שעז, ד
(בל"א דער קלעפ אין730 אריין לייגין זיך מיט אלע כחות פנימי' מחמת [דעם] דער הער וואש ער האט דער731 חוש צו דער הערין זייער דיא זאך זייער טיף כו'), כי מי שאינו מתקשר עצמו [כ"כ] בדבר אינו מרגישו כ"כ. ונמצא שבדעת יש בו ב' דברים הללו כח ההתקשרות עד שתוקע כל עצמו בדבר וגם כח ההרגשה שמרגיש ומכיר בדבר ביותר מזולת[ו] כו' וד"ל. ובחי' ההתקשרות וכח ההרגשה הזאת היא כולל732 והיולי לכ[ל] ד[בר] כפי שהוא אם הוא בדבר חכמה ושכל מתקשר בכל ע[צמותו] בה733 (ער קלע‘[ט] זיך זייער „ריין און איז זיך מתקשר בהתקשרות734 כל עצמות שלו735 כנ"ל ), ואז יכול כח התקשרות זאת לירד לעומק השכל במקורו הראשון עד שיטהו לכמה אופנים שונים וממוצעי' רבים כו'. וכן אם התקשרות באהבה דבר מה יהי' בו בחי' ההרגשה בתכלית בכל עצמותו כמו שמרגיש א"ע (וידוע דהכח ההרגשה שמרגיש א"ע ביותר זהו עיקר בחי' הדעת (כי קטן שאין לו דעת736 אינו מרגיש א"ע כו'737 וע"כ אינו מרגיש לזולתו לרחם עליו, וכל מי שיש בו דעת יותר יותר ירגיש ברחמנות על זולתו השפל, וכן יותר ירגיש בכאב ויסורים כמו יוסיף738 דעת יוסיף מכאוב739, ויותר יפחד בעצמו להיות מרגיש א"ע ביותר וכן בהתפשטות המדות באהבה וחמדה או יראה ופחד הכל תלוי בבחי' הדעת דוקא. והיינו ענין ב' כחות הנ"ל כח ההתקשרות בדבר וכח ההרגשה שזהו בגידי המוח של המוח740 דוקא ששם הוא כח ההרגשה שמרגיש א"ע ביותר וכל כאב שבאברים כו' וכן להרגיש בכ[ל] ד[בר] זולתו דהיינו הך כו', ובגידי הרגשה הללו שם הוא כח ההתקשרו' לקשר ולתקוע א"ע בכ[ל] ד[בר] שרוצה אם בשכל או במדות כו', דהא בהא תליא שבמקום א' הן כח ההרגשה וכח ההתקשרו' שהוא במוח הדעת דוקא שהוא כח התוקף וחוזק שיש במוח זה דדעת בתוקף הרגשת עצמו ותוקף התקשרות העמוקה בדבר כו' (וע"כ נק' דעתן שעומד על דעתו ותקיף בדעתו (וגם שהנשים דעתן קלות741 מ"מ כח התקשרותן יותר חזק וכן הרגשתם לפי שהוא בקו א' לבד742 כמבואר במ"א).
אך עדיין אין זה מובן דמה שייכות יש לב' כחות הללו דהתקשרות והרגשה כא' במקום א' שהוא כלי מוח הדעת דוקא, דלכאורה הן ב' דברים וענינים נפרדי' דכח ההתקשרות [ה]ו[א] לחוץ ממנו וכח הרגשה הוא בעצמו דוקא כנ"ל. אמנם הענין הוא דכח ההתקשרות בחוץ ממנו תלוי בכח ההרגשה
הערות
- 730. אין : אכא: און.
- 731. דער : שם: דעם.
- 732. היא כולל : א: הוא כח כללי. כא: הוא כח הכולל.
- 733. בה : א: בל"א. יגכאכג: כבפנים.
- 734. איז. . בהתקשרות : כא: ער איז זיך זייער מתקשר.
- 735. עצמות שלו : א: עצמו. כא: עצמיו'.
- 736. קטן שאין לו דעת : ראה חגיגה ב, ב. גיטין כב, סע"ב. כג, א.
- 737. כו' : כא: כ"כ.
- 738. כמו יוסיף : כא: ויוסיף.
- 739. ויוסיף דעת יוסיף מכאוב : קהלת א, יח. ראה גם לעיל פ' בא קד, ב. וש"נ.
- 740. המוח : אכא: הדעת.
- 741. שהנשים דעתן קלות : שבת לג, ב. ראה לעיל פ' בא פח, א. וש"נ.
- 742. שהנשים. . בקו א' לבד : ראה ד"ה והי' לכם לציצית תקס"ה נדפס בסידור שער הק"ש פ, ד. אמ"ב שם סד, ד. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' א'רסז ואילך. תו"ח וישלח קצב, ד.
חגיגה ב׳ ב - הטקסט מספריא
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
לִיבְטֵּיל — וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ — דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב.
תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — זֶהוּ אִלֵּם, זֶה וָזֶה — הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — פָּטוּר!
אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רָבָא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה —
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and a mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
גיטין כ״ב ב - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:
It is the opinion of the tanna Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. Since the witnesses read the bill of divorce before it is transmitted in their presence, they may be relied upon to confirm the contents of the bill of divorce in court. Therefore, even if it was written on erased paper, there is no possibility that it would be forged, as the witnesses read what was written before it is given.
And the amora Rabbi Elazar says: The tanna Rabbi Elazar deemed such a bill of divorce valid only when it was taken to court in order to confirm the contents immediately after it was transferred to the woman. However, if the witnesses testify from now until ten days, i.e., sometime later, he did not deem it valid. Why? We are concerned that perhaps the bill of divorce had a stipulation written on it and she forged it by erasing the stipulation, as this bill of divorce was written on material that enables a person to easily alter what is written. Only if the witnesses testify immediately can the court be sure that they did not forget what is written.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if they testify from now until ten days it is valid, as, if it is so that it had a stipulation, then the witnesses will remember it, as they would not forget something so obvious. Therefore, if the woman erased the stipulation, the witnesses would not verify the bill of divorce.
And Rabbi Elazar the amora also says: The tanna Rabbi Elazar deemed valid a document that is written on these surfaces only with regard to bills of divorce but not for other documents, as it is written with regard to a deed of purchase: “And put them in an earthen vessel; so that they will remain many days” (Jeremiah 32:14). This indicates that a deed of purchase and other similar documents must be made from a material that will last for a long time without being changed. A document that can be forged may not be relied upon long term.
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Elazar deemed these surfaces valid even in the case of other documents. The Gemara asks with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But isn’t it written: “So that they will remain many days”? The Gemara answers: There the verse teaches us good advice, but it is not a halakhic requirement. It advised that the document be written in such a manner that it can remain for an extended period of time, as it may be needed to prove ownership of the land.
MISHNA: Anyone is qualified to write a bill of divorce, even a deaf-mute, an imbecile, or a minor. Additionally, a woman may write her own bill of divorce and give it to her husband so that he can present it to her. And a man may write his own receipt, which must be given to him by the woman to confirm that he has paid her the value of her marriage contract. This is because the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, and it is irrelevant who wrote it.
GEMARA: The Gemara asks: But how can a deaf-mute, imbecile, or a minor write a bill of divorce? They are not halakhically competent, and they are not capable of writing a bill of divorce with the intent that it be for a particular woman. Rav Huna says:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יג קרח שיחה ב גטין כב, סע"ב ואילך
- תורת שמואל תר"ם ויאמר ה' אל אברם לך לך גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בא והי' כי יביאך. להבין שרש ענין פסח ומצה מאותו ספר גיטין כב, סע"ב
- תורת חיים בראשית ח"א פרשת בראשית וייצר ה' אלקים מאותו ספר גיטין כב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לב דין כתיבת התפילין י גיטין כב , א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תס דיני מצות המצוה א גיטין כב, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ושטרות ושליש[ו]ת דיני עדות ושטרות ושליש[ו]ת כז גיטין כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תס דיני מצות המצוה שם כב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לב דין כתיבת התפילין גיטין כב , א