א
תס דיני מצות המצוה ובו י"ב סעיפים:
א כבר נתבאר בסימן תנ"גא שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתהב לשם הפסח אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטןג דהיינו שאינו שומע ואינו מדברד או שוטה דהיינו שמאבד מה שנותנים לוה או קטן דהיינו שלא הביא שתי שערותו אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בהז לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמוח ואינו מתכוין לשם הפסח וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום כיון שאין בהם דעתט.
ויש חולקין על זהי ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסחיא.
והעיקר כסברא הראשונהיב ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כגון זקן או חולה שאי אפשר לו ללוש ולאפות בעצמו והוא בין הנכרים ואין שם ישראל יש לסמוך על סברא האחרונהיג ומכל מקום נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסחיד וגם הוא יסייע קצת בלישתהטו שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמוטז כמו שנתבאר בסימן י"איז ע"ש.
ואם אפשר לו למצוא ישראל אפילו חרש שוטה וקטן מוטב שיעשו הם שהם שומעים בקולו ועושין לדעתו משיעשה על ידי נכרי שאינו שומע בקולויח:
הערות
- א. סעיף טו.
- ב. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. מ"א בריש הסימן. וראה לקמן ס"ב (לענין ניקור). לעיל סי' תנג סט"ז (לענין טחינה).
- ג. רא"ש פ"ב סי' כו, בשם שאלתות פ' צו שאילתא עו. טור ושו"ע ס"א.
- ד. תרומות פ"ק מ"ב. ט"ז ס"ק א. ח"י ס"ק ג. וכ"ה לעיל סי' נה סי"א. סי' קצט ס"י.
- ה. ברייתא חגיגה ד, א. ט"ז וח"י שם. וראה לקמן יו"ד סי' א ס"ה וס"ק לו-ז.
- ו. מהרי"ל הל' אפיית המצות (ע' ע: בני מצוה). ח"י שם (יג שנים ויום א'). וראה לעיל רס"י לט (לענין דאורייתא). סי' נה ס"ו (לענין דרבנן). הערות לשו"ע אדה"ז. מ"מ וציונים. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' צג.
- ז. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' כו וסי' תקצג (שלמסקנתו אינו מחלק בין נכרי לחרש שוטה וקטן, ובין שוטה לחרש וקטן, ובין אחרים רואים אותם למלמדם ומזהירם). מהרי"ל הל' אפיית המצות (ע' סט), לענין נכרי.
- ח. גיטין כג, א. רשב"א שם. מהרי"ל שם.
- ט. חולין דף יב , ב (קטן אין לו מחשבה, כשאינה ניכרת מתוך מעשיו). תוס' שם ד"ה ותיבעי (שכשאינה ניכרת מתוך מעשיו לא מהני אמירה). רשב"א שם, בסוף התשובה (שבמצה ליכא הוכחה כלל ממעשיו). וראה לעיל סי' לב סי"ב.
- י. רב האי גאון (לענין אפיה). הובא במאה שערים למהרי"ץ גיאת (ח"ב ע' צג). רא"ש פ"ב סי' כו. טור. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סקט"ז (בשם רב האי לענין לישה). ב"ח ריש הסימן (דה"ה לישה). שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' לה וסי' קמג (לענין לישה).
- יא. מהר"ח אור זרוע שם. וראה הערות לשו"ע אדה"ז.
- יב. שו"ע ס"א. וראה לעיל סי' יא ס"ד (לעניין טוויית ציצית, שמתיר בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גביו). וקו"א ס"ק ב (שלמד זה מכאן).
- יג. מנהגים (קלויזנר) סי' צט אות א. הגהות מהרש"ל לטור. ב"ח ס"א ד"ה ולענין הלכה. ט"ז סוף ס"ק א. מ"א בריש הסימן.
- יד. מ"א שם (מטעם האמור לעיל סי' לב סי"ב). וראה לעיל סי' יא קו"א ס"ק ב (שחולק עליו וסובר שטעם זה לא שייך רק בעיבוד). וראה תוס' גיטין כב, ב ד"ה והא, ובחולין יב, ב ד"ה מאן (טעם נוסף לחלק בזה).
- טו. מ"א שם.
- טז. ראה מ"מ וציונים.
- יז. סעיף ד (שמועיל סיוע בטוויית ציצית), וסי' לב סי"ב (בעיבוד עורות).
- יח. מ"א שם (קטן). ח"י ס"ק ב (חרש שוטה וקטן). וראה רשב"א שם (שיש כמה פוסקים המתירים בחרש שוטה וקטן ולא בנכרי). גיטין כג, א (לחלק ביניהם מטעם זה לענין גט).
משנה תרומות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ואם תרם תרומתו תרומה. חרש שדברו בו חכמים בכל מקום. שאינו לא שומע ולא מדבר.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
גיטין כ״ב ב - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:
It is the opinion of the tanna Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. Since the witnesses read the bill of divorce before it is transmitted in their presence, they may be relied upon to confirm the contents of the bill of divorce in court. Therefore, even if it was written on erased paper, there is no possibility that it would be forged, as the witnesses read what was written before it is given.
And the amora Rabbi Elazar says: The tanna Rabbi Elazar deemed such a bill of divorce valid only when it was taken to court in order to confirm the contents immediately after it was transferred to the woman. However, if the witnesses testify from now until ten days, i.e., sometime later, he did not deem it valid. Why? We are concerned that perhaps the bill of divorce had a stipulation written on it and she forged it by erasing the stipulation, as this bill of divorce was written on material that enables a person to easily alter what is written. Only if the witnesses testify immediately can the court be sure that they did not forget what is written.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if they testify from now until ten days it is valid, as, if it is so that it had a stipulation, then the witnesses will remember it, as they would not forget something so obvious. Therefore, if the woman erased the stipulation, the witnesses would not verify the bill of divorce.
And Rabbi Elazar the amora also says: The tanna Rabbi Elazar deemed valid a document that is written on these surfaces only with regard to bills of divorce but not for other documents, as it is written with regard to a deed of purchase: “And put them in an earthen vessel; so that they will remain many days” (Jeremiah 32:14). This indicates that a deed of purchase and other similar documents must be made from a material that will last for a long time without being changed. A document that can be forged may not be relied upon long term.
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Elazar deemed these surfaces valid even in the case of other documents. The Gemara asks with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But isn’t it written: “So that they will remain many days”? The Gemara answers: There the verse teaches us good advice, but it is not a halakhic requirement. It advised that the document be written in such a manner that it can remain for an extended period of time, as it may be needed to prove ownership of the land.
MISHNA: Anyone is qualified to write a bill of divorce, even a deaf-mute, an imbecile, or a minor. Additionally, a woman may write her own bill of divorce and give it to her husband so that he can present it to her. And a man may write his own receipt, which must be given to him by the woman to confirm that he has paid her the value of her marriage contract. This is because the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, and it is irrelevant who wrote it.
GEMARA: The Gemara asks: But how can a deaf-mute, imbecile, or a minor write a bill of divorce? They are not halakhically competent, and they are not capable of writing a bill of divorce with the intent that it be for a particular woman. Rav Huna says:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יג קרח שיחה ב גטין כב, סע"ב ואילך
- תורת שמואל תר"ם ויאמר ה' אל אברם לך לך גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים בראשית ח"א פרשת בראשית וייצר ה' אלקים גיטין כב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לב דין כתיבת התפילין י מאותו ספר גיטין כב , א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת כז מאותו ספר גיטין כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תס דיני מצות המצוה שם כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לב דין כתיבת התפילין גיטין כב , א