קכט, א
וביאור כ"ז, הנה אחר בחי' העיבור דקטנות המדות דאהוי"ר הנ"ל הכלולים בתכלית בשכל כולד שמקופל כו' (וגידולו ט"ח בבטן והוא להיות כל האברים מוכנים לקבל נרנח"י כשיולד עד שיזקין כידוע במה שמלמדים לתינוק762 כו' (והגאולה763 שנק' לידה נאמר אז יאמרו בגוים764 הגדי"ל ה' לעשות עם אלה בב' מיני גדלות הנ"ל), אח"כ נולדים המדות ויוצאים לחוץ דהיינו שנמשך מן המוח אל הלב במהות התפעלות הלב באהוי"ר ממש ואז נתצמצם כל השכל ולא נשאר רק התפעלות הלב לבד באהוי"ר בבחי' הקטנות בין במדות בין במוחי', דהיינו שהשכל והטעם של האהוי"ר מצומצם מאד בהן ולא ניכר במציאות כלל וכלל כאלו אין להם מקור המוליד כלל וכתינוק שנולד בבטן אמו שנעשה למהות בריאה בפ"ע נבדל ונפרד מן [האם כך המדות כשנולדים בלב נעשי' במהות בפ"ע נבדל ונפרד מן] השכל שבמוח לגמרי ואח"כ מתחיל גידול המדות והמוחי' שבהם כא' ממש, וההתחלה הוא גידול דמוחי' דיניקה כמו שע"י החלב נגדלים אבריו שהוא החומר וגם החומר של המוחי' שלו נגדלים כא' עם חומר המדות שבו, כי ביניקה המוחי' שלו בהעלם גדול במדות וגם המדות הן בקטנות מאד ובתשלום ימי היניקה נגדלים חומר המוחי' והמדות כא' כמו גידול הצומח דעץ כמ"ש כי האדם עץ השדה765 שנגדל חומר העץ שיהי' מוכן לגידול הפירות עד שבהיותו בן ב' שנים766 ויודע לקרות אבא [oldpage_קסב] ואימא כשיטעום טעם דגן כידוע, וקריאה זאת הכרה היא בהעלם הדעת והמוחי' שבו לפ"ע גידול חומר מדותיו עד שיכיר ויבחין בין טו"ר בהכרה שלימה בשכלו ומדותיו מעט מעט בענינים קטנים שנמצא גידול זה הוא רק גידול חומר המוחי' ומדות כא' ממש, אך לא נגלה בו עדיין מוחין שלימים [ומדות שלימים] כי אין בהם תוקף וכח כלל רק בבחי' הקטנות לבד בענינים קטנים לפי דרכן עד שיהי' בן וי"ו וז' שנים ש[אז] נק' פעוטות767 שמקחן מקח כו' שאז [נ]גדלו המדות חו"ג הן [ו]לאו במקצתן עם גידול המוחין ששייך למדות כא', לפי ששכלו ומדותיו768 נתגדלו יותר ע"כ מדותיו ממילא [נ]גדלו במקצתן מה ששייך למדת חסד או דין ורחמים ונג"ה769 שהוא הן ולאו שלא יטה א"ע להפוך דעתו ומדותיו מלאו להן ומחסד לדין וכה"ג. וכך הוא בעבודת ה' שמתפעל בלבו באהבה שמצד הטעם ודעת קצת שיצמצם לפ"ע גידול המדות דאהוי"ר אבל עדיין אין בזה שלימות גידולו לא במוחי' ולא במדות, שהרי אין הקטן קודם י"ג שנה בר עונשין770 כי לאו בני דיעה770 גמורה הן ונוחים להתפתות ולשנות דעתם ומדות שלהם כידוע וכמ"ש קטן אין לו מחשבה771 פי' מח' שבדעת המתפשט במדות עד היותו בן י"ג שנה דוקא שאז נגדל[ו]
הערות
- 762. במה שמלמדים לתינוק : נדה ל, ב. ראה מפרשי הע"י שם. לקמן פ' ויקהל תב, ג. לקו"ת שלח מד, א. לקו"ש בראשית (כרך ה) ע' 13 ואילך.
- 763. (והגאולה : ב: והגאולה.
- 764. אז יאמרו בגוים : תהלים קכו, ב.
- 765. כי האדם עץ השדה : פ' שופטים כ, יט.
- 766. בן ב' שנים : ראה לעיל צה, ב.
- 767. וי"ו וז'. . פעוטות : גיטין נט, א.
- 768. ומדותיו : ביד: ומוחו.
- 769. ונג"ה : שם: ונו"ה.
- 770. אין הקטן. . בר עונשין : ראה נזיר נז, ב.
- 770. הקטן. . לאו בני דיעה : ראה חגיגה ב, ב. גיטין כב, סע"ב. כג, א.
- 771. קטן אין לו מחשבה : ראה חולין יב, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רמד. וש"נ.
נזיר נ״ז ב - הטקסט מספריא
דְּקָתָנֵי ״וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״. שְׁמַע מִינַּהּ.
מְגַלְּחִין וּמְבִיאִין. וְאַמַּאי? דִּילְמָא לָאו טְמֵאִין אִינּוּן, וְקָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן.
וְלוֹקְמָא בְּגָדוֹל, וְהַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה! מִדְּלָא מוֹקֵים לַהּ הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — שְׁמָהּ הַקָּפָה.
מָר זוּטְרָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דִּשְׁמוּאֵל אַסֵּיפָא: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק — אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת. וְהָא קָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן.
אָמַר רַב הוּנָא: הַמַּקִּיף אֶת הַקָּטָן הֲרֵי הוּא חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא: וְדִידָךְ מַאן מְגַלַּח לְהוֹן? אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. תִּקְבְּרִינּוּן חוֹבָה לִבְנַיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַּיַּים לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא.
מִכְּדִי תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב הוּנָא, סָבַר ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית [אֵת] פְּאַת זְקָנֶךָ״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַשְׁחָתָה — יֵשׁ לוֹ הַקָּפָה, וְהָנֵי נְשֵׁי, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה — לֵיתַנְהוּ נָמֵי בְּהַקָּפָה.
וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף בַּמַּשְׁמָע. וְאִיתַּקַּשׁ מַקִּיף לְנִיקָּף: כׇּל הֵיכָא דְּנִיקַּף מִיחַיַּיב — מַקִּיף נָמֵי מִיחַיַּיב. וְהַאי קָטָן, הוֹאִיל וְהוּא גּוּפֵיהּ לָאו בַּר עוּנְשִׁין הוּא דְּמִיחַיַּיב, מַקִּיף נָמֵי לָא מִיחַיַּיב.
לֵימָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״רֹאשׁוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״,
as it teaches: But I do not know which one of you. This indicates that the third individual was too far away to detect which of them became impure. The Gemara says: Conclude from the inference from the mishna that it is so.
§ The mishna taught that the two nazirites shave and cut their hair and bring an offering of impurity and an offering of purity. The Gemara asks: But why are they permitted to shave? Perhaps both of them are not impure, and therefore one of them violates the prohibition against rounding the head, i.e., shaving the hair on the sides of the head (see Leviticus 19:27), when he shaves his hair unnecessarily. Since one of them does not need to shave, he thereby transgresses a mitzva by Torah law. Shmuel said: The mishna is referring to a case where each nazirite was a woman, who is not prohibited from rounding the hair of her head, or a minor boy, who is not obligated in the observance of mitzvot.
The Gemara analyzes Shmuel’s answer: And let Shmuel establish the mishna as referring to a male who reached majority, and the reason it is permitted is because rounding the entire head, not merely its corners, is not called rounding as prohibited by the Torah. From the fact that he does not establish the mishna in this manner, conclude from it that Shmuel maintains that rounding the entire head is called rounding.
Mar Zutra taught this halakha of Shmuel with regard to the latter clause of the following mishna (59b): A nazirite who has uncertain impurity and whose status as a confirmed leper is uncertain may eat sacrificial food after sixty days and shaves four times. One shaving is for his uncertain status as an impure nazirite, one is at the end of his term of naziriteship, and two are due to his status as a leper. A similar problem arose: But as he is not definitely obligated to shave, he violates the prohibition against rounding the head. Shmuel said: The mishna is referring to a woman or a minor boy, who are not prohibited from rounding their heads.
With regard to the same issue, Rav Huna said: An adult who rounds the head of a minor boy is liable to receive lashes, despite the fact that the child himself is not obligated to observe mitzvot. Rav Adda bar Ahava, who disputed this ruling, said to Rav Huna: And with regard to your sons, who shaves them and rounds the corners of their heads? After all, you maintain that an adult may not round the head of a minor. Rav Huna said to him: Ḥova my wife does it, as she is not prohibited from rounding their heads. Rav Adda bar Ahava exclaimed in anger: Ḥova should bury her sons if she acts in this manner. The Gemara reports: During the years that Rav Adda bar Ahava was alive, Rav Huna’s children did not survive. His children died due to the curse pronounced by Rav Adda.
The Gemara asks: Since both Rav Huna and Rav Adda maintain that rounding the entire head is called rounding, with regard to what do they disagree? What is the reason for their respective rulings? The Gemara explains: Rav Huna, who prohibits an adult male from rounding the head of a minor but permits a woman to do so, maintains that the association between the two prohibitions in the verse: “You shall not round the corners of your heads, neither shall you destroy the corners of your beard” (Leviticus 19:27), teaches: Whoever has the prohibition of the destruction of the beard also has the prohibition of rounding. And these women, since they are not included in the prohibition of destruction, as they do not have beards, they are not included in the prohibition of rounding either.
And Rav Adda bar Ahava, who permits anyone to shave a minor boy’s head, maintains: Both one who rounds and one who is rounded are included in the phrase “you shall not round,” which is stated in the plural. And in this manner the verse juxtaposes one who rounds to one who is rounded: Wherever one who is rounded is liable, the one who rounds is also liable; and with regard to this minor boy, since he himself is not liable to be punished for this transgression, an adult who rounds his head is also not liable due to this action.
The Gemara asks: Shall we say that the issue of whether one who rounds the entire head is considered to have rounded its corners is a dispute between tanna’im? As the Sages taught in a baraita, with regard to a verse that deals with the shaving of a leper: “He shall shave all his hair; his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off” (Leviticus 14:9). Why must the verse state: “His head,” after it has already stated: “All his hair”? The baraita explains that since it is stated: “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27),
חגיגה ב׳ ב - הטקסט מספריא
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
לִיבְטֵּיל — וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ — דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב.
תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — זֶהוּ אִלֵּם, זֶה וָזֶה — הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — פָּטוּר!
אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רָבָא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה —
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and a mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
גיטין כ״ב ב - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:
It is the opinion of the tanna Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. Since the witnesses read the bill of divorce before it is transmitted in their presence, they may be relied upon to confirm the contents of the bill of divorce in court. Therefore, even if it was written on erased paper, there is no possibility that it would be forged, as the witnesses read what was written before it is given.
And the amora Rabbi Elazar says: The tanna Rabbi Elazar deemed such a bill of divorce valid only when it was taken to court in order to confirm the contents immediately after it was transferred to the woman. However, if the witnesses testify from now until ten days, i.e., sometime later, he did not deem it valid. Why? We are concerned that perhaps the bill of divorce had a stipulation written on it and she forged it by erasing the stipulation, as this bill of divorce was written on material that enables a person to easily alter what is written. Only if the witnesses testify immediately can the court be sure that they did not forget what is written.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if they testify from now until ten days it is valid, as, if it is so that it had a stipulation, then the witnesses will remember it, as they would not forget something so obvious. Therefore, if the woman erased the stipulation, the witnesses would not verify the bill of divorce.
And Rabbi Elazar the amora also says: The tanna Rabbi Elazar deemed valid a document that is written on these surfaces only with regard to bills of divorce but not for other documents, as it is written with regard to a deed of purchase: “And put them in an earthen vessel; so that they will remain many days” (Jeremiah 32:14). This indicates that a deed of purchase and other similar documents must be made from a material that will last for a long time without being changed. A document that can be forged may not be relied upon long term.
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Elazar deemed these surfaces valid even in the case of other documents. The Gemara asks with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But isn’t it written: “So that they will remain many days”? The Gemara answers: There the verse teaches us good advice, but it is not a halakhic requirement. It advised that the document be written in such a manner that it can remain for an extended period of time, as it may be needed to prove ownership of the land.
MISHNA: Anyone is qualified to write a bill of divorce, even a deaf-mute, an imbecile, or a minor. Additionally, a woman may write her own bill of divorce and give it to her husband so that he can present it to her. And a man may write his own receipt, which must be given to him by the woman to confirm that he has paid her the value of her marriage contract. This is because the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, and it is irrelevant who wrote it.
GEMARA: The Gemara asks: But how can a deaf-mute, imbecile, or a minor write a bill of divorce? They are not halakhically competent, and they are not capable of writing a bill of divorce with the intent that it be for a particular woman. Rav Huna says:
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יג קרח שיחה ב גטין כב, סע"ב ואילך
- תורת שמואל תר"ם ויאמר ה' אל אברם לך לך גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור מאותו ספר גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים בראשית ח"א פרשת בראשית וייצר ה' אלקים מאותו ספר גיטין כב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לב דין כתיבת התפילין י גיטין כב , א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תס דיני מצות המצוה א גיטין כב, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת כז גיטין כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תס דיני מצות המצוה שם כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לב דין כתיבת התפילין גיטין כב , א