד]פנימי' הרצון וחכ' [כו'] מאין הוא בא ונמצא בבחי' זאת שהוא מדרגה האחרונה ביותר והוא ביטול חיצוני' [ד]קעומ"ש [ד]בחי' יר"ת שנק' זא"ת כידוע בענין בזא"ת יבא אהרן⁵⁷⁶ כו' שהוא רק ביטול היש בהכנעה ושפלות עצמו שזהו ענין המצה שנק' לחם עוני⁵⁷⁷ כו' ד"י אכלו כו' נקודה תח"י⁵⁷⁸ כו' וכמ"ש מי זאת עולה מן המדבר⁵⁷⁹ כו', וע"כ מתפלא הת"ם בתמידות⁵⁸⁰ שא"א שיבא ביטול זה דמל' בחיצוני' כ"א שיהי' תחלה [ה]ביטול רצון שבמדות למעלה מן הדעת ע"י שהוא למטה מן הדעת דוקא ששרשו למעלה מן הדעת כו' (והוא בחי' קו האמצעי דת"ת שעולה עד הכת"ר⁵⁸¹ ), וע"כ שואל מאין יש חיבור זה דמ"ה [ב]זא"ת [כו'], ואמרת אליו בחוזק יד⁵⁸² כו' שזהו בחי' הדילוג הנ"ל שפסח ה' על הפתח דוקא שהוא היראה דבחי' מל' שנק' פת"ח⁵⁸³ כידוע לפי שנתב"ס דוקא, וכידוע בענין מה ה' אלקיך שואל מעמך⁵⁸⁴ כ"א ליראה כו' דיר"ת שרשה ביר"ע⁵⁸⁵ דפנימי' הביטול דמ"ה, ומצד בחי' הדילוג מעצמות אור אבא במל' דוקא ע"כ נתחבר מה [זה] בזא"ת דוקא כמ"ש מאת ה' היתה זא"ת⁵⁸⁶ מאת הוי' דאור אבא כו' נפלאת בעינינו בבחי' פלא העליון כו', וז"ש בחוזק יד דהיינו בחי' הגבו' שבחסד דאבא שזהו מ"ש קול דודי כו' מדל"ג על ההרי"ם מקפץ כו' ולהיכן הוא מדלג⁵⁸⁷ זהו שכ' ופסח ה' על הפת"ח דוקא כמ"ש במ"א וד"ל (ומ"ש בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו בחי' הלידה שהי' פרעה עומד באחורי עורף שהוא מיצר מ"י דגרון, ובחוז"ק י"ד יד החזקה וזרוע הנטוי' בחי' ב' זרועות דא"א הוציאנו כו' כמ"ש בכוונות דעבדים היינו לפרעה⁵⁸⁸ כו'). וגם זהו תשובה על שאלתו מ"ה זאת כפשוטו שאינו יודע מה זאת העבודה דמצה בבחי' הקטנות כ"כ כו'.

ושאינו יודע לשאול⁵⁸⁹ את פתח לו שנאמר והגדת לבנך כו', הנה זאת המדריגה הוא בסוף עולם העשי' שהוא תכלית הקטנות ביותר שאי[ן] שם אפי' ביטול חיצוני דקבלת עומ"ש מצד עוצם ההסתר אלקו' עד שאינו יודע לשאול בהעלא' מ"נ שהוא העדר [ה]התעוררות תשובה או יראה מצד בחי' קטנות הדעת והמוחין מאד כו', וכמו אין קורא בשמך⁵⁹⁰ כו' כידוע שכל שאלה היא בחי' העלא' בבקשה וקריאה כמו יעננו ביום קראנו⁵⁹¹ כו'. אך הנה גם שם יוכל להגיע המשכת אור אבא לעורר קכה, דולפתוח הלב ומוח שיהי' בו דעת לשאול ולדרוש את ה' והוא מ"ש את פת"ח לו לעשות בו פתח בית קיבול לזה והוא ע"י האור⁵⁹² פנימי' אור אבא שהולך ונמשך גם עד בחי' המדריגות היותר נמוכות והוא מצד עצם כח התולדה דיסוד אבא שנמשך לכל הענפים המסתעפים ונולדים מכחו הראשון והוא כענין מה שכאו"א יכול לומר כי אתה אבינו כנ"ל וד"ל. וז"ש והגד"ת לבנ"ך דוקא ביום ההוא שהי' בו הדילוג כנ"ל בעבור ז"ה דפנימי' אור אבא עשה ה' לי דוקא בצאתי ממצרים שזהו ענין ההבדלה הנ"ל ועי"ז יוכל גם הבן לשאול ולהעלות מ"נ בעבודה הזאת במצה, וז"ש והגד"ת שתמשיך לו לפתוח פיו שלא יהי' כאלם כו' ולמעלה הוא בבחי' הקטנות דמל' דע"ז א' נאלמת"י דומי'⁵⁹³ ע"כ א"י לשאול בהעלאת מ"נ ואמנם כתיב אד[נ"י] שפתי תפתח⁵⁹⁴ כו' כענין א"ת פת"ח לו כו' וד"ל.

והנה להבין בתוס' ביאור ענין ההבדלה הנ"ל בין פנימי' לחיצוני' שזהו עיקר ענין יצ"מ [oldpage_קנז] בכלל כמ"ש או הנסה אלקים [לבוא] לקחת לו גוי מקרב גוי [כו'] וכנ"ל במדת ארך אפיים שביקש משה שלא יאריך אף לרשעים כו', הנה י"ל במ"ש ב[פ]ע"ח⁵⁹⁵ ובסידור להאריז"ל על מאמר ההגדה דעבדים היינו לפרעה כנ"ל⁶⁰³ דאנו בני ז"א היינו במצרים בע[י]בור מיצר מ"י דבינה כו' ופרעה שיונק מאחורי עורף הי' מונע ומעכב לצאת כו' וז"ש עבדי"ם היינו לפרעה כו' ע"ש. והנה יש להקדים תחלה ענין פנימי' וחיצוני', דפנים ועורף [ה]נ"ל שזהו ברצון שנק' כתר⁵⁹⁶ בחי' קוצו של יו"ד דשם הוי' כידוע, כי הנה ידוע שיש ברצון פנימי' וחיצוני', הפנימי' נק' חפץ⁵⁹⁷ שחפץ ורוצה בפנימי' הנפש כמו יקרא חפצי בה⁵⁹⁸ כו' וכמו והנערה אשר חפץ בה המלך⁵⁹⁹ כו' והיינו ל' רצון ולשון מרוצה כמו רץ לבך שהנפש תרוץ בעצמ[ה] כו'. ויש בזה חילוקי מדרגו' יש רצון הנולד מן השכל שמחייבו, ויש רצון שהוא מצד עצם התענוג שבו, עד שיש רצון רק בניצוח ובהסכם המח' ומעשה למעלה מן הטעם ותענוג ועכ"ז יכול להיות בו פנימי' הנפש כמו לעשות חסד וטוב שאין בלבו ודעתו כלל רק מצד הניצוח וההסכם ונק' נצח שבחסד דא"א כנ"ל. ואמנם הרצון הב' הוא הבא רק בבחי' חיצוני' בדרך אגב לבד או לצאת י"ח שאינו בא מפנימי' נפשו כלל רק בבחי' אחוריים וחיצוני' דחיצוני', כמו הרצון בדבר מה שאין לו בה טובת הנאה כלל וכלל וכמו מותרות השפע שילך לאיבוד לגמרי רק מצד שיש בזה פיזור נדבנות הוצאה יתירה שאין ב[ו] צורך קכו, אכלל ולא חל בו הרצון כלל, ויש רצון הבא בדרך אגב וטפל דטפל בענין הנצרך לו כמו בהוצאות ביתו הנצרך לו שיוציא הוצאה יתירה על אכילה ולבוש עו"ש⁶⁰⁰ ובהמות מן הנשאר מסעודת ב"ב, הנה על זה חל ג"כ הרצון כמו ברצון הפנימי שהרי רצונו לזון לעו"ש ולבהמות הטפל[י'] ומשמשים לצרכי חיות ב"ב רק שאינו כמו רצון הפנימי לזון ב"ב, וכ[מו כן] מלך שעשה משתה לשריו ועבדיו החשובים שזהו פנימי' רצונו יקראו גם לפחותים הרבה⁶⁰¹ שיאכלו גם הם ויהנו ומקבל המלך שמחה מאשר הכל שמחי' בשמחתו גם קטני הערך, הגם שאין זה ערך לתענוג שמחתו מקרוביו⁶⁰² ואוהביו רואי פניו עכ"ז חל מזה הרצון והתענוג גם על פיזור הוצאות משתה לכל פחותי הערך לעשות כרצון איש ואיש דוקא, משום שנכלל הכל כאחד חיצוני' עם פנימי', ואין זה נק' אחוריים וחיצוני' ממש גם שאין כל פנימי' התענוג בזה שאוכלים כנ"ל ושמחים מ"מ ג"ז נגרר אחר פנימי' התענוג ממש כמו העורף שנמשך ונגרר אחר הפנימי' והיו לאחדים ממש, שהרי גם זרים ושונאים שאוכלים ושמחים בשמחתו יקבל תענוג ושמחה כו'. וגם השיריים הנופלים מן הסעודה ומשתה לאיבוד או לכלבים וכה"ג שלא הי' בזה רצון כלל וכלל ג"ז נכלל ברצון בדרך אגב דאגב מפני שא"א לסעודה גדולה בלא שיריים היוצאים לאיבוד ולכלבים וכה"ג, אך מה שהעו"ש שאחר הרחיים אוכלים השיריים נכלל יותר ברצון ואינו חיצוני' כ"כ כו'. וכמו"כ אנו רואים בכל רצון פנימי כמו בעס[ק] מו"מ שיחפוץ להרויח שבזה כל פנימי' חיותו שודאי זהו פנימי' חפצו ורצונו אך א"א להרויח זה כ"א בהשתלשלו' מטרדא⁶⁰⁴ ויגיעה רבה בגופו ובפיזור ממונו הנה גם ע"ז חל הרצון לפי שנגרר אחר רצון הפנימי שהוא הריוח מאחר ש[מ]בלעדי זה לא יגיע לפנימי' רצונו, וכמו בשמחת המשתה שאין לה שלימות הרצון והתענוג מבלעדי שמחת רבים זרים ופחותים דוקא. וכן ענין מותרות שפע נדיבותו שאינו בא מצד החסד והטוב רק שהוא פזרן גדול להוציא כסף וזהב לרוב בלי שיעור ומדה כלל וכלל הרי יש בזה ב' אופנים א' שחל בו הרצון והתענוג להיות הכל מקבלים ממנו שלא כפי המדה וכן לעשות לו מרכבות וסוסי' ועבדים שאין מהצורך כלל שיתגדל שמו וכה"ג, והכל⁶⁰⁵ פיזור מותרות הנופל לאיבוד לגמרי רק שאינו חושש כלל מצד העדר תפיסת מקום שאין⁶⁰⁶ כסף⁶⁰⁷ נחשב למאומה כמו בשלמה המלך⁶⁰⁸ מרוב העושר והגדולה כו' וכמו ברבי שא' אהוריירי' דבי רבי⁶⁰⁹ עתיר כו', וכל שיגדל המלך יותר יותר יוצא ממנו קכו, ברוב המותרות כידוע. והנה הגם שבבחי' מותרות ונובלות השפע אין הרצון בו אף בחיצוני' דרך אגב כו' עכ"ז הרי שייך לענין הגדולה היתירה שבזה ניכר עוצם רוממות הערך של גדולתו עכ"פ כו', אבל יש שפע הנמשך שלא ברצונו כלל רק מצד ההכרח לצאת י"ח או מפני שרוצה לפטור ממנו כמו השופע לשונאו שנותן לו בע"כ רק כדי שלא יראה פניו וזהו כמאן דשדי בתר כתפוי או כמו אם רעב שונאך האכילהו לחם כו' וד"ל.

והדוגמא [מ]כל זה בהפרש שבין פנימי' לחיצוני' שברצון יובן למעלה בבחי' רצון העליון שא' בראשית ברא בקדמין⁶¹⁰ פי' ברצונו⁶¹¹ ובחי' הרצון הזה הוא המקור הראשון לכל מע"ב שממנו נמשך לחכמה ומחכ' למדות [ו]מדו"מ כידוע, [ו]כמ"ש כי הוא א'⁶¹² בלשון⁶¹³ ויהי וכן או' שאמר והי' העולם⁶¹⁴ והי' בלשון זה כלול מפנימי' וחיצוני', הפנימי' הן הנשמות של הצדיקים ותו"מ ש[י]קיימו בסו"מ עבמ"ת⁶¹⁵ בבחי' כוונה פנימי' לרצון כמ"ש בראשית בשביל התורה⁶¹⁶ ומצות⁶¹⁷ שנק' ראשית ובשביל ישראל⁶¹⁸ שנק' ראשית שהוא קיום התו"מ שע"י ישראל כמ"ש אם לא בריתי⁶¹⁹ יומם ולילה חוקות שמים וארץ⁶²⁰ כו' וארז"ל תנאי הי' להקב"ה במע"ב⁶²¹ כו' אם יקיימו כו' והוא במ"ת שדיבר עמהם פב"פ⁶²² יו"ד הדברות שזהו פנימי' המכוון שהי' בי"מ⁶²³ כידוע. וזהו שבאור פניך נתת לנו⁶²⁴ כו' וכן יאר ה' פניו אליך שהוא בחי' הפנימי'⁶²⁵ ומצחא שבו רעדכ"ר⁶²⁶ שהוא פנימי' רצה"ע, והיינו ע"י שהמשכת רצה"ע בתו"מ הוא בחי' פנימי' הרצה"ע עד"מ באדם רצון שנק' חפץ שכל פנימי' הנפש מלובש ונמשך בזה הרצון כנ"ל גם שרצון זה נולד מן השכל שמחייבו כנ"ל, כך רצה"ע שבתו"מ שחכ' שבתורה מחייבו הרי התורה היא עצם חכמתו ית' וכל עיקר חכ' דתורה הוא הטעם הכמוס לרצה"ע שבמצות והתחכמות זאת אינו רק איך שיבא גילוי אוא"ס [ב]מהו"ע בעולמות בסו"מ⁶²⁷ כו' דהיינו באיזה אופן שיהי' גילוי פנימי' רצונו כו', וע"כ גזרה חכמתו ית' שבאופנים אלה ברמ"ח מ"ע יהי' התעוררות גילוי עצמות אוא"ס בעולמות בבחי' יחו"ע שנעשי' ע"י המצות כשהן נעשים באופן זה דוקא אז הן נק' פנימי' רצונו ואו'⁶²⁸ כו' וכמ"ש על התורה ואהי' אצלו אמון⁶²⁹ כו', והוא להיות [oldpage_קנח] המשכת⁶³⁰ אורות בכלים מכלים שונים ע"י המצות כך וכך, כמו במצות תפילין יהי' ד' מקיפים לד' מוחי' חו"ב וחו"ג בד' בתים וד' פרשיות⁶³¹ באופן מעשיהם כך וכך דוקא, וכך במצות ציצית יהי' קכו, גהמשכת המקיף הכללי [ו]ל"ב נ"ח⁶³² יאיר מן המקיף דטלית כשיהי' פרטי הלכותיו כך וכך דוקא, וכך הוא במצות שבת ויו"ט ומצות סוכה ואתרוג וכה"ג כמ"ש בפע"ח בפרטי הכוונ[ות] שלהם באורות עליונים במקיפים ופנימי' [כו'], וכן במצות צדקה יהי' גילוי אוא"ס שבחסד עליון דאצי' להחיות רוח שפלים⁶³³ וכל אופן יחו"ע שנעשה עי"ז הכל ע"י מצות הצדקה למטה כמו⁶³⁴ פרטי דיני הצדקה והכל ע"י ישראל דוקא, והכל גזרה ח"ע דאורייתא⁶³⁵ שבאופן זה דוקא יהי' גילוי אוא"ס ולא ע"י אופן אחר זולתו כלל, וכך גזרה חכ' דתורה על ענין אופנים פרטי[י'] בשס"ה ל"ת שהן דברים פרטי[י'] שהן המונעים ומסתירים מאד גילוי אור האלקי כמו בלבוש שעטנז וכלאים וכל ל"ת דחלב ודם וכה"ג בכל מאכלים וביאות אסורות ול"ת דמלאכה וגזל ועריות⁶³⁶ וש"ד וכל פרטיהם שנק' בכלל תועבת ה' שתעוב ושנאוי בעיני ה' שלא יגורך רע וטהור עינים מראות ברע, ע"כ צריך האדם לפרוש מכל רע שהחיצוני' שור[ה] עליהם ונק' איסור שאסור וקשור בידי החיצוני'⁶³⁷ ואין להם עלי' למעלה להיות כלי לגילוי אור האלקי שלא יומשך להם כמ"ש וכבודי לאחר לא אתן כו' כידוע וד"ל.

ונמצא מובן עכ"פ שעיקר ענין ח"ע דתורה היא להמשיך גילוי אוא"ס ברמ"ח מ"ע ולהסיר כל מונע שהן שס"ה ל"ת והוא להבדיל בין טוב לרע בכדי שיהי' לו דירה בתחתונים ע"י בירור עה"ד טו"ר ע"י מ"ע ול"ת וזהו בדרך כלל, ובד"פ יש הארה פרטי' בכל מצוה ומצוה מבחי' פנימי' רצה"ע דוקא כידוע וד"ל⁶³⁸ שנק' מצות הוי'⁶³⁹ וארחות הוי'⁶⁴⁰ ממש, וע"כ כאשר⁶⁴¹ לכנס"י בקיום התו"מ יאר ה' פניו אליך שזהו פנימי' המכוון בכל ההשתל' [כנ"ל ב]פי' בראשית בשביל התורה וישראל כו', וכל הרצון וחכמה שנמשך במע"ב להתהוות העולמות ומלאכים הוא בא בדרך אגב כטפל לגבי עיקר כו'. אך מבואר למעלה ב' חילוקים⁶⁴² שברצון הב' הבא דרך חיצוני' שיוכל להיות הרצון חל ממש על החיצוני' בשביל הפנימי' ונכלל הכל כא' מפני שא"א לזה בלא זה כלל כמו עד"מ המשתה סעודה שרצונו על הרחוקים וקטנים כמו על הקרובים וגדולים וכן בהוצאות ביתו על העו"ש ושאר דברים השייכים לצרכי ב"ב [וד"ל] (וכן משל העסק מו"מ ביגיעה ופיזור כו' שנגרר החיצוני' אחר הפנימי' והיו לאחדים ממש וד"ל).

והנה מבואר למעלה בחילוקי הג'⁶⁴³ בחיצוני' הרצון שאין הרצון ותענוג חל עליו כלל כמו בבחי' מותרות השפע במשתה המלך הנק' שיריים הנופל לאיבוד כו' שאינו תופס קכו, דמקום כלל וכלל, ויש מותרות שפע שחל עליו הרצון והתענוג בפיזור המותרות בנדיבות שפע יתירה מכפי המדה גם שהולך לאיבוד מצד העדר תפיסת מקום לרוב גדולתו ששייך זה לענין הרוממות והגדולה כו'. הנה כ"ז יובן למעלה בענין החיצוני' ואחוריים דאחוריים שנמשך מבחי' מותרות שפע העליונה דקדושה בעולמות ומלאכי' דבי"ע והן היכלות דק"נ שבכל עולם [דבי"ע דאת זלע"ז עשה האלקי'⁶⁴⁴ כו' שמקבלים מבחי' השיריים והתמצית שנופל מחיצוני' הכלים דמל' דקדושה שבכל עולם], ובכלל הן מ"ח צירופי' האחרונים דשם אלקי'⁶⁴⁵, כמו שמשם נמשך שפע לע"ש דנוגה שמקבלים משמרי האופנים⁶⁴⁶ דעשי' שאין בחי' הרצון העליון חל ע"ז גם בחיצוניות ואגב הנגרר אחר הפנימי' ממילא כנ"ל, אלא זהו בא מבחי' השיריים והמותרות לבד הנופל לאיבוד שלא הי' ע"ז שום כוונה ברצה"ע רק לאחר שנמשך בחי' הפנימי' דרצה"ע בנשמות בסט' דקדושה גם במלאכים [כו' ש]נק' עבדים המשמשים כנ"ל אז יקבלו גם הזרים החיצונים מן השיריים הנופלים כו'. ויש בזה ב' אופנים א' שמ"מ חל עליהם הרצון כמו בפיזור המותרות ושיריים גם שהולך לאיבוד שבא מצד הרוממות והגדולה היתירה [כנ"ל] וכך הוא ענין ריבוי השפע יתירה דתענוגי עוה"ז לע"ש דק"נ ביתר מכפי המדה והולך [לאיבוד] כו', וכענין שא' להודיע כמה ארך אפים לפניו בדורו של אנוש כנ"ל מצד העדר תפיסת מקום שפע הגשמי' שנופל בבחי' פסולת מעונג ורצה"ע הפנימי' שבתו"מ וכה"ג גם במותרות של שפע האלקי' במלאכים כמו שמרי האופנים וכה"ג כנ"ל, וע"כ א' הן הן גבורותיו גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק⁶⁴⁷ וכמו ששחק ר"ע על כרך רומי שמלא טוב עוה"ז וא' אם לעוברי רצונו כך דהיינו בחי' הפסולת והשיריים שנופל מעונג האלקי העליון שבג"ע ועוה"ב, לעושי רצונו בתו"מ שהוא עוה"ב וג"ע בחי' פנימי' התענוג ורצה"ע כנ"ל עאכו"כ וכידוע במשל השממית⁶⁴⁸ בהיכל מלך שאינה תופסת מקום כלל כו'. וכך יובן בכל ענין ריבוי השפע גשמי לעוברי רצונו כרשעים שהשגו חיל כו' (וגם אנו רואים בשפע החסד והרחמים שנמשך לבריות בכלל שפותח ה' ידיו ומשביע לכל חי רצון וזן ומפרנס לכל [לרעים] כמו לטובים ונותן לחם לכ"ב כו' אע"פ שאינן ראוי' כלל ניזונים בחסדו ביתר מכפי המדה שזהו הכל מצד הרוממות דקמי' כלא ממש חשיבא⁶⁴⁹. ומה ש[ל]ישראל מדקדק עליהם במשפט התורה דוקא כמו אם בחוקתי תלכו⁶⁵⁰ כו' וא'⁶⁵¹ כו' [וכן] והי' אם שמוע⁶⁵² כו' וא"ל ועצר ה'⁶⁵³ כו', זהו לפי שאליהם נמשך בחי' הפנימי' דרצה"ע שע"י קיום המצות שקבלת שכרם מבחי' פנימיות הענג העצמות⁶⁵⁴ שבעוה"ב כידוע ע"כ גם שפע הגשמי שלהם נידון קכז, אבמשפט התורה דוקא (כמ"ש במ"א בפ' בשלח⁶⁵⁵ ). ויש בזה ב' אופנים הנ"ל במשל [א'] פזרנות המותרות או שיריים שהוא לפ"ע הגדולה כו' והב' שפע שנותן לשונאו שלא ברצונו כלל כמאן דשדי [בתר] כו' זהו ענין גלות השכינה בע"ש להשפיע להם שלא ברצון כלל רק כמו משלם לשונאיו אל פניו להאבידו בעוה"ב וכמו אם רעב שונאך האכילהו לחם כנ"ל וכידוע בענין אשר שלט האדם⁶⁵⁶ באדם לרע לו דוקא שהוא כדי לברר ולהוציא מפיו מה שבלע מניצוצות הקדושה כמו שהי' בגלות מצרים דכתיב וינצלו את מצרים⁶⁵⁷ כו' כידוע וד"ל. והנה מובן עכ"פ מכל הנ"ל דדוקא כאשר נמשך אור השפע הפנימי' בבחי' פנימי' רצה"ע בבחי' הפנימי'⁶⁵⁸ אז יש שפע גם בחיצוני' הרצון בבחי' אגב וטפל וממילא יש שפע גם בבחי' השיריים ומותרות הטפל⁶⁵⁹ כו' כנ"ל, וכמו בזמן בהמ"ק שהי' גילוי שכינה בהיכל קדה"ק וקרבנות ע"ג המזבח הי' נמשך מעשן המערכה דקרבן החלב ודם בחי' הפסולת לע"ש⁶⁶⁰ ג"כ וכשעיר לעזאזל⁶⁶¹ כו' [oldpage_קנט] (וכמ"ש בזהר בענין קוצ[א דשערי] שבתפילין⁶⁶² כו'), אבל כאשר לא בא האור והשפע עונג ורצה"ע בגילוי בפנימי' כמו⁶⁶³ בהסתר והעלם כמו בחי' יחוד פנימי' דאוא"ס⁶⁶⁴ בשבת ויו"ט⁶⁶⁵ ויחוד זו"נ בעמידה דש"ע וכה"ג, וכ"ש בעבודת כה"ג ביוה"כ לפני ולפנים בהיכל קדה"ק ובעלי' דנעילה ביו"כ וכמו⁶⁶⁶ בעלי' העולמות דכל שבת⁶⁶⁷ אין שם צד אחיזה ויניקה לחיצוני' מחיצוני' ואחוריי' כלל [וכלל], לפי שהוא הכל בבחי' [ה]פנימי' והעצמות שאין שם בחי' חיצוני' ואחוריים כלל כמו שאין סעודת השבת מגשם כמ"ש ולא פרש שבתכם וכמו לחם הפנים שכולו פנים⁶⁶⁸ וכלחם הפנים⁶⁶⁹ והמן יוכיח וכה"ג⁶⁷⁰, וכמו"כ הוא בענין פנימי' התורה שהוא בפנימי' אבא שהוא פנימי' ע"י כמ"ש בע"ח וד"ל.

ואחר כ"ז יובן שרש ענין קליפה דפרעה אותיות עורף⁶⁷¹ ששרשו באחוריים וחיצוני' דכת"ר דוקא ע"כ א' מי הוי'⁶⁷² אשר אשמע בקולו כו', כי הנה ידוע בענין שם הוי' שהוא בחו"ב ומדות ומל' דקוצו ש"י הוא בכתר וי' בחכמה ה"א בבינה⁶⁷³ וי"ו מדות כו', וכאשר נמשך [אור] השפע בבחי' פנימי' קכז, בהרצון בחכמה כמו בחכמה שבתו"מ כנ"ל זהו ענין שם הוי' כידוע בענין מצות הוי' [ו]תו' הוי'⁶⁷⁴ כנ"ל, אבל קודם שיומשך בחי' פנימי' הרצה"ע בחכמה דתו"מ ה"ז בבחי' הסתר והעלם עדיין להיותו למעלה מן הטעם וחכמה כנ"ל אז יש לנגד זה יניקה בעורף שהוא ג"כ בעצם הרצון הנעלם בבחי' חיצוני' ואחוריים שבו ג"כ למעלה מן החכ' וטעם (וכענין הניצוח שברצון למעלה מן הטעם שמחיצוני' שבו נמשך בצד העורף כמו שפע לשונאו שלא ברצון וטעם רק כמאן דשדי בתר כתפוי כו'). וזה הי' שרש פרעה [שר] של מצרים שנק' התנים הגדול⁶⁷⁵ כו' שה[י'] שרשו באחורי העורף שלנגד הכת"ר שבמצחא כנ"ל וע"כ הי' בבחי' חוצפא והתנשאות מלכותא בלא תגא⁶⁷⁶ למעלה מן הטעם כמ"ש לי יאורי ואני עשיתני⁶⁷⁷ כו', כי שרשו באחוריי' דכת"ר [דקדושה] שהוא בבחי' הרוממות והתנשאות העצמי' האלקי' עד שלפ"ע עצם הרוממות נמשך [גם] בחיצוני' בדרך מותרות ונובלות והוא למעלה מן [הטעם] (כמאן דשדי בתר כתפוי כנ"ל מצד העדר תפיסת מקום כמשל השממית בהיכל מלך כנ"ל וד"ל. וזהו פרעה אותיות עורף עד"מ באדם העורף שבו נמשך מותרי השפע מהפנימי' שבגלגלת הראש דרך ירידת⁶⁷⁸ חיצוני' ומותרות לבד ועיקר פנימי' חיות המוח נמשך לפנים וע"כ נק' פנים ע"ש בחי' הפנימי'⁶⁷⁹ וע"ש שפונ"ה⁶⁸⁰ בצד הפנים שבו דוקא והאחוריים נגררים ממילא אחר הפנים כו' (כמ"ש במ"א [בענין] ד"ו פרצופים [ד]אדה"ר⁶⁸¹ ). וז"ש פרעה מי הוי' שלא ידע משם הוי'⁶⁸² זה כי שרשו למעלה מבחי' הפנימי' דשם הוי' דחכמה הבא בגילוי בפנימי' כי יניקתו בעורף שבראש (ועוד מפני שהובדל[ה] הפנימי' מן החיצוני' כו' ע"כ לא ידע והשיג בפנימי' דשם הוי' כמו שהוא בפנימי' הכתר [עליון כלל] ולזה הי' עיקר [ענין] האותות ומופתים שידעו מצרים כי אני הוי' כמשי"ת). ובכ"ז יובן כללות ענין המאמר שא' עבדים היינו לפרעה במצרים אנו בני ז"א דאצי' מדות דאצי' ששרשן בפנימיות אבא כמו כי אתה אבינו כידוע היינו עבדים לפרעה שעומד באחורי עורף דכתר עליון שהוא בגלגלתא דא"א כו' שמשם הי' יניקת פרעה הגשמי למטה כו'. והנה יש להקדים תחלה בדרך הפשוט ע"פ דרך הטבע מה שהי' סיבה לשעבוד קכז, גישראל בעבודה קשה תחת פרעה כמו שסיפר וימת יוסף⁶⁸² וכל הדור ההוא ויקם מלך חדש⁶⁸³ על מצרים אשר לא ידע את יוסף [כו'], דהענין הוא ע"פ סיבת הטבע האנושי' דבעוד שהי' יוסף מושל על מצרים לא הי' פרעה גוזר גזירות קשות על ישראל אך מפני שמת יוסף וקם מלך חדש כו' גזר גזירות קשות על ישראל, ובאמת סיבה זאת היתה מאת ה' ע"פ סוד ה' למעלה מעלה שעולה טעם מה כמו שהוא⁶⁸⁴ למטה בדרך הטבע, דהנה אם לא מת יוסף וכל הדור ההוא דוקא לא הי' מקום לשרש יניקת [ל]פרעה העליון למעלה לשעבד בישראל רק אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא וקם מלך חדש שלא ידע [ל]יוסף בחי' צ"ע ע"כ נעשו בנ"י עבדים לפרעה לקבל שפעם מבחי' חיצוני' ואחוריים דעורף דפרעה דוקא וד"ל.

וביאור ענין זה ידוע ד[ה]אבות הן המרכבה לבחי' המדות דחג"ת דז"א דאצי', אברהם אוהבי רחימא דמלכא⁶⁸⁵ הי' מרכבה לחסד⁶⁸⁶ דז"א ויצחק במדת פחד ויראה פנימי' לגבו'⁶⁸⁷ דז"א ויעקב אמר אלקי [אבי] אברהם⁶⁸⁸ ופחד יצחק היה לי שכלול מחו"ג בחי' הרחמים⁶⁸⁹ בחי' ת"ת דז"א. וזהו שאנו אומרים⁶⁹⁰ אלקי אברהם ואלקי יצחק כו' שמקבלים מבחי' פנימי' חו"ב דאצי' ששרשם בחג"ת דאוא"ס⁶⁹¹ וע"י שז"ש הגדול הגבור כו' בה"א⁶⁹² הידיעה שנק' ימי קדם⁶⁹³ או הרי קדם⁶⁹⁴ כו' וכמ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם⁶⁹⁵ וכידוע. ושרש המדות דא"א הרי הן מדות שברצון הפנימי שנק' חפץ הוא למעלה גם מח"ס דא"א שנק' טעם כמוס⁶⁹⁶ כידוע שאין טעם לרצה"פ⁶⁹⁷ שנק' כת"ר שבכת"ר אפי' טעם כמוס [כו'], ולפי"ז הרי הוא⁶⁹⁸ מאיר [על האבות] מבחי' פנימי' רצה"ע שנק' פנימי' הכתר בכלל והוא בחי' פנים העליונים דא"א כו' שמשם שרש י"ג מדה"ר שא' ויעבור הוי' על פניו כו' [כידוע], והוא ג"כ ענין יאר ה' פניו אליך כו', וכמ"ש באברהם התהלך לפני⁶⁹⁹ דוקא וגם יעקב א' אלקי אבי אברהם כו'. ונמצא שלא הי' באבות שום אחיזה ויניקה לבחי' חיצוני' ואחוריים דכתר [כלל] מאחר ששרשם הי' קכז, דרק בעצם פנימי' הכתר שהובדל [מ]בחי' החיצוני' לגמרי (שאין שם בחי' חיצוני' ואחוריים כלל אלא כולו מפנימי'⁷⁰⁰ כנ"ל) ומה⁷⁰¹ שא' אברהם יצא ממנו ישמעאל חסד דק"נ היינו במדות דז"א דוקא כידוע, ולכך א' שהטעימן לאבות מעין העוה"ב⁷⁰² שלמעלה מבחי' עה"ד טו"ר, ולכך יש מ"ד זכות אבות לא תמו⁷⁰³ כו' וד"ל) לפי שגם הג' קוין דחג"ת דפנימי' הכת"ר מיוחדים בעצמות פנימי' הכת"ר, ע"כ גם אחרי מות האבות האיר הוי' פניו מפנימי' רצה"ע וחפץ ה' אל השבטים שהן ע' נפש דיעקב⁷⁰⁵ שנחלקו לד' דגלים⁷⁰⁶, אעפ"י שהן בעולם הבריאה בבחי' ו"ק דנוק' ([ו]נק' י"ב בקר שהי"ם עומד עליהם⁷⁰⁷ ) ששרשם בי"ב ג"א⁷⁰⁸ דנוק' דז"א דאצי' בעלמא דדכורא⁷⁰⁴ וכמ"ש ששם עלו שבטים⁷⁰⁹ שבטי י"ה פי' עלו שבטים דנוק' דמל' דאצי' בבריאה לו"ק דאצי' ששם נק' שבטי י"ה שהן פנימי' חו"ב⁷¹⁰ ששרשם בפנימי' הכת"ר דוקא כנ"ל, [ו]עד"מ השבט שנק' ענף שיניקתו מן האילן ושדי נופו בתר עיקרו⁷¹⁰ אעפ"י שאין קורין אבות אלא לשלשה⁷¹¹ שהן גוף השרש של האילן (אלא שיש בשבטים ב' אופנים א' שגדלים מלמטה למעלה [oldpage_קס] כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה כו'⁷¹² בבחי' או"ח, והב' בשבטים [בו"ק] דדכורא שיורדים ונמשכים מלמעלה למטה בבחי' או"י כמ"ש במ"א ע"פ למה תתענו ה' מדרכיך⁷¹³ כו' שוב למען עבדיך שבטי נחלתיך כו' שהן ששה⁷¹⁴ אלפים לצבא⁷¹⁵ כו' היורדים למטה לברר לעה"ד כו').

והנה בחי' יוסף הוא פנימי' יסוד⁷¹⁶ ז"א⁷¹⁷ ושרשו בפנימי' יסוד דפנימי' הכת"ר כו', שבו כל השבטי' נאחזי' כמ"ש למחי' שלחני אלקים⁷¹⁸ כו' והוא המעלה כל העלאות מ"נ [דשבטים] דנוק' כמ"ש קמה אלומתי⁷¹⁹ כו' כמ"ש במ"א⁷²⁰). אך לאחר שמת יוסף וכל הדור ההוא שנסתלק אור פנימי' הכת"ר שבפנימי' יסוד כו' אז נעשה כמו מחיצה המפסקת להארת אור פנימיות הכתר שיש בו הארת אור מל' דא"ס שבקו"ח כו', וזהו ויקם מ"ח על מצרים אשר לא ידע את יוסף צ"ע דבחי' פנימי' יסוד דא"א קכח, א(שנק' טובך הגדול⁷²¹ כו') אזי לא נמשך בחי' הארת פנים דא"א בישראל כי נסתר ונעלם אורו (כמו ב[כל] גלות דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא⁷²² בבחי' סדכ"ס⁷²³ כו' כמ"ש במ"א בענין אסת"ר מן התורה⁷²⁴ כו') ואז מלובש ומוסתר בחי' הפנימי' לגמרי ולא בא השפע כ"א ע"י בחי' אחוריי' וחיצוני' רצה"ע (שנבדל לגמרי מן הפנימי' כנ"ל). והיא בחי' אחוריים דעורף דפרעה העליון יונק שם, וע"כ היו ישראל בגלות למטה עם השכינה בשר של מצרים כמ"ש אנכי ארד עמך מצרימה⁷²⁵ לקבל יניקה ושפע [מ]פרעה שלמטה בדרך שעבוד קשה עד שהיו עבדים לפרעה ממש וד"ל.

ובאמת עדיין י"ל דאין כל הנ"ל מחייב רק מה שילך השפע ע"י בחי' אחוריים דעורף שרש פרעה וזה כבר הי' ע"י יוסף שהי' מכלכל⁷²⁶ לכל בית יעקב מטוב ארץ מצרים בארץ גושן אבל מאיזה טעם הי' שעבוד הקשה דישראל לפרעה מלך החדש מפני שלא ידע ליוסף כנ"ל. אך הענין הוא דמפני שלא ידע את יוסף נעשה ענין הגלות מצרים שהוא מ"ש בפע"ח ובכוונות⁷²⁷ שהיו בנ"י דלעילא בבחי' עיבור דבינה שכן⁷²⁸ מיצ"ר מ"י ומצרים⁷²⁹ דחכמה ופרעה הי' מונע הלידה [כו']. וי"ל תחלה שרש ענין בחי' עיבור בגשמי' בקטנות⁷³⁰ במעי אמו שהולד ראשו בין ברכיו [מקופל ואוכל מה שאמו אוכלת⁷³¹ דרך הטבור כו'. פי' מקופל ראשו בין ברכיו] שזהו מוחין דחב"ד נעלמ[י'] בחג"ת ונה"י שהן הירכים בבחי' הקטנות מאד⁷³², והיינו ענין [קטנות המדות כמו שהן מצומצמים ונעלמים מאד בשכל בבחי' עיבור והתכללות כולד במעי אמו, והוא] מה שאנו רואים שיש מציאות אהוי"ר במוח בינה כאשר [י]תבונן האדם בדבר מה שהוא טוב לו שיחייב שכלו ודעתו שיאהוב אותו הדבר שהוא טוב⁷³³ בעיניו, או להיפוך בהתבוננו' בדבר מה שהוא [רק] רע לו ומזיק שיחייב שכלו שישנא אותו [או] יפחד ויברח ממנו, אזי עדיין [אוי"ר זו] כלולים בהעלם גדול בהתבוננות זו ואינם ניכרים במציאות כלל עדיין אפי' בהרגש התפעלות השכל כלל, כי כאשר המוח מתפעל באוי"ר נכרים עכ"פ במציאות מדות אהוי"ר רק שהן במוח עדיין אבל כשאינם עדיין בבחי' התפעלות מורגש[ת] במוח כלל רק מה ש[י]חייב שכלו ודעתו שראוי לאהוב דבר זה ועדיין אין לו התפעלות במורגש גם במוחו זה[ו] הנק' בחי' קטנות המדות שכלולים ונעלמים בשכל בתכלית, כי מה שהשכל נותן חיוב לאוי"ר אין זה מהות מדות במציאות רק בחי' נה"י דבינה (שנק' תבונה שהוא פנימי' המח'). וכמו שידוע לכל קכח, במתחיל בעבודה הנ"ל⁷³⁴ בהתבוננות שגם שיוקלט היטב ההשגה אלקי' במוח בגדולת ה' איך שמחיה את הכל מאין ליש וכה"ג לא יוליד מזה התפעלות אהוי"ר בהרגש המוח ג"כ, רק שראוי לאהוב את ה' [ו]לילך בדרכיו וליפחד ולירא מה' להיות סו"מ בפו"מ (שנק' בכ"ן דארף מען כו') שכך יאתה ע"פ התבוננות אלקי' שמחייב זה כו', וההשגה האלקי' מקפת לחיוב זה דאהוי"ר מכל צד עד שנכללים ובטלים שם במציאו"ת (משא"כ אוי"ר שהן בבחי' התפעלות ממש במוח בינה נק' דו"ר שכליים שבאים בבחי' גילוי [ה]הרגשה ממש, אבל כשהשכל וטעם נעלם הוא בחיוב הזה דאהוי"ר זהו ענין מה שראשו בין ברכיו שחב"ד שבמדות נעלמים בנה"י שאין נראה רק החיוב לאהוי"ר לבד כו'). וזהו הנק' מ"ם סתומה שסתום מכל צד כולד הסתום במעי אמו בלתי ניכר במציאות בפ"ע כך המדות אוי"ר סתומים ונעלמים וכלולים בבינה והשגה כנ"ל ורק דרך בחי' העלם ומקיף נמשך למדות אלה שהן בבחי' הקטנות כולד שמקבל דרך הטבור [מ]מה שאמו אוכלת ולא דרך פיו כי פיו סתום וטבורו פתוח⁷³⁵ כו' כי המוחין שלו סתומים ונעלמים בתכלית כו' (ויובן זה גם עכשיו בזמן הגלות שנמשל לעיבור כידוע במאמר המשנה [אפילו⁷³⁶ בשעה] שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עובר"ה כו' [ש]מדות דאהוי"ר שבכנס"י הן בבחי' הקטנות רק לחיוב [אוי"ר] בלא טעם [ו]מוחי' מגולים ו[ה]השגה דבינה מקפת מרחוק, אמנם נמשך חיזוק וחיות מבחי' העלם ומקיף דבינה למדות אהוי"ר אלה עד שהן חזקים וקיימים לענין מעשה בסו"מ וע"ט כאלו הן מקבלים חיות ואור מבחי' המוחי' בגילוי במורגש ויותר מזה וכמ"ש מי יתנני כירחי קד"ם שמלמדים לתינוק⁷³⁷ כל התורה בבחי' [ה]מקיף דנר"נ כו', [וראי'] שלע"ל בגאולה שנק' לידה [י]פתח [ה]סתום וירא[ו] בעין כולד הנולד ש[נ]פתחו עיניו כו') (וזהו אוכל מה שאמו אוכלת שהוא א"ם הבנים דכנ"י שכלולים ב"ה כל נש"י בבחי' עיבור בזמן הגלות כידוע (וגם מאכל דלחם דתו' אוכל דרך טבורו⁷³⁸ [לכריסו] לבד כמ"ש במ"א), וזהו מ"ם סתומה דלמרב"ה המשר"ה⁷³⁹ כו' שהוא בחי' בינה אם הבנים כמ"ש כי א"ם לבינה תקרא⁷⁴⁰ בעוד שכלולים⁷⁴¹ נש"י כלולים בה בבחי' עיבור בבחי' תלת גו תלת⁷⁴² כו'). והנה מ"ם סתומה זו לבד ענין הסתומים⁷⁴³ שסתום מכל צד שלא יצא הולד, משא"כ מ"ם פתוח"ה שמולדת המדות שנק' ולד והוא מאמר פתוח⁷⁴⁴ כמשי"ת, הנה עיקר הסתימות דמ"ם סתומה הוא על ענין הסתימות וההעלם דנקודת אור החכמה שנק' טפת אבא באימא, והוא ענין נקודה בהיכלא⁷⁴⁵ שההשגה דמקיף דבינה קכח, גהיא המקפת ומסתרת ומעלמת לנקודת אור החכ' בתוכה מכל צד (כמו הברקת נקודת המושכל שנעלם ונסתר בהעלם תמצית ההסבר וההשגה שנק' עומק המושג טרם שבא להשגה והבנה בגילוי שנק' פנימי' בינה והוא כח המוליד את השכל שנסתר עצם נקודתו כשבא לכלל עומק ההשגה דוקא, משא"כ בגילוי ההשגה יכולים לעמוד על נקוד' דחכמה). וזהו כמשל כח ומקור כח⁷⁴⁶ המוליד את הולד שהוא בא בהעלם גדול בהיותו סתום במעי אמו עד שמתפשטים גידול אבריו בשר⁷⁴⁷ יוצא לגילוי כל מה שהוא בהעלם בכח המוליד⁷⁴⁸ בטפת הדכר שהוליד את הולד, וכך הוא בבחי' טפת אבא שהוא מקור [oldpage_קסא] המוליד למדות דאהוי"ר סתום אור כחו במדות אלה אע"פ שכבר יצאו מכח המוליד דאור טפת יסוד אבא אבל הוא סתום ונעלם בבינה כנ"ל ע"כ המדות האלה הן סתומים ונעלמים בבינה בתכלית הקטנות כנ"ל עד שמתפשטים ויוצאי' לגילוי (כמ"ש⁷⁴⁹ בזהר ע"פ מראש צורים אראנו⁷⁵⁰ כו', (ודוגמא לכ"ז הוא מה שאנו רואים בתושב"כ ותושבע"פ שנק' חו"ב⁷⁵¹ וספר וסיפור⁷⁵² כו' דתושב"כ היא בחי' נקודה דאור אבא [ד]חכ' שבא הכל בסתימות ובקיצור בכל פ' ופ' ובתושבע"פ בא העלם זה לגילוי כמו שנדרש מכל אות וקוץ תלי תלים של הלכות כמו מנלן א"ק⁷⁵³ כו' כמו יש אם למקרא יש אם למסורת⁷⁵⁴, אבל עד שבא לגילוי גמור במשנה ותלמוד הכל סתום ונעלם בהיכל דבינה כמ"ש במ"א עמ"ש אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני⁷⁵⁵ כו' וכן מ"ש הביאני המלך חדרי"ו⁷⁵⁶ וכמ"[ש] אשר כתבתי להורותם להרת"ם⁷⁵⁷ כתי' ועכ"ז כשבא לגילוי גמור בו"ק דשיתא ס"מ נאמר אל תטוש תור"ת אמ"ך⁷⁵⁸ כולד הנולד כו' וד"ל).

אך הנה עדיין י"ל בענין בחי' [ע]יבור דקטנות דולד במעי אמו שראשו בין ברכיו כנ"ל שלפי הנ"ל הרי יש בזה ב' ענינים הפכיים בנושא א' ממש, שהרי עיקר ענין בחי' העיבור הוא שהמדות דאוי"ר דהיינו מה ש[י]חייב השכל שראוי לאהוב ולירא כו' הוא כלול בהעלם בשכל דבינה הרי השכל עיקר והמדות טפלים ובטלים במציאות[ן] לפי שנכללים בשכל, וענין ראשו בין ברכיו היינו שהשכל והמוחי' כלולים בהעלם גדול [במדות] תלת גו תלת [כו'] כנ"ל שהוא להיפוך שהמדות נראי' עיקר והשכל והטעם שבהן בהעלם הן כמו טפל לעיקר, ואיך יוכל להיות ב' הפכים בנושא א'. ובאמת זה וזה נק' בחי' קטנות אלא שהעלם והתכללות המדות בשכל נק' קטנות המדות בכלל והעלם השכל במדות נק' קטנות המוחי' ושניהם כא' באים. וכידוע שיש ב' מיני העלם, העלם העליון בתחתון והעלם התחתון בעליון, והן ב' מיני מלויים הפכיים ויכולים להיות כא'. והוא מה שאנו רואים [בעבודת ה'] בענין אהוי"ר דקטנות מה שהשכל מחייב אהבה או קכח, דיראה אע"פ שהן בהעלם ובקטנות העיבור והתכללות בשכל המחייבן הנה יש באהבה ויראה זו בכח ובהעלם כל מה שעתיד לימשך בהן בחי' המוחין דגדלות דאו"א שהוא לאחר שנולדים המדות אהוי"ר בלב יתגדלו בטעם ושכל גמור והתפעלות האהוי"ר כמ"ש לפי שכלו יהולל איש⁷⁵⁹ כו' (כמשי"ת), רק שהמוחי' הללו הן עכשיו באהוי"ר זו בכח ובהעלם בבחי' נה"י שבהן לבד שזה ענין ג' [גו] ג' ראשו בין ברכיו כו' (שהוא רק ההודאה שכך יאתה ע"פ השכל, וג"ז אמת דההודאה זו כלולה בהתכללות בשכל כאלו אינו במציאות בפ"ע כלל ונק' מח' טובה⁷⁶⁰ שה' מצרפה למעשה (כמ"ש בלק"א פי"ו) דהיינו שעתידה מח' שבהודאה זו לבא למעשה כשהוא בבחי' גדלות המוחי' וגדלות המדות בגילוי חג"ת ונה"י כנ"ל דבזמן הגלות שנק' עיבור בחי' אוי"ר זה שבהעלם בשכל חזקי' מאד לענין מעשה בסו"מ וע"ט כל היום כמו ש[י]הי' בלידה כו'). ודוגמא לזה דיבור שכלול בהעלם במח' שהוא מתעלם בדבור אח"כ בהתפשטות והרחב[ה] או כמו טעם לרצון שכלול ברצון שלמעלה מן הטעם, וזהו העלם השכל ברצון שבשעה זו עצמ[ה] יש העלם [ו]כח הרצון בטעם זה שעתיד להתפשט ולהתגלות בהרחבה כמו והחכ' מאין תמצא⁷⁶¹ מההעלם לגילוי כידוע וד"ל. ונמצא כשהמדות דאהוי"ר הנ"ל כלול[י'] בהעלם בשכל לפי שאינם רק קצה האחרון של השכל שהוא רק מה שהשכל נותן ומחייב לאהוי"ר ואינם נחשבים מאומה לגבי עיקר השכל, הרי באותה שעה עצמה השכל בהעלם גדול במדות אהוי"ר הללו הרי לא נשאר בהן רק [מה] ש[י]חייב לאהוי"ר לבד שהוא רק ההסכם לבד כו', וא"כ קטנות המוחי' שבמדות הללו בהעלם וקטנות המדות שהן בהעלם בשכל הן באים כא' ממש, רק שמ"מ יש הפרש בזה דבחי' קטנות המדות הוא מצד שכלולים במוחי' דאימא כמו אוכל מה שאמו אוכלת כו' שהרי אין קיום לאהוי"ר הנ"ל רק ממה שהשכל יחייב והן עצמן בלתי מורגשים כלל רק מה שהשכל נותן שיאהוב כו', ובחי' קטנות המוחי' במדות הללו הוא מוחי' דאימא ששייך להתפעלות המדות הללו כשיהי' בגדלות שזהו השכל שייך רק להמדות ולא מוחי' דאימא עצמה, אבל מה שהשכל מחייב אהוי"ר הוא בעצם המוחי' דאימא ממש (והוא בחי' ז"ת דאימא כמשי"ת) וד"ל. והנה ידוע שיש ה' מדריגות עיבור יניקה ומוחי' ובמוחי' יש ב' מדריגות מוחי' ששייך למדות לבד ומוחי' דאימא הוא הנמשך בשביל גדל[ו]ת המוחי' שבמדות, והב' גדלות המוחי' דאימא עצמה במדות והוא הנק' גדלות ראשון דאימא, והג' גדלות שני באבא (והוא ענין למ"ד מ"ם דצל"ם והצ' הוא המוחי' שמצומצם לפי המדות לבד כו' וספי' ומ"ת הן גדלות ראשון דאימא וגדלות שני דאבא) ונמצא יש כאן ה' מדרגות.

קכט, אוביאור כ"ז, הנה אחר בחי' העיבור דקטנות המדות דאהוי"ר הנ"ל הכלולים בתכלית בשכל כולד שמקופל כו' (וגידולו ט"ח בבטן והוא להיות כל האברים מוכנים לקבל נרנח"י כשיולד עד שיזקין כידוע במה שמלמדים לתינוק⁷⁶² כו' (והגאולה⁷⁶³ שנק' לידה נאמר אז יאמרו בגוים⁷⁶⁴ הגדי"ל ה' לעשות עם אלה בב' מיני גדלות הנ"ל), אח"כ נולדים המדות ויוצאים לחוץ דהיינו שנמשך מן המוח אל הלב במהות התפעלות הלב באהוי"ר ממש ואז נתצמצם כל השכל ולא נשאר רק התפעלות הלב לבד באהוי"ר בבחי' הקטנות בין במדות בין במוחי', דהיינו שהשכל והטעם של האהוי"ר מצומצם מאד בהן ולא ניכר במציאות כלל וכלל כאלו אין להם מקור המוליד כלל וכתינוק שנולד בבטן אמו שנעשה למהות בריאה בפ"ע נבדל ונפרד מן [האם כך המדות כשנולדים בלב נעשי' במהות בפ"ע נבדל ונפרד מן] השכל שבמוח לגמרי ואח"כ מתחיל גידול המדות והמוחי' שבהם כא' ממש, וההתחלה הוא גידול דמוחי' דיניקה כמו שע"י החלב נגדלים אבריו שהוא החומר וגם החומר של המוחי' שלו נגדלים כא' עם חומר המדות שבו, כי ביניקה המוחי' שלו בהעלם גדול במדות וגם המדות הן בקטנות מאד ובתשלום ימי היניקה נגדלים חומר המוחי' והמדות כא' כמו גידול הצומח דעץ כמ"ש כי האדם עץ השדה⁷⁶⁵ שנגדל חומר העץ שיהי' מוכן לגידול הפירות עד שבהיותו בן ב' שנים⁷⁶⁶ ויודע לקרות אבא [oldpage_קסב] ואימא כשיטעום טעם דגן כידוע, וקריאה זאת הכרה היא בהעלם הדעת והמוחי' שבו לפ"ע גידול חומר מדותיו עד שיכיר ויבחין בין טו"ר בהכרה שלימה בשכלו ומדותיו מעט מעט בענינים קטנים שנמצא גידול זה הוא רק גידול חומר המוחי' ומדות כא' ממש, אך לא נגלה בו עדיין מוחין שלימים [ומדות שלימים] כי אין בהם תוקף וכח כלל רק בבחי' הקטנות לבד בענינים קטנים לפי דרכן עד שיהי' בן וי"ו וז' שנים ש[אז] נק' פעוטות⁷⁶⁷ שמקחן מקח כו' שאז [נ]גדלו המדות חו"ג הן [ו]לאו במקצתן עם גידול המוחין ששייך למדות כא', לפי ששכלו ומדותיו⁷⁶⁸ נתגדלו יותר ע"כ מדותיו ממילא [נ]גדלו במקצתן מה ששייך למדת חסד או דין ורחמים ונג"ה⁷⁶⁹ שהוא הן ולאו שלא יטה א"ע להפוך דעתו ומדותיו מלאו להן ומחסד לדין וכה"ג. וכך הוא בעבודת ה' שמתפעל בלבו באהבה שמצד הטעם ודעת קצת שיצמצם לפ"ע גידול המדות דאהוי"ר אבל עדיין אין בזה שלימות גידולו לא במוחי' ולא במדות, שהרי אין הקטן קודם י"ג שנה בר עונשין⁷⁷⁰ כי לאו בני דיעה⁷⁷⁰ גמורה הן ונוחים להתפתות ולשנות דעתם ומדות שלהם כידוע וכמ"ש קטן אין לו מחשבה⁷⁷¹ פי' מח' שבדעת המתפשט במדות עד היותו בן י"ג שנה דוקא שאז נגדל[ו] קכט, בהמוחי' ששייך למדות לשלימות המדות ע"כ נק' בר עונשים⁷⁷² על ל"ת וביטול מ"ע שתלוים בחו"ג שע"י הדעת המתפשט בהן דוקא, וזהו בחי' שלימות גדלות המוחי' שבמדות אבל אין זה רק מה ששייך לגידול המדות לבד לשלימותן כו'). וזהו ג' מדריגות דעיבור יניקה [ו]מוחי' דמוחי' הללו הגם שנק' מוחי' דגדלות אבל הוא רק גדלות המוחין ששייך למדות לבד ולא גדלות המוחי' בעצם מהותן עדיין, אך מי"ג שנה עד כ' שהן ז' שנ[ים] נגדלי' המוחי' עצמן והוא מ"ש לפי שכלו ממש שהוא גידול מוח בינה שהוליד המדות שנגדל בעצם כך יהולל איש שהן המדות ג"כ כו'. והענין הוא כידוע הסימן לזה והוא כאשר המוח שליט על הלב⁷⁷³ דוקא דהיינו שהשכל שבמוח הוא העיקר והתפעלות המדות נגררים וטפלים אחר השכל שבמוח לגמרי ולא ניכר רק התפעלו' המוחי' אף שכבר נולדו המדות והן בגדלות ע"פ ערך גידול המוחי' שבהם מ"מ הן טפלים ונכללים בהתפעלות השכל דוקא ואז סימן הוא לגידול השכל שבמוח בינה [שמצד] עצמה (והן ז' מדות שבשכל דאימא שהוא חו"ג וממוצע שיבא רק מחמת ההשגה וטעם שבשכל שהן בתוקף גדול מאד עד שנכללים בזה [התפעלות] המדות שבלב ושולטים ומושלים עליהם כמו בעבודה שבלב בתפלה גם לאחר שנתפעל הלב נכלל בהתפעלו' המוח וע"כ יכול המוח לשלוט על הלב לעצור רוחו או להטותו מהיפוך להיפוך תומ"י). וזהו ההפרש בין תכלית הקטנות דמדות אהוי"ר במ"ם סתומה שכלולים במוח הבינה לגמרי בלתי מורגשים כלל כנ"ל שהוא רק מה ש[י]חייב השכל לאהוי"ר כו', ובין מ"ם פתוחה שהוא לאחר שנולדו המדות ונגדלים בגידול המוחי' מעט מעט בצמצום רק כפי המדות וקיומם לבד ואח"כ גובר עליהם אור השכל והשגה שבמוח ומאיר עליהם בגילוי רב עד ששליט על המדות שבלב וטפלים ונגררים אחריו (וכאשר האם רובצת על האפרוחי' היינו בימי קטנותן שהוא ע"י גידול אימא להיות שלימות המוחי' במדות לפ"ע המדות לבד). וזהו מדריגה הד' שנק' גדלות ראשון דאימא (שהוא ל' דצל"ם שנק' צ"ל והוא ענין הספירה והצ' הוא רק גידול המוחי' דמדות לבד שבאי' כא' כנ"ל). והמדריגה הה' הוא גדלות שני דאבא והוא תוקף כח החכ' שלמעלה גם מן ההשגה וטעם שבבינה ונק' מדות דאבא, כידוע בהפרש בין שכל המטה כלפי חסד מצד הטעם שנק' פנים מסבירות ובין שכל ה[מ]טה כלפי חסד מצד העצם למעלה מן הטעם כמו ב"ש אוסרין כו', וכענין ששאלו לרב מה בין זה לעגל כו' שתק רב⁷⁷⁴ ולא חזר בו מצד עצם כח שכלו מטה כלפי חסד או דין והן המדות דאבא שלמעלה ממדות שבהשגה דאימא, והיינו לאחר גידול המדות בלב עד שנכללים בז"ת קכט, גדאימא שהוא תוקף האהוי"ר שבשכל עצמו שלא ניכר רק התפעלות השכל לבד ולא ניכר התפעלות אהבה במציאות בפ"ע רק שנגרר אחר התפעלות השכל והשגה אז גובר עצם מהות [ה]חכמה במדות שבה [ב]עצם למעלה מן הטעם והשגה. ונמצא ששרש בחי' קטנות דאהוי"ר שיחייב השכל שאין בהם גילוי אור השכל כלל רק הסכם החיוב לאהוי"ר [לבד הוא עולה בתכלית הגדלות הב' דאבא שהוא הטיית עצם מהות השכל לאוי"ר] למעלה מן הטעם כו') (וזהו ענין המצה שהוא האמונה בבחי' קטנות דאבא ששלימות[ה] הוא בחי' גדלות הב' דאבא במ"ת כידוע). וזהו מיצר מ"י דבינה היינו מצר י"ם דחכמה שהוא יצ"מ ממיצר מ"י עלו לגדלות המדות דאבא שנק' י"ם [כו'] והוא מ"ם סתומה דלמרבה המשרה לאחר שלימות הגידול דמדות שבעיבור במעי אמו יותר מגדלות דאימא כו' והוא מ"ם דצלם שעז"א אך בצלם יתהלך איש⁷⁷⁵ שהן המדות כידוע וד"ל.

וב [כל] זה יובן ענין עבדים היינו לפרעה במצרים, כי הנה עיקר ענין יצ"מ הוא יציאת המדות ממיצר מ"י דבינה הנ"ל שיולדו למהות בפ"ע, וידוע בשרש כנס"י למעלה שהוא במדות דז"א⁷⁷⁶ שהן ת"ר אלף מו"ק דז"א דאצי' [ד]כל מדה נחלקה לק' אלף, ושרש המדות דז"א בבינה דאצי' אם הבנים שהוא מקור כל השגות [הנשמות שנחלקי' לת"ר אלף דיעות כמו שיש שכל מתפעל כך וכמ"ש תוכן רוחות⁷⁷⁷ כו', ובעודם כלולים בהעלם במקור כל ההשגות] כמו הולד בבטן כנ"ל נק' מיצר מ"י ושרשם הראשון הוא באור אבא דאצי' כמ"ש כי אתה אבינו, והוא מקור הראשון המוליד כל עצם ומהות הנשמה שהוא בחי' כח הביטול העצמי דכח מ"ה שלמעלה מן ההשגה לגמרי זהו הנק' מיצר י"ם דחכ' וזהו מצרים מצר י"ם ומצר מ"י דחו"ב שנק' או"א, וכאשר שרש נש"י בבחי' עיבור בבינה שהוא הקטנות דאוי"ר שכלול במוח בינה הנ"ל אזי יש כח לפרעה שיונק באחוריי' דכתר בעורף למשול על ישראל למטה מפני שמונע בחי' הלידה להיות בבחי' הגדלת המוחי' והמדות כנ"ל. והענין הוא כנ"ל דבחי' אחוריים דכתר הוא בחי' חיצוני' הרצון המסתיר על פנימי' הרצון וכאשר באתעדל"ת כנס"י הן בבחי' פנימי' הרצון ממילא כמים הפא"פ אתעדל"ע ג"כ [א]ליהם בפנימי' רצה"ע שהוא בחי' פנימי'⁷⁷⁸ דא"א כמו יאר ה' פניו אליך כו', ואז גם ההשג[ח]ה האלקי' עליהם מבחי' פנימי' הרצה"ע ש[ב]פנימי' חו"ב ומדות דבחי' גדלות המוחי' לפי שגם בכנס"י הוא בבחי' פנימיות המוחי' דחו"ב באוי"ר פנימי' (שהמוחי' דחו"ב עיקר והמדות אהוי"ר נגררים אחריהם כענין הנ"ל דמוח שליט על הלב) שנק' פנימי' הלב כמו לך א' לבי⁷⁷⁹ בקשו פני את פניך קכט, דה' אבקש וכמו במ"ת שדיבר עמהם פב"פ כו', אבל כאשר ישראל הן בבחי' קטנות האהוי"ר רק שהוא הודאה והסכם במוח לאהוי"ר כנ"ל ופנימי' המוחי' ורצון הוא בהעלם ומרחוק כמו⁷⁸⁰ אתעדל"ע בחיצוני' הרצון לבד [oldpage_קסג] וכמו כי פנו אלי עורף⁷⁸¹ חיצוני' הרצון ולא פנים כו', וע"כ גם ההשגחה האלקי' באה אליהם דרך חיצוני' הרצון שהוא בבחי' עורף דאחוריים דכתר ש[ז]הו כאשר השפע נמשך רק דרך אגב וטפל כו', והוא מפני שפנימי' רצה"ע מוסתר ונעלם כמו בזמן הגלות דכתיב הסתר אסתיר פני כו' והוא מ"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף בחי' פנימי' יסוד דא"א כנ"ל. והגם שבימי יוסף הי' ג"כ השפע הולך ע"י פרעה, אבל הי' בפרעה ועמו בחי' ביטול לגמרי לגבי יוסף שהי' עיקר המושל על כל ארץ מצרים⁷⁸² והוא המשביר בר⁷⁸³ כו'. אבל לאחר מות יוסף הי' להיפוך ששעבדו בישראל בעבודה קשה כו'. והטעם הוא לפי שע"י הסתלקות יסוד דא"א הרי גבר בחי' חיצוני' הרצון שיונק משם פרעה להיות מונע בחי' הלידה כמ"ש בפע"ח דפרעה אוחז בעורף ומונע הלידה כו', והענין הוא כמו שאנו רואים בחוש בזמן הגלות שנק' עיבור כמ"ש כי פנו אלי עורף שהוא רק בחיצוני' של הרצון מן השפה ולחוץ, כמו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני⁷⁸⁴ שאין זה רק הסכמה והודאה במוח לאהוי"ר לבד כנ"ל ופנימי' הרצון והלב מקושר בעניני עוה"ז ואז גובר התקשרות זו למנוע ענין לידה זו שאינו נולד אהוי"ר כלל מהודאה זו שבמוח רק נשאר בהעלם המח' שבמוח והוא רק מצד שאין פנימי' הרצון לאלקים חיים והיינו כמשל ב' בנ"א שעומדים אב"א כו' וגם כל המצות מעשיות שנעשה יחו"ע הוא רק בחיצוני' ולא בפנימיות כו'. ומזה הי' נמשך סיבת העבודה [ה]קשה [משר] של מצרים רק למנוע בחי' הלידה וכמ"ש פרעה תכבד העבודה על האנשים⁷⁸⁵ כו' שהוא הלחץ ודחק מן עוצם דחיקת הפרנסה למרר חייהם כו' כדי שלא יבואו לכלל פנימי' הרצון והלב מצד שרש יניקתו באחוריים בלי גילוי פנימי' כלל, והוא משום שלא ידע את יוסף דוקא, וכך הוא בכל גלות שבחי' יוסף צ"ע בהעלם והסתלקות כמ"ש הצדיק אבד⁷⁸⁶ כו' וד"ל.

ולהבין ענין ההמשכה מחיצוני' הרצון דבחי' עורף בתוספת ביאור יש להקדים ענין א' המבואר במ"א בבחי' ג' כלים⁷⁸⁷ פנימי אמצעי חיצון שנק' [ס]ת"ר והוא רת"ס⁷⁸⁸ לנגד ג' אורות פנימי אמצעי חיצון שיש בכל מדה וספירה בפרט, ויובן זה מג' לבושי הנפש מחדו"מ שלבוש המח' פנימי' יותר שנמשך מפנימי' הנפש יותר כנראה בחוש שפנימי' החשק והרצון יהרהר מיד במחשבה משא"כ בדיבור יוכל לדבר בחיצוני' הרצון והיפוך קל, ארצונו כו', ויש במח' ג' אורות מחדו"מ⁷⁸⁸ כח המח' ודיבור המח' ואותיות המחשבה וג' כלים כלי פנימי' לבד⁷⁸⁹ המח' גידי המוח ששם אור השכל ובנפש קבועים בעצם הנפש, ודיבור שבמח' או לציור אותיות במח' שנק' עשי' דמח' הכל ע"י התחלקו' אותיות [ד]מחשבה שיש לזה כלי בפ"ע כמו כלי הדבור להתחלקות כ"ב אותיות בפה (ומ"ש קטן אין לו מחשבה הוא מחשבה הפנימי' וגם לא דיבור דמח' אבל כח הדמיון דמחשבה ולצייר דבר במח' יש לו והוא בחי' [ה]קטנות דמח'), אבל מה שיש במחשבה מדות לאוי"ר כמו הפחד שבמח' וחשק התאוה יש גם בתינוק היונק⁷⁹⁰ שאינו ע"פ השכל והתבוננות רק טבעי' מ"מ זהו למעלה מציור האותיות ודומם במח' וכ"ש למעלה מן הדמיון שבמח' שהוא עשי' דעשי', ועכ"ז אנו רואים בתינוק קודם שיוכל לדבר שהוא מדיבור שבמח' יש במחשבה מדות דאוי"ר דקטנות הטבעי' [ה]נ"ל ואין לו ציור האותיות במח' רק ציור דומם וכח הדמיון לבד כנ"ל. ולפי"ז בחי' אוי"ר דקטנות ע"פ הסכם השכל שבמוח בכנס"י הוא למעלה גם מבחי' [מדות] דמח' שבתינוק הנ"ל אלא כתינוק שיודע לקרות אבא ואימא בדיבור ע"פ הכרה ודעת שבמוח כו'. ולדמיון ועשי' שבמוח⁷⁹¹ יש כלי בפ"ע (שהרי הקלקול בכלי המוח או בשינה נסתלקו פנימי' ואמצעי' דמח' וגם יוכל להתקלקל גם כח הדמיון כמו הבלבול וכה"ג⁷⁹². וכמו"כ יש ג' כלים פנימי ואמצעי וחיצון לדבור, והיינו מחשבה שבדבור וכח הדבור הנחלק בה' מוצאות ואותיות וקול הדבור ממש שמלובש[ים] בה' מוצאות הנ"ל⁷⁹³ ממש [כו'], וראי' מתינוק שאין יכול לדבר אעפ"י שהנפש נק' רוח ממללא⁷⁹⁴ מצד העדר הכלים, כי בנפש עצמה יש ג' אורות דדיבור כמו בג' אורות דמח' ומתלבשים בג' כלים פנימי ואמצעי וחיצון, אבל בכלל[ות] כח הדבור הוא נמשך מחיצוני' הנפש יותר מן כח המח' כו'. ולבוש הג' הוא כח המעשה שיש [בו] מחשבה שחושב באופן המעשה וכח המעשה עצמה וגילוי עצם הפעולה והמעשה כו', ויש לזה ג' כלים רת"ס עד כלי החיצון יותר דעשי' [דעשי'] כפעולת היד כו' והוא בכללות לבוש היותר חיצוני מן הנפש כו'. וכמו"כ יש במדות אהוי"ר ג' כלים רת"ס פא"ח⁷⁹⁵ לנגד ג' אורות דחב"ד חג"ת נה"י מוחי' ויניקה ועיבור כידוע. וכך הוא בחו"ב עד נצח דחסד דאו"א בכלי החיצון שבו, וכך הוא גם ברצון שהוא פנימי' הרצון בפנימי' השכל וטעם לרצון וזה מלובש בכלי פנימי המיוחד לזה, ובחי' [כלי] אמצעי למדות שברצון, וכלי חיצוני לנה"י שברצון עד חיצוני' דחיצוני' דעשי' שברצון שהוא רק הרצון למעשה בפו"מ לבד בלי שום פנימי' דשכל ומדות [ו]נצחון וכה"ג כלל וכלל כו' (וכך הוא בענין אוי"ר דקטנות במוח הנ"ל בכנס"י הוא מחשבה טובה שברצון רק לענין מעשה עכ"פ להיות סו"מ וע"ט כל היום בלי פנימי' כלל וכלל כו'). ולפי"ז יובן שגם קל, בבבחי' רצה"ע שנק' א"א יש פנים ואחור עד חיצוני' דחיצוני' דעשי' לבד כו', וכך הוא בבחי' ז"א שהן המדות שנולדים מבינה שבמוח כנ"ל ששרש המדות האלה למעלה מן השכל והוא ברצון ותענוג עצמו כמא' דז"א בע"י אחיד⁷⁹⁶ כו' יש במדות אלה ג"כ בחי' פנימי אמצעי חיצון דג' כלים לג' אורות וכמא' אחור וקדם צרתני⁷⁹⁷ [רק] שה[ו]א תכלית הקיצור ממדות דא"א, ועכ"פ כאשר המדות דשכל בקטנות כנ"ל מוכרח שבשרשם בא"א שהן מדות שברצון ג"כ בקטנות שהוא באחוריי' וחיצוני' הרצון כמו רצון הנמשך [ב]דרך אגב וטפל גם שאינו רק למעשה בחיצוני' וכמו כי פנו אלי עורף כנ"ל וד"ל.

אך מ"ש ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו⁷⁹⁸ כננס ע"ג הענק⁷⁹⁹ שרואה למרחוק כו' זהו בחי' עלי' המדות דשכל דבינה מבחי' הקטנות לתכלית דגדלות דמדות שברצון כמו שהן למעלה גם מחו"ב שברצון ותענוג והן הנק' ב' זרועות דא"א כמו שהידים נגבהים למעלה מן המוחי' שבראש כו', כך כתי' וינטלם וינשאם⁷⁹⁹ כו' והוא מ"ש קחם על זרועותיו כאדם שמגביה לבנו הילד הקטן [oldpage_קסד] ונושאו על זרועותיו לקרבו למעלה גם מפניו כו' והוא כאשר נופל בידי זר יוציאנו משם ביד חזקה לקחתו על זרועותיו הגבה למעלה כו'. וכך ביצ"מ כתיב ויוציאנו ה' משם ביד חזקה דהיינו מחיצוני' העורף דפרעה שבאחוריים דכת"ר המונע הלידה דמדות דאוי"ר שבהעלם בבינה שנק' מ"ם סתומה שז"ש בצאת ישראל ממצרים⁸⁰⁰ כנ"ל, והוא ע"י ב' זרועות כנ"ל דא"א שהוא יד החזקה וזרוע נטויה עי"ז הי' הסיבה לבחי' לידה זו שיצאו המדות דאוי"ר שבמוח בינה מההעלם לגילוי וכמו ענין קחם על זרועותיו הנ"ל. וזהו עבדים היינו אנחנו בנ"י בני ז"א דאצי' שהיא בבחי' עיבור [ב]מיצר מ"י דבינה ויוציאנו ה' אלקינו שהוא או"א כידוע ע"י יד חזקה וזרוע נטויה שהן בחי' ב' זרועות דא"א שלמעלה גם מבחי' פנים דא"א כנ"ל והוא ע"י מה שנעשה ההבדלה בין פנימי' [הרצון] וחיצוני' הרצון דעורף כנ"ל באריכות וד"ל.

אך הנה⁸⁰¹ מ"ש ויוציאנו ה' אלקינו משם וידוע בפי' ה' אלקינו שהוא בחי' חו"ב דאצי' וביד חזקה כו' והן בחי' ב' זרועות דא"א כנ"ל (ולמעלה מזה כמ"ש קחם על זרועותיו כננס ע"ג הענק כו' ), והענין הוא כידוע בע"ח דאו"א מלבישים לזרועות דא"א⁸⁰² ופי' הלבשה זאת הגם שבא בדרך לבוש לבד שהוא בבחי' חיצוני' עכ"ז הר"ז בא בבחי' קירוב גמור מאחר שמלובש ונתפס ממש (וראי' לזה ממ"ש וירא ישראל⁸⁰³ את היד הגדולה בבחי' ראיה מקרוב ממש בזה הי' בקי"ס וכך הי' ביצ"מ ביד חזקה [ו]זרוע נטוי' שהי' בגילוי גמור ולא בדרך דילוג בהעלם קל, גכו'). ויובן זה עד"מ שאנו רואים בשכל המטה כלפי חסד או דין בלתי נמשך עדיין בטעם והשגה דהיינו חו"ג דאבא וממילא יבא לכלל טעם והשגה דבינה שזהו בא רק מצד הטיית הרצון לחסד או לדין שחפץ ורוצה בכך ע"כ ממילא ישכיל בשכל שמטה [כלפי חסד] וימצא טוב טעם לזכות וחסד כו', [כ]ענין השוחד שיעור עיני חכמים⁸⁰⁴ שע"פ השוחד [יטה] רצונו לחסד ואז ממילא יטה שכלו לזכות וכמו בעובדא דר"י שהביא לו כלכלה דפרי א' אי בעי טעין הכי⁸⁰⁵ כו', וכמו"כ באהבה לאוהבו⁸⁰⁶ יטה רצונו עליו לחסד וכאב על בנו וממילא יטה שכלו לחסד ולהיפוך על שונאו יטה רצונו על דין וממילא יטה שכלו לדין כו'. ונמצא שבחי' המדות דחו"ג דרצון מלובשים בקירוב גדול בשכל המטה כלפי חסד או דין, ואעפ"י שהשכל והטעם לרצון הגלוי אינו רק בחי' לבוש להלביש מהות הרצון בעצם כמו שהוא באמת למעלה מן הטעם וכח⁸⁰⁷ זו הבאה בגילוי (שהרי גם אם [י]ב[ו]טל הטעם לא יבוטל הרצון), עכ"ז הרי אנו רואים שמתאחדים כא' ממש שמיד שיטה רצונו לחסד יטה שכלו כך בהכרח והוא מפני שהרצון מתלבש בשכל זה ושכל זה הנוטה לחסד ודאי יש לו מקור מוצא, וכמ"ש והחכ' מאי"ן תמצא מאי"ן דכת"ר⁸⁰⁸ שהוא הרצון וכמו התהוות ההתחכמות שכלולים⁸⁰⁹ במו"מ מפני שחפצו ורצונו להרויח למצוא טרף לנפשו וכה"ג, הענין הוא דכאשר יגביר הרצון והחפץ ע"ד מה אז ממילא ימשיך מכח המשכיל ההיולי להשכיל שכליי' והמצאות הנק' התחכמות להוציא טעם ושכל לרצונו, והוא בחי' המשכה מן ההעלם לגילוי שבא ע"י הטיי' הרצון לבד ואם ירצה להיפוך ימשיך מכח השכל להשכיל שכל וטעם להיפוך, כמו בענין המבול שא' וירא ה'⁸¹⁰ כי רבה רעת האדם כו' ואח"ז נתהפך מטעם [זה] עצמו לחסד בא' כי יצר לב האדם⁸¹¹ כו'. והיינו לפי שהשכל הוא רק כמו לבוש שפושטו [ו]לובשו והעיקר הוא הרצון שמלובש בו מפני שמטה את הכח השכלי להשכיל כפי שירצה ע"כ יכול לפשוט מלבוש שכ"ז⁸¹² להיפוכו כו' וד"ל.

אך הנה עדיין י"ל⁸¹³ בזה דהלא ידוע שמדות חו"ג שברצון הוא למטה מן החו"ב שברצון שנק' טעם כמוס לרצון דהיינו ⁸¹⁴כמו דמה שהרצון נוטה לחסד או לדין הוא מצד טעם כמוס שבלתי אפשר שיבא לגילוי שכל כלל כענין שתוק כך עלה במח'⁸¹⁵ לפני כמ"ש במ"א (פי'⁸¹⁶ כך עלה ברצונו בלא טעם לדבר כלל כענין החוקה שהיא⁸¹⁷ גזירת המלך), והוא בחי' ד"ע שנק' דעת המטה לרצון כך ולא כך כו', וא"כ מה שיומשך ממילא מכח השכל להשכיל בגילוי טעם ושכל לרצון זהו למטה מן בחי' הטעם כמוס [הנ"ל] (הנק' ח"ס) שא"א שיבא בגילוי שכל כלל, ועכ"ז הרי חו"ג דרצון אעפ"י שנמשכים מבחי' הטעם הכמוס קל, דלרצון מתלבשים בשכל וטעם הגלוי (כנ"ל בענין השוחד ואהבת [ה]אב לבנו וכה"ג) אלא שיוכל לפשוט את לבוש השכל מהיפוך להיפוך כנ"ל. אלא בהכרח צ"ל שיש ב' מדרגות בחכ' שברצון (הנק' ח"ס) א' פנימי' שבו שא"א לבוא לגילוי שכל כלל והוא למעלה ג"כ מהתחלקות החו"ג דרצון עד שיוכל להטות מרצון לרצון היפוכו (כמו יה"ר מלפניך שיכבשו⁸¹⁸ כו'), והיינו בבחי' כת"ר שבכת"ר שע"ז א' ג"כ והחכ' שהוא ⁸¹⁹חכ' מאין ממש שנק' רצון פשוט ועצמי ממש שאין טעם לרצון כלל אפי' טעם כמוס ונעלם כו' ע"כ יכול להחליף מרצון לרצון כו' (וכמו ענין סליחת העוונות לעוברי רצונו כו' וכענין והי' על מצחו תמיד לרצון שנק' רעדכ"ר כו' וד"ל). והב' בחי' חיצוניות דחכ' שברצון שהוא מקור לתולדות והתהוות המדות שברצון לחו"ג ממש שלא יוחלף כלל והן המתלבשים בשכל וטעם גלוי שבא מהעלם כח השכל לגילוי (שז"ש והחכ' מאי"ן תמצא בבחי' י"ש כו') והיינו ענין מה שאו"א מלבישים לזרועות דא"א דאבא מלביש לחסד דא"א שהוא ענין קו הימין חח"נ ואימא מלביש לגבו' דא"א וכמ"ש אני בינה לי גבו'⁸²¹ כו' כידוע והוא שרש קו השמאל בג"ה⁸²⁰ (וזהו ענין הגדול הגבור והנורא שהוא בחי' חג"ת דא"א⁸²² כידוע). אך לפ"ז בא בחי' הטיי' הרצון שנק' חו"ב דא"א בחו"ב דאצי' בדרך השתלשלו' מיש ליש כמו השתלשלו' דחו"ב [ב]מדות שבלב דבחי' מדות אוי"ר שבשכל והשגה במוח בינה באים ונמשכים להתהוות תולדות המדות שבלב שאין כל חדש בעיקר מציאות[ן] רק שיצאו מן ההעלם לגילוי לבד שנק' יש מיש כידוע וכמו ממדות אהוי"ר שבלב יוצאים לגילוי במחשבה והרהור וממח' לדבור כו', כך הוא בהמשכת חו"ג דרצון בחו"ב [oldpage_קסה] והוא מה שהרצון נוטה לחסד הרי יצאו מהעלם לגילוי בשכל להטות בשכלו ג"כ כלפי חסד כו' שזהו כשאר השתלשלו' עו"ע ולא מאי"ן ליש הנק' דילוג כו', וא"כ איך יובן ענין ויוציאנו ה' אלקינו משם שהוא [מ]בחי' עורף דאחוריי' דכת"ר המונע הלידה כו' ביד חזקה כו' שהן בחי' ב' זרועות דחו"ג דא"א כו', מאחר שהמדות דחו"ג הללו מלובשים בחו"ב בדרך גילוי מן ההעלם לבד מהיכן יהי' בחי' ההבדלה בין פנימי' הרצון לחיצוני' הרצון שבו (כי חו"ג באים בנו"ה תחלה ונו"ה דא"א מתלבשים באו"א כפי סדר התלבשות הפרצופי' כידוע). אלא צ"ל שיש ב' מדריגות בזה א' כשבא הרצון שנק' כת"ר [בהשתלשלות מחו"ב שבו למדות דחו"ג ואז המדות הן רק לפ"ע הטעם כמוס שברצון ובאים] בהתלבשות בחו"ב בגילוי כנ"ל. והב' בבחי' הגבה[ת] והתנשאות המדות דרצון למעלה מעלה גם מטעם כמוס לרצון כו', שזהו בחי' כת"ר שבכת"ר הנ"ל שאין טעם לרצון כלל אפי' טעם כמוס [כו'] וכענין שתוק [כך] כו'. והיינו מ"ש קח"ם על זרועותיו כמו וינטלם וינשאם [כו'] וכן ואשא אתכם⁸²³ על כנפי נשרים כו' וכה"ג שהוא קלא, אלמעלה מהתחלקות הרצון כו'. ואמנם הרי גם בעצם נקודת פנימי' הרצון יש ימין ושמאל עד"מ [מאהבת חיי נפשו ואינו רוצה למות כו' וכן באהבת נפשו לבנו יחידו ותכלית שנאה לשונאו שהן ב' קוין דחו"ג אבל הן בבחי'] עצמיות דיחידה כו' שלעולם לא יהופך מזה לזה כלל והוא עיקר ומקור ההבדלה בין פנימי' הרצון לחיצוני' הרצון דבבחי' פנימי' הרצון אין שם נטי' כלל בחו"ג שבו כו'. וזהו ויוציאנו ה' אלקינו דוקא שהוא בבחי' פנימי' דחו"ב⁸²⁴ דא"א כמו שהוא בעצמו' הרצון והיינו ביד חזקה וזרוע נטויה שהן ב' זרועות דא"א כמו שהן למעלה מעלה גם מטעם כמוס לרצון כו', וע"כ הי' הכח מהם להוציא את בנ"י ממצרים שהוא ע"י בחי' ההבדלה בין פנימיות לחיצוני' שבו הנק' עורף כו' שיוכל להיות בחי' הלידה, דהיינו בחי' קטנות המדות דאוי"ר הכלולים במיצר מ"י דבינה שיכול[ים] לבא לבחי' גילוי אור גדול בלתי מניעה ועיכוב כלל מבחי' העורף דפרעה כו' מצד שנתעלו למעלה מעלה בחי' פנימי' הכת"ר שבכת"ר (שהוא בחי' חו"ג דע"י דחסד דע"י מלובש בגלגלתא דא"א וגבורה דע"י במו"ס דא"א). וע"כ האיר ה' פניו לישראל [דוקא] בימין מקרבת ושמאל דוחה למצרים בשעה א' כמ"ש נגוף ורפוא⁸²⁵ כו' וכמ"ש לקחת לו גוי [מקרב גוי] כו', והיינו [ענין] ב' מדות דחו"ג שבפנימיות ועצמות דא"ס ב"ה בא[מרו] אנכי ולא יהי' לך שזהו ימין מקרבת להיות גילוי אור העצמות ע"י מ"ע ומל"ת⁸²⁶ דוחה לרחק השנאוי והתעוב שהן שס"ה ל"ת כו', והוא שרש גדלות המוחי' דז"א בתו"מ ברמ"ח אברים כו'. וע"כ אפילו כולנו חכמים⁸²⁷ ויודעים את התורה מצוה לספר ביצ"מ לפי שיצ"מ הי' עיקר⁸²⁸ יד החזקה כו' שהוא שרש הראשון לבחי' גדלות המוחי' דז"א בתו"מ וכמ"ש מימינו אש דת למו⁸²⁹ שכלול מחו"ג דעצמות המאציל ממש וד"ל.

והנה לכאורה יש סתירה לענין הנ"ל מה שאו"א מלבישים לזרועות דא"א, שהרי לפעמים א' בע"ח דאור אבא יונק⁸³⁰ ממזל הח' ונוצר ואור אימא ממזל הי"ג ונקה וב' מזלות [הללו] דא"א הן ממו"ס שנמשך מהן תוס' מוחי' לאו"א, כמו הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל⁸³¹ שהוא יחוד או"א [כנקודה דחכ' בהיכל בינה גם זה תלוי במזל דא"א כו' וכענין מזל מחכים⁸³² כו'. ופי' יונק, יניקה זאת היא מרחוק ובהעלם דרך שערות] שהוא כמו ונוצ"ר חסד אותיות צנו"ר⁸³³ כו' כידוע. וזהו סותר לענין ההלבשה דאו"א⁸³⁴ שהלבוש הוא בקירוב יותר ולזרועות היינו המדות חו"ג דא"א כו'. אך הנה תחלה יש להבין ענין ובחי' יניקה זאת שהוא עד"מ ולד היונק מחלב אמו שהוא ⁸³⁵בחי' שלימה במהות בפ"ע נבדל מאמו שכבר נתהווה מציאותו רק שיניקת החלב הוא לחיות מזונו לבד, ולא יתהווה עיקר מציאת קלא, בחיות נפשו וגופו מן החלב [רק] שהחלב הוא מזון לנפשו וגידול[ו] באברי[ו], וגם עצם הנפש שבו בשכל ומדות (בחומר שלהם) מתגדל כל ימי היניקה כידוע (כמו שבעיבור אוכל מה שאמו אוכלת דרך טיבורו ופיו סתום שמזה מתגדלים אבריו בט"ח כו'). וכך הוא ענין אור אבא יונק ממזל הח' כו' שהחכמה כבר [נמצאת] במציאות שלימה במהות בפ"ע כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא במציאת דבר בפ"ע, רק שע"י היניקה מן המזל שהוא מזל ונוצר כו' מקבל יניקה וחיות נוסף על עצם מהותו כמו מזון ממש, שעי"ז [י]תחזק כח ואור החכ' כמ"ש מזל מחכים בח"ס⁸³⁶ חכמה מכח המשכיל בריבוי גדול כמו מזל מעשיר⁸³⁷ שימצא תוס' ברכה במעשה ידיו כו', והוא ענין גידול אור החכמה בכל פרטי כחותי'⁸³⁸ כולד הגדל [מ]יניק[ת] חלב אמו. ודוגמא לזה הוא מה שאנו רואים שיגדל אור וכח השכל בתינוק לפי שניו וימיו מעט מעט כמ"ש אך בצל"ם יתהלך איש צ"ל דצל"ם הוא בחי' [ה]מקיף דחכמה ובינה⁸³⁹ שנמשך מן העלם כח המשכיל שיוכל להשכיל שכל וחכמה בכל הענינים אם בענין המושכלות ולימודי' אם בעניני מדותיו לשפוט בדעת שלימה לחו"ג כו', כ"ז נכנס בכלי מוחו מעט מעט מדי יום ויום לפ"ע גידולו בימים ושנים עד שיזקין כמ"ש ימים ידברו⁸⁴⁰ ורוב שנים יודיעו חכמה (וכנ"ל בענין גדלות ראשון דאימא וגדלות שני דאבא כו'). וכך הוא גם בעיקר גידול מהות אור החכמה עצמה כאשר נמצא במציאות מאין ליש כמ"ש והחכ' מאין תמצא במציאות ממש כנ"ל שהוא עדיין בבחי' הקטנות בחומר ההיולי ונגדל מעט מעט מבחי' מזל ונוצר חסד דא"א כמ"ש דאבא יונ"ק ממזל הח' כו' כמו מזל מחכים שמחכים לחכמה⁸⁴¹ מן ההעלם לגילוי בתוס' וריבוי גדול וכמו וה' נתן חכ' לשלמה⁸⁴² [ו]כמו יהיב חכמתא⁸⁴³ כו' וד"ל.

והנה גידול זה דחכ' מבחי' המזל דונוצר כו' (ע"ד שא' הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל כו') זהו בא בבחי' הדילוג בהעלם גדול בערך נבדל ורחוק מאד כו', ולא [כ]שאר השתלשלות עו"ע כלל, ולא אפי' בהשתלשלו' דמאין ליש כמו כח⁸⁴⁴ השכל הבא מכח המשכיל [מן] ההעלם לגילוי שיש יחוס וקירוב הערך בזה לפ"ע כח כלי המקבל ולפ"ע כח המשפיע שהוא כח השכל ההיולי, כמו התלמיד שכלי מוחו מוכן לקבל אור שכל עמוק ונעלם ביותר, וכן חכם עצמו הבא על איזה שכל וחכ' שנמשך מכח החכמה שבו שמוליד שכל חדש מן ההעלם לגילוי דודאי יש קצת ערך לשכל זה הגלוי בעצם כח המשכיל והולידו כו' אע"פ שנק' מאין ליש ולא יש מיש כו'. ותחלה יש להבין ההפרש שבין מיש ליש לאין ליש כידוע בענין השתלשלו' השכל ומדות ומו"ד, שגם שאין מהות המדות ממהות שכל כלל קלא, געכ"ז ודאי היו המדות כלולים בשכל עצמו ונק' מדות שבשכל, כמו התפעלות אוי"ר שבשכל שבמוח אע"פ שהן התפעלות שכליי' שנק' דו"ר שכליי' או שכל המטה כלפי חו"ג [oldpage_קסו] שכלולים בהעלם בתוך השגת השכל עצמו ולא ניכרים במציאות מהות מדות כלל רק התפעלות שכליי' לבד, מ"מ בחי' מדות הן עכ"פ רק שכלולים בשכל ויוצאים אח"כ מן ההעלם לגילוי לבד שאין כח⁸⁴⁵ כלל בעיקר מציאותן כשבאים ללב שנעשים במהות התפעלות מדות אהוי"ר שבלב דזהו הנק' יש מיש שאם לא הי' מציאות מדות כלל בשכל עצמו לא הי' התהוות מדות הללו בלב כלל. ויובן זה יותר במו"ד שנולדים זה מזה באותיות הדבור בקול גשמי מתהוים [מ]אותיות המח' שחושב תחלה מה שידבר, הרי אין התהוות הדבור מציאות חדש שלא הי' כלל תחלה שהרי אותיות הדבור הללו הי' כבר במחשבה ממש כמו שהן עתה בגילוי רק שהיו כלולים בהעלם במחשבה ונק' דבור שבמח' כידוע רק שיוצאים מהעלם המח' לגילוי הדבור כשחושב מה שידבר, ואם לא הי' בחי' דבור במח' לא הי' נמצא אותיות התורה⁸⁴⁶ מן המח' כלל, וזהו הנק' יש מיש כידוע (וכן מבחי' עשי' שבדבור נמשך המעשה בפו"מ והוא הציווי לעשות ו[כ]עקימת שפתי[ו] דהוי מעשה⁸⁴⁷ שבדבור כמ"ש במ"א, רק שהמעשה נבדל מן הדבור יותר מהבדל הדבור מן המח' כו'). וכן המעשה בפו"מ שנמשך מכח התנועה ההיולי שה[ח]י מניע כל תנועה אין זה רק גילוי ההעלם שבודאי יש מציאות תנועה זו בכח המניע עצמו תחלה רק שיוצא מן ההעלם לגילוי התנועה לבד כו'. וכך יובן באותיות המח' עצמה שנמשך⁸⁴⁸ מן השכל או המדות שבלב דגם שנראים בתולדות החדשה⁸⁴⁹ במהות נבדל בפ"ע מן השכל או המדות שבלב, עכ"ז ודאי מוכרח שהי' מציאות המח' עצמה⁸⁵⁰ כלולה בהעלם בתכלית במדות או בשכל ולא ניכר במציאות מחשבה והרהור כלל ואח"כ יצאו לגילוי אותיות המח' והרהור, כמו שאנו רואים מיד שישכיל אדם איזה שכל יתהווה אותיות מח' לחשוב ולהרהר כו'⁸⁵¹ (או להיפוך שיתחיל לחשוב ולהרהר באיזה מושכל עד שישכילנו וישיגנו היטב, וכן אותיות מחשבה שחושב באיזה ענין ודבר מה [שהן] יוצאים מהעלם כמו⁸⁵² המח' שבנפש כמו גילוי התנועה מהעלם כח המניע כו'), או כמו מיד שיתפעל באוי"ר בלב מתהווה הרהור אותיות במח' בדבר האהוב בלבו או ירא ממנו, שבודאי היו אותיות המח' הללו כלולים בהעלם תחלה במדות שבלב או בשכל שבמוח, ואין זה אלא⁸⁵³ גילוי הרהור המח' שנתפשט ויצא מן העלמה באור האהוי"ר שבלב לגילוי מהות אותיות מח' ממש כו', וא"ל לא היו מתהוים מציאות אותיות המח' אלה כלל (ונת'⁸⁵⁴ במ"א שהמח' היא באה מאין ליש⁸⁵⁵ ולא יש מיש, לפי שמהות המח' לא הי' תחלה כלל במציאות מח' כשהיתה כלולה בשכל או קלא, דבמדות, וכ"ש כמו שהיא בנפש שנק' כח המח' לחשוב ולהרהר בשכל או להרהר בדבר האהוב עד שיתפעל באהבה או ביראה בלב שיולד מהרהור במוח דוקא כו', אך עכ"ז אין זה התהוות מציאות חדשה לגמרי רק ה[י]א [באה] מן כח הנעלם לגילוי (כמו רוח ממללא שהוא כח של הדבור ש[ר]ש כל כ"ב אותיות הנגל[ים] בכח והעלם ונק' רוח ממללא נפש המדברת ויוצאי' לגילוי מן ההעלם לבד בה' מוצאות הפה כו', וכך הוא בכח המח' שבנפש כו').

ונמצא מובן מכ"ז עכ"פ שגם בחי' התהוות יש מאין נק' גם הוא מן ההעלם לגילוי דהיינו כמו כל עלול הנמשך מן העילה שלו שהי' כלול תחלה ממש במהות[ו] [ב]עילה שלו כמו מהות המדות בשכל ומח' במדות ודבור במחשבה כו' כנ"ל, רק אח"כ יוצא מן ההעלם לגילוי שזהו עיקר ענין ההשתל' כשלשלת⁸⁵⁶ ממש שטבעת התחתונה קשורה בתוך העליונה כו', וא"כ [י]ובן מזה שגם בהתהוות מציאות החכ' מלמעלה מן החכ' כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא כמו המשכיל ומוליד שכל חדש כנ"ל מאחר שנק' בשם מציאות שכל אין זה מציא[ה] חדשה לגמרי שלא הי' כלל, כי ודאי הי' שכל זה עצמו כלול תחלה בהעלם כח המשכילו ומולידו כו' רק שלא הי' ניכר במציאות שכל כמו שהוא עתה ויצא אח"כ מהעלמו לגילוי מציאות השכלה. וראי' לזה ממה שישכיל שכל לזכות או לחוב שהן ב' הפכים ויש לכ"א מקור מוצא הממשיך אותו מן ההעלם לגילוי כמו ב"ש אומרים כו', או שלש⁸⁵⁷ חכמים משכילים בחכ' א' זה כח שכלו מטה כך וזה כך כו', וכמו שיש חכמים להרע או להטיב כו', רק שהמקור הממשיך ונובע הוא נק' כח שכל זה הנעלם כמעיין הנובע מן ההעלם (וכמו כח המח' וכח הדבור ⁸⁵⁸כו' ), שאם לא יש מציאות חכ' בלמעלה מן החכמה כלל איך יתהוה מציאות חכמה, כמו שאם לא הי' מציאות המדות בשכל לא הי' מתהוים מציאות מדות וכן המו"ד כנ"ל וד"ל. (וראי' לזה ממה שאנו רואים בענין התהוות הטעם לרצון דודאי אין טעם לרצון כלל, כי טבע עצם הרצון למעלה מן הטעם, ומאין נולד מציאות השכל והטעם לרצון, אין זה אלא שזה הטעם כלול תחלה ברצון עצמו בביטול והתכללות בהעלם תחלה ויצא אח"כ לגילוי מן ההעלם. וכך גם ברצון עצמו שנתהווה מלמעלה מן הרצון הי' כלול תחלה בעצמות הנפש שמשם מקור כל התהוות רצון רק שהי' בהעלם ויצא אח"כ לגילוי מן ההעלם⁸⁵⁹. וכך הוא ענין התהוות התענוג מלמעלה מן התענוג כו' (ולפי⁸⁶⁰ כל הנ"ל⁸⁶¹ פי' והחכ' מאין תמצא היינו מאין והעלם לגילוי יש במציאות כנ"ל במדות ומו"ד וכה"ג שנק' יש מיש לבד כנ"ל, וא"כ הרי אין הפרש כלל בין מיש ליש ובין מאין ליש⁸⁶² דשניהם אינו אלא קלב, אבבחי' העלם וגילוי כפי כל הנ"ל. ובאמת הרי פי' יש מאין הוא מאין ממש שהוא ענין חידוש המציאות דוקא וכפי [פי'] הפשוט דהחכ' מאין תמצא כלומר מהיכן שלא נודע מקורה כלל וכלל וכמו המציא[ה] שלא נודע ממי יצא[ה] כו' וכאלו אין לה מקור כלל וכלל מקרא⁸⁶³ סיפא דקרא ואי[ז]ה מקום בינה כנ"ל⁸⁶⁴ וד"ל.

אך הנה באמת יש הפרש [גדול] בזה דכל מה שנמשך אח"כ למדות וממדות למוד"מ⁸⁶⁵ כנ"ל נק' יש מיש אבל התהוות [ה]חכ' מלמעלה מן החכמה הוא יש מאין ממש כפי' הפשוט דהחכמה מאין תמצא הנ"ל, כי הגם שבהכרח לומר שיש מציאות החכ' בלמעלה מן החכ' דאל"כ מהיכן הי' נמצא מציאת החכמה כנ"ל אך אין זה כמו שנמצא מציאות המדות בחכ' בהעלם תחלה או [המח'] במדות כו'. דהנה אנו רואים שנמצא מציאות המדות בשכל במהותן ומציאותן כמו שהן ממש במציאותן במקומן בלב למטה בגילוי במורגש דהיינו בחי' התפעלות אוי"ר ממש במוח רק שהן כלולים בהעלם [oldpage_קסז] השכל שבמוח בלתי מורגש[ים] כ"כ [כ]הרגש התפעלות אוי"ר שבלב (גם יוכל להיות הרגש התפעלות שכלולים בחו"ב⁸⁶⁶ יותר ממדות שבלב כידוע בענין דו"ר שכליים בהתפעלות ההשגה [ה]אלקי' בתפלה וגם בבחי' הקטנות דאוי"ר שיחייב השכל רק שאינן ניכרים [כלל] כו'), וגם בעומק המושכל לעצמו יש מדות [ד]חו"ג בהעלם ואח"כ יוצאים [ל]גילוי להטות בשכל לחסד או לדין ⁸⁶⁷וגם מי שטבע כח שכלו מטה תמיד לדין או לחסד כו' הרי יש בו⁸⁶⁸ בעצם כח השכל מבחי' המדות חו"ג כו'). וכן המח' במדות שבלב הרי יש מהות המח' שחושב באותיות המחשבה שנק' הרהור הלב⁸⁶⁹ במדות אוי"ר שבלב ונק' הרהור הלב [רק] שהוא בהעלם בלב ויוצא לגילוי במח' שבמוח וכפי אופן הרהור הלב כך הוא אופן הרהור המח' במוח (ויש להיפוך שמהרהר במוח תחלה ויצא⁸⁷⁰ להתגלות בלב, ובפרט היראה שהתחלתה במוח ומסתיים בלב והאהבה התחלתה בהרהור הלב⁸⁷¹ ומושך את המח' להרהר במוח לפי שהאהבה היא המשכת הלב והיראה באה במוח תחלה כו'). והוא⁸⁷² מן החלומות שהן מעין הרהורי לב⁸⁷³ דוקא לפי שהחלומות הן בדמיונות שבמח' שנמשכים אחר הרהורי לבו כו'). וכמו"כ מן המח' אל הדבור הרי אותיות הדבור עצמן המה כלולים במח' תחלה כשחושב לדבר רק שבאים בגילוי אותיות הדבור (וכן במעשה שעושה כפי הציור שחשב לעשות כן ידבר ויעשה). אבל בבחי' התכללות השכל בלמעלה מן השכל הרי א"א לומר שאותיות⁸⁷⁴ גילוי אור השכל וסברא ממש כמו שהוא במהות[ה] כך [הוא] נמצא בכח השכל הנק' משכיל, וגם לא בבחי' [ה]העלם והתכללות כמדות בשכל ומח' במדות הנ"ל, שהרי בכח המשכיל ההיולי לא יתכן שם לומר שיש בו ממהות וסוג שכל וסברא רק הוא כח המשכיל כל שכל קלב, בוחכ' [ו]הוא עצמו מושלל מכל מציאות שכל בפרט רק כולל כל מיני שכליי' שיש בכחו לחדש ולהוליד, כענין כח המוליד שבנפש האדם להוליד ולד טרם שנמשך כחו להוליד, או כמו כח הצומח ההיולי שיש בכחו להצמיח כל צמח כו' (והיינו מ"ש מאין ליש⁸⁷⁵, הגם שהצמיחה והתולדה טבעי' היא בהכרח שיוליד בדומה לו ממש ודרך⁸⁷⁶ יחוס וערך לנולד ונצמח עם כח המוליד ומצמיח, זהו בשעה שנמשך כחו להוליד [ולהצמיח מרוחניות אל הגשמיות, וגם זה אינו כמו כח השכל ההיולי כאשר נמשך כחו להוליד] שכל חדש כנ"ל ששכל זה הי' בכח השכל המולידו בהעלם ויצא לגילוי כנ"ל, וגם נק' יש מאי"ן היינו רק מבחי' אי"ן והעלם לגילוי יש כנ"ל, אבל מאי"ן ממש שלא הי' תחלה במציאות שלו כלל אפי' בהעלם [זהו] כמו בבחי' התולדה והצמיחה מכח הצומח גם בשעה שנמשך כחו להצמיח ולהוליד, וכ"ש טרם שנמשך כחו להצמיח ולהוליד שכלול בו כח זה להצמיח ולהוליד שהוא בבחי' אין ממש מושלל מהיות גם מקור משפיע מהעלם לגילוי, והוא כמו עצם כח המשכיל ההיולי טרם שנמשך ממנו כח להוליד שכל, הגם שבהכרח שיוליד שכל דוקא ולא דבר אחר זולתו, עכ"ז א"א לומר בו שיש [בו] ממהות וסוג שכל כמו שא"א לומר בעשב הצומח [מכח הצומח] הרוחני שיש בכח הצומח ההיולי ממהות עשב, וכה"ג בולד הנמשך מכח המוליד שבטיפה א"א לומר שיש [מ]סוג וערך הולד בכח המוליד ההיולי [רק בכח הנמשך להוליד שם יש בהעלם גדול כל כחות איברי הולד] כידוע. וגם זה שנמשך מכח הצומח וכח המוליד להצמיח ולהוליד יש בו חילוקים שונים, דתולדות החי יותר הוא בבחי' יש מאי"ן מכח הצומח להצמיח, ותולדות המדבר למעלה מן החי כו'. וזה נראה גם באדם שכלול מדצח"מ בגידול אברי[ו] ושערו וצפרני[ו] עד גידול המוחי' שבו כמשי"ת).

ואמנם גם זה שהתהוות שכל מכח המשכיל ההיולי נק' יש מאי"ן ממש כנ"ל אין לו ערך [א'] עם התהוות התולדה מכח המוליד להיות בא בבחי' הגשמה יותר זה מורה על היות בא מן העצמיות יותר שהרי יוליד נפש שלימה בר שכל בדומה לו ולא שכל לבד רק כל ציור קומת אדם משא"כ [מ]כח המשכיל ההיולי לא נמשך רק שכל כו', וגם זה אינו בהכרח שא"כ היו הכל חכמים כמו שמכח הצומח יצמיח בהכרח עשבים כו', אלא ה[ו]א כמו כח הדבור שנק' רוח ממל[ל]א נפש המדברת שי[ו]צא מכח ההיולי הזה לדבר בצירופי אותיות וכן כח המחשבה לחשוב כו', וטרם שבא ונמשך כח הדבור כלול הוא בעצם הנפש ממש, וא"א לומר שיש מציאות דבור בכח הדבור שכלול בנפש שנק' רוח ממללא וכן בכח המח' שכלולה בעצם הנפש א"א לומר שיש שם מהות וסוג מח' שהרי הנפש הוא אור פשוט לגמרי (אך ורק בשעה שנמשך כח המח' ודבור הכלולים ממו"ד בהעלם), עדיין קלב, גאין בנפש מו"ד אפי' בהעלם רק שבכלי הגוף באים בגילוי מציאות מח' במוח ודבור בפה, א"כ הרי לא בא [זה] בדרך העלם וגילוי כלל כמו בשכל ומדות המשתלשל[י'] מזה לזה כנ"ל, רק בחי' המשכה זו באה בדרך דילוג וריחוק גדול מאד, כך הוא מכח המשכיל ההיולי מתהווה השכל שנק' מאי"ן ליש [הוא מאי"ן ממש] כי כח המשכיל הזה ההיולי כלול בעצם הנפש ונק' נפש השכלי'⁸⁷⁷ ע"ש כח השכל הכלול בה כידוע כמו שנק' נפש המדברת⁸⁷⁸ כו', וכל הכחות הכלולים בנפש הן פשוטים בתכלית וע"כ כאשר מתגלה כחן בכלי הגוף כשכל ומח' במוח הוא בא בדרך דילוג גדול שלא בבחי' עו"ע כלל שהעלול הי' כלול תחלה בעילתו ו[ב]מציאות חכ' ומו"ד וכה"ג א"א לומר שהיו כלולים תחלה כנ"ל (משא"כ התהוות השכל השופע שנק' מקור המשפיע מן ההעלם לגילוי לבד שהי' השכל כלול בהעלם במקור זה המשכילו ומולידו כו').

ונמצא יש כאן ד' חילוקי' א' כח המוליד⁸⁷⁹ ההיולי שכלול הוא בעצם הנפש, וב' כח השכל ההיולי, וג' כח המו"ד⁸⁸⁰ ההיולי, וד' כח השכל ומו"ד בשעה שנמשך לבא לגילוי כו' כנ"ל). ואח"כ⁸⁸¹ יתורץ ענין ההפרש בין יש מיש ליש מאי"ן דהגם שיש מאי"ן גם הוא בא בדרך העלם וגילוי כנ"ל זהו רק כמו [ב]כח השכל בשעה שמשפיע וממשיך השכל לגילוי כנ"ל, ועכ"ז נק' יש מאין לגבי התהוות המדות מן השכל והדבור מן המח' שהוא יש מיש ממש, וכן כח המו"ד כשהן באים לגילוי נק' יש מאין, אבל לא נק' יש מאי"ן ממש רק כמו התהוות השכל מכח המשכיל ההיולי ובפרט כמו התהוות התולדה מכח המוליד שבנפש שהוא מאי"ן ממש כו'. אך עדיין יש להבין בכ"ז דלפי המובן מכל הנ"ל לכאורה אין הפרש בין חכ' למדות ומו"ד רק מצד בחי' כח ⁸⁸²השכל המשכיל ההיולי שכלול הוא בעצם הנפש [ממש שא"א לומר בו מציאות שכל גם בהעלם כנ"ל, ומצד טעם זה הרי גם בשאר הכוחות זולת החכ' כשהם כלולים בעצם הנפש] כמו כח המדות [oldpage_קסח] דחו"ג כשהם כלולים בעצם הנפש ממש א"א לומר שיש מציאות חו"ג שם אפי' בהעלם כמו בכח השכל הכלול שם, וכן ג"כ כח המו"ד שהן כלולים בעצם הנפש ממש לא יתכן לומר בהם מציאות מו"ד כלל. וא"כ [מהו] ההפרש בכלל בין חכ' למדות ומו"ד שהחכמה היא יש מאי"ן ממש יותר מכח המדות ומו"ד כו' והרי מצד [ה]השתלשלו' מזה לזה גם החכ' יש מיש כאשר נמשך מבחי'⁸⁸³ השכל להוליד שכל כמו המדות מן השכל ומו"ד מן המדות כו'. ועוד יש להבין בעיקר הענין למה בכחות הכלולים בנפש⁸⁸⁴ לא יתכן שם לומר שישנם במציאות גם בהעלם יותר ממה שיש כח מציאות כל עלול בהתכללות בעילתו שיתכן בו קלב, דלומר שישנו שם בהעלם דלכאורה כל הכחות נק' עלולים מן הנפש כשאר עו"ע דמאי שנא כו' וד"ל.

אך יש להקדים לזה ענין א' והוא משארז"ל⁸⁸⁵ מזל מחכים דאין זה מובן דלכאורה מה שייכות יש⁸⁸⁶ לחכמה עם המזל ודאי אם איש חכם הוא בטבע כלי מוח החכמה יחכים מצד עצם כח חכמתו ולימודו היטב ⁸⁸⁷היטב ביגיעה רבה ולמה יהי' תלוי תוס' וריבוי כח החכ' במזל דוקא, דאין החכ' דומה לברכה במעשה ידיו בגשמיו' שא' מזל מעשיר מצד שיוכל להיות הפסק⁸⁸⁸ וכליון במעשה ידיו או מניעת ריוח גם ביגיעתו ביותר ובהתחכמות יתירה וכמ"ש לא לחכמים לחם⁸⁸⁹, ואע"פ שא' והחכמה תחיה בעליה⁸⁹⁰ לא הכרחי' הוא כידוע, משא"כ הלימוד של החכ' במושכלות אם כלי מוחו מוכשר לכך למה לא [י]תחכם בלא מזל כו', ובפירוש גזר אומר יהיב חכ' לחכימין כו' ששייך בזה ענין ברכה מלמעלה דוקא כמו וה' נתן חכ' לשלמה וכן בלב כל חכם לב נתתי חכמה⁸⁹¹ כו'. אך הענין הוא דמזל זה המחכים הוא כמו מזל המעשיר וכמו מזל מצמיח עשב וכמא' אין לך עשב⁸⁹² שאין לו מזל כו', דגם ש[ה]עשב [י]צמיח מכח הצומח שבארץ ע"פ טבע כח הצומח שמצמיח כל צמח אבל המזל הוא הנותן כח להגדיל גידול הצמיחה מכח הצמיחה עצמה⁸⁹³ וכמ"ש מכה ואו' לו גדל כו', והוא כללות ענין הברכה בצמח תבואות שדה שיוסיף ברכה בכח הצומח להיות התפשטות רב מכח הצומח להצמיח במילוי וריבוי גדול, ולהיפך כאשר אצ"ל⁸⁹⁴ הצלחה וברכה בהעדר התפשטות לא יצמח כו'. וכך הוא בענין מזל מחכים שהוא הכח הניתן ממזל העליון להיות תוס' כח רב בכח המשכיל ההיולי להצמיח ולהוליד חכמות והשכלות רב[ות] בכל מיני חכמה שיתן כח השכל בהן, שזהו ענין כח הברכה בגופו ומהותו של כח השכל ממש שירבה כחו ויגדל ביותר [וכמו מזל מעשיר] שנותן כח רב להצליח במעשה ידיו, ואעפ"י שכלי כח שכלו מוכן יותר מכלי שכל של זולתו יוכל להיות שלא יהי' חכם כ"כ כחבירו שניתן הברכה של החכמה בכלי כח שכלו מצד מזלו דוקא כמו שזה יצליח במעשה ידיו יותר מזולתו מצד מזלו דוקא כו' (וזהו שהמלאך גוזר ואומר⁸⁹⁵ על הטפה אם יהי' חכם או טפש⁸⁹⁶ עשיר או עני גבור או חלש כו' שזהו בחי' המזל הרוחני שבא ושופע על התולדה בהיותו בבטן אם יהי' חכם להשכיל בכח שכלו הרבה או להיפך שלא יוצלח לכל חכמה כלל כמו אם יהי' עשיר או עני כו'), והוא ענין הגידול של התינוק מנעוריו באופן ריבוי וגידול [כח] שכל[ו] זה כך וזה כך וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש כנ"ל, ויש אשר אינו מ[ו]צלח לחכמה גם ע"י יגיעה רבה והוא מצד קוטן כח [כלי] שכלו ביותר כמו התינוק בקטנותו וחסירי הדעת בטבע תולדה, ויש שיהי' מסוגל לחכמה זאת ולא קלג, אלחכמה אחרת כמו לרפואה ולא לתכונה, ויש בעניני מו"מ יש לו חכמה רבה ועמוקה ולא בלימוד[ים] כלל כו', ויש ששכלו מסוגל לחכמת האומנות דוקא וגם בזה יש כמה חילוקים גם במלאכה זו ולא⁸⁹⁷ במלאכה אחרת כו', וכ"ז הוא רק כמה מיני גידול של החכמה אם בגידול [ד]קטנות אם בגידול [ד]גדלות כמו כי האדם עץ השדה יש עץ קטן וגדול כו' וכמה מינים שונים כו'. וכך הוא למעלה במקור כל שפע דחכמה הבאה למטה שנמשך [מ]מקור ⁸⁹⁸כל החכמה להיות כמה מיני חכ' שונ[ות] כמו חכמת הרפואה וחכמת התכונה וגם חכמת האומנות כו' כמ"ש במ"א שזה כענין ל"ב נ"ח שפי' נתי' הוא חלק הפרטי [ב]המשכת צנור שפע פרטי' להיות מציאות חכ' שלימה מיוחדת [כ]חכמת הרפואה וכה"ג כו'. נמצא אחר⁸⁹⁹ הקדמה זאת יובן פי' הפשוט דהחכ' מאין תמצא כלומר שלא נודע מהיכן היא נמצא[ת כמציאה] זו שלא נודע ממי נפלה כך לא נודע מאין בא[ה] מציאות החכ' בעולם והוא מפני שהחכ' בעצם מקורה היא בבחי' אין ממש והוא מבחי' מזל העליון [ד]מזל מחכים כו' וכמו יהיב חכ' כו', וענין המזל שהוא הנותן כח גידול ועצם כח השכל הרי הוא בא בבחי' דילוג וריחוק גדול ממקור כח החכ' כו' וד"ל.

ובזה יובן ההפרש בין החכ' לשאר הכחות הנמצאים מעצם הנפש שהחכ' היא באה מלמעלה לעשות גידול בכח השכל שבעצם הנפש שהוא מאין ממש כנ"ל א"כ לא יתכן לומר שיש מציאות שכל אפי' בהעלם בכח השכל הכלול בנפש כמו שא"א לומר שיש מציאות העשב בכח הצומח [כו'] [כ]נ"ל, אבל שאר כחות הכלולים בנפש כמדות ומו"ד עכ"פ יש מציאותן ממש בנפש בהעלם ויוצא[ים] רק לגילוי כמו במדות ה[ח]י [ב]תולדת[ן] בבטן הם כלולים בנפש[, וכן] מו"ד ואין [ענין] גידולם אח"כ בנערות וגדלות רק שיוצאים יותר לגילוי מן ההעלם, משא"כ גידול החכ' הוא ע"י המזל [דוקא] שהוא יש מאין ממש כמו התולד[ה] של הנפש בעצם בכח⁹⁰⁰ המוליד כו' (וכמו שא' בני חיי [ומזוני] במזלא תליא⁹⁰¹ דוקא), אבל המו"ד ומדות אינם תלוים במזל כלל והכל שוים בהם מצד שהן נטועים כבר בנפש כנ"ל וד"ל (ועכ"ז גם בשארי כחות שבהכרח הם נמצאים בהעלם בנפש אינו נק' העלם כמו העלם המחשבה לגבי גילוי הדבור, רק שהן כלולים בכח ההיולי עדיין בלתי מציאות כלל ולא נק' עלולים מן הנפש כשאר עו"ע שהעלול יש במציאות[ו] בעילתו כו', ויתורץ הקושיא הב' דלעיל). וזהו שא' חכם או טפש עשיר או עני שכ"ז למעלה [מ]עצם הנפש והוא בשרש מקור חוצבם ממזל העליון משא"כ המדות ודו"מ⁹⁰² קלג, בוכה"ג, וכן בני חיי ומזוני במזל[א] תליא מטעם זה להיות י"ש מאי"ן ממש וד"ל (אך [ב]פרטי גידול האדם שכלול מדצח"מ בגידול אבריו צומח שבחי [ו]שערו וצפרניו צומחי' ממש שזהו כגידול עץ השדה, אבל גידול [oldpage_קסט] המוחי' שבו הוא יותר יש מאין כפי' הנ"ל בענין החכמה מאין תמצא, דאל"כ היו הכל חכמים [בשוה] מאחר שכל נפש אדם הוא מתהווה מבחי' פני אדם שבמרכב' כו' ולא כגידול הצומח וחי⁹⁰³ שהכל שוים רק חלוקי' [ל]מיני' שונים כמ"ש במ"א ע"פ וייצר⁹⁰⁴ כו'), כי הגידול [ד]חכמה בא[ה] מבחי' אין דמזל העליון שמקבל מפני אדם בחילוק מדריגות מקטנות לגדלות כו'.

והנה אחר כל הנ"ל יובן בדוגמא למעלה [ב]בחי' אור הח"ע דאצי' דגם שכבר נאצל מציאת החכמה דאצי' מעצמות המאציל אין זה דומה לשאר האורות הנאצלים שהיו כלולים בעצם המאציל כמו שלהבת הקשורה בגחלת⁹⁰⁵ [ו]כמ"ש אפיק⁹⁰⁶ כו' כמשל כח[ות] הנפש הכלולים [בה] בהעלם עכ"פ, אבל החכמה מאין [ממש] תמצא כמשל המציאה כו' [ו]כנ"ל בנקודת⁹⁰⁷ כח השכל שבא ע"י מזל מחכים כו' שהוא בא בבחי' דילוג וריחוק הערך כו' כי לא היתה כלולה במקור אף בהעלם רק מבחי' אי"ן ממש נמצא[ת] במציאת ריבוי כח [כו'], וא"כ זהו כיניקת הולד חלב אמו שבא לו החיות מבחי' העלם וריחוק להיות עי"ז חיזוק חומר המוחי' כו' וגידולו אח"כ בחכמה ברוב ימים כו'. וכך הוא ⁹⁰⁸ממש דאור אבא יונק ממזל הח' דונוצר אותיות צנור כו' שיונק זה היינו לעשות בו כח הגידול ע"י המזל דונוצר חסד דא"א כענין מזל מחכים הנ"ל (כמו פתח ר' פלוני שפתח הצנור⁹⁰⁹ שהוא מז"ל החכ' דמזל ל' מפעיל⁹¹⁰ שמפעיל כל כח החכמה כו' כנ"ל), והוא ענין היניקה מבחי' שערות דהיינו כמו הצנור שמתצמצם בו השפע בהעלם גדול וכגידי הארץ כו', וכידוע שהחלל שבשער[ה]⁹¹¹ צר ומצומצם מאד לפי שכל השפע מעליון לתחתון שלא בהדרגה דעו"ע אלא דרך דילוג הוא בא ע"י ריחוק והבדלה (כמ"ש במ"א בענין השלג וקרח⁹¹² כשימס והי' למים שתחלתו הי' מים ונגלד ונעשה קרח [א]ו שלג וימס ויהי' מים בסוף כך הוא ירידת השפע מהרוחני דמקור החכ' להיות מציאות חכמה בגילוי [כו']⁹¹³, והוא ענין צי[נ]ור דיניקת שער[ה] כמו השערה הגשמי' שאינה רק צומח שבחי והוא הנמשך ממותרי המוחי'⁹¹⁴ ששרשו יותר מפנימי' המוחי' ע"כ יוצא בבחי' מותרות כמ"ש במ"א. וכך בהמשכה זו דמזל ונוצר הגם שבא דרך ריחוק ודילוג כנ"ל שרשו מבחי'⁹¹⁵ מו"ס [דא"א] דוקא (וראי' מבן ט' שראוי להוליד⁹¹⁶ מצד שיש בו קלג, גמותר[י] מוחי' דוקא כמ"ש במ"א), וע"כ [יש] ביכולתו לגדל עצם [מציא'] החכ' מאי"ן לי"ש [כו' ו]בחי' ח"ס הוא מה שיש שכל כלול בלמעלה מן השכל (כטעם לרצון שכלול בעצם הרצון כנ"ל), ובחי' שערות הוא בא בשרשו מלמעלה מח"ס עצמו אעפ"י שאינו אלא צומח שבחי וח"ס הוא חי שבמדבר כנ"ל בענין כח השכל השופע שנק' שכל הנעלם מכ"ר⁹¹⁷ [או] ח"ס ה[ר]י הוא כלול בכח המשכיל ההיולי שנק' מדבר נפש השכלי' בעצם [בטרם] שנק' משפיע מהעלם לגילוי, ולפי"ז פי' ד[ה]חכמה מאין קאי דוקא על עצם המשכיל ההיולי שלמעלה משכל הנעלם שנק' ח"ס חכ' שבכתר. ובכ"ז יובן [ג"כ] מ"ש הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל שהן ב' מזלות דונוצר ונקה שרש הראשון דחו"ב דאצי' כענין מזל מחכים כנ"ל וד"ל.