ועשית ציץ זהב טהור

שסג, בבעזר"ה. פ' תצוה

ועשית ציץ¹ זהב טהור² ופתחת עליו פתוחי חותם קדש להוי' כו', וידוע דרז"ל שהי' כתוב בב' שיטין קד"ש ל' למטה והוי' למעלה³ (וראב"י ראה ברומי⁴ והי' כתוב קדש לה' בשיטה א' וע' ברמב"ם⁵ ). והנה להבין זה וג"ל⁶ בעיקר ענין הציץ על מה הי' מכפר דלפי המבואר בכתוב הי' בו ב' ענינים, א' לכפר על עון הקדשים כמ"ש והי' על מצח אהרן⁷ ונשא אהרן את עון הקדשי' כו'. והב' מ"ש והי' על מצחו תמיד⁸ לרצון להם לפני ה' שענין זה הוא לרצון תמיד לפני ה' כמו שהי' על מצחו תמיד שזהו רק בשביל ישראל שיהי' מאיר עליהם הרצון העצמי מבחי' רעדכ"ר דאתגליא במצחא⁹ כו' כמ"ש בזהר, והוא מש"א לרצון להם לפני ה' ממש וקאי אדסמיך לי' דהיינו שהי' על מצחו תמיד לרצון להם בלי הפסק כלל כו' (ורש"י פי'¹⁰ שא"א שיהי'¹¹ על מצחו [oldpage_תקלז] תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה¹² אלא תמיד לרצות להם אפילו אינו על מצחו כגון שלא בשעת עבודה¹³ ויש מ"ד¹⁴ כשאינו על מצחו¹⁵ אינו מרצה ומ"ש תמיד¹⁶ לרצון כו' זהו¹⁷ בזמן¹⁸ שמשמש¹⁹ בו שלא¹⁹ יסיח דעתו ממנו כמש"א²⁰ בתפילין²¹ כו'). ועכ"פ מובן מזה ע"ד הפשוט שמ"ש והי' על מצחו תמיד לרצון להם כו', שמן הציץ דוקא שהי' על מצחו הוא שנמשך בחי' הרצה"ע ברב חסד מטה כלפי חסד וטוב בתמידות בלי שינוי כלל כמו אך טו"ב לישראל²² כו'. ובאמת אין זה מובן ע"ד הפשוט מאין יבא ענין המשכות והתעוררות הרצון העליון למעלה ע"י הציץ גשמי מן זהב גשמי שהי' על מצח כה"ג כו' שסג, גוגם מ"ש לרצון להם דוקא לפני ה' דוקא והי' זה ג"כ מסיבת כתיבת ב' תיבות הללו שנכתב על הציץ קדש לה' בפתוחי חותם כו' וקדש ל' מלמטה כו' וד"ל. אך הנה מ"ש ועשית ציץ כו' והי' על מצח אהרן כו' מובן מזה שיש כאן ב' תנאים, א' שיהי' מעשה הציץ ע"י משה דוקא כמ"ש ועשית ציץ כו' (וכך הי' כל בגדי אהרן שאמר הציווי במעשה למשה דוקא כמו במעשה חשן ומעשה האפוד א' ועשית חשן משפט²³ כו' ועשית את מעיל האפוד²⁴ כו'). והב' והי' על מצח אהרן דוקא, דמשמע דזה בלא זה אינו כלום משום דמשה שושבינא דמלכא²⁵ ואהרן שוש' דמטרוניתא²⁶ וע"כ אינו מועיל זה בלא זה כלום כו' דאם לא עשי' דמשה לא יועיל הלבשת אהרן את הבגדים בציץ על מצחו להיות לרצון כו', ובעשי' דמשה בלא הלבשת אהרן ג"כ אינו לרצון להם כלל כו' וד"ל.

והנה י"ל בפי' ציץ שיתפרש בג' אופנים א' כפשוטו מלשון הארת אור וזיו כמו ועליו יציץ נזרו²⁷ כו', והכוונה בזה בענין התחלת יציאת ובקיעת האור כמו כאשר יתנוצץ אור השמש בזריחתו בבוקר אור שנק' נץ החמה²⁸ כידוע וכה"ג. והב' מענין צמיחה ופריחה שנק' הנצה, כמו הבאים ישרש יעקב²⁹ יציץ ופרח ישראל, וכן א' הנצו הרמונים³⁰, וכמו והיא כפורחת עלתה נצה³¹ כו' וכה"ג, וג"ז על הרוב מדבר בענין התחלת הפריחה והנצה כו'. והג' מענין הבטה והסתכלות³² כמו מציץ מן החרכים³³ וכה"ג. ולכאורה ג' אלה הפי' אין ענינם דומה זל"ז כלל דהיינו ענין אור וזיו עם ענין [התחלת ה]פריחה והנצה וענין הסתכלות והבטה כו' שאין להם חיבור ושייכות זע"ז כלל, ועכ"ז בענין הציץ יש כל אלה הפי' וכולם אמת ([ו]כמשי"ת). אך ה[נה] ת[חלה] י"ל בתנאי שיהי' הציץ על מצח אהרן דוקא כנ"ל, ויש להבין תחלה בשרש בחי' אהרן כה"ג שהתורה נצחי' היא³⁴ וגם יש עכשיו בחי' אהרן כה"ג וענין הציץ שעל מצחו להיות לרצון תמיד כו'.

דהנה ידוע דאהרן הוא מז'³⁵ הרועים³⁶ כמ"ש והקימותי עליו ז' רועים³⁷ כו' שהן נק' רועים לישראל שנק' צא"ן קדשי"ם³⁸ וכידוע בכדו"ד³⁹, וענין הרועה צאן בגשמיות היינו שהוא מוליך [את] הצאן במקום מרעה טוב ומשגיח עליהם לזונם ולפרנסם תמיד במרעה טוב ושמן ולקבץ הנדחות ולהשקותם כו'. וכך הוא למעלה שנק' רועה ישראל [כ]אהרן שממנו נמשך שסג, דפרנסה ושפע טובה לנש"י בכל דור ודור כמ"ש ה' רועי לא אחסר⁴⁰ בנאות דשא ירביצני⁴¹ על מי מנוחות ינהלני כו', וכך [בחי' אהרן] למעלה [הוא] הרועה [ל]ישראל שזן ומפרנס לנש"י במרעה טוב⁴² בנאות דשא ומי מנוחות כו' שהוא כח המע[לה] מ"נ בנשמות ע"י בחי' עשב⁴³ העליון, והוא בחי' התעוררות האה"ר שלמעלה מן השכל והטעם שמתעורר אדם פתאום בלי הכנה מעצמו כלל שהוא בא בבחי' מקיף בהעלם על נפשו שאין המשכה וגילוי התעוררות אה"ר זו תלוי' באדם כלל זהו כמו המרעה [ה]טוב לצאן שיומשך בהן כח ועוז לפרנסם ולהשקותם (שזהו בחי' המשכת מ"ד מבחי' מ"י מנוחו"ת שהוא מה שישתוקק האדם בהמשכת גילוי אלקות בנפש[ו] ע"י תו"מ בבחי' שוב, שזהו כמו מים קרים על נפש עיפה⁴⁴ להשיב את הנפש כו' שזהו ג"כ בא מלמעלה למטה ע"י הרועה שישקה לנש"י תמיד אחר צמאונם ואחר [שזנם ומפרנסם] שהוא בחי' הע[לאת] מ"נ שמעורר בלבו⁴⁵ אה"ר הנ"ל). אך לכאו' אין זה מובן דאיך יתכן שיבוא לאדם התעוררות אה"ר מלמעלה⁴⁶ הלא אמר דהכל בידי שמים⁴⁷ חוץ מיראת שמים כו' וכמו שיראת שמים אינה אלא בידי אדם דוקא כך אה' אלקי' אינה תלוי רק בבחירה שבאדם כמ"ש ראה נתתי לפניך⁴⁸ החיים והטוב והמות והרע ובחרת בחיים⁴⁹ כו' וכך א' ועתה ישראל⁵⁰ כו' וכן מצוה על אהבה כמ"ש ואהבת את ה'⁵¹ לאהבה את⁵² ה'⁵³ כו' וכה"ג רבים בכתובים.

אמנם הנה ידוע שיש ב' מיני אהבה א' האהבה שתלוי' בבחירה שבאדם דוקא דהיינו מה שביכולת האדם להגיע אליו ביגיעתו באמת במוחו ולבו כמו שיתן לבו ודעתו היטיב בגדולת ה' ונפלאותיו והשגחותיו כו' שיתפעל בלבו מזה באהבה ותשוקה לידבק בה' אחד, וזהו הציווי ואהבת שתייגע עצמך לבא לידי תולדות⁵⁴ התפעלות האהבה אלקי' בכל לבבך ובכל נפשך כו' שזהו שנק' בזהר פולחנא דרחימותא⁵⁵ שנק' עבודה [עכ"פ] עד שנצרך ציווי ואזהרה ע"ז שבלתי עבודה לא יגיע אלי' ויתקרר לבו מעט מעט עד שיפול הנופל ויתרחק מאלקים חיים לגמרי כו'. אך באמת הרי עיקר מהות האהבה האלקי' שהיא בחי' ההתקשרות דנה"א בעצם באלקים חיים זהו כבר מוטבע כמו טבעי' ממש בה ונק' אהבה טבעית המסותרת בלב האדם בהעלם גדול, ולפרקים תתגלה כמו בנסיון כאשר יבא עליו צרות ויסורים בביטושים גדולים בבני חיי ומזוני וכה"ג שסד, אוכמ"ש בצר לך⁵⁶ כו', שאז נגלה מן ההעלם בחי' נקוד' אה"ר⁵⁷ המסותרת הטבעי' הזאת שהיא נטוע ומושרש בנש"י בבחי' ירושה מאבות⁵⁸ שהן המרכבה⁵⁹ והעיקר אברהם⁶⁰ שהוא השרש הראשון לנש"י והוא הרועה הראשון⁶¹ כידוע. ולפ"ז אינו מובן מה שציוה ה' באזהרה לעבוד [ב]עבודת האהבה האלקי' ע"י יגיעה במוח ולב כו' כנ"ל דלמה צריך לציווי זה, או שלא יועיל היגיעה אם כבר נעקר מלבו נקודת ההתקשרות אה"ר העצמית [oldpage_תקלח] ע"י חטאים וכה"ג, או שא"צ לעבודה כי ישנה במציאות נטוע ומושרש בלבו מתולדתו בבטן שהוא הנק' עצם נקודת יהדותו המוטבע כמו טבעית ממש כו'⁶².

אך הענין הוא דבאמת אין עיקר הציווי על האה' באמרו ואהבת או ובחרת כו' שתלוי' בבחירת האדם שבוחר בטוב ולא ברע אינו רק להביא לגילוי אור נקודת האה"ר המסותרת הנ"ל, שכאשר יתעורר האדם בבחירת עצמו בחיים וטוב לדרוש את ה' בכל לבו ודעתו להעמיק בגדולת ה' וכו' עד שיתפעל בלבו לאהבה ותשוקה לדבקה בו ית', אזי ממילא נתעוררה האה"ר העצמי' הטבעי' המסותרת הנ"ל בגילוי מהעלמה בנקודת הלב שהיא בלתי מוגבלת כלל, שהרי יכול למסו"נ על קדה"ש ולקבל באהבה כל הצרות והיסורים כו' שאין זה בכח אהבה הנולדה מן השכל וטעם בגדולת ה' כמו בק"ש לפי שעה לבד שחולפת ועוברת כו', והיא באה בשיעור ומדה בלב עכ"פ רק לפ"ע שיאיר⁶³ השכל והשגה אלקי' בכל חד וחד לפום שיעורא דילי' שמכוין בדעתו והשגתו כו'. אך בהתעוררות אהבה זו מתעורר לפי ערך באה"ר העליונה⁶⁴ ממש המסותרת שתבא לגילוי בבחי' בלי גבול כלל, וכמו שרואה אדם בנפשו שמיד אחר הטעם והשכל שהוליד האהבה בק"ש יתעורר בלבו באה"ר בלתי גבול שלמעלה מהשכל והטעם שהתחיל בתחלה, ואמנם רק לפ"ע התעוררות שלו באהבה הנולד מן השכל שנק' דו"ר שכליים כך מתעורר אהבה הטבעית שז"ש בכל לבבך ובכל נפשך למעלה מן השכל. אבל ג"ז אינו בא רק לפ"ע התעוררות עבודתו ולא יותר כאשר רואה אדם בנפשו שגם אה"ר הטבעי' לא תבוא בכל עת בשוה כ"א בשינויים וחילופים כו', והיינו לפי העת והזמן שלא כל העיתים שוות בכשרון לב האדם בעבודתו ויגיעתו במוח ולב כך יתעורר בנקודת הרצון שבלב שנק' רעותא דלבא⁶⁵ בבחי' טבעי' ועצמי' באופנים שונים כו' וד"ל (וכמו שאם יתעורר אדם באהבה שסד, בבחדוה ושמחה מהתבוננו' הפלאת ערך הגדולה של הבורא ית' המהווה כל העולמות בבחי' מו"ס⁶⁶ כו' אזי גם התפעלות נקודת עצמות הרצון באה"ר הטבעית הנ"ל ג"כ באה בבחי' שמחה וחדוה בה' אחד למעלה מן השכל והטעם שבלתי מוגבל כו', ואם באה התעוררות האהבה שמצד השכל בבחי' ריחוק ושפלות והכנעה שהוא באימה ויראה בבחי' שמאל דוחה כו', כך יתעורר בנקודת עצמות הלב הנ"ל ג"כ בבחי' מרירות ושפלות ברוח נשברה בעצם נקודת הלב מצד ריחוק[ו] מה' אחד שזהו ג"כ כמו טבעי' ממש מוסתר בהעלם נקודת הלב ומתגלה רק לפרקים כנ"ל). אך כ"ז הוא שמתעורר אדם בנפשו מצד עצמו שתלוי לפי אופן בחירתו ועבודתו כו' (שזהו שנק' אתעדל"ת שגורם אתעדל"ע⁶⁷, ובחי' אתעדל"ע היינו מה שאה"ר זו המסותרת מצד הירושה מאברהם שהוא הרועה הראשון שהמשיך אה"ר הטבעי' המסותרת הנ"ל בלב כאו"א מישראל בכל דור ואהבה זו מעורר אתעדל"ע באה"ר העליונה כמו אה"ע אהבתיך⁶⁸ וכן אה"ר אהבתנו⁶⁹ וכה"ג. וידוע דאתעדל"ע אינה באה רק לפ"ע אתעדל"ת⁷⁰ דוקא דרוח אייתי רוח⁷⁰ כו' והיינו כפי מעשה עבודת האדם ביגיעתו באוי"ר שכליי' שלפ"ע [זה יתעורר] בחי' אתעדל"ע נקודת אה"ר הירושה מאברהם אוהבי⁷¹ וד"ל).

אך הנה בחי' המשכה דאה"ר דאהרן כה"ר⁷² שנק' ג"כ רועה ישראל כנ"ל היינו אה"ר הנמשכת מלמעלה פתאום על האדם שאינה תלוי' לפ"ע התעוררות האדם רק⁷³ נמשכת עליו מלמעלה בדרך מתנה כמ"ש עבודת מתנה⁷⁴ כו', והיינו רק לעורר את האהבה בכנס"י כמ"ש עד יערה עלינו⁷⁵ רוח ממרום להיות לבנ"י התעוררות האהבה בין מצד השכל והטעם כו'⁷⁶ בין באה"ר הטבעית הנ"ל (וכמו בענין הדלקת נרות המנורה שאמר בהעלותך את הנרות⁷⁷ שהן כללות נש"י בכ"ד⁷⁸ שנק' נרות הוי'⁷⁹ ממש כי חלק ה' עמו⁸⁰ כו', ואהרן כה"ג הוא המעלה לנש"י שיתעוררו באה"ר לה' א' ממילא ומאליו כניצוץ שהוא נמשך אחר השלהבת מצד [ש]השלהבת מקרוב שמושך את הניצוץ ליכלל בה, כך א' אל מול פני המנורה⁸¹ כו' שהוא להעלות [ו]לימשך לב נש"י שיוכללו במאור שהוא אוא"ס⁸² ב"ה שזהו מול פני המנורה יאירו כמו כי אתה נרי⁸³ כו' כי אתה תאיר נרי⁸⁴ שאהרן אותיות נראה⁸⁵ כו', כמבואר במ"א שז"ש משכני אחריך נרוצה⁸⁶ לשון רבים ולא א' ארוצה, כי בהעלות אהרן כה"ר שסד, גלנש"י לעוררם בהע[לאו'] מ"נ שנק' כח ה[מ]ע[לה] מ"נ כו'⁸⁷ זהו משכני שתמשיך לבבות דכנ"י כאב המושך ל[ב] בנו אחריו מצד שנמשך לשרשו כו', ואז אחריך נרוצה ב' אהבות הנ"ל אהבה זוטא שנולדה מן השכל דנשמה ואה"ר הטבעי' שיבאו שניהם יחד מן ההעלם לגילוי. וזהו יפה את רעייתי כתרצה⁸⁸ או⁸⁹ כאשר יתחברו ב' הרצונות יחד שהוא רצה"ע דאה"ר [ד]כה"ג המעורר לרצה"ת שבנש"י בנקודת הלב כו' כמבואר במ"א וד"ל). וזהו פי' לאהבה את ה' כו' בתוס' ה' דאם הי' או' לאהוב הי' משמע רק כפי התעוררות אהבה באדם שבא מכח עצמו כנ"ל באה"ר הטבעי' ואה' השכלי', אבל לאהבה בה"[א] היינו ענין פועל יוצא להפעיל ולעורר את האהבות הנ"ל בלב כנס"י שאינה נגבלת בכלי הלב והמוח כלל, וזהו הה"[א] שהוא בחי' מקיף דהבל הלב שהוא בא בהעלם גדול רק לעורר את האהבה שנמשכת מלמעלה בלב (וכענין משכנ"י והשיבנו ה' אליך⁹⁰ כענין ב"ק מכרזת בכ"י שובו בנים שובבים⁹¹ כו' שעושה בחי' התעוררות התשובה בהעלם בלב כ"א⁹² למעלה מן הבחירה לגמרי כו' וכנ"ל⁹³ ).

והנה בפסוק ואהבת א' ג' מדרגות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והיינו ג' מיני אהבה הנ"ל, א' אהבה שנולדה מצד השכל וההשגה אלקית הנ"ל, והב' אה"ר הטבעי' המסותרת שלמעלה מן השכל והטעם שזהו בכל נפשך כו', והג' אה"ר העליונה שבאה מלמעלמ"ט לעורר את האהבה והתשוקה בלב כאו"א למעלה מן הבחירה ורצון שבלב מצד עצמו כנ"ל ז[הו] שא' בכל מאד"ך למעלה מהכלי המוגבל ברצון שבלב שמצד עצמו כלל. והוא מ"ש בפ' שני' לאהבה את ה' בכל לבבכם⁹⁴ כו' אע"פ שלא נז' שם בכל מאדכם, כי נמשך מאה"ר דכה"ג בלב כאו"א לענין מעהמ"צ בפו"מ שזהו הה"[א] דאהבה כנ"ל וד"ל. וההפרש בין ג' מיני אהבות הללו היינו מה שהאהבה את הוי' אלקיך בכל [oldpage_תקלט] לבבך ובכל נפשך זהו בשם הוי' ואלקים שהוא בחי' ממכ"ע וסוכ"ע⁹⁵, כידוע דשם הוי' הוא בסובב ומקיף לעולמות דבי"ע שלמעלה מן הגבלת כלי ההשגה דמלאכים ונשמות דבי"ע וע"כ או' קדוש הוי'⁹⁶ כו' שקדוש ומובדל בערך מכל השגה ותפיסא אבל בחי' ממכ"ע זהו הבא בגדר ותפיסא והשגה איך שהוא מקור כל התהוות בריאה מאין ליש כו' (והתפעלות האהבה שבא מהשגה ותפיסא זו באה בגבול ומדה שסד, דלפ"ע ההשגה, אבל בחי' סוכ"ע שמקיף לעולמות המוגבלי' שם אין תפיסא והשגה משיג⁹⁷ בבחי' או"פ רק מרחוק הוי' נראה לי⁹⁸ וע"כ התפעלות האהבה מזה כך⁹⁹ היא בלי גבול ומדה. וזהו האה"ר מסותרת הנ"ל שבלתי מוגבלת כלל לפי שבאה ממקום ומדרגה שלמעלה מן הגבול והשכל והשגה כו' וכמאמר דלמחת"ב כלל¹⁰⁰ וכתי' אני הוי' לא שניתי¹⁰¹ כו' דאין שינוי לפני שם הוי' דבחי' סובב הנ"ל בין קודם שנבה"ע לאחר שנברא כמ[ו] שאו' אתה הוא¹⁰² כידוע, לפי שאין כל ההשתל' העולמות תופס מקום כלל דכולא קמי' כלא חשיבא¹⁰³ ומהתבוננות זאת תבוא בנפש האדם התפעלות אה"ר למעלה מן השכל וההשגה לגמרי והוא מה שמתעורר אה"ר המסותרת הנ"ל בבחי' טבעי' ועצמי' לשם הוי' דוקא, וזהו ואהבת את הוי' אלקיך שזהו ירושה מאברהם אוהבי שהאמין בה'¹⁰⁴ כו' ויקרא בשם הוי' אל עולם¹⁰⁵ כו'. אך האהבה הג'¹⁰⁶ בכל מאדך זהו בחי' מקיף למקיף דאה"ר ואה"ע הנ"ל שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע, כי גם בחי' סוכ"ע בערך הגבלה דמקיף וסובב לעלמין עכ"פ שהן ג' עולמות כו', כמקיף דחומה לעיר וכמו הכלל אל הפרט כענין מח' א' שצופה ומביט¹⁰⁷ בכלל לכל וא"ש דהוי עלמא¹⁰⁸ כו' כידוע, אבל מהו"ע ית' ממש כמו שהוא לבדו מרומם ומתנשא לגמרי גם מהיות בחי' מקור כללי בבחי' סובב כו'. והיינו מ"ש מי כהוי' אלקינו בכל קראנו¹⁰⁹ אליו ולא למדותיו¹¹⁰ אפי' לע"ס הגנוזות¹¹¹ בעצמות המאציל אלא למהו"ע א"ס ב"ה ממש כמ"ש אם ישים אליו לבו¹¹² אליו דוקא וכן אליך ה' נפשי¹¹³ כו', והוא עיקר מצות מס"נ באה"ר לאח"פ לבדו כמו מי לי בשמים ועמך¹¹⁴ כו' בגעה"ע ועוה"ב ולא בארץ כ"א לבדך במהו"ע ית' ממש למחתב"כ אפי' מחשבה ורצון דאה"ר הנ"ל, כ"א בבחי' אה"ר הבאה מלמעלה פתאום לעורר את האהבה בכנס"י בבחי' מקיף בהעלם כו' שמזה יבאו לבחי' מס"נ באח"פ ממש לפי שבאה"ר זו אין הדביקות האמיתי רק במהו"ע ית' ממש דוקא וד"ל (וזשארז"ל דכנ"י שאלה שלא כהוגן¹¹⁵ ויבא כגשם לנו¹¹⁶ שזהו אה"ר העליונה שבאה לפ"ע אתעדל"ת כו' באה"ר ואה"ע בהע[לאת] מ"נ ביגיעה במוח ולב בהשגה דיחו"ע ויחו"ת ממו"ס כו', אבל הקב"ה השיבם כהוגן אהי' כטל לישראל¹¹⁷ דטל לא פסיק לעלמין¹¹⁸ כו' שזהו כח האה"ר דאהרן כה"ג העליון שנותן כח [ועוז] לנש"י להתעורר באה"ר ואה"ע הנ"ל שנק' כח ה[מ]ע[לה] מ"נ [כנ"ל] וד"ל).

שסה, אוהנה ארז"ל משחרב בהמ"ק מחיצה של ברזל¹¹⁹ מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כמו עוונותיכם מבדילים ביניכם¹²⁰ כו', ויש לדקדק מש"א בין ישראל לאביהם כו' ולא א' בין אביהם שבשמים לישראל, דמשמע מזה דמחיצה של ברזל זו היא נעשית מישראל דוקא מצד עוונותיכם¹²¹ שלהם שעשו הסתר והעלם לעצמם שא"א שיאיר אור ה' בנשמתם. וזהו הנה עומד אחר כתלינו¹²² כותל שעשינו לעצמינו מצד העוונות המבדילים כו', וע"כ אין מחיצה [זו] מפסקת רק בין ישראל לאביהם שבשמים אבל א"א ל[ומר] שמחיצה זאת מפסקת בין אביהם שבשמים לישראל דקמי' עצמותו ית' [הרי א'] גם חשך¹²³ לא יחשיך ממך כלל, וגם מחיצה של ברזל אינה קרוי' בשם מחיצה מפסקת לו (שאע"פ שא' עומד אחר כתלינו זהו רק לגבי דידן כו') דלא שייך לומר מחיצה מפסקת רק בין ישראל לאביהם כו' שמחיצה זו מפסקת ומבדלת בעדם, אבל לא יתכן לומר שמחיצה זו יסתיר לאור שם הוי' בעצמו ח"ו לבלי יראה אורו למטה שהרי אין דבר חוץ ממנו ח"ו¹²⁴, ואין שינוי וגרעון אור או הסתלקות וצמצום [ב]אור האלקי מצד עצמו ומהותו ח"ו כי הרי א' אני הוי' לא שניתי כלל וכלל, רק השינוי הוא לגבי המקבלים מצד העדר הכלי שלהם שנפגם ונעשה עי"ז בחי' מחיצה מפסקת לבלתי יכנס ויאיר אור האלקי בהם בבחי' גילוי אור וחיות ממש מפני המחיצה המפסקת [עליהם] כו' וד"ל (וזהו עד"מ הארת אור דנפש בגוף שאין גרעון האור בעצם כאור הראי' בעין רק בהעדר הכלי כשנתקלקל העין שלא נמשך בחומר העין מאור הראי', אבל באור הראי' עצמה אין שינוי וגרעון כלל. אך עכ"ז אין המשל [הזה] דומה לנמשל שבמחיצה של ברזל שנעשה מן העוונות אינו נק' כיסוי או קלקול כלל לגבי אור האלקי שמאיר גם בחושך כמו באור ממש כנ"ל¹²⁵ וד"ל) (ועכ"ז עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים דוקא ולא שיוסר הכותל והמחיצה לגמרי כי השגחתו דרך [בחי'] חלונות וחרכים הללו הוא שמאיר להיות התעוררות תשובה בכנ"י להחזירם אליו כו').

והנה מש"א [ל'] מחיצה של ברזל דוקא שכוונתו בזה שהוא חזק וקשה כברזל דוקא, הענין הוא שמרמז בזה על בחי' הקליפה דעמלק שחזק וקשה כברזל ממש יותר מכל הז"מ דק"נ כמו הכנעני והחיתי¹²⁶ כו', כי הנה בעמלק אמר ראשית גוים עמלק¹²⁷ שנק' ראשית ומקור לז"מ דק"נ כו' (והוא מלך הא' בל"ע בן¹²⁸ בעו"ר¹²⁹ שמבלי"ע לקד"ש¹³⁰ כו' בחי' דעת¹³¹ דק"נ, שזהו בחי' הרגשת עצמו ביותר עד שלא יוכל לזוז ממקומו כלל שסה, בוכלל שהוא מקור לכל התאוות הרעות בבחי' מדות דחו"ג דק"נ כו' כמו מי הגיד לך¹³² כי עירום אתה כו'¹³³ המ"ן הע"ץ כו' שזשארז"ל המן מן התורה מנין¹³⁴ כו' שהוא קליפה דעמלק שהוא רק החוצפא וההתנשאות (כמשי"ת). דהנה עיקר קליפה דעמלק אינו רק החוצפה ועזות קשה שהוא תוקף הנצחון ועקשות קשה ביותר, דהיינו רק מצד גסות רוחו וגובה לבו הרמה עליו הוא תקיף גדול בדעתו ולבו בעקשות ונצחון ביותר עד שיעיז פני הגדול ממנו הרבה כמלך ושר גדול ולא יפול לבו כלל וכלל לפי שקשה [oldpage_תקמ] הוא כארז ממש לבלי יכנע לבבו מכל כו'. וזהו החוצפא שבלא טעם כלל רק התנשאות יתירה בלתי מוגבלת כלל, כי גם שיודע באמת פחיתות ערכו השפל מאד ויודע ומשיג רוממות המלך ושר וכה"ג עכ"ז בחוצפא יתירה מצד עוצם גסות רוחו יעיז פני הגדול ולא יפול לבבו כלל (וזהו רק מעוצם הרגשת עצמו ביותר כנ"ל). וכך הי' בעמלק כשיצא ללחום עם ישראל כמ"ש ויבא עמלק¹³⁵ כו', הגם שידע ושמע כל האותות ומופתים שהי' במצרים [ו]אשר נטבעו פרעה וחילו בי"ס והי' גילוי [אלקו'] כ"כ בישראל כשיצא[ו] ממצרים בעמוד אש וענן כו' עד שנמוגו כל יושבי כנען כו' ועמלק לא נפל לבו מזה כלל ויצא ללחום, שזהו רק חוצפא והתנשאות יתירה שבאה בתוקף ועקשות ונצחון עד שקשה כארז לבלי יפול לבבו מכל וכל כו' ומלבד שלא נפל לבו כלל אלא התחזק בעצמו ביתר מכפי מדתו למס"נ ועמו במלחמה זו אולי יוכל לעמוד נגד ישראל עם רב וחזק הרבה יותר ממנו¹³⁶, שזהו רק מצד עוצם שנאתו וקנאתו בוער בו על עוצם גילוי אור האלקי בישראל בהתנשאות גדולה כזו שיצאו ממצרים ביד רמה ובעמוד אש וענן ה' הולך לפניה"ם כו' שלא הי' יכול לסבול התנשאות אלקי הזאת. כי זהו טבע הגיאות וגסה"ר בחוצפא ועזות קשה ביותר שלא יכלו לסבול כלל התנשאו' של זולתם יהי' מי שיהי' אף שראוי לזה כמלך ושר ואדם חשוב וגדול בעצם, אך לא יוכל לסבול כל בחי' התנשאות אמיתי' מזולתו עד שיחרה לו ויגיע ד"ז¹³⁷ לעצם נקודת חיותו עד אשר יוכל למס"נ וכל כחו יאבד בכל אשר יוכל להפיל [ל]זולתו שמתנשא ביותר כאלו נגע בעצם חיותו להמיתו בפו"מ ויותר מזה, שזהו באמת פלא גדול בטבעית בנ"א שאינו מצוי בטבע איש שירדוף לחבירו לחייו כ"א כאשר נגע לו בחייו או בבנו ואביו ואשר לו גזל ורצח וכה"ג. אבל כאשר לא חטא לו חבירו ולא עשה לו מאומה, הגם שטבע האיש רוצח ואיש דמים ואכזרי ושארי מדות רעות לא יבא לרדוף לחיי חבירו בחנם על לא דבר אע"פ שרואה בו התנשאות בעושר וגדולה יתירה שיקנא בו כאבימלך ביצחק¹³⁸ עכ"ז לא יבא לידי שסה, גשנאה כ"כ לרודפו ולהפילו כלל. אך ורק מי שיש לו מדה זו דגסה"ר וחוצפא יתירה כמו בחי' עמלק הנ"ל הוא שיתפעל בקנאה ושנאה גדולה ועצומה על זולתו כשמתנשא כמו כשנעשה ראש ושר ועשיר גדול וכה"ג, עד שיצא בכל כחו להפילו במס"נ ממש אעפ"י שלא עשה לו מאומה כו' מפני שמאד לא יוכל לסבול כל דבר המתנשא חוץ ממנו כו' (ומטעם הנ"ל שלא יוכל לסבול חוץ מעצמו מצד תוקף הרגשת עצמו ביותר שמפ[ני] ז[ה] הוא קשה כארז וחצוף גדול). משא"כ מי שאין לו מדה זו דגסות וחוצפא יתירה שלמעלה מן הטעם, אף שגרוע יותר משאר מדות רעות בתאוות חומריות וכעס ורציחה כו' עכ"ז לא יתפעל כ"כ מענין התנשאו' של זולתו כאשר לא עש[ה] לו מאומה כו' אף שמתקנא בו כו' כנ"ל. וזהו עיקר האות והסימן לקליפה דעמלק שנק' ראשית גוים למעלה מקליפה דעשו וישמעאל חו"ג דק"נ¹³⁹, שאע"פ שהן מדות רעות לא יהי' בהם החוצפא והגסות להיות שונא כ"כ להמתנשא זולתם כמו בישמעאל שלא יצא ללחום עמהם במס"נ כ"כ רק בחי' קליפה דעמלק דוקא, מפני שזהו טבע הגיאות וגסה"ר שמאד לא יוכל לסבול כ[ל] ד[בר] המתנשא זולתו. ומה גם שהתנשאות דישראל הי' בבחי' גילוי אלקות, שהוא בבחי' שם מ"ה דתו"מ בבחי' הביטול לאין האלקי בתכלית שזהו היפוך גמור המנגד לקליפה דעמלק ע"כ הי' לו קנאה ושנאה יתירה לעמוד לנגדם כו' (כמשי"ת) וד"ל.

וזש"א כי יד על כס י"ה¹⁴⁰ מלחמה לה' בעמלק כו', שקליפה זו דעמלק הוא בכל דור ודור ומלחמה לה' בעמלק בתמידות בכ"ד. ומה שנק' כ"ס י"ה כמ"ש כי יד על כ"ס י"ה זהו ענין מחיצה של ברזל הנ"ל שמפסקת בין ישראל כו' שנק' כ"ס י"ה שמכסה ומסתיר ומפסיק על שם י"ה דשם הוי' [ש]לא יוכל להאיר בנש"י מלמעלה למטה, מפני שענין מחיצה זו של ברזל זהו [בחי'] קליפה קשה דעמלק ששם¹⁴¹ גם בכאו"א מישראל ביצה"ר שבנה"ט בלב החומרי שנק' לב האבן¹⁴² שקשה כאבן וכברזל, דגם שיודע את רבונו כו' ומכיר את בוראו היטב בהשגות והתבוננו' בגדולת ה' כמו ביחו"ע ויחו"ת ונפלאות ה' וחסדיו הרבים בהשגחה פרטי' עליו ועל כל האדם בכלל ובפרט כאילו רואה בראי' חושי' ממש, עכ"ז לא ניזוז לבו ממקומו כלל להיות בבחי' ביטול ממש לאלקים חיים ברצון ומדות ומדו"מ אלא הוא במקומו ומעמדו בתוקף וגסה"ר בבחי' יש נפרד בפר"ע ממש. כי זהו רק מצד הגסות וחוצפא יתירה בלא טו"ד גם שיודע פחיתת ערכו השפל שהוא שסה, דעפר וסופו רמה ותולעה ולא יכול להכנ[י]ע לבבו לפני קונו באמת, כי מצד הרגשת עצמו בגסות ביותר לא יזוז ממקומו מכל כו' כנ"ל. ולא עוד אלא ששונא מאד לכל אשר לבבו נשא לעבודת ה' בהתפעלות ודביקות אמיתי' ובגילוי אור האלקי בנפשו בתו"מ בהתנשאות אלקות ממש כו', שמאד לא יוכל לסבול דבר המתנשא ובפרט בבחי' אלקות כמו בק"ש ותפלה ובתו"מ שהוא בבחי' אין האלקי שהוא מנגד לקליפה זו דעמלק שנזרע גם בנש"י בגופי' בכל דור ודור (והיינו שנק' עזי פנים וגסה"ר כהמן ועמלק כו' ששתלן בכל דור¹⁴³ ונק' חוצפא דרא¹⁴⁴ שקשים כארז ונק' ג"כ אבירי לב הרחוקים מצדקה¹⁴⁵ שהוא בחי' המל'¹⁴⁶ בגילוי אור האלקי כו'. והוא האות והסימן שרואים באותן אנשים שהן שונאים לכל איש מישראל שגבה לבו בדרכי ה' והולך בתמידות¹⁴⁷ בבחי' פנימי' הלב והמוח בעבודה תמה בהתלהבות הלב בתפלה ובתו"מ שלא יוכל לסבול כלל וכלל, ובפרט לנשברי לב בתשובה ואשר הן בבחי' הביטול לאין האלקי שונאים מאד עד שכל מגמתם להאבידם בכל אשר יוכלו כמעט במס"נ כמ"ש אמרו אחיכם¹⁴⁸ שונאיכם מנדיכם כו', וזהו שנק' מואס באחרים שעושין¹⁴⁹ כו'. ואמנם אין בחי'¹⁵⁰ זו רק בבחי' זרע עמלק, שזהו בחי' החוצפא וגסות שנגע לחייו ממש מה שיש בחי' גילוי אלקות בהתנשאות זולתו כנ"ל שמהן הן בחי' הערב רב¹⁵¹ שבישראל [oldpage_תקמא] ובאוה"ע הן שונאי ישראל בתכלית לומר לכו ונכחידם מגוי¹⁵² ולא יזכר כו', ומטעם הנ"ל כהמן ממש שא' ישנו עם אחד¹⁵³ מפוזר כו' ודתיהם שונות כו'. משא"כ מי שאין בו מבחי' עמלק כלל, הגם שהוא מלא תאוות רעות כעריות וש"ד וכל שאר העבירות לא יגע לנפשו לשנוא כ"כ לאותן שהן יראי ה' ועובדי' בקדושה וטהרה יתירה, אדרבה יכנע לבבו לפניהם כו' כי לא איכפת לו כלל מזה כנ"ל ) (ומ"ש אחיכם שונאיכם כו' לפי ששנאה עצומה זו אינה רק מחמת קנאה גדולה כקנאת נחה"ק¹⁵⁴, וכן קנאת השטן תמיד על גילוי אלקות בהתנשאות ופרהסיא בבחי' יש גדול כמו במ"ת שהי' גילוי אלקות ביותר בבחי' פב"פ כו' נתקנא השטן¹⁵⁵ מאד והחטיאם בעגל להפילם כו', וכן נתן עיניו במקדש ראשון ושני¹⁵⁶ כו'. וכ"ז בא דוקא מצד שיש לו קירוב הערך ויחוס לענין זה שהוא גילוי אלקות כו', שאם הי' רחוק מזה לגמרי לא הי' מתקנא כ"כ כענין כלום מתקנא¹⁵⁷ אלא חכם בחכם דוקא וכן עשיר בעשיר כו', וא"כ זהו הוראה על שרשם שקרובים יותר לאלקות ע"כ מתקנאים ושונאים ביותר לכל עובדי ה' בגילוי ביותר כו'. וז"ש אחיכ"ם שונאיכ"ם שסו, אמנדיכם אחיכ"ם ממש כו' וכן עשו א"ח ליעקב¹⁵⁸ בן יצחק כו' ע"כ קנאתו ושנאתו יותר כו' עד שלאום מלאום כו' ולא נתמלא צור¹⁵⁹ כו') (וכמבואר במ"א¹⁶⁰ ) שזהו כמו ענין השליא של הולד¹⁶¹ שנעשה מפסולת הדמים דמ"ן כו') וזש"א למען שמי דוקא יכבד ה'¹⁶² וזהו שעתיד לעשות סוכה¹⁶³ כו' אלו מבעטי' ויוצאי' שעיקרם רק לגרמי' כו' (כמבואר במ"א). וזהו כי יד על כ"ס י"ה שנק' מחיצה זו של ברזל בשם כיסוי והעלם גמור לאותיות די"ה כי תועבת ה' כל גבה לב¹⁶⁴ בחוצפא ועזות יש נפרד שהוא היפך בחי' הקדושה שהוא בביטול דבחי' מ"ה ממש היפך בחי' ההרגשה בעצמו, דאדרבה הוא בהעדר הרגשת עצמו בתכלית בחי' מ"ה ואי"ן בעצם כמו משה שא' ונחנו מ"ה¹⁶⁵ והוא בחי' ו"ה¹⁶⁶ דחו"ב שלא יוכל להאיר כ"א בבחי' אי"ן ולא בבחי' יש וגסות כו').

והנה כמו שיש בחי' קליפה דעמלק הנ"ל בבחי' הפנימי' שהוא בבחי' הרוחניות שהוא בחוצפא וגסות הלב כיש גמור כו' כנ"ל, כך יש מדה זו גם בבחי' החיצוני' (בבחי' המקיף ששורה על לבושים¹⁶⁷ ) והוא מש"א¹⁶⁸ בכמה בנ"א שכל עיקר תשוקתם וזה כל חיותם להתגדל בעיני הבריות שירוממו וישבחו ויפארו אותם ויהי' לשם ולתהלה בארץ¹⁶⁹ ומושל ורודה ושיהיו הכל טפלים אליו ומשכימים לפתחו ובעצתו והדרכתו יעשו לא ירים איש¹⁷⁰ את ידו ורגלו בלעדו, וזהו הטבע בגסות וחיצוניות שזהו בחי' התפשטו' בחיצוניות ביתר מכפי המדה שזהו מחמת גובה וגסה"ר שבלבו בפנימי' בחוצפא והתנשאות יתירה, ע"כ כל תשוקתו להתגדל על הכל ברוממות והתנשאות יתירה (וכהמן שנתמלא חימה¹⁷¹ על מרדכי כו' והוא שא' למי יחפוץ המלך¹⁷² לעשות יקר יותר ממנו¹⁷³ כו'). והאות והסימן לזה הוא מה שיש בטבע בנ"א הללו להתנהג במלבושי כבוד וגדולה במעשה רוקם [לכבוד] ולת"ת דוקא בכמה מיני מלבושים של הוד שאין כמוהם בזולתם, וכה"ג בכלי כסף וזהב יקרים ונאים ומרגליות ואבני יקר להלביש לנשיהם ובנותיהם שיהי' ברוממות וגדולה יתירה על הכל שזהו כל חיותם ממש, ו[מ]כ"ש בהיכלות ודיר[ו]ת פלטרין נאים ועגלות צב וכה"ג עד שיפזר כל הון ע"ז יותר מצרכי גופו ההכרחיים. וכך הוא טבעם בפיזור על הוצאות קטנים ביד מלאה ורחבה ביותר עד שאין הכסף נחשב למאומה¹⁷⁴ כו', כ"ז אינו בא רק מבחי' הגסות והתנשאות דחוצפא דעמלק הנ"ל שבאה בחיצוניות שזהו ההנהגה ברוממות כמו במלבושי משי ומרגליות ודירות נאים כו', ושארי הוצאות פיזור בדרך השרים וגדולי ארץ דוקא.

שסו, בויש בנ"א ששונאים מאד מדה זאת והנהגה כזאת להתנהג בגדול[ו]ת ורוממות אלא רק כדי מחסורו לבד ולא יחשוק להיות גדול ורב בעיני הבריות כלל ויסתפקו במ[י]ע[ו]ט למעט ההוצאה רק לצרכיו ההכרחיים לבד, ואע"פ שא"ז מצד יראתו אלקי' או שפלות וענוה יתירה אלא כך הוא הטבע שלהם מפני שאינם מבחי' ההתנשאו' וגסות וחוצפא הנ"ל אף לא בחיצוניות כלל וכלל כו', דודאי מי שאין בו בחי' קליפה דמדה דעמלק בפנימי' בגסות וגובה הלב כ"כ מסתמא אין לו מדה זאת גם בחיצוניות שהוא ההנהגה וההתפשטו' בלבושים והיכלות וכסף וזהב ופיזור הנ"ל דהא בהא תליא שהחיצוני' נגרר אחר הפנימי' (ויוכל להיות פנימי' דעמלק בלא חיצוני' כמו גם בעניים ודלים ושפלים שחוצפא שלו בפנימי', ויש בנ"א שעיקר מדה זו דעמלק רק בחיצוניות דוקא כו') (ובאמת כל זה שנמצא בישראל מבחי' עמלק הוא שא' ויזנב בך¹⁷⁵ כל הנחשלים אחריך כו', שמקר[ר] לב ההולכים בעבודת ה' בביטול והכנעה ובדביקות והתלהבות כי כל תשוקתם רק לעצמם להתגדל לבד כו' היפך בחי' הביטול לאלקי', ע"כ מהם יבא מניעת גילוי האור דשם הוי' בנש"י. וגם אשר מתנהגים רק ברוממות בהתפשטות חיצוניות כו' עד שלא יספיק לו כל הון לפי צרכו בהנהגת הרוממות והתרחבו' כו' (וכמו שרואים ד"ז [ב]רוב ההמון גם בקטני הערך מאד שיחפצו להתגדל בשם כשם הגדולים להתנהג במלבושי כבוד ודירה נאה ושיכובד בעיני הבריות כו', וזהו כל עיקר אריכות הגלות כידוע) (וגם בעובדי ה' באמת ותמים נמצא ב' מיני טבעיות הפכיים כו', שיש מהן חפצם ותשוקתם להתנהג ברוממות והרחבה דוקא, כמו במזון ולבוש ודירה וכסף וזהב כו' ולא מצד הגסות והתנשאו' דקליפה דעמלק ח"ו¹⁷⁶ כי הלא עובדים ה' באמת בביטול והכנעה בקבלת עומ"ש באמת ואמונה שלימה כו' וכל חפצ[ם] הוא בגילוי אלקות בתו"מ באהוי"ר שלימה דוקא כו'. אך שהן מרגישים בעצמם התפעלות אלקות וזה כל חפצם דוקא שיהי' בלבם במורגש אור וחיות האלקי עד שמזה הן חיים ממש, וכשאין בלבם במורגש ידמה להם [כ]נופלים בעבודת ה' ומצערים¹⁷⁷ בנפשם ע"ז מאד, ואע"פ שזהו בבחי' הקדושה ממש אבל זהו בבחי' גסות ויש דקדושה שלעומת גסות דעמלק. והוא מש"א שיש בעובדי ה' אלה בחי' התוקף וחוזק ועקשות קשה כארז בעבודה [oldpage_תקמב] שבלב ומוח בתפלה ותורה וגם גבהות והתנשאו' הלב באוי"ר בתפלה כמו ויגבה לבו בדרכי ה'¹⁷⁸ דוקא וכמבואר במ"א בענין המ"ן מן התורה מנין שיש בחי' המ"ן בקדושה האלקי' והוא חלק שמיני' שבשמינית¹⁷⁹ מגסה"ר שבת"ח שהוא רק חלק ס"ד, אבל חלק ס"ג נק' גסות הרוח דקליפ' עמלק כו' ולא מעטרא לי' כסאסאה דשבולתא¹⁸⁰ כו' שא[ם] ל[א] יהי' [בו] שסו, גתוקף וח[ו]זק בגסות וגבהות הלב בעבודת ה' יפול מיד מעבודתו ונק' איש חלש ולא גבור וא' הוי גבור כארי¹⁸¹ כו'). וזהו המעלה דישראל שנק' קשה עורף¹⁸² בתוקף וחוזק באמונתם ועבודתם שכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותם כארז קשה ביותר כו' וכמאמר ג' עזין הן¹⁸³ ישראל עזין שבאוה"ע¹⁸⁴ כו', אך מצד בחי' ההרגשה יתירה שמרגיש בעצמו בהתפעלות עבודתו תומשך¹⁸⁵ ונסתעף ממנו להיות בבחי' גסות דעמלק, שהוא בחי' התפשטות החיצוני' בהנהגה ברוממות בהרחבה גדולה בצרכי ביתו¹⁸⁶ כמו במלבושי יקר וכסף וזהב וידו רחבה בכל¹⁸⁷, ונדמה לו שהכל לש"ש כי נצרך לכך להרחיב לבו ודעתו בעבודת ה' וגם לבנ[י]ו ואשתו ינהיג כן, ולא באלה חפץ ה' כי לא ישכון כ"א בבחי' אין ומ"ה בעצם והן עובדי הוי' בשפלות וענוה יתירה שאינם מרגישים בעצמם כלום, אדרבה כ"מ¹⁸⁸ שעובד ועושה אינו רואה לכלום ומוצא בזה התחייבות ע"ע עד שנפשו כעפר לכל בלב נשבר כו' (ושפלות בעצם נישטקייט בעצם) וממילא לא יחפוץ בטבעו כלל בהנהגת ברוממות בהרחבה, ואדרבה ישנא מאד להתנהג בכאלה וכגון רחב"ד שהי' די לו בקב חרובין¹⁸⁹ כו' לפי שהוא כמותר בעולם וכל אשר לו יפזר לעניים ואורחים כאברהם¹⁹⁰ אבינו וכה"ג כידוע וד"ל).

והנה כתיב ראשית גוים עמלק דעמלק אינו נמנה בכלל הז' אומות הכנעני והחיתי כו' כי הוא ראשית ומקור להם, דהנה באמת הגם שכל הז"מ רעות דק"נ הם רעים וחטאים לה' מאד¹⁹¹ כמו התאוה רעה כחם אבי כנען¹⁹² וכרציחה וכעס בש"ד וכה"ג בפרטי התועבות שהי' במצרים ובכנען שכולם רעים מאד. אבל שרש כולם הוא קליפה דעמלק משום דשאר המדות המגונות הן רק תולדות המסתעפי' רק מן הגסות וחוצפא דעמלק הנ"ל, שא[ם] ל[א] בחי' הגסות וחוצפא יתירה כזו לא הי' בא לכלל תאוות ומדות הרעות כלל, לפי שכל מה שיתאוה תאוה גופני' בחום הטבעי' הקשה עד שבוער כאש ממש זהו רק מצד הרגשת עצמו ביותר בבחי' יש עד שהוא צריך למלאות תאותו בכל אשר תשאל נפשו לא ישבע, כמו בתאות המאכל א' ובטן רשעים תחסר¹⁹³ שלא ימלא כריסו כענין הלעיטני נא¹⁹⁴ כו'. וכמו"כ בכל תאוה [כ]תאוות חמדת הממון להרבות הון כו' לא ישבע כסף¹⁹⁵ וכמו הגיהנם שנק' עלוקה¹⁹⁶ שאו' הב הב¹⁹⁷ כו' רק לגרמי' לפי שאין לו שיעור לעצ[ו]ם הרגשת ישותו וגסותו הנפרד כו', וכמו"כ יבא לכלל תאוות זנות וכל הרהורים רעים שסו, דוחטאים כו' הכל רק מצד גסותו והתנשאותו שאם הי' שפל בעיניו ומכיר מקומו לא הי' נוגע ולא הי' מתאוה כלל במה שאינו שלו ולא למלאות כל תאוותו בי[ו]תר מכפי הנצרך לו והראוי לו, וגם בעניני פרנסתו הי' מספיק במיעוט ושמח בחלקו ולא הי' מתאוה להשיג הון ולהתנהג ברוממות והרחבה כלל כו'. ונמצא דכל המדות המגונות המביאות לכל מיני רע במדות הרעות דז"מ דק"נ מקורם הראשון אינו רק קליפה דעמלק הנ"ל, ולכך נק' ראשית גוים וע"כ גם אחר שיניח ה' מכל אויביך שהן ז' אומות לבררם מצוה למחות זכר עמלק כמ"ש ואחריתו עדי אובד¹⁹⁸ כו' כמ"ש והי' בהניח ה' כו' תמחה את¹⁹⁹ כו', ובפ' בשלח א' כי יד על כס י"ה שיד ה' נלחם בעמלק שהוא גורם להיות [כס ו]נרתק לי"ה מדור דור ומלחמה זו בעמלק לה' היא (ואע"פ שא' תמחה²⁰⁰ כו' כמבואר במ"א) (וכמשי"ת).

והנה ארז"ל [על מ"ש] כי יד על כ"ס י"ה כו' שאין השם שלם²⁰¹ ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק כו', והיינו פי' על כ"ס י"ה כו', דהנה פי' מ"ש שאין השם שלם שהוא שם הוי' לא ע"י פגם באותיות דשם הוי' אלא במה שנחלק אותיות ו"ה מאותיות י"ה והוא שנק' כ"ס י"ה שהוא נרתק ופרגוד מחיצה המפסקת ומבדלת בין ו"ה לי"ה (שנק' ג"כ ת"ק ו"ה²⁰² כו' כמבואר במ"א). וזש"א שאין השם שלם שאין בו שלימות וחיבור כי בבחי' פירוד דו"ה שהן מדות ודבור מחו"ב שהן י"ה אין האור מאיר מי"ה לו"ה יחו"ע ויחו"ת כו' זהו שאין השם דהוי' שלם כו'), ומ"ש ואין הכסא שלם היינו מה שגם באותיות די"ה יש בחי' כיסוי והעלם שמכסה אור די"ה עצמו²⁰³, והוא הסיבה שנסתלק אוה"כ²⁰⁴ מחו"ב שהן י"ה והיינו אות האל"ף דכ'²⁰⁵ שנחסר אורו בי"ה, ולזאת אינו נק' כס"א באל"ף כ"א כ"ס י"ה לבד, לפי שבחי' אלף דכסא²⁰⁵ היינו בחי' אלופו ש"ע שהוא השורה על הכסא. משא"כ כשאין הכסא שלם מצד בחי' הכיסוי והעלם שמכסה ומסתיר לי"ה, אזי הוא הסתלקות אות הא' דכ[תר] שבכסא ונק' כ"ס חסר א' ונק' כ"ס י"ה להסתיר על י"ה. וזהו כי יד על כ"ס י"ה כלומר בחי' נרתק וכ"ס די"ה בהסתלקות אות הא' דכסא הנ"ל שזהו שאין הכסא שלם, לפי שע"י בחי' מחיצה ש"ב דקליפת עמלק הנ"ל הוא המכסה גם [על] בחי' י"ה שבנפש כל א' מישראל שזש"א שמפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים דוקא, שהוא מה שאין הכסא ג"כ שלם עד שימחה זכר עמלק שיוסר המחיצה ש"ב²⁰⁶ ואז לא יהי' מסך שסז, אמבדיל כלל בין ו"ה לי"ה וממילא לא יהי' כ"ס ונרתק על י"ה כו' ויהי' השם שלם והכסא שלם. אבל כ"ז שלא נמחה זכר עמלק ולא הוסר בחי' המחיצה זו של ברזל בכאו"א מישראל אין השם שלם ואין הכסא שלם, וזהו כי יד על כו' [מלחמה] לה' בעמלק מדור דור כו' כנ"ל וד"ל.

להבין ביאור הענין איך הוא ענין כס י"ה למעלה [ו]איך הוא בנפש כ"א מישראל ה[נה] י[ש] להק[דים] ביאור מ"ש עזי וזמרת י"ה²⁰⁷ [דוקא] אז ויהי לי לישועה מהו ענין זמרת י"ה דוקא [כו'], דהנה ארז"ל עמ"ש כי בי"ה ה' צור עולמים²⁰⁸ ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז²⁰⁹ וידוע דעוה"ז נק' עלמא דאתגלי' דבה"א בראם²¹² בה' מו[צאות] הפ[ה] שבדב[ור] הע[ליון] דיו"[ד] מ[א'] כידוע, וביו"ד נברא העוה"ב שזהו בחי' עלמא²¹¹ דאתכסי'²¹⁰ דמח'²¹³ בהעלם שנמשך [oldpage_תקמג] בבינה מנקו' דחכ'²¹⁴ שנק' יו"ד ובכלל הן ב' מדרגות דסוכ"ע וממכ"ע²¹⁴ שז"ש ברוך ה' מן העולם²¹⁵ ועד העולם כו' וד"ל.

וביאור הדברים, הנה תחלה י"ל במהות ענין דב' אותיות הללו די' וה' כו', דהנה בציור תמונת האותיות ע"פ ס' הקבלה א"א לה' בלא יו"ד²¹⁶ בתחלה, לפי שיו"ד מורה תמונתו ענין ובחי' צמצום כנקודה²¹⁷ והה"א בציור תמונתו מורה בחי' ההתפשטו' לאו"ר²¹⁸ דוקא וא"כ הרי הן ב' הפכים לכאורה שהצמצום דבחי' נקודה הוא העדר ההתפשטות דוקא, והה"[א] הוא בבחי' ההתפשטו' לאו"ר דוקא. ולפ"ז הי' ראוי שי[ו]קדם וי"ו לה' שהוא בחי' הקו כידוע בענין נקודה קו שטח²¹⁹, דא"א ל[היות] מנקוד[ה] שטח כ"א ע"י אמצעות הוי"ו שהוא בחי' הקו שנעשה מנקודה שהוא בחי' הירידה והמשכה מלמעלה למטה עכ"פ ואז מן הקו נעשה בנין השטח כדלי"ת באורך [וברוחב], וכל ציור ותמונה שטח[י'] הכל מן הקו דוקא ולא מן הנקודה די' שהוא מורה בחי' העדר ההתפשטו' דוקא, ואיך יומשך ממנו ה' שהוא ההתפשטו' היפוכו דוקא. אך הענין הוא לפי שביו"ד עצמו כלול קו ושטח שהן מילוי דאותיות ו"ד שביו"ד (שהן בחי' המדות ודבור שבחכמה²²⁰ בהעלם ויוצא לגילוי מן ההעלם בה' דבינה כו'). ואמנם בחי' הגילוי מן ההעלם דקו ושטח הכלול ביו"ד זהו שנמשך בציור ותמונה דאות היו"ד עצמו שאינו נקודה פשוטה קטנה אלא נמשך בדרך ציור ברוחב מעט, רק שמקצר בו שסז, בומושך ממנו קו קטן בצדו הימנית²²¹, שמבחי' קו הזה הוראות ציור ההתפשטו' לאו"ר דה"א. והרי בציור ותמונה זאת דיו"ד הנכתב אינו ענין צמצום לגמרי כנקוד' דיו"ד קטנה בלא תג כלל אלא אדרבה מורה ענין המשכה להבא שעתיד להמשיך ממוח²²² קו ושטח, והוא משך הציור די' משמאל לימין בק[ו] דרוחב והתג הנמשך ממנו מימין²²³ לשמאל שמורה על שעתיד להמשיך ה' באורך [ורוחב] ממש (והוי"ו הוא הרגל הקצר בתוך הה"א²²⁵ כו' שהן²²⁴ המדות הכלולים בבינה שלמעלה מזה הוא הוי"ו שבמילוי היו"ד שהן המדות דחכ' כו'), וזהו עיקר ענין אות הי' דשם הוי' שמורה ענין עתיד ולשון הוה²²⁶ תמידות שתמיד יהוה מאין ליש וד"ל. והיינו מה שתמיד מוכן ועומד להיות בחי' הגילוי והשגה דבינה מאין דחכמה שע"ז מורה אות היו"ד בציור תמונתו, כמו המעיין²²⁸ הנובע בהעלם שממנו נמצא תמיד מציאות התגלות דהתפשטות הנהר²²⁷ וא"א לנהר בלא מעיין כלל וא"א למעיין בלא נהר הנמשך ממנו לאורך [ורוחב]. וכך הוא גם בבחי' היו"ד שגם שהוא בבחי' צמצום, מ"מ תמונתו מורה המשכה נעלמת כמעיין הנובע בהעלם באופן שיתגלה והוא ע"י בחי' קול²²⁹ התחתון שבו שמביא מן ההעלם דחכ' לגילוי בבחי' בינה שהוא הה"א באורך [ורוחב] כנהר כו', שזהו מאין ליש דהשגה דבינה כידוע עד שנק' כמו תרין ריעין דלא מתפרשין²³⁰ לעלמין כך הוא בבחי' או"א שהן אותיות י"ה²³¹ כידוע וד"ל.

וזהו הטעם שאנו מוצאים בס' הקבלה שבתמונת אותיות גם כשכותבין אות ה' ראשונה דשם הוי' צריך לעשות ולכתוב כמו אות היו"ד²³² בתחלה ואח"כ ממשיך ממנו עצמו באורך בציור ה' כו'. והענין הוא מטעם הנ"ל לפי שא"א ל[היות] בחי' התפשטות דאורך [ורוחב] דהשגה דבינה שנק' נהר בבחי' יש כ"א בהקדים תחלה בחי' הצמצום דאות היו"ד דוקא, מפני שאחר בחי' הצמצום דאות היו"ד הוא שמורה ענין המשכה והתפשטות שעתיד להיות ממנו דוקא, כמו שמציירים בנקודה דיו"ד [מ]בחי' ההעלם שיבא לגילוי אע"פ שעדיין לא בא בגילוי ממש. וזהו אות היו"ד דשם הוי' שהוא הצמצום בתחלה שממנו דוקא יבא בחי' ההתפשטו' דה' שממשיך אח"כ שכ"מ²³³ שממשיך אח"כ בה' אינו נמשך רק מכחו של יו"ד שבתחלה מטעם הנ"ל כמשל מעיין בנהר, וע"כ גם בתמונת הה' כותבים יו"ד בתחלה שסז, גשממנו ממשיך אח"כ אורך [ורוחב] דה' שא[ם] ל[א] היו"ד אין מקור ושרש לה', לפי שאחר הצמצום די' יבא ההתפשטו' והא בהא תליא אע"פ שהן ב' הפכים [כ]אין ויש שמאין דוקא נמשך בחי' יש והיו לאחדים ממש וד"ל (וז"ש בזהר דאו"א זיווגייהו תדיר²³⁴ ונק' תרין ריעין דלא מתפרשין כחדא שריין²³⁵ כו' שהוא בשביל שפע העולמות בתמידות מאין ליש (ולא כריב"נ כשמן שצף ע"ג היין²³⁷ שזהו שמן בחכמה שצף ע"ג היין דבינה²³⁸ שאינם חיבור לטומאה²³⁶ כו'). וכך יובן למעלה במ"ש כי בי"ה ה' צור עולמים שהן העוה"ב והעוה"ז כו' שנק' עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא בכלל, ובד"כ כל ההשתלשלו' זהו בחי' סוכ"ע ובחי' ממכ"ע בכלל ותוכל²³⁹. כי בחי' סוכ"ע הכללי היינו בחי' ההעלם דמח' ורצון הפשוט הכללי כמו שעלה ברצונו ומח' הפשוטה טרם שנמשך לבחי' גילוי מאין ליש בחו"ב זהו בחי' הצמצום די' דחכ' כמו שהוא בבחי' האין וההעלם כו', ואח"כ נמשך ממנו [ב]בחי' גילוי בבחי' ההתפשטות דבינה באורך [ורוחב] כנ"ל זהו בחי' ממכ"ע בכללות שנמשך בבחי' שטח כמו מעומ"ט וד' רוחות שנק' עולם ומקום כו'. ודוקא אחר בחי' הצמצום די' בהעלם הוא שבא לבחי' התפשטות, וכנ"ל בתמונת אות הה' שתחלתו כותבים יו"ד דוקא מטעם שא"א לבחי' התפשטו' דה' בלא צמצום די' בתחלה וד"ל.

והנה מבואר במ"א עמ"ש בזהר בענין ועבד הלוי הוא²⁴⁰ דא הוא עתיקא כו', ויש בי' ג' קוצין²⁴¹ קוץ העליון וקוץ התחתון וגופו של יו"ד עצמו, בחי' קוץ העליון שלו הוא בחי' כ[תר] דחכמה שהוא בחי' אי"ן ממש ע"כ תג [זה] פונה כלפי מעלה להורות על בחי' ההעלם והצמצום ליכלל בעצמו' המאציל, וגופו של יו"ד שאינו אלא העלם שיבא לגילוי שע"ז מורה תמונתו כו' הוא בחי' אין דחכ' שמוכן ועומד להתמשך בבינה [ב]השגה [ב]התפשטות, וקוץ התחתון די' זה הוא כח המביא וממשיך לבחי' העלם דנקודה די' דחכ' מאין ליש בהשגה דבינה והוא שנק' פנים מסבירות²⁴² שיכול להביא העלם ותמצית החכמה לידי הסבר בהשגה לאורך [ורוחב] כו'. וזהו הב"ן בחכמה וחכ"ם בבינה²⁴³ דקוץ התחתון דיו"ד זה היינו בינה שבחכמה ס"ג דע"ב וחכ"[ם] בבינ"ה ע"ב דס"ג שנק' עומק המושג כו' (כמבואר במ"א באריכות), וז"ש ועבד הלוי הוא דא הוא ע"י כו' שזהו בחי' קוץ התחתון די' שיכול להביא לנקוד' דחכ' עילאה²⁴⁴ מאין ליש בהשגה דבינה שגדול כחו מגוף נקודה שסז, דדי' דחכ', והוא בבחי' פנימי' הכתר שלמעלה מן החכ' שזהו בחי' קוץ העליון שפונה למעלה כו' שלמעלה מב' מזלות דונוצר ונקה שרש [oldpage_תקמד] החו"ב²⁴⁵ כו', והיינו שאמר דא הוא ע"י עצמו ששם הוא בחי' עצמות אור א"ס ממש²⁴⁶ ששוין לפניו העלם וגילוי ע"כ נעשה מהעלם גילוי כו' (ולפי"ז הרי יובן שבשרש ומקור בהעלם דחו"ב יש שרש לבינה למעלה משרש החכ'²⁴⁷ אע"פ שבגילוי בחי' החכ' מקור לבינה ומחכ' שנק' אין נמשך לבינה שנק' יש, אבל בשרש ומקור הנעלם בעצמות אור הכתר הרי בחי' קוץ התחתון דחכ' שממנו נמשך להתפשטות דבינה מגיע לקוץ העליון שהוא ע[צמו'] הכתר שלמעלה משרש החכ', דמ"ה שהחכ' מאין תמצא זהו רק בחי' נקודה לבד כמו שהוא נמשך ממזל ונוצר חסד דא"א בחי' צומח כו'²⁴⁸ דכ[תר] כו', ושרש [ד]בינה מאחר שיש בכחה להמשיך לנוק'²⁴⁹ דחכמ' בהתפשטו' יותר ממדתה בעצמה שבלתי מתפשטת ה"ז מוכרח ששרשה באור הכתר במדרגה עליונה יותר משרש החכ' בכ[תר], והיינו מבחי' כת"ר שבכת"ר שלמעלה מחכ' שבכתר כו' וז"ש בזהר דא הוא ע"י ממש וד"ל. וזהו דפנים מסבירות דתושבע"פ כמו שדרש על כל קוץ וקוץ דתושב"כ תלי תלים של הלכות²⁵¹ גדול שרשה יותר משרש דתושב"כ שהוא החכ' שמאין דכתר תמצא שנק' פנים מאירות²⁵⁰ שמאיר לבינה שהיא תושבע"פ²⁵² כידוע דתושב"כ ושבע"פ נק' ספר וסיפור²⁵³ וזהו שאמר דבינה יתירה ניתנה באשה²⁵⁴ שהיא תושבע"פ יותר מבאיש תושב"כ וד"ל (וזהו ענין נבונים דגדולים מחכמים כידוע שזהו המבין דבר מתוך דבר²⁵⁵ כמו בחי' פנים מסבירות לנקוד' דחכ' להביא' בהשגה ששרשה יותר עליון מגוף הדבר החכ' שנמשך בנקוד' ממקורה מטעם הנ"ל).

והנה ע"ד כ"ז יובן ג"כ בענין כללות של²⁵⁶ כל ההשתל' ברום המעלות גם בבחי' עצמות אוא"ס ממש שלפני בחי' הצמצום דקו"ח שבוקע ועובר כל אצי' עד סיום סוף עולם העשי' כו', כי הנה ידוע בע"ח בתחלתו בשרש הצמצום הראשון דהיינו שבתחלה הי' אוא"ס עצמו ממלא כל החלל²⁵⁷ הזה כו' ואח"כ נתצמצם אור העצמי' ונכלל במאור ונעשה מק"פ כו' ולא נשאר רק בחי' רושם כנקוד' די'²⁵⁸ בלבד כו', ואח"כ מן הנקודה ורושם הזה הוא שנמשך בחי' הקו ומן הקו הזה נעשה מקור או"כ פנימי ומקיף כו'. וביאור ענין זה היינו ע"ד הנ"ל בב' אותיות די"ה שבחי' הנקודה דרושם הנשאר למעלה אחר שסח, אהצמצום הראשון זהו ממש כנקודה די' בלתי תמונת אות עדיין שמורה שנסתלק ונתצמצם הכל ולא נשאר רק כנקודה א' לבד בשביל מקור השפע (כמו שמצמצם הרב המשפיע כל עצמות שכלו הרחב ולא נשאר רק כנקודה ממנו כדי הנצרך להשפיע למקבלים לבד כו'. ואח"כ מנקודה זו נעשה הקו שהוא בחי' כח המביא להיות גילוי אור א"ס אחר הצמצום די' לבא בהתפשטו' באו"כ בע"ס דאצי' כו'. וזהו ע"י בחי' הקו דוקא שהוא כמו הממוצע בין נקודה דיו"ד לשטח שבלתי הקו לא יבא הצמצום שנתעלם בי' לגילוי לעולם וכמו קוץ התחתון די' או כגופו של תמונת אות ה' שמורה ע"ש העתיד כנ"ל), וכידוע שגם מקור אור האצי' אין לו ערך כלל לגבי עצמו' המאציל דלאו מכא"מ כלל²⁵⁹ והי' יכול להאציל עד אין שיעור שלא במהו' ע"ס ברצון וחכ' ומדות כו', ע"כ הוצרך להיות ע"י צמצום הראשון עד שנעשה רק בחי' רושם כנקודה די', שעז"א ישת חשך סתרו²⁶⁰ שהוא בחי' העלם דעצמו' שלפני גילוי דנקודה די' שאין אור זה דנקודה די' נחשב רק כטפה בים אוקיינוס לבד ולכך אינו אלא כנקודה א'²⁶¹ די' לבד כו'. ואמנם מבחי' יו"ד זה (שבוקע בטה"ע כמ"ש בס' עמק המלך²⁶² ) הוא שנמשך להיות בבחי' ה' באורך [ורוחב באו"כ] בכל בנין עולם אצי' (ע"י בחי' הקו"ח שנק' קו המדה בכלל שמודד כל או"כ פנימי ומקיף בעגולים ויושר כו' (וזהו ממש בדוגמא שכותבים ה' בציור יו"ד בתחלה דוקא ואח"כ נמשך ממנו או"ר כו' וד"ל) (וזהו עזי וזמרת י"ה אחר שנזמר ונקצר ב' אותיות די"ה צמצום והתפשטות מעצמו' אור א"ס שיבא מן ההעלם לגילוי בהתפשטותם כו', אזי ממילא ויהי לי לישועה מכח עצמות א"ס דוקא במה שגברו החסדי' על הגבורות שנק' ישוע"ה²⁶³ כידוע (והוא כנ"ל בשרש התפשטות דחסדי' דבינה גבוה מצמצום די' והיינו בפנימית הכת"ר ששם עצמות א"ס ממש וע"כ יש בכחה להביא ולהמשיך מצמצום די' להתפשטות כענין קוץ התחתון די'²⁶⁴ כו' ) וזהו ויהי לי לישועה מעצמות אוא"ס שבכת"ר דאגברי ימינא על שמאלא²⁶⁵ כו' גם בכת"ר²⁶⁶ עצמו כמבואר במ"א, וזהו יהי רצון מלפניך²⁶⁷ שיכבשו רחמי"ך את כעסך כו').

אך הנה כ"ז כאשר בחי' אותיות דשם הוי' מאירים כסדרן בלי שום דבר חוצץ ומבדיל כלל (וכמו בשעת קי"ס שא' זה אלי²⁶⁸ לנוכח וע"כ א' [א]שירה להוי'²⁶⁹ כמו שהוא ממש, עזי וזמרת י"ה כו' דזמרה זו ע"ד הפשוט הוא בחי' שיר כמ[ו] שא' שסח, באשירה להוי', רק שבבחי' אותיות י"ה דשם הוי' א' וזמרת י"ה שזה[ו] בחי' שיר פשוט דת[ענוג] הפ[שוט] וע[צמי'] שבפנימי' הכתר שמאיר בחו"ב דאצי' מן ההעלם לגילוי שאז הוא שנק' שיר כפול²⁷⁰, בחי' שיר שכפול בחו"ב באי"ן וי"ש די"ה כנ"ל, והוא עונג המורכב [ב]נקודה דחכ' והשגה דבינה [וכמשי"ת]. ופי' עזי בחי' מקיף דכת"ר שלמעלה מחו"ב הוא בחי' שיר פשוט דעצמות התענוג עליון²⁷¹ (שז[הו] ש[א'] דא הוא ע"י כו' ) ואח"כ וזמרת י"ה אז ויהי לי לישועה לפי שבזה נמתקו בחי' הגבורות דאבא בחסדי' דאימא מטעם הנ"ל) (שעיקר הישועה הי' לפי שטענה מדה"ד מה נשתנו אלו מאלו²⁷² כו' וגבר עלינו חסדו להיות לישועה להצילם ממדה"ד, והוא ע"י הארת אור הע[צמי] דא"ס בפנימי' הכתר דוקא כו'. וכך דוד א' פ' זה דעזי וזמרת י"ה²⁷³ להמתיק הדינים קשי' שהי' עליו כמש"א דחה דחיתני לנפול וה' עזרני²⁷⁴ עזי וזמרת י"ה כו'. וכן ישעי' א' הנה אל ישועתי²⁷⁵ אבטח ולא אפחד ממדה"ד כי עזי הוא²⁷⁶ כו' (ורק במ"ש ישעי' הוסיף שם הוי' בא' כי עזי וזמרת י"ה הוי' ויהי לי לישועה כו'²⁷⁷, לפי ששרש הנביאי' בנו"ה דבריאה²⁷⁸ שצריך שיומשך עד למטה מאצי' לבריאה עד עולם העשי' ממש ע"כ א' י"ה הוי' שנמשך מי"ה זה²⁷⁹ להוי' בו"ה שהן מדות ודבור. משא"כ בדוד שלא הוצרך לזה כידוע דכתובים נאמרו ברוה"ק²⁸⁰ שהוא בחי' המל'²⁸¹ כמו שהוא למעלה בבחי' [ה]אצי' ממש קודם הצמצום המסך²⁸² כו' כמו שרש תושב"כ כו' וד"ל). אבל הנה כאשר יש בחי' כיסוי ומסך מבדיל כמו בחי' מחיצה ש"ב הנ"ל [הנה] זה העושה בחי' כס ונרת"ק לאותיות י"ה דשם הוי' והוא בב' אופנים, א' שלא [oldpage_תקמה] יאיר אור הא"ס שבבחי' פנימי' הכתר באותיות די"ה שהן חו"ב דאצי' כו', והב' מה שלא יומשך מאותיות י"ה לאותיות ו"ה דשם הוי' (שזהו מש"א דמחיצה ש"ב מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים שהוא המפסיק בין י"ה לו"ה וגם בין כת"ר לחו"ב כו') שז"א²⁸³ שאין השם שלם ואין הכסא שלם כו', והיינו מחמת קליפה דעמלק הנ"ל שהוא המסך המבדיל ומעלים לאור [ד]י"ה דחו"ב וגם מונע הארת אור י"ה דחו"ב במדות ודבור שהן ו"ה כו'.

ולהבין זה בנש"י שנק' נר הוי' וחלק הוי' ממש כמו כי אתה נרי הוי' כו', הנה תחלה י"ל מהו בחי' י"ה בנה"א בד"פ²⁸⁴, דהנה ידוע שבחי' ההשגה והתפיסא בהתבוננו' דסוכ"ע איך שנמשך להיות מקור לעולמות בבחי' ממלא (כמו שמן הי[ו"ד] נמשך ה"א בהתפשטות אור[ך ורוחב] כנ"ל) [מ]זה שסח, גנולד בלב אוי"ר²⁸⁵ שהן ו"ה שנמשכים מה["א] עילאה דבינה כמו שבמילי דעלמא א"ר²⁸⁶ בחוש שבהעמקת השגה ותפיסא באיזה דבר מה יולד בלב אהבה ותשוקה אוי"ר לאותו הדבר כו', וכך הוא במצות האהבה והדביקות באלקים חיים אינו רק ע"י ההתבוננות במוח בינה בפ' שמע ישראל²⁸⁷ שהוא²⁸⁸ ה' אחד²⁸⁹ ואז ואהבת את ה"א דוקא כו' וד"ל. וזהו בחי' אות הה["א] שבנשמה²⁹⁰ אבל אות הי[ו"ד] הוא בחי' נקודה דחכ' שנק' אין בהעלם שלמעלה מן השגה דבינה עדיין כו', הנה זהו בבחי' סוכ"ע שלמעלה עדיין מבחי' אור ושפע להיות מקור לעולמות כו' (וכמו במקיף וסובב הכללי הנ"ל שלמעלה מבחי' קו"ח כו') שמזה לא יולד עדיין התפעלות אוי"ר בגילוי בלב מאחר שהוא למעלה מבחי' השגה עדיין, אלא הוא בבחי' ההעלם בבחי' נקודה די[ו"ד] עדיין שהוא בחי' אה"ר העצמי'²⁹¹ שבכתר שלמעלה מן השכל והטעם לגמרי רק בבחי' רצ"פ וע'²⁹² עדיין, רק שמזה מסתעף בחי' התפעלו' השגה דבינה מן ההעלם די[ו"ד] דחכ' מאין ליש ממש כו' [ב]ענין ו"ה²⁹³ למעלה, שמבחי' צמצום די[ו"ד] דוקא הוא שנמשך בחי' ההתפשטות דבינה וז"ש כל הנשמה תהלל י"ה²⁹⁴ דוקא וד"ל (שזהו י"ה דחו"ב בכלל שהוא בחי' סו[בב ו]ממ[לא] בכלל כנ"ל במ"ש ביו"ד נברא העוה"ב כו' היינו בחי' י"ה שבכ"א מישראל בהתפעלותם מבחי' סו[בב ו]ממ[לא] בב' מדרגות הנ"ל כמו בחי' י"ה שלמעלה).

והנה ידוע שיש ד' מדרגות דחילו ורחימו רחימו ודחילו²⁹⁵ ובכלל הן ב' מדרגות דחילו ורחימו עילאין ודחילו ורחימו תתאין²⁹⁶, דחילו עילאה הוא בחי' י' דחכ' בהעלם כו'²⁹⁷ והוא בחי' ביטול הרצון בעצם כמו שהוא למעלה מן הטעם, ורחימו עילאה זהו בחי' התפעלות האהבה בשכל והשגה עצמי' בעונג נפלא ונק' אהבה בתענוגי' וזהו וזמרת י"ה כו'. ודחילו ורחימו תתאין היינו בחי' האהבה זוטא שנולדה מן השכל בהתפעלות הלב דוקא שזהו וי"ו דשם הוי' בנה"א וה["א] אחרונה היינו בחי' קבלת עומ"ש ביראה בביטול הישות וגסות כו'. וזהו תשובה תשוב ה'²⁹⁸ עילאה לגבי ו'²⁹⁹ למדות שבלב מלמעלה למטה או תשוב ה' תתאה לוי"ו כו' שנק' תשו"ת, אבל תשו"ע³⁰⁰ היינו בפנימי' בינה³⁰¹ דה' עילאה שזהו תשוב ה' שהוא ביטול השגה לגבי היו"ד³⁰² דחכ' כמו מה פשפשת³⁰³ כו' וד"ל.

אך הנה ידוע כאשר יש כיסוי ומסך מפסיק על בחי' י"ה שבנפש שזהו כאשר בחי' קליפה דעמלק גובר באדם שהוא שסח, דענין גסה"ר וחוצפא דאפי' כלפי שמיא מהניא³⁰⁴, דהיינו שגם שרואה בעין השכל בחו"ב בנפשו בהשגה האלקי' בהתבוננות ביחו"ע ויחו"ת³⁰⁵ בק"ש אף שמעמיק דעתו עד שיכיר הכרה שלימה במוחו איך שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע (שזהו בי"ה שבנפש כו' ), עכ"ז לא תתפעל נפשו כלל ולא יזוז ממקומו ומהותו הראשון אפילו כמלא נימא בפר"ע כו' ל[א]מר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך³⁰⁶ כו'. שזהו רק מצד גסה"ר שבנה"ב החומרי' שקשה כאבן ונק' לב האבן, שאע"פ שלבבו יבין האמת, מ"מ יתעקש בעקשות קשה ובנצחון גדול בנפשו להיות בבחי' נפרד לילך שובב בדרך לבו למלאות כל תאוות[י]ו הרעים ולא יפול בלבבו כלל מכל אשר נראה אור האלקי במוחו ולבו, לבלתי שום לב לזה כלל רק מחמת חוצפא ועזות קשה כו'. ולא עוד שמורד שאינו שם לב לזה, אלא שעומד במרדו ומקשה את לבו הגס לעמוד לנגד לבלבל במח"ז שונות עד שיוסר ממוחו ולבו מכל אשר נגע במוחו ולבו השגה האלקי', וכל כח הרע שבנה"ט יעמוד לנגד זה, כמו שישים נפשו במס"נ במלחמה לעמוד על המנגד לו לנקו[דת] חייו כי זהו מטבע הגסות והחוצפא לשנוא מאד לכל אשר עולה לה' באהבה האלקי בהתנשאו' כו'. וע"כ בהעלות הנשמה האלקי' בהתלהבו' ותשוקת הלב בהתפעלות ההשגה האלקי' להדבק באלקים חיים, הנה טבע קליפה דעמלק שבנה"ט לעמוד לנגד לבטל ולהסתיר האור הזה בכמה מיני תחבולות שונות בריבוי מחשבות זרות וכה"ג עד שיפול למטה וד"ל.

והנה מחיצה של ברזל זו עושה בזה מניעת האור בב' דברים, א' שיחש[י]ך האור דב' אותיות י"ה שבנפש לבלתי יאיר אור האלקי בנקודה די[ו"ד] שהוא החכמה כח הביטול בעצם ולא יאיר גם בבינה שהוא הה["א] בהשגה האלקי' שלא יתפעל באהבה בתענוגים שנק' רחימו עילאה כלל³⁰⁷ (ונק' טמטום³⁰⁸ הלב והמוח³⁰⁹ שהן י"ה חו"ב שבנה"א). והב' במניעת האור האלקי מי"ה לו"ה שזהו מה שגם מן החיצוני' השגה שבמוח ביחו"ע ויחו"ת לא יתפעל בלבו כלל וכלל מזה ולא ירגיש לבו בהשגה זו כלל (ונק' טמטום הלב³¹⁰ ) לפי שלבו כלב האבן ונבדל מן י"ה שבנפש כו' (ובמ"א מבואר שזהו טומאת הנפש עצמה שעזה וקשה היא בטבעה ומהותה (והוא בחי' עורף לנגד הפגם³¹¹ שהוא עקשות ונצחון שברצון הע[צמי] ע"כ יחשיך גם אור הכת"ר דחו"ב כו'), וזהו שנק' מחיצה ש"ב דוקא שקשה ביותר לבלתי ירך וימס גם מפני אש האלקי שבי"ה שנק' שלהבת י"ה³¹², שסט, אאע"פ שא' ברזל קשה אש מפעפעו³¹³ אבל אין האור האלקי מאיר בי"ה שבנפש מטעם הנ"ל (ומחיצה זו קשה יותר ממחיצה שנעשה ע"י העוונות גמורים שבאים מן הז"מ רעות דק"נ כחום התאוה רעה ורציחה וגזל כו'. דאע"פ שא' עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם היינו שמבדיל רק בין ו"ה לי"ה שאין האור האלקי שבי"ה שבנפש מאיר [oldpage_תקמו] בו"ה שהוא הלב ומעשה (כמו ע"י הסייף שנלקח הראש מן הגוף כו'), אבל זהו רק ע"י פגם במדות דחו"ג ולא בחו"ב ורצון ותענוג, ויכול להיות שיוסר מסך מבדיל זה ע"י סליחת ומחילת העון כמו ביו"כ שאמר אנכי הוא מוחה פשעיך למעני³¹⁴ עד שחטאיכם כשלג ילבינו³¹⁵ כו', ויוסר המבדיל הזה ממילא והי' כלא הי' כמ"ש לפני הוי' תטהרו³¹⁶. אבל מחיצה זו של ברזל שמבחי' קליפה דעמלק שהוא בעצם הנפש ממש בבחי' טבעית וע[צמי'] שהוא ענין החוצפא ועזות קשה בעצם שנק' ראשית גוים כנ"ל לא יועיל גם מחילת העוונות ביוהכ"פ כו').

והנה ענין התיקון לב' דברים המונעי' הנ"ל במחיצה זו ש"ב הוא להסיר המניעה ע"י ב' דברים, א' שצריך לעשות פרצות רבות במחיצה זאת ש"ב שיוכל האור האלקי להאיר דרך הפרצות. והב' שאח"ז יומשך האור האלקי בפרצות הללו בכל האותיות דשם הוי' [ש]בנש"י, דהיינו שיאיר תחלה באותיות די"ה בבחי' חו"ב שבנפש ואח"ז יומשך מי"ה לו"ה ולא יסתיר מחיצה זו כלל. אך האיך יוכל להיות פרצות וסדקים רבים במחיצה [זו] ש"ב שקשה [היא] ביותר כנ"ל, הענין הוא כמבואר למעלה דאין מחיצה זו מפסקת רק בין ישראל לאביהם כו' ולא בין אביהם שבשמים לישראל. דהנה ענין בחי' אור העצמות דא"ס ב"ה ממש שלפני הצמצום הראשון הנ"ל (שלמעלה מסו[ובב] וממ[לא] כנ"ל והוא קודם שצמצם אור העצמי להיות מק"פ וחלל כו' שקדם לבחי' חשך סתרו כו') קמי' ממש גם חשך לא יחשיך כלל כו', וכאשר יאיר קצת אור מן העצמות יבקע את ההעלם וצמצום הראשון ויאיר בנקוד' וקו"ח שהוא צמצום והתפשטו' די"ה בכלל כנ"ל, עי"ז נבקע ונפרץ גם בחי' מסך המבדיל דקליפת עמלק שלמטה המסתיר ומכסה על י"ה שלמעלה וי"ה שלמטה בנש"י. כי גם בחי' החושך נעשה אור ואינו מסתיר כלל וכלל שאין מחיצה זו מפסקת כלל לגבי עצמות אור א"ס ב"ה דקמי' כחשיכה כאורה³¹⁷ כו', וכמ"ש הנה הוא עומד אחר כתלינו³¹⁸ מציץ מן החרכים כו' שנעשה חרכים וסדקים מפולשים במחיצה וכותל זה הנ"ל, וע"י בחי' הפרצים וסדקים הללו שנעשה כאשר בא האור מקרוב כמו כאשר יבא אור השמש בבוקר [ב]סמוך בעובי הרקיע שיבקע את העלם עובי הרקיע ויזרח אורו בדרך שסט, בבקיעה כו', אזי יאיר אור א"ס בכל שם הוי' שבנש"י בלי דבר חוצץ כלל דהיינו שיאיר באותיות די"ה גם מן ההעלם וכסוי דמחיצה ש"ב הנ"ל הנק' כס י"ה בדרך בקיעת אור מן החושך והעלם כנ"ל, ומבחי' י"ה דחו"ב יומשך אור הא"ס שבי"ה גם בו"ה בלי שום מונע ומפסיק כלל כי נפרק³¹⁹ פרצות וסדקים במחיצה זאת (ונעשה רך כהמס דונג מפני אש³²⁰ ממש). וראי' לזה מאשר נשבר לב האבן דרשעים גמורים בעשי"ת לפי שקרוב מאיר אור כ"ע³²² דא"ס ב"ה כמ"ש בהיותו קרוב³²¹ (כמו עומד אחר כתלינו) וכמו ביצ"מ שנגלה עליהם כו'³²³ ונשבר כל תוקף וקושי הלב בפר"ע³²⁴ בהגלות נגלות אור [מעצמי'] א"ס ממש כמ"ש ועברתי³²⁵ כו' (כמ"ש הדו"ך רשעים תחתם³²⁶ ) וכמבואר במ"א בפסוק³²⁷ הם המדברים אל פרעה³²⁸ הוא משה שושבינא דמלכא כו' דפרעה עור"ף³²⁹ קשה כברזל ונשבר רק ע"י משה דוקא שהי' בבחי' אי"ן ומה ממש שבו שורה עצמות א"ס בחי' אי"ן האמיתי כו' ([ו]כמשי"ת בענין הציץ). וזהו כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק כו', שאין מלחמה הזאת למחות זכר עמלק להסיר את המחיצה ש"ב הנ"ל או לשבור אותו, הוא רק לה' לבדו שידו על כס י"ה להאיר מן ההעלם דכיסוי זה מטעם הנ"ל כדי להיות השם שלם והכסא שלם כנ"ל וד"ל.

והנה כללות כל ענין הנ"ל בתיקון להסיר המסך המבדיל דקליפת עמלק הנ"ל שזהו ע"י הארת האור דעצמות א"ס ב"ה דוקא שבוקע ויאיר גם בחושך כו' הנה זה הי' בענין מעשה הציץ שהי' על מצח אהרן כה"ג כו', דהנה מבואר למעלה בפי' ציץ שיש בזה ג' ענינים, א' ענין הארת האור וזיו המתנוצץ כפשוטו כמו עליו יציץ נזרו וכה"ג כו'. והב' ענין הסתכלות והבטה מלשון מציץ מן החרכים כו'. והג' ענין הנצה ופריחה יציץ ופרח³³⁰ כו' הנצו הרמונים כו', וכל ג' אלה הפי[רושי'] באים בענין א' והוא רק מה שיאיר אור וזיו בדרך בקיעה, כמו במסך באריגה שבוקע האור דרך נקבים וסדקים מפולשים, וכן בכותל ומחיצה שנק' חרכים קטנים כמ"ש מציץ מן החרכים כו', וכמו בקיעת אור השחר בעובי הרקיע כו' שזהו ענין הנצה דנץ החמה בעובי הרקיע, וכך הוא בענין הג' דפריחה והנצה שיוצא תחלת הצמיחה בדרך בקיעה מן ההעלם דוקא. וכך יובן למעלה בענין הציץ דאהרן כה"ג שענינ[ו] הי' בחי' בקיעת האור הנעלם שבעצמות א"ס שהוא כאור הבוקע המסך כמציץ מן החרכים הנ"ל, שהוא מה שמבואר למעלה בענין אתעדל"ע באה"ר העצמ[י]' ממש שמצד עצמו שלא ע"י אתעדל"ת כלל שהוא כמו דמיון הטל שמלחלח הארץ שמעורר תוס' כח מכח העצמו' כו', שסט, גכך זהו כח המעורר לנש"י באה"ר הטבעי' ובהתעוררות התשובה האמיתי מקרב ולב עמוק (וכמו בעשי"ת [שגם] הקל שבקלים³³² מתעוררי' בתשובה שלמה בבכי'³³¹ מקירת הלב מצד שנתקרב בחי' המאור לגבי הניצוצות³³³ שלמטה כמ"ש בהיותו קרוב שממילא נמשכו הניצוצי' ונכללי' במאור [כ]ענין משכנ"י אחריך נרוצה ממילא כו' ). וזהו ענין הפרצות וסדקים מפולשים שנעשו גם בכותל ומחיצה של ברזל הנ"ל שהוא תוקף וגסות [ה]קליפה דעמלק בלב כאו"א שיכנע וישבר להיות מתעורר בתשובה שלימה והיינו מצד שמציץ מן החרכים לפי שבקירוב האור דעצמות גם חשך לא יחשיך וגם הקשה כברזל נעשה רך כנ"ל וד"ל. וזהו ג"כ³³⁴ ענין הבטה והסתכלות שבא בדרך בקיעה דוקא כמו חרכים קטנים שנעשים גם במחיצה ש"ב שעי"ז נעשי' הרהורי תשובה למטה בבחי' כח המושך מלמעלה למטה מטה כנ"ל, ואע"פ שהחרכים קטנים מאד יותר יוכל לראות בהן בהסתכלות חזקה בנש"י שלמטה³³⁵ מן ההשגחה³³⁶ וראי' בחלונות הפתוחים למעלה שזהו יתרון מעלה דבע"ת מצ"ג שפתוחים לבם כחלונות כו' (וכמאמר פתחו לי כחודו של מחט³³⁷ ואני אפתח לכם כו'), ויהי' איך שיהי' שיהי' בחי' הבטה זאת שמביט ומסתכל גם בחרכים נק' בקיעת האור מן [oldpage_תקמז] ההעלם שגדול יותר מגופו של אור המאיר גם בתו"מ. וזהו ענין הציץ שהי' על מצח אהרן שבו הי' גילוי אור המתנוצץ בדרך בקיעה מבחי' ההעלם, והיינו כמו יציאת האור מן הסדק הקצר שנק' הצצה כמו הנץ החמה כו' דהיינו בעת שמתחלת להאיר בעובי הרקיע שבוקע הרקיע, והוא ענין א' עם הבטה והסתכלות דרך פרצה קטנה או כענין הנ"ל בפריחה וצמיחה בתחלתה מן ההעלם לגילוי כו'. שמכ"ז יובן למעלה שזהו רק ענין הבטה והסתכלו' שבאה מעצמות אור א"ס בציץ זה לבקוע הארה יתירה בבחי' ההעלם דעצמ[ו]' שלפני הצמצום הראשון והיינו שמאיר בו מבחי' רעדכ"ר (כמשי"ת). והוא ענין הציץ שעשה משה כמו [ענין] יציץ נזרו כו', שהרי הי' הציץ מרצה ומכפר בתמידות על ישראל כמ"ש והי' על מצחו תמיד לרצון כו' כי אין מחיצה זו מפסקת כלל בין אביהם שבשמים לבין ישראל משום דקמי' גם חושך לא יחשיך כו', ויוסר המסך מבדיל בב' אופנים הנ"ל, א' שיאיר אור א"ס ב"ה בי"ה דשם הוי' דנשמה³³⁸ ומי"ה יומשך לו"ה בלי העלם והסתר כלל כו' וד"ל (והיינו כמו ענין הנ"ל במ"ש כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק לעשות השם שלם והכסא שלם כנ"ל, כך הי' עיקר ענין הציץ הזה במצח אהרן דוקא שלא יבדיל כל מסך ומחיצה כנ"ל, כמש"א שהציץ הי' מכפר על עזות פנים³³⁹ דוקא שזהו בחי' קליפה דעמלק כנ"ל).

שסט, דוזהו ועשית ציץ זהב טהור כו', ומבואר למעלה שיש בזה ב' תנאים, הא' שיעשנו משה דוקא כמ"ש ועשית ציץ כו', והב' שיהי' הציץ הזה על מצח אהרן דוקא. והנה מה שתנאי הא' הוא שיהי' מעשה הציץ ע"י משה דוקא, הטעם הוא כי הנה צ"ל ב' דברים בתיקון המשכת האור דרך המסך והמחיצה, א' שיעש[ה] פרצה וסדק במחיצה זו, והב' שיאיר האור בפרצות וסדקים הללו מבחי' אור העצמות דוקא, וב"ד³⁴⁰ הללו הוא שנכללו בענין הציץ כשנעשה ע"י משה דוקא כמ"ש ועשית ציץ והעיקר הוא מה שיאיר האור בו הוא שעשה משה דוקא. והטעם הוא לפי שעיקר כח המנגד לבטל ולשבר קליפה הגסה דעמלק לא הי' אלא ע"י משה דוקא מב' טעמים שהן א', לפי ששרש נשמת משה הי' מבחי' אין ומה בעצם שזהו בחי' הביטול ה"פ ב"ע³⁴¹ ממש שלמעלה מבחי' ביטול היש לאין כמש"א ונחנו מ"ה מ"ה בעצם³⁴² (נישטקייט בעצם), שאינו מרגיש א"ע בעצם כלל כאלו אינו במציאות כלל וע"כ הי' עניו מכל האדם³⁴³ כו', שהענווה הוא רק העדר הרגשת עצמו בתכלית עד שהוא נבזה בעיניו ונמאס כמותר בעולם והכל טובים ממנו אפילו הפחות שבפחותים ממש וע"כ נפשו כעפר לכל כו'. וזהו מצד שרש נשמתו בעצם שהוא בבחי' אין האלקי [ב]בחי' מ"ה דחכ' כמו שהיא בבחי' הכתר פ'³⁴⁴ שנק' אין בעצם שהוא בבחי' ביטול במציאות לגמרי מכל וכל דוקא, כידוע במ"ש כי מן המים משיתיהו³⁴⁵ ממ"ע דח"ע הפנימי' שבה שורה בחי' עצמו' א"ס ממש, כידוע דאין עצמות [א]א"ס שורה כ"א בבחי' אי"ן³⁴⁶ ומ"ה בתכלית הקצה דוקא כמשה וכה"ג ע"כ ידעו ה' פא"פ³⁴⁷ כו'. והוא עצמו [ה]טעם שהתורה ניתנה ע"י משה דוקא וכל התורה לא נק' רק ע"ש משה דוקא בשם תורת משה³⁴⁸ כמ"ש תורה צוה לנו משה³⁴⁹ כו', ובכמה מקומות נאמר[ו] המצות ע"ש משה כאלו הוא המצוה ממש כמו פ' ק"ש שמע ישראל ואהבת כו', וכן והא"ש כו' לאהבה עד ונתתי מטר³⁵⁰ כו', וכן אם בחוקתי תלכו³⁵¹ כו', וכה"ג רבות בכתובים שמורה הדבר שהתורה הזאת של משה עצמו הוא ממש כאלו הוא מעצמו צוה אותה כו' כמ"ש תורה צוה לנו משה כו'. והלא באמת כל דבור ודבור שיצא מפי משה הכל הי' ממה שקיבל ושמע מפי הגבורה עצמו בכ[ל] ד[יבור] וד[יבור] בפרט שהי' מדבר ומצוה לישראל כמבואר בכמה פ' שאומר ויאמר ה' אל משה³⁵² לאמר לבנ"י כו' ואפילו ההלכות דתושבע"פ קיבל משה מסיני כו' ואין דבר שמצוה מעצמו ח"ו. ועכ"ז נק' תורת משה משה³⁵³ דוקא ונאמר הכל על שמו כאלו הוא המצוה לעשות כו'.

שע, אאך הענין הוא דאדרבה היא הנותנת דמפני שהי' נשמת משה מבחי' מ"ה ואין האמיתי בבחי' הביטול במציאות בתכלית הקצה עד שלא הי' מרגיש ויודע מעצמו כלום כאלו אינו ממש מחמת גודל שפלותו וענוותנותו ביותר עד שלא הי' תופס מקום בפ"ע כלל, וע"כ הי' רק בחי' כלי לבד בבחי' בטל וטפל לגילוי אור ה' שהי' מאיר בנשמתו בתמידית כענין שא' שכינה מדברת מתוך גרונו³⁵⁴ של משה כו' (כמש"א ולא קם נביא³⁵⁵ עוד כמשה אשר ידעו ה' פא"פ שכל הנביאים נתנבאו בכ"ה³⁵⁷ בכ"ף הדמיון שזהו בחי' מל' דאצי' שמלובש בבריאה ויצי'³⁵⁸ כו' שנק' מראה דמות כבוד הוי'³⁵⁹ דאצי' כמש"א הן במראה אליו אתוודע³⁶⁰, אבל משה נבואתו הי' באצי' ממש כמו שהוא טרם ירידת האור ע"י מסך בבחי' זה³⁶¹ שהי' מתנבא בזה³⁵⁶ לנוכח כו', דמטעם זה הי' אור הוי' מאיר בנשמתו בבחי'³⁶² פנימי' אור הכתר שבח"ע דאצי' בתמידית והי' מדבר עמו פא"פ³⁶³ כאשר ידבר איש כו', לפי שלא הי' תופס מקום כלל מצד בחי' הביטול דמ"ה בעצם כמו שהוא באצי'). ומזה הטעם עצמו הוא שנק' התורה על שמו כאלו הוא המצוה ממש³⁶⁴ כו' כנ"ל, לפי שאינו תופס מקום כלל וכלל כאלו³⁶⁵ הי' רק כמו בחי' כלי בעלמא לגילוי אור דתורה שהוא דבר ה' שנאמר למשה כו' ואינו בחי' יש ודבר בפ"ע כלל ואינו נתפס בשם ומציאות בפ"ע כלל להיותו בבחי' מ"ה בעצם האי"ן, וע"כ נק' עבד הוי'³⁶⁵ ממש כעבד לגמרי שבטל וטפל³⁶⁶ לשם הוי' (וזהו לא כן עבדי משה³⁶⁷ בכל ביתי נאמן הוא דהיינו בכל הון ביתו העליון שהוא בחי' הון החכמה דתורה שנק' בית הוי' כו' שנאמן הוא בכל ביתו כמו [ש]הוא עצמו כביכול שיכול לצוות לעשות בכל הנהגת ביתו כרצונו כו' כמ"ש במ"א). וזש"א ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו³⁶⁸ שהכל א' מצד שאינו רק בחי' כלי וטפל ממש לשם הוי' המדבר בו בתמידות, וז"ש אשר ידעו ה' פא"פ כו' ע"כ א' תורה צוה לנו משה דנק' על שמו אע"פ שדבר ה' הוא שדיבר בפי משה. אך מצד עוצם ביטול בתכלית זהו כאומר מפי עצמו ואינו נבדל בזה מן הע[צמו'] דא"ס כלל לפי שאור א"ס שורה בבחי' מ"ה ואין האמיתי ביחוד האמיתי כנ"ל וד"ל.

[oldpage_תקמח] והנה מזה יובן ג"כ שרש מצות ת"ת גם עתה בכל דור ודור בכל מי שיושב ושונה [וקורא] ומדבר דבר ה' זו שע, בהלכה³⁶⁹ כו' שזהו ג"כ בבחי' ומדרגה דמשה כו' דאתפשטות[א] דמשה בכל דרא³⁷⁰ בעוסקי' בתו"מ³⁷¹ בתושב"כ ושבע"פ כו', דהיינו שאינו רק בחי' כלי בעלמא לדבר ה' זו הלכה או מקרא שלומד ומדבר בפיו ואינו דבר עצמו כלל וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך³⁷² כו', וכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך³⁷³ כו' ואינו תופס מקום בפ"ע כלל רק כמו הנביא שמדבר בו דבר ה' שאינו רק כלי [להכיל] לדבר ה' בפה שלו שמדבר³⁷⁴ בפיו, וכך דבר ה' זו הלכה ומשנה שמדבר בפיו וכן במקרא אינו אלא כעונה אחר הקורא כענין תען לשוני אמרתיך³⁷⁵ כו'. וכענין שא' בק"ש השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך³⁷⁶ שצריך גם הוא לשמוע בקול ה' שדיבר בו מאחר שנק' דברי ממש אשר שמתי בפיך כו' ובפי המדבר דבר ה' הרי שורה אור א"ס ב"ה עצמו שלמעלה מכל ההשתל' דס[ובב] וממ[לא] כנ"ל. כי אין השראת והמשכת אוא"ס עצמו ממש כמו שהוא בלי שינוי מקודם ההשתלשלו' לאח"כ כלל רק בבחי' חכ' שבאותיות התורה שהוא בבחי' מ"ה ואין ממש כמ"ש והחכ' מאין תמצא³⁷⁷, ונק' כח מ"ה³⁷⁸ ממש כמו שהוא בבחי' פנימי' ועצמי' דא"ס ממש שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא³⁷⁹ כלל וע"כ אינו שורה רק בבחי' ביטול במציאות בהעדר הרגשת עצמו ליש ודבר כלל כמו הקורא בתורה שאינו רק כלי לדבר ה' כו' ואז ה' יושב ושונה כנגדו³⁸⁰ (כמשי"ת). משא"כ האומר אין ל[י] אלא תורה³⁸¹ שעושה מלמודו יש ודבר אף שאוהב את התורה מצד עצמה שהיא חכמה יקרה בעיניו ובאהבתה ישגה תמיד³⁸² וע"כ או' אין ל[י] אלא תורה, אבל בזה נעשה בבחי' נפרד גם עם התורה שלומד מעצמות אור א"ס ששורה בתורה כי בבחי' יש ולגרמי' שעושה במ[ה] שא' אין ל[י] אלא תורה, הרי גם התורה שלומד מפריד מאור א"ס ב"ה שלא ישכון בבחי' יש ודבר, ואין דבר חוץ ממנו ית' אפי' החכ' דתורה מתייחדת בעצמות כי הוא המדע³⁸³ כו' ואורייתא וקוב"ה כולא חד³⁸⁴ ממש, והוא או' אין ל[י] אלא תורה לבד בלי גילוי אוא"ס שבה שאינו חפץ בתורה רק מצד עצמה לבד ולא מצד שהיא תורת ה' וא"כ מפריד בזה החכ' דתורה מאוא"ס ב"ה, ואז³⁸⁵ אפילו תורה אין לו שלא יצליח בלימודו ואין התורה מתקיימת בלבו כלל. והטעם הוא כי בהסתלקות והסתר אור א"ס שבתורה אין לחכ' דתורה קיום במציאות כלל מצד שמתייחדת בבחי' כלי שע, גפ[נימי'] בביטול דבחי' מ"ה דוקא כו', ואם [הוא] בבחי' יש ודבר בפ"ע כמו שאר החכמות אין אור א"ס שורה בה כלל, וממילא אין לה קיום כלל כי אין לתורה קיום רק מבחי' גילוי אור א"ס שבה (ולא כשאר חכ' שיש לה קיום בפ"ע בפירוד). ואע"פ שהן אותיות ושמות שלו כי כל הקורא בתורה קורא בשמותיו³⁸⁶ כו', אבל אינו מתלבש בשמות שאינן נאמרין באוי"ר ונשארי' למטה בעולם הפירוד, ולא נק' קורא בשמותיו כלל מאחר שאומר אין לו אלא תורה שאין ה' שונה כנגדו כו'. ואע"פ שגם בע"ק מותר בד"ת שאין ד"ת מקבלי' טומאה³⁸⁷ כו', זהו כשהוא לומד באוי"ר לפי שחפצו בתורת ה' להיות כלי לדבר ה' (וע"י טבילה בנה"ד יתעלו עם הנשמה בעלותה לג"ע), וזש"א דאין התורה מתקיימת³⁸⁸ אלא במי שממית עצמו עליה פי' שממית כל בחי' עצמו' ואינו בבחי' יש לומר אין ל[י] אלא תורה (שזהו כמו עד"מ החפץ לידבק עצמו בלבוש המלך להתלבש ולהתפאר בעונג רב³⁸⁹ רק מצד עצם הלבוש ולא מצד שהוא לבוש המלך כלל שזהו כמו שנושק ללבוש המלך ולא מכוין למלך עצמו כלל (וכמבואר במ"א בענין מפני מה נחרב בהמ"ק לפי שלא ברכו בתורה תחלה³⁹⁰ כו' וד"ל).

וזהו ועשית ציץ כו' שציווי זה הי' למשה דוקא שהוא יעשנו דוקא לפי שע"י משה נמשך בחי' האור דעצמות אור א"ס ששורה בדבר ה' דתורה כנ"ל, שהוא למעלה מכל ההשתל' דהיינו למעלה גם מצמצום הראשון שלפני הקו"ח כו' דקמי' גם חשך לא יחשיך כו' שבוקע ומאיר גם בהעלם וצמצום כו', וכמ"ש דהתורה קדמה לעולם³⁹¹ אלפים שנה כמ"ש ואהי' אצלו כו' שעשועי' יום יום³⁹² בבחי' שעשועי' העצמי' בעצמות התענוג הפנימי' שבא"ס³⁹³ עצמו (שמשם מאיר האור דבחי' רעדכ"ר³⁹⁴ במצח אהרן בציץ זה (כמשי"ת) וכתי' בראשית ברא ואו' בשביל התורה שנק' ראשית³⁹⁵ כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו³⁹⁶ והוא מבחי' אותיות התו' הקדומה שבעצמות א"ס ממש (שנק' [אותיו'] עצמיי' דג' קשרין הן³⁹⁷ בבחי' סתים אורייתא סתים בקוב"ה דלמחת"ב כמבואר במ"א). ומטעם זה א"ר³⁹⁸ שגם עכשיו אחר כל ההשתל' דאבי"ע מקו"ח שעיקר קיום כולם אינו רק מאותיות דתורה כמ"ש ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע³⁹⁹ שמים וליסוד ארץ, פי' ע"י דבר ה' שבתורה שאו' בפיך זהו יסוד מוסד לכל ההשתל' דע"ס דאצי' באו"כ במקום פנוי⁴⁰⁰ עד מקור כל המקיפים בטה"ע כו', כי ע"י התורה הקדומה שבעצמות א"ס ממש הוא שמתחבר גילוי האור א"ס בקו"ח שעובר בכל האצי' שע, דכו'. ולפי"ז הרי כל המקיפי' עליונים שנק' שמים העליונים והוא עולם האצי' בכלל שהוא בבחי' מקיף לכל העולמות דבי"ע הנפרדי', וגם כל ההשתל' דעולם הנפרדי' שבאים מצמצום האצי' בבי"ע ע"י שם אלקי' המצמצם⁴⁰¹ כידוע, הכל הוא מתקיים רק ע"י התורה דוקא. וזש"א לנטוע שמים בבחי' מקיף וליסוד ארץ בבחי' או"פ שהוא ס[ובב] וממ[לא] בכלל כנ"ל, וכ"ז רק מדברי אשר שמתי בפיך שמזה נמשך בחי' האו"פ בכלים מכלים שונים באותיות וצירופי' עליונים, ובצל ידי כסיתיך זהו שנעשה בחי' אורות המקיפים העליונים שנמשך ממקיפי' העצמיי' שבתורה שנק' צל ידי ממש, וכמ"ש ה' צלך⁴⁰² כו' שע"ז אמר [ד]כל היושב ושונה הקב"ה יושב וקורא ושונה כנגדו כצל⁴⁰³ הנוטה לפי אופן הדבר שעומד לנגדו, כך בקריאת אותיות התו' נוטה בחי' צל הוי' מלמעלה ע"ז והוא מ"ש ה' צלך שזהו מה ששונה כנגדו ממש לפי שקורא בשמותיו הע[צמי'] ממש שהוא בחי' אותיות דתוה"ק וכנ"ל, וכמ"ש אשר יקראוהו באמת דתורה⁴⁰⁴ דוקא לפי שבה שורה מבחי' אור אמיתי' מהו"ע ית' בבחי' פנימי' ועצמי' שלו וע"כ נק' [צל] הוי' ממש כמ"ש ה' צלך וכן [וב]צל ידי וד"ל.

והנה מבואר למעלה שצ"ל ב' דברים בתיקון להסיר [המסך] המבדיל דקליפת עמלק הנ"ל, א' להאיר [oldpage_תקמט] האור דרך הפרצה וסדק. והב' לעשות הפרצ[ה] וסדק. והנה ענין הארת אור דתורה מעצמות א"ס ב"ה זהו ע"י משה דוקא שהוא בחי' הכלי לזה דוקא והוא בחי' הענוה ושפלות בעצם שנק' מ"ה בהעדר הרגשת עצמו לגמרי כנ"ל, וזהו שיש בכאו"א שעוסק בתורה גם עתה בבחי' הביטול דמ"ה זה כנ"ל. והנה בחי' מ"ה זה שבתורה וכמו ענוה וביטול דמשה דאתפשטותא בכל דרא כנ"ל הוא עיקר כח המנגד לבחי' החוצפא והגסה"ר דעמלק הנ"ל, להיות[ו] תכלית היפוכו שהוא בחי' האין ומ"ה בעצם שזהו תכלית מדת השפלות והענוה יתירה עד שנפשו כעפר לכל כו' כנ"ל, שהוא היפך גמור ומנגד גדול לבחי' הגסות והחוצפא בחי' יש נפרד בתכלית. וע"כ כל עיקר סיבת נפילת הגסות והחוצפא אינו בא רק מכח המנגדו שהוא השפלות והענוה שביכולתו להפילו ולשברו לחלקים כו', וכמו שמצינו במשה שעשה מופתים לפני פרעה במצרים אע"פ שהכביד את לבו מאד מ"מ הי' נופל ונשבר תיכף [ש]ה[י' רואה] פני משה איש האלקים שהוא היפוכו המנגדו בתכלי', כי הי' מבחי' מ"ה בעצם שהוא המנגד לנגד גסות וחוצפא דפר"ע⁴⁰⁵ שהי' בבחי' עורף דקליפה תכלית הגסות שעא, אוהקושי. ואין עצה רק במה שרואה בחי' אין ומה בתכלית שמזה דוקא יפול הגסות (וכמו המן כשהי' רואה את מרדכי⁴⁰⁶ היהודי יושב בשער המלך כו', שבחי' מרדכי הוא מירא דכיא⁴⁰⁷ מבחי' גבורות דאבא⁴⁰⁸ שהוא מ"ה דחכמה בבחי' הביטול בתכלית ע"כ מיד שראה אותו הי' נופל מגיאותו כמש"א וכל זה איננו שוה לי⁴⁰⁹ ) וגם זה הוא הסימן לד[בר] ז[ה] שגדול כח השפלות וביטול אמיתי לשבר כח הגסות לפ"ע ממש עד שכל שהוא בבחי' אין יותר יותר יוכל לבטל היש ביותר כו', ממה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה⁴¹⁰ להמן ולא קם ולא זע ממנו⁴¹¹ כלל שמזה נתמלא המן חימה⁴¹² כי הי' מרדכי היהודי מבטלו בלב[ו] לגמרי כאין וכתהו ממש, ומזה נפל המן בלבו מאד ולא הי' כח בגיאות המן לעמוד נגדו כלל כו'. ומה שהי' כח הזה במרדכי לבטל[ו] בלבו כ"כ כא' הרקים הפחותים ולא בא לבחי' ביטול כלל לפני המן אע"פ שגדלו המלך כו' וא"ל מדוע אתה עובר⁴¹³ כו', רק לפי שהי' מרדכי שפל ביותר והי' שונא מאד לגיאות וישות, ובכח השפלות והאין דוקא יש לבטל ולשבר ולהכניע לגסה"ר עד שאין לגיאים מקום לפני הענוים ושפלים ונופלים מגיאותם מיד שרואים אותם. כמו"כ הי' בפרעה שנפל מגיאותו וישותו מיד שראה פני משה שהי' עניו מכל האדם שמחמת זה יש בו גילוי אור האלקי שלפניו יושפלו כל הגאות כי רם ה' ושפל יראה⁴¹⁴ ומשפיל גאים וע"כ הי' משה עיקר המדבר אל פרעה⁴¹⁵ ולא אהרן כמ"ש במ"א (והיינו רק מצד שאור א"ס שורה בבחי' מ"ה ואין והוא גאה על גוותניא⁴¹⁶ להפילם כו').

והנה מבואר במ"א בענין הענוה דמשה⁴¹⁷ כו' שיש ב' מיני שפלות, א' שפלות שנק' ענוה יתירה, שהוא בעצם טבעו שאינו נחשב לדבר מ"ה בעצמו ומהותו כלל עד שהוא בלתי מרגיש א"ע כלל שנק' (נישטקייט כנ"ל). והב' שפלות שנק' הכנעת הלב ביותר, שהוא מצד מה שהוא בעצ[מו] בפחיתות הערך ביותר עד שהוא נבזה בעיניו נמאס [ב]יותר עד שנפשו כעפר לכל תהי' מצד שפלות ערכו בעיניו. וזה[ו] מצד החשבון שעושה בנפשו מכל מעשיו ומחשבותיו ומדותיו אשר מאד לא טובים בעיניו כאחד הרקים וקלים בעם (לבד מיעוט הערך בעצמו בדעת ושכל שזהו שנק' שפל ברך⁴¹⁸ בטבעו), הוא שגורם מה שלבו נשבר ונדכה באמת מחמת פחיתות ערכו בחשבונו עם נפשו השפלה וריקני' כמש"א דוד ואנכי איש רש ונקלה⁴¹⁹ כו' (וה"ז⁴²⁰ מצד שרואה חוב בעצמו ביותר על כל מה שעשה ומה שעושה טוב אינו מרגיש בעצמו כלל. והגם שמטבע האדם שאינו רואה חוב לעצמו⁴²¹ כלל ה"ז הוא מצד בחי' הרגשת עצמו ביותר כידוע, אבל מצד שפלותו וענוה שלו שעא, בבהעדר הרגשת עצמו ומצד בחי' לב נשבר ונדכה⁴²² רואה הכל בעצמו לחוב גם חוט השערה כהר יחשב. ולזאת הוא מאד נבזה בעיניו נמאס וכל אדם יהי' מי שיהי' טוב ממנו ויש לו ביטול והכנעה עצמה⁴²³ לפני כל אדם כעפר ממש (וכמו העני המדוכא שהוא בתכלית השפלות לפני כל כי רוחו נשברה מאד). והנה בחי' שפלות זאת שבלב נשבר ונדכה עד שנבזה בעיניו כו' ומואס בחייו ממש כאלו הוא מותר בעולם ממש זהו שהי' במשה שהי' עניו מכל האדם כו', שהי' בו בחי' לב נשבר בתכלית בתמידות כמו בע"ת אמיתי או עני ואביון מדוכא כו' שזהו תכלית המנגד ביותר לרוח גבוה דקליפות עמלק כחוצפא והתנשאות וגסות יתירה שחזק וקשה כברזל ממש כו'. וע"י בחי' רוח ולב נשבר דמשה הי' נשבר גסות וגיאות דפרעה כמו ששוברים הברזל וסלע בפטיש חזק כו' שאין עצה לבטל הקשה כסלע וברזל רק בב' דברים, או בהכאה לחלקים כמו בי' מכות שהי' במצרים והוא שהי' נשבר לב פרעה ע"י שפלות וענווה בלב נשבר דמשה, או ע"י היפוכו המנגדו שהוא בחי' האין ומה בעצם דמשה, בלא טעם וחשבון בפחיתות הערך ממעשיו רק ממהותו השפל בעצם דנחשב בעצמו לשפל בריה בעצם שהוא הנק' נפש שפילה באמת לאמיתו כו' ורוח נמוכה ביותר, שמזה דוקא יפול הגסות והיש הקשה לגיאות דעמלק או פרעה מטעם הנ"ל וד"ל.

וכך יובן גם בכללות נש"י כאשר הן בבחי' שפלות זאת דלב נשבר ונדכה כמו בע"ת אמיתי' כאביוני אדם שרוחם נשברה ביותר בחשבון פחיתות הערך בתכלית עי"ז נשבר כח של הקליפה דעמלק שהוא המחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל כו' [כ]נ"ל, וסיבת שפלות זו באה רק מבחי' שפלות וענוה יתירה בעצם דבחי' מה דמשה שהוא [oldpage_תקנ] בבחי' ביטול עצמי כנ"ל, והוא בבחי' מה דחכ' דתורה כנ"ל. והא בהא תליא, ומסיבת שניהם יש ביכולת בחי' מה לשבור ולעשות פרצות וסדקים רבים גם במחיצה ש"ב הנ"ל, והוא ע"י בחי' לב נשבר ונדכה עד שנעשה נבזה בעיניו נמאס כו' שנעשה [זה] ע"י סיבת בחי' ביטול העצמי'⁴²⁴ דמה בעצם כו'. ונמצא שע"י בחי' עוצם לב נשבר הו[א] שנעשה הסדק והפרצה במחיצה ש"ב זו דעמלק שהוא ביטול הגסות וחוצפא מפני שנופל ונשבר הגסות ע"י עוצם בחי' לב ורוח נשברה (וראי' לזה כאשר יבא אדם בצרות גדולות שנוגע לחייו ממש או לחיי ב"ב ישב[ו]ר גסות וחוצפא דעמלק שבלבו עד שנמס והי' למים ויעשה תשובה שלימה בכל לבו, כמו מנשה ששב לאל בכל לבו⁴²⁵ כו'). והתיקון הב' שהוא הארת אור האלקי דרך הפרצה ממילא יבא ע"י סיבת בחי' מ"ה שעא, גבעצם הנ"ל שהוא בחי' כלי לזה האור דוקא ושניהם כא' באים משום דהא בהא תליא כנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יובן מ"ש משה ליהושע בחר לנו אנשים⁴²⁶ וצא הלחם בעמלק בחר לנו דוקא דהיינו אותן אנשים שהן מבחי' מ"ה דחכמה דתורה בביטול עצמי כמו ת"ח שלומדי' התורה לשמה ולא לגרמיה לומר אין לי אלא תורה כו', וזש"א בחר לנו שזהו כשהתורה נק' ע"ש משה תורת משה. ומש"א לנו לשון רבים כי גם יהושע בכלל בחי' מ"ה זה דתורה כי נק' נער לא ימיש⁴²⁷ כו' כמו תושבע"פ שמקבל מתושב"כ כפני לבנה⁴²⁸ כו' וד"ל (והתורה נצחי' היא בכ"ד וזמן⁴²⁹ שיש בחי' ביטול דמ"ה ואין בעצם ושפלות בחשבון ביטול היש לאין הנ"ל שזהו בחי' ח"ע וח"ת דמשה ויהושע בחי' תושב"כ ושבע"פ כפני חמה שמאיר בפני לבנה, וזש"א יהיב חכ' לחכימין⁴³⁰ דוקא כידוע). וזהו כללות ענין הציץ שהוא בחי' האור המאיר דרך בקיעה מן ההעלם כמו יציץ נזרו, וגם הוא ענין הבטה כמו מציץ כו' שהוא כמו הבקיעה לעשות פרצה וסדק שזש"א מציץ מן החרכים שחרכים הללו נעשים ע"י ענין הרהורי תשובה בבחי' לב נשבר ונדכה שנעשי' ע"י בחי' מ"ה בעצם דמשה דאתפשטותי' בכל דור. וזהו שא' ועשית ציץ שיעשנו משה דוקא כדי שיהי' מציץ מן החרכים שלא יפסיק מחיצה ש"ב דעמלק כלל ויהי' השם שלם והכסא שלם כנ"ל, וזהו שא' שהציץ הי' מכפר על עז"פ דוקא וד"ל. אך הנה עדיין יש להבין ענין הפי' בציץ מלשון הבטה והסתכלות מה ענין הבטה זו כמו מציץ מן החרכים דוקא כנ"ל, ואמנם ענין הבטה זו זהו הבא מחמת רוב תגבורת האה"ר ותשוקה גדולה ביותר אשר ע"כ מתצמצם בעצמו לראות ולהסתכל גם דרך סדק ופרצה קטנה ביותר, וכמו האב שנתרחק ממנו בנו או אוהבו כנפשו ורוצה לראותו אף מרחוק [מאד] הנה אף שיש כותל ומחיצה מפסקת יראה בכל עוז לעשות סדקים וחרכים לראות בדרך בקיעת אור הראי' בצמצום גדול בסדק קטן הזה אחר שמשגיח מן החלונות הפתוחים כו', מזה נראה גודל עוצם עוז חיבתו וגודל תשוקתו לראות ולהסתכל באוהבו עד שעי"ז ימשיך אה"ר והתעוררות תשוקה גדולה באוהבו או בנו שיתקרב אליו בכל לבו ונפשו בלי הפסק כלל כו'.

וכך יובן למעלה באה"ר העליונה⁴³¹ של הקב"ה לכנס"י שנק' בני[ם] כמ"ש כי בנים אתם לה'⁴³² כו' כאשר הם בגלות שעא, דבמקום רחוק וחושך דק"נ ע"י העוונות וקושי לבבם נעשה כמו מחיצה ש"ב מפסקת בינם לאביהם שבשמים⁴³³ כו' כנ"ל, וכמש"א הנה הוא עומד אחר כתלינ"ו⁴³⁴ כו' כותל שעשינו בעצמינו להסתיר אור האלקי כו'. אך עכ"ז מגודל האה"ר העליונה⁴³⁶ שלו לבניו מתצמצם מאד בעצמו לבא ולעמוד אחר כתלינו כו'⁴³⁵ לראות ולהסתכל בכנ"י אף בהיותם ברחוק מקום דרך פרצות וסדקים קטנים⁴³⁷ כמש"א מציץ מן החרכים, שהוא ע"י התעוררות עליונה שמעורר לכנס"י בתשובה שלימה בחי' לב נשבר כנ"ל. והיינו ע"י מה שמביט ומסתכל בחרכי' הללו שהוא ע"י אה"ר ברשפי אש התשוקה ביותר מבזמן הקירוב בבהמ"ק שהי' משגיח מן החלונות כמו בצ"ג כנ"ל ועי"ז ממשיך לב כנ"י בתשוקה ורשפי אש האה"ר לשוב אל ה' באמת בלי שום הפסק בעולם, כי ראי' מצומצמ' זו שרואה מן החרכים ע"י תשובה כנ"ל יותר היא עמוקה בעוז אה"ר בהארת הפ[נימי'] והע[צמי'] מבחי' הראי' שבקירוב בבהמ"ק כמו בראי' דג' רגלים דכתיב יראה כל זכורך את פני הוי'⁴³⁸ כו', וכמו ג' מועדים עכשיו שאין אנו יכולים לעלות ולראות כו' בראי' מקרוב, וגם מלמעלה למטה אינו רק מציץ מן החרכים זהו במעלה יתירה יותר מטעם [הנ"ל], שבזמן הריחוק מחיצה מפסקת כמו בגלות השכינה בע"ש דנוגה שנק' לבוש שק כו' אז יש רשפי אש האהבה מן המקבל אל המשפיע כמ"ש רשפי' רשפי אש⁴³⁹ כו' בזמן הגלות דוקא כמש"א הלואי כן בקדש חזיתיך⁴⁴⁰ (כמ"ש במ"א בענין יו"ט של גליות⁴⁴¹ כו'), והיינו מצד ההבטה והסתכלות דמשפיע למקבל דרך חרכים שממשיך לב המקבל אליו כמו עיניו כיונים⁴⁴² כו' ועיניך יונים⁴⁴³ כו' כמבואר במ"א וד"ל.

ובזה יובן מ"ש ועשית ציץ זהב טהור דוקא למה נעשה מן הזהב ולא מן הכסף, הלא ידוע דהכסף שרשו בבחי' החסדי'⁴⁴⁴ והזהב בבחי' הגבורות⁴⁴⁵ וכה"ג שרשו רק בבחי' החסד⁴⁴⁶ כידוע ואיך הי' הציץ במצחו שהי' לרצון של חסד דוקא מן הזהב שהוא בחי' הגבורות ולא מן הכסף, ולמה מזהב טהור דוקא. אך הנה מבואר למעלה בשרש ענין הציץ הוא להאיר ולהמשיך בנש"י מבחי' הארת אה"ר העצמי' שזהו כמו מציץ מן החרכים כנ"ל שזהו ענין הארת אור הרצה"פ של חסד וטוב שנק' רעדכ"ר שבמצחא דע"י כו' (כמשי"ת). והנה ידוע שיש ב' מיני אהבה אף ברצון שלמעלה מן השכל והטעם, א' אה"ר שנמשך כמים בבחי' קרירות שזהו בבחי' החסדים שעב, אשיורדים מגבוה לנמוך כמו אה"ע אהבתיך ע"כ משכתיך חסד, שמפני בחי' אה"ע דרב חסד בחי' אה"ר⁴⁴⁷ העצמי' משכתיך בחסד זה לעורר את האה"ר בלב כנ"י שזהו בחי' כח המושך את הלב באה"ר שנמשך כמים דוקא, כמו אב הרחמן המדבר דברי אהבה וחסד וטוב בדברי ריצוי מאד בנקודת הלב שנק' המשכת הלב כמים הנמשכים שמזה ימשיך לב בנו האהוב אליו לקשרו בעבותות האהבה בל ימוט ממנו⁴⁴⁸ לעולם, וזהו משכתיך כו' וכן משכני אחריך נרוצה [oldpage_תקנא] וכה"ג. וזהו בחי' אה"ר דכה"ג שמעורר את האהבה והתשוקה בלב כנ"י כנ"ל, אבל הנה זהו בבחי' קרירות כמים בחסד ורצון הטוב שיש שיעור בכח המשכתו למטה לעשות רושם בלב כנ"י, ויכול להיות שיופסק כח זה שלא יפעול לפעמים התעוררות האהבה או התשוקה בכנ"י כמו שאמר⁴⁴⁹ שב"ק מכרזת בכל יום שובו בנים כו' ולא הכל מתעוררים בתשובה כו'. ואמנם אה"ר הב' הוא אה"ר שבבחי' הגבורות שהוא בבחי' רשפי אש התשוקה בהתלהבות שעושה רושם גדול בלב האהוב השומע כמו דברים שיוצאים מן הלב ברשפי אש ולהב נכנסים [יותר] ללב השומע ועושה בכח⁴⁵⁰ המושך את הלב אשר יתלהב גם הוא בחשק ותשוקה ברשפי אש לצאת מכל כלי גופו ליכלל ולידבק במשפיע בלי שיעור והפסק כלל וכלל. וכך הוא למעלה בהמשכת אה"ר שבבחי' גבורות, דזהו יתרון מעלת הזהב על הכסף שעושה התעוררות אה"ר ברשפי אש בלב כנ"י בלהב העולה תמיד למעלה במס"נ ולא יופסק לעולם כי בבחי' אה"ר שברצון הע[צמי] שברשפי אש אין לה שיעור⁴⁵¹ והפסק כלל (וכמו שאין האשה כורתת ברית⁴⁵² אלא למי שעשאה כלי ברוחא דשביק בגווה⁴⁵³ בבחי' הגבורות דרשפי אש הת"ע⁴⁵⁴ כו' עד שאל אישה תשוקתה בתמידות בל[י] יופסק לעולם כו'. וכמו"כ עיני"ו כיוני"ם ועיני"ך יוני"ם שמסתכלים זב"ז ברשפי אש האהבה שאין לה שיעור להיות מבחי' הפנימי' ועצמי' ממש כו'.

וכך הוא ג"כ ענין וטעם בענין הציץ שהי' מזהב טהור דוקא ולא מכסף דבחי' הגבו' דזהב יש בו יתרון מעלה הרבה על החסד דכסף בקרירות כנ"ל, וע"כ הי' בחי' ההבטה והסתכלות הרצון הטוב מלמעלה למטה בכנס"י בציץ זה בבחי' הגבורות ברשפי אש התלהבות האה"ר בת"ע⁴⁵⁵ שאין לה הפסק ושיעור כלל לעורר את האהבה רבה ברשפי אש בכנ"י מלמטה למעלה כמ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה [(ו]נק' אש"ה א"ש ה' שהוא שנק' עולת תמיד כו' לפי שמאיר מן המשפיע אל שעב, בהמקבל בבחי' רשפי אש שנק' אי"ש א"ש י'⁴⁵⁶ כו') ועל בחי' רשפי אש הנ"ל⁴⁵⁷ האה"ר בתענוגי'⁴⁵⁸ כזאת אמ"ר⁴⁶⁰ לא יוכלו לכבות⁴⁶¹ את האהבה כו' (ולפי שאינו בבחי' אש שיכבה אותו המים כי זהו בחי' אור הת"ע באה"ר בשעה⁴⁵⁹ שהן בבחי' גבורות שבעצמות התענוג ורצה"פ) שאין לו מנגד כלל דהיינו שלא יש רצון המנגד לרצון העצמי הזה עד שלא יביט לדין וחוב כלל כמש"א לא הביט און ביעקב⁴⁶² כו' ה"א עמו ממש ותרוע"ת מלך בו מרעוא דכ"ר כו'. וזהו בחי' זהב טהור דוקא שטהור מכל סיג לגמרי כמו טהור עינים מראות ברע⁴⁶³, שלא חפץ לראות ברע כלל דהיינו שלא ירצה לשמוע למקטרג כלל ע"כ א' ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם⁴⁶⁴ ויהפוך הוי'⁴⁶⁵ את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך בבחי' אה"ר בתענוגי' הע'⁴⁶⁶ כאהבת עצמו ממש, שאין אדם רואה חוב לעצמו כלל. ואף שיודע בעצמו חוב נעשה כזכות ממש עד שאינו רואה עליו חוב כלל, כך הוא במ"ש לא הביט און ביעקב מצד אה"ר העצמי' שמביט עליו רק בעין טובה ואינו רואה חוב כלל, וכמו הבן לגבי האב דאם אהבת אביו אליו בע[צמו'] נפשו וכמו ונפשו קשורה⁴⁶⁷ כו' ברשפי אש התענוג בעצם עד שתכלה נפשו אליו, אז אפילו הבן שעושה נגד רצונו בתכלית ומכעיסו במעשיו המכוערים ירבה לסלוח לו ולא יראה עליו חוב כלל, לפי שתמיד ירצה לו כמו כאב את בן ירצה⁴⁶⁸ בתמידות בלי ביטול מכל דבר כו'. וכך הוא כאן בענין ההבטה והסתכלות שמציץ מן החרכים ברשפי אש האה"ר כו' מצד התקשרות כל עצמותו ית' בכנ"י עד שהוא רק ברצון טוב להם ואין לו מנגד ברצון אחר לחוב כלל וכלל כנ"ל במ"ש לא הביט און כו' ולא כמ"ש וירא און⁴⁶⁹ רק שלא יתבונן אלא הוא טהור עינים מראות ברע דישראל שאינו רואה אותו כלל. והיינו בחי' זהב טהור דציץ שעשה משה דוקא שיהי' על מצח אהרן כה"ג דוקא שהוא הממשיך ומעורר את האהבה רבה בנש"י ונק' שושבינא דמטרוניתא כו', שהי' מזהב טהור בבחי' הגבורות דרשפי אש העונג ורצה"פ דבחי' רעדכ"ר שהוא לרצון תמיד לפני ה' בלי שינוי והפסק לעולם כנ"ל כמו שאב את בן ירצה תמיד, ולא יש שינוי רצון⁴⁷⁰ אחר כלל אף שעושה נגד רצונותיו תמיד מטעם הנ"ל וד"ל. ואמנם צ"ל ציץ זה על מצח אהרן דוקא ואז יהי' לרצון תמיד דוקא כנ"ל שזהו התנאי הב' הנ"ל וא[ם] ל[א] הי' על מצח אהרן כה"ר שהוא הכח המעורר וממשיך לב כנס"י מלמטה למעלה לא הי' מועיל מעשה הציץ מצד עצמו אף ע"י משה להיות לרצון תמיד על כנ"י למטה ממש וד"ל.

שעב, גופתחת עליו פתוחי חותם⁴⁷¹ קדש לה', הנה ממש"א ופתחת עליו פתוחי חותם משמע⁴⁷² פשוטו שלא היו האותיות הללו דקדש לה' בחקיקה ע'⁴⁷³ בתוך הציץ, דהיינו לא שנחקק ונחרץ בגופו ומהותו של הציץ אלא נחקק בו פתוחי חותם שהי' נחתם ונחקק בו אותיות הללו דקדש לה'. וזהו ופתחת עליו פתוחי חותם כמו שחותמי' בחותם הטבעת על השעוה שאותיות שבשעוה שנחקקו מאותיות של החותם עצמו הוא דבר נבדל מן העצם, כי [ה]אותיות שבגוף החותם הן אותיות ע[צמיי'] שנק' צלם וצורה ע[צמי'] אבל האותיות שנחקקו ממנו בשעוה הן מהות אחר נבדל ממנו⁴⁷⁴ לגמרי ונק' בשם דמות ולא צלם, כידוע בענין נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שזהו ההפרש בין צלם ודמות⁴⁷⁵. וגם כאן אותיות דקדש לה' שנחקק בציץ נפתחו עליו [כ]פתוחי אותיות החותם שנחקקו בו אותיות הללו בחריצה וחקיקה ע[צמי'], שנמצא קדש לה' שנכתב בציץ נק' דמות לבד שהן רק בדוגמא לבד לאותיות הע[צמי'] שבחותם עצמו. ובאמת מ"ש ל' פתוחי חותם היינו ש[י]הי' חקיקה זו עצמית כחקיקת [אותי'] החותם, וזה[ו] פי' הפשוט ופתחת עליו כמו פתוחי חותם (שאם הי' ע"י חקיקה מחותם או דפוס הרי הי' נעשה אותיות שקועים בציץ מבליטה של אותיות החותם או הדפוס [ו]כמו שימני כחותם על לבך⁴⁷⁶ כמבואר במ"א, שזה צ"ל ע"י הכאה בציץ ממתכת קשה שהוא הי' פתוח בפתוחי חותם באותיות⁴⁷⁷ הללו באותיות בולטים כי א"א להיות⁴⁷⁸ בהיפך מזה שאותיות שקועים יהיו אותיות בולטים בציץ (והיינו החילוק שבין דעת הרמב"ם להראב"ד עיין בפ"ט מהל' כלי המקדש⁴⁷⁹ שהרמב"ם כ[תב] [oldpage_תקנב] שאותיות בולטות מלפניו ע"י שחופר את האותיות מאחריו עד שבולט (שזהו כעין חקיקה עצמי' הנ"ל), והראב"ד כתב שם אינו חופר אלא מכה בדפוס צורות האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו (שזהו כחותם הטבעת שחוקק בו באותיות בולטים בשעוה וכה"ג). והנה ב' הדיעות וב' הפי' אמת, ויהי' איך שיהי' עכ"פ באותיות הנחקקים מן החותם אין שום שינוי וגרעון בדבר שנחקק בו אפילו כקש"י כי כל אות ואות כמו שהוא בחותם עצמו כך הוא ממש בדבר שנחקק בו כדמותו כצלמו ממש.

וכך יובן ג"כ במ"ש ופתחת עליו פתוחי חותם כו' דהנה ארז"ל חותמו של הקב"ה אמת⁴⁸⁰ ואין אמת אלא תורה⁴⁸¹ כו', והיינו שגופו של חותם העליון שחקוקים בו אותיות עצמי' היינו אותיות התורה דוקא שנק' אמת, שכללותם הן כ"ב אותיות ובחי' שעב, דרת"ס שבהן הוא אותיות אמת⁴⁸² א' מ' ת' שכולל כל הכ"ב אותיות שבחותם שנק' חותמו⁴⁸³ של הקב"ה בכלל. וזש"א שכל הקורא בתורה קורא בשמותיו של הקב"ה זהו בבחי' שמותיו העצמיי' שהוא כמו החותם שבו נחקק שמו הע[צמי] לקיים כל דבר הנכתב ונעשה בפו"מ הכל הוא ע"י החותם דוקא. ולמעלה יובן מזה ששמו ית' העצמי הוא שם הוי' שבתורה דוקא שע"ז א' ושמי הוי'⁴⁸⁴ כו' שנק' אמת, וזש"א בראשית בשביל התורה כו' שנא' ה' קנני ראשית כו' דבחי' קנין שמים וארץ⁴⁸⁵ בכללות דמע"ב הי' ע"י בחי' החותם דשם הוי' שנחתם בתורה, כמו אותיות החותם שנחקק בדבר מה הנפרד כך הוא בבחי' צירופי אותיות במע"ב ששרשם הוא מאותיות שבתו' שכללותם נק' אמת כנ"ל וד"ל. וכמו שאין שינוי כלל באותיות הנחקקי' שבשעוה שהן כדוגמא דאותיות החותם ממש כך אותיות די"מ נמשכו מאותיות התורה (משם הוי' באלקי' כמ"ש ביום עשות ה' אלקים⁴⁸⁶ כו' ) [כמו] המסתכל בלוח ובונה שבונה ממש כפי הציור הנעשה בלוח בלי שינוי (והיינו מה ששיער בעצמו בכח⁴⁸⁷ מה שעתיד להיות בפועל בע"ס דאצי' ובי"ע והוא מ"ש דגליף גליפו בטה"ע⁴⁸⁸ כו' כמבואר במ"א). וזהו ואהי' אצלו אמון אומנא⁴⁸⁹ כו' וכתיב אם לא בריתי⁴⁹⁰ כו' חוקות שמים וארץ כו' וגם עכשיו אמר ודברי אשר שמתי⁴⁹¹ בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ כמ"ש ה' בחכ' יסד ארץ⁴⁹² בחכמה דתורה דוקא וד"ל. וזהו שאומרים בקידוש הלבנה פועל אמת שפעולתו אמת, משום דאיהו אמת ואיהי אמונה⁴⁹³ דהיינו בחי' חותם באותיות העצמי' דתורה נק' אמת ופועל אמת להאציל ע"ס בבחי' רת"ס באו"כ כו', כמו ששיער בעצמו בכח באותיות דטה"ע שהן בבחי' אותיות דתוה"ק הנ"ל. ופעולתו אמת הוא בבחי' המל' בבי"ע זהו דאיהי אמונה שזהו אתוון אתגליפו⁴⁹⁴ בדבר נבדל כפני לבנה שמקבל מפני חמה שזהו בצלמנו כדמותנו (כמשי"ת).

אך כ"ז רק⁴⁹⁵ בבחי' חיצוני' השפע כמו משל בנין בית בחכמה כך מע"ב נק' בשם עשי' שנעשי' בצירופי אותיות די"מ⁴⁹⁶ כמו יהי אור יהי רקיע⁴⁹⁷ וכה"ג כל ריבוי הצירופי' שכולם בחכמה עילאה⁴⁹⁸ בחכמה⁴⁹⁹ דתורה (ויש בזה ד' מדרגות מן המאציל לאצי'⁵⁰⁰ ומאצי' לבריאה ומבריאה ליצי' ומיצי' לעשי', שזהו כמו מאותיות החותם נחקק בדבר מה ומאותו דבר נחקק בדבר זולתו, כמו אותיות המחשבה שנחקקי' באוה"ד ומאוה"ד⁵⁰¹ באותיות הכתב שנק' הארה דהארה מן המח', וכך צורה שני' מצורה [ה]ראשונה כמו שהוא מאין דאצי' ליש דבריאה במח' כך שעג, אהוא מן המאציל לאצי' בבחי' שמות דע"ב ס"ג כו'). אבל בבחי' פנימי' ועצמי' האור דא"ס שלמעלה מן ההשתל' דעולמות ז"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו', דבאמת מצד עא"ס⁵⁰³ לאו מכל אינון מדות כלל ולא⁵⁰² נק' אדם כמ"ש כי לא אדם⁵⁰⁴ הוא, רק שנאצל מן העצמות בציור אדם פ[נימי], והוא אותיות רת"ס דאמת דתוה"ק שנק' אדם כמ"ש זאת תורת האדם⁵⁰⁵ בחכמה ומדות כו' בבחי' צורה עצמי' ממש כמו ושמי הוי' כו' שלמעלה מהיות מקור למדות דאצי' לאחזאה לאתנהגא⁵⁰⁶ כו', ומאדם זה נחקק אותיות בחו"מ⁵⁰⁷ בבחי' יצי' כמ"ש בראתי"ו יצרתי"ו⁵⁰⁸ והן נש"י ש[הן] נק' אד"ם בצלם אלקי'⁵⁰⁹, ואח"כ נמשך עוד בבחי' עשי' למטה ממש והן התו"מ שהן בחי' החכמה שבראש ורמ"ח אברים רמ"ח מ"ע⁵¹⁰ באד"ם דעשי' הנגלית לנו לעשות בפו"מ ותורה דאצי' נק' אד"ם דאצי' ובריאה נק' אד"ם דבריאה כו', ובכלל בחי' א"ק נק' אד"ם דבריאה⁵¹¹ כידוע. אבל עצמות א"ס ב"ה ממש למעלה גם מבחי' פנימי' דחכ' ומדות דתוה"ק הנ"ל, וכמ"ש ולאו מכא"מ כלל כו'. רק עכ"ז נק' חותמ"ו ממש לפי שמתצמצם ומתלבש באותיות התו' שנק' אמ"ת כנ"ל [וכמ"ש] נעשה אד"ם בצלמנו כו' שנק' אדם דעשי' ואדם דיצי' ובריאה עד גם בחי' אדם דאצי' בפנימי' דחו"מ⁵¹² דתורה אינו רק בחי' החותם שלו לבד, רק שהן בחי' אותיות משמותיו העצמיי' שבבחי' פ[נימי'] זו נשתלשלה התו"מ למטה שהן ג' קשרי' דישראל מתקשראן באורייתא בבחי' סתים וגליא כמו שנחקקו בחותם כמ"ש שימני כחותם על לבך שזהו כחותם שבשעוה בדוגמא לאותיות החותם הע' דתורה מאותיות דתורה⁵¹³ מתקשראן בקוב"ה עצמו שנק' סדכ"ס כו', ובחי' חיצוניות השפע הוא שנמשך מזה שרש ההשתל' באותיות החותם העליון דתוה"ק באבי"ע להיות מקור להנהגת העולמות וקיומם התמידית מאין ליש כנ"ל וד"ל.

והנה בכ"ז יובן מ"ש כאן ופתחת עליו פתוחי חותם דעליו משמע שעל הציץ נחקק באותיות החותם וא' פתוחי חותם סתם שזהו בחי' חותמו של הקב"ה שנק' אמת כו', והוא בחי' החו"מ דתוש"מ והמצות שבאים בציור אדם ברמ"ח אברי' שנק' רמ"ח אברים דמלכא⁵¹⁴ למעלה בבחי' אדה"ע דאצי' כנ"ל בענין נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שבד"כ⁵¹⁵ בחי' צל"ם שהוא צורה הע[צמי'] בחקיקת א[ותי'] אותיות ע[צמיי'] זהו אותיות התוה"ק שבמח' הקדומה וירדה באצי' בבחי' או"כ שנק' רמ"ח שעג, באברים כו', וכאשר יורדים ונמשכים למטה ממש בכנ"י⁵¹⁶ זהו כמו ענין החקיקה מגופו של חותם שחותמי' בדבר [נבדל] זולתו שהן בדוגמא ממש לאותיות החותם, והיינו בחי' ך"ב אותיות התורה בכלל שבאו באותיות⁵¹⁷ בכתב למטה ממש וברמ"ח מ"ע שבאים למעשה בפו"מ בפרט (שנק' אדם דעשי' בחיצוניות כמ"ש אף [oldpage_תקנג] עשיתיו⁵¹⁸, וזהו אמ"ת רת"ס ג' מיני אדם פנימי א[מצעי] וח[יצון] שנמשך מלמעלה גם מבחי' אדם פ[נימי] דתו"מ מעצמו' א"ס ממש כנ"ל) (אבל כ"ז הוא דוקא בבחי' פנימי' ועצמי' דאד"ם אדמ"ה לעליון⁵¹⁹ ממש בצלם ודמות כו' שבזה נכלל כל בחי' עצמו' ממש, וכמו שמו הע[צמי] שבחותם שלו שמקיים כל אשר ברצונו ותו"מ⁵²⁰ הע[צמי'] והן ג' קשרים הנ"ל דישראל ואוריי' וקוב"ה בב' מדרגות דסתים וגליא פו"ח⁵²¹ והממוצע שנכלל באמ"ת זה כנ"ל. והן כמו⁵²² יוה"ד⁵²³ שהיו בדבור בבחי' יצי' שהוא בחי' הגילוי מן ההעלם דמחה"ק דתוה"ק הנ"ל ובאו הדברות בכתב חרות על הלוחות⁵²⁴ כו' בבחי' עשי' שזהו ג"כ ענין ג' מיני אדם דבי"ע בכלל עד עצמו' א"ס שלמעלה מבחי' אד"ם לגמרי כנ"ל (והיינו מה שנסתם⁵²⁵ על הציץ בפתוחי חותם הזה רק ב' תיבות הללו דקד"ש להוי' דוקא שהוא שם הוי' דתו"מ (שלא נודע גם לאבות⁵²⁶ שהן המרכבה לחג"ת⁵²⁷ דז"א עד חג"ת דע"י וא"ק⁵²⁸ כו' וד"ל), שז[הו] שא' בזהר עמ"ש אין קדוש כהוי'⁵²⁹ ישראל קדישין ואורייתא קדישא דבישראל א' קדש [ישראל] להוי'⁵³⁰ כו', ובתורה יש קדושת שם הוי' בעצם ונק' תורת הוי'⁵³¹ ממש וכן⁵³² מצות הוי'⁵³³, ועכ"ז אין קדוש כהוי' עצמו שכלולי' בו ב' קדושות הללו דאורייתא וישראל משום דג' קשרין הן שמתקשראן כחדא ממש כנ"ל בג' מיני אדם שזהו בחי' רת"ס דאמ"ת (כמ"ש דאיהו אמ"ת ואיהי אמונ"ה שמקבל לבחי' האמ"ת כנ"ל), והיינו שנפתח בפתוחי חותם רק קד"ש להוי' שכולל לג' קדושות דישראל ואורייתא וקוב"ה, שזהו עיקר בחי' החותם שהוא בחי' ההבדלה בין פנימי' לחיצוניות להבדיל בין קדש לחול שזהו עיקר בחי' אד"ם בתו"מ למעו"ט⁵³⁴ שהוא בדומה לעליון ממש כנ"ל, משא"כ בחי' חיצוני' השפע שנמשך בשביל בנין העולמות בכלל ובפרט ע"י האותיות דחותם דתורה וישראל כמו בראשית בשביל התורה כנ"ל שנבדל מן הפנימי' וד"ל). ואע"פ שגם בתו"מ שלמעלה באצי' וכ"ש למטה בכנ"י בא ע"י חקיקה מגופו של חותם בבחי' דמות כמו אדם בחיצוניות כנ"ל, עכ"ז הכל הוא מתאחד כא' בבחי' הפנימי' ועצמי' דאדם כולל רת"ס כא' [ממש] כו' וכמ"ש כל הנק' בשמי ולכבודי⁵³⁵ שעג, גממש בראתי"ו יצרתי"ו אף עשיתיו, דגם בעשי' הוא כמו בבריאה ובעצמו' שמו ממש שאין להבדיל ולחלק בבחי' אד"ם בין פנימי' לחיצוניות כמ"ש בצלמנו כדמותנ"ו שהכל א'. וכמו שרואים בחוש באדם התחתון בפנימי' אדם שבו בחו"מ שנמשך עד בחי' חיצוני' שבו ברמ"ח אברים אין חילוק כלל (וכמו שמרגיש האדם א"ע מפנימי' הרצון [עד סוף] מעשה ברגל כו') (משא"כ בחיצוניות דאד"ם במעשה לבד נבדל הוא מן הפנימי' שבו בחו"מ שבלב, וזהו דוקא לענין [ה]השתלשלו' דמע"ב שנמשך מחיצוניו' דחו"מ הנגבל⁵³⁶ בערך מן הפנימי' כנ"ל וד"ל) (ולא עוד אלא שבסומ"ע⁵³⁷ דאדם חיצוני בתו"מ הנגלית לנו כו' שורה מתחלת התחלת דעצמי' א"ס שבפנימי' דח"ע כמ"ש סוף דבר כו' כי זה כל האד"ם⁵³⁸ הע[ליון] יותר וז"ש אף עשיתיו לרבותא⁵³⁹ כידוע).

ומעתה יתורץ ענין הב' הדיעות הנ"ל באופן החקיקה דקדש לה' בציץ אם שחופר באחוריו עד שבולט[ו]ת האותיות (כדעת הרמב"ם כנ"ל) או שמכה בדפוס בצורת האותיות מאחוריו עד שבולטי' האותיות מלפניו (כדעת הראב"ד כנ"ל). דהנה מבואר למעלה [בעיקר] ענין הציץ שכולל ב"ד⁵⁴⁰, א' ענין הארה בדרך בקיעה מן ההעלם כו' (והב' כמו ענין הבטה והסתכלות דרך פרצה כו' כנ"ל⁵⁴¹ ), וזהו ענין הארת אור דתורה שנמשך מעצמו' א"ס ממש דקמי' גם חושך לא יחשיך כו' (שבוקע ההעלם והחושך דקליפת עמלק שהוא עזות פנים שבמצח כמו ומצחך נחושה⁵⁴² וכמו ומצח אשה זונה⁵⁴³ כו' [ומ]טעם הנ"ל שהוא בבחי' מ"ה ואין וגם שפלות בלב נשבר כו'). והוא ענין מה שנחתם⁵⁴⁴ בציץ מחותמו של הוי' בתו"מ שנק' אמת מקדושת העצמית ממש, וא"כ צ"ל חקיקה זו ע"י חותם כמו שמאותיות החותם נחקק בשעוה כו'. וזהו שמכה בדפוס בצורת אותיות מאחוריו דוקא עד שיהי' בולט[י'] מלפניו דהיינו כמו דרך בקיעה מן ההעלם ולא שיחקוק בפניו (וכמציץ מן החרכים דרך פרצה כו'), ודעת [ה]אומר שחופר מאחוריו כו' שצ"ל חקיקה בעצם הציץ עכ"פ רק שהוא מאחוריו עד שיהי' בולט מלפניו כו', וזהו מטעם שהארת אור זה דמ"ה דחכמה דתו"מ באים למטה ממש בכנ"י בבחי' חקיקה ע[צמי'] בגופו של חותם אמ"ת דתו' ממש כנ"ל, כמו אם בחוקותי תלכו כו' כי התו"מ נק' חקוקים⁵⁴⁵ באותיות החקיקה עצמי' (וכמו יוה"ד שהיו חקוקים בלוחות בחקיקה עצמי' כמ"ש והמכתב מכתב אלקים⁵⁴⁷ חרות על הלוחות [ו]הי' גבוה במעלה מיו"ד הדברות⁵⁴⁶, אע"פ שבדבור בא בגילוי אור העצמי' ובכתב חרות אינו רק גילוי האותיות מצד עצמן. אבל כתב חקיקה זו נעשה לזכרון שעג, דעולם ע"ד סומ"ע שעלה במחשבה תחלה⁵⁴⁸ שעולה למעלה מן הרצון והחכמה שבתורה, לפי שיש יתרון [מעלה] במעשה יותר מן התחלה דעונג ורצון. כך במצות מעשיות ממש⁵⁴⁹ דבחי' אדם דעשי' הנ"ל עולה למעלה יותר מעצמות [האור] דתורה בשרשו, והוא ענין החותם שבא בכתב דאותיות החקיקה דוקא שאין האותיות דבר נבדל כלל מן העצם, משא"כ חותמות⁵⁵⁰ הנכתבים בדיו על הקלף כידוע. וכך יתרון מעלה במע[שה] המ[צות] יותר מלימוד התורה שהוא דבר ה' בפה ביו"ד הדברות כו'. ולפ"ז גם כאן באותיות קדש לה' שבציץ שהי' בדרך כתיבה וגם בדרך חקיקה (כמ"ש בפ' ויקהל) ויכתבו עליו מכתב⁵⁵¹ פתוחי [חותם] כו' ע"כ הי' חופר מאחוריו בציור מעשה הכתב ולא בהכאה בדפוס שאינו נק' כתיבה כדי שיוכל להיות גילוי האור באותיות בתשב"כ דוקא, אבל כתיבה זאת בא בדרך חקיקה וחפירה וד"ל). (והטעם שהי' חופר או מכה בדפוס⁵⁵² מאחוריו ולא בפניו כי הי' צריך שיהיו האותיות בפניו בולטות ולא שקועות וא"א ל[היות] בולטות בפניו ע"י חקיקה רק בחק תוכות⁵⁵³ דוקא והציץ נזר הקדש⁵⁵⁴ הי' שלא יפגום בו כלום (כי הנזר הזה הוא בבחי' כתר ועטרה בראש כה"ג שנק' כתר כהונה⁵⁵⁵ והוא בבחי' קוה"ק וע"כ הי' לרצון תמיד כו' והי' מכפר על עון הקדשים⁵⁵⁵ דוקא [oldpage_תקנד] (כמשי"ת). וכן לא ע"י הכאה בדפוס בפניו שא"כ היו האותיות בציץ שקועות ולא בולטות שהאותיות בדפוס היו בולטות, ולפי שבא ממילא מן ההעלם בדרך בקיעה ע"כ הי' חופר או מכה מאחוריו כו').

ומעתה יובן מ"ש עוד והי' על מצח אהרן כו' והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' כו', כי מבואר למעלה שתיבות אלו קדש לה' כוללים כל קדושת אותיות התו"מ שלמעלה שנחקקו משם כמו שנחקק מן החותם וכמ"ש ופתחת עליו פתוחי חותם, שזהו מבחי' חותמו של הקב"ה שהוא אמ"ת דתורה שבאים ונמשכים למטה בתושב"כ ובמצות ברמ"ח מצות עשה בפרט, הנה ע"י בחי' חקיקה זו שנק' פתוחי חותם העליון יהיו לזכרון לרצון תמיד לפני הוי' על ישראל כמ"ש והי' על מצחו תמיד לרצון להם דוקא לפני ה'. וענין תמיד לרצון היינו לזכרון רצון בתמידות בלי ישכח לעולם כלל וכלל, כי ע"י שהחותם העליון נחקק בו בדוגמא ממש לאותיות החותם העליון שיחתום בו שמו הפ[נימי'] והעצמי' עי"ז יהי' לזכרון פנימי' ועצמי' הרצון תמיד בלי ישונה ויוחלף כלל. ויובן [זה] עד"מ אדם שנגמר בדעתו והוחלט ברצונו איזה דבר מה שיהי' כך וכך דוקא מאיזה טעם הכמוס עמדו, לא למעלה מן הטעם הכמוס רק בחירה רצ"פ⁵⁵⁶ וע[צמי] שהוסכם והוחלט כך שעד, אברצונו⁵⁵⁷ בלי ישונה לרצון אחר, הגם שיכול לשנות, ומפני שירא שבהמשך הזמן ישכח על ההחלט הזה יסכים ויעשה היפוך רצונו המוחלט כבר, עושה בעצמו חותם ואות לזכרון לרצון זה המוחלט שירצה ברצון זה שהוחלט בענין ודבר זה לעולם ולא ישתנה מכל סיבה וכל טעם שבעולם כו'. וענין החותם והאות הזה שעושה לזכרון הוא מה שיחתום בטבעת באותיות החקוקים בו שהוא שמו בשעוה, או רושם אותיות בדבר זה שיזכור על הרצון המוחלט מיד בראותו חותמו ורישומו להיות לו לרצון ולא ישתנה, ואז הרצון הזה תמידי הוא בלי שינוי לעולם כלל. אבל א[ם] ל[א] הי' רושם או חותם בטבעתו הי' נשכח ממנו החלט הרצון הזה והי' מתחלף ברצון אחר היפוכו כו' וד"ל.

והנמשל מזה יובן למעלה בענין חותמו של הקב"ה שהוא בחי' אמ"ת דתורה שהי' מאיר ונמשך בבחי'⁵⁵⁸ אותיות דקד"ש לה' בציץ על מצח אהרן כנ"ל⁵⁵⁹, זהו ענין פתוחי חותם שנעשה לאות ולזכרון עולם ע"ד הרצון הפנימי ועצמי שהוחלט מכבר בישראל כמאמר ישראל עבמ"ח⁵⁶⁰ ורצ[ון] הק[דום] בבחירה פנימי' ועצמי' כמו כי יעקב בחר לו י"ה⁵⁶¹ כו' וכן אמר יבחר לנו⁵⁶² כו' (כמו ביו"כ בגורלות⁵⁶³ שנבחרו ישראל בגורל לה' כו' בבחירה שלמעלה מן השכל והטעם וגם למעלה מן הרצון, כידוע בענין הגורל שתולה הרצון כמו שיפול הגורל כו' שזהו בעצמי' מקור הרצון כו') שיהי' לרצון תמיד בלי שינוי וחילוף כלל לעולם משום צד אף שירבו המקטרגים כו'. או מצד בחי' הסתלקות ועליות הרצון והחכמה שלמעלה ברוממות העצמות דא"ס ב"ה שלמעלה גם מן הרצון וחכמה דתו"מ שלמעלה מבחי' אדם כנ"ל, ושוין שם הכל רחוק כקרוב פנימי' וחיצוניות כמ"ש כחשיכ"ה כאור"ה שמפני זה הטעם ביקש משה ונפלינו אני ועמך⁵⁶⁴ שלא תשרה שכינה כו' כידוע. ואמנם גם ברוממות העצמות עד אין שיעור למעלה שם דוקא נבחרו ישראל ותורה בבחי' פנימי' הרצון ותענוג⁵⁶⁵ שנק' אד"ם אדמ"ה לעליו"ן ממש. אך כדי שלא ישכח על זה הרצון המוחלט מכבר בעצמותו ממש שזהו ענין החות"ם דתורה אמ"ת כמו הלא הוא כמוס עמדי חתו"ם⁵⁶⁶ כו' וכתיב חתו"ם תורה בלמוד"י⁵⁶⁷ כו', וכמו בחותם שבטבעת שנז' עי"ז לזכרון ע"ד הרצון המוחלט כך יזכור ה' על הרצון הנבחר לישראל שהן קדש לה' ע"י קיום התו"מ כמ"ש קד"ש ישראל להוי' ממ"ש ונק' ראשית תבואת"ו⁵⁶⁸ כו'. וזה הזכרון הוא בחקיק[ת] אותיות דקדש לה' שבציץ שנק' פתוחי חותם העליון כנ"ל שלא יהי' בו שינוי וחילוף לרצון אחר, ולזה הי' שעד, בכל עיקר הכוונה במצוה זו שצוה למשה ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו כו' עד והי' על מצחו תמיד לרצון להם דוקא בתמידית בלי ישונה לעולם. והוא מה שיהי' לו לרצון תמיד במעשיהם שהוא מעשה המצות שיעשו בכל דור ובכל זמן שיהי' עולה לרצון לפני ה' תמיד ולא ישכח עליהם, דאע"פ שמצד מעשה המצות עצמן שהן פנימי' רצונו כידוע הי' ראוי שיהי' לרצון מאליהם, אך יכול להיות שלא ירצה לפניו גם מעשיהם במצות, עד שיעורר בזכרון ע"ד בחירה הרצון המוחלט מכבר בעצמו בענין הבחירה בפנימי' ועצמי' הרצון בתו"מ וישראל שהן ג' קשרים הנ"ל מצד העלי' ברוממות העצמי' ששם למעלה מן הרצון והכל שוים כנ"ל. אך ע"י בחי' החותם שנעשה באותיות התורה בכלל שנחקק בציץ באותיות הללו דקדש לה' הוא שמעורר הזכרון ברית שהוחלט והוברר מכבר להיות תו"מ וישראל קד"ש לה' בפנימי' ועצמי' הרצון בלי שינוי וחילוף לעולם, והי' זה ע"י מה שרואה בציץ שעל מצח אהרן דוקא קד"ש לה' שזהו כמו בחי' החותם העליון שנעשה לזכרון עולם. וזהו והי' על מצחו תמיד לרצון כו' דתיבת תמיד קאי אדסמיך לי' שיהי' על מצחו תמיד [כדי] שיראנו תמיד ומחמתו יהי' לרצון תמיד לפני ה' גם במעשה המצות שישראל עושין כנ"ל וד"ל.

אך הנה עדיין יש להבין מהיכן יש כח ועוז [כ]זה באותיות הללו דקד"ש להוי' שבציץ שנחקקו בו ד"א⁵⁶⁹ לעורר הזכרון העצמי ופנימי תמיד לפני ה' כנ"ל, כי מאחר שמעורר הזכרון בעצמות א"ס ממש להיות לו לרצון בישראל ומצות שלהם זהו בהכרח יבא ממדרגה הגבוה גם מן הרצה"ע שבתו"מ ואיך יהי' זה ע"י פתוחי החותם הזה דציץ בב' תיבות דקדש לה' שאינו רק מחותם דתורה שנק' אמ"ת כנ"ל וד"ל.

אך להבין זה ילה"ק בטעם שא' שהי' כתוב קד"ש למ"ד מלמטה והוי' מלמעלה דוקא, ויל"ת⁵⁷⁰ מהו ענין ב' תיבות הללו דקדש להוי', דהנה מבואר למעלה בשרש ענין המצות שהן בבחי' אד"ם אדמ"ה לעליו"ן ממש וכמ"ש נעשה אד"ם בצלמנו כדמותנ"ו בצלמנו בחי' צורה עצמי' זהו בחי' אדם פנימי [דתו"מ⁵⁷¹ שבה כו' דמח"ע נפקת⁵⁷² שהיא בחי' פנימי' חכ' העצמי' ממש וגם המצות הרי הן בבחי' פנימי'] רצונותיו⁵⁷⁴ ית' העצמ[י'] ממש דאיהו ורצונו⁵⁷³ וחכמתו העצמי' אחד הוא ממש, [oldpage_תקנה] אך אהבה רבה⁵⁷⁶ שבחי' פנימי' רצונו וחכמה⁵⁷⁵ שלמעלה בעצמו' (שהן בבחי' א"ס ממש כמו בתורה א' ארוכה מארץ [מדה]⁵⁷⁶ כו' ובמצות א' רחבה מצותך מאד⁵⁷⁷ ונק' ארחות שעד, גהוי'⁵⁷⁸ ממש) הוא שירדו למטה מטה בהתלבשות חיצוני' מאד בדברים גשמיי' ממש, כמו בחי' רצה"ע ממש שבמצות ציצית נתלבש בצמר גשמי דטלית וכן רצה"ע ממש שבתפילין בקלף ודיו גשמי כו' וכה"ג בכל המצות. ועכ"ז נק' מצות[י] ממש כמ"ש והי' אם שמוע [כו'] אל מצותי כו' ואו' על מעשה המצות בגשמיות אקב"מ⁵⁷⁹ ממש כידוע, וכל בחי' יחו"ע שבאצי' עד רום המעלות בעצמות המאציל ממש הוא שנעשה למעלה ע"י המצות שלמטה שנעשה בדברים גשמיי' דוקא. והטעם הוא כי אע"פ שירד הרצה"ע ונתלבש למטה אין בזה שינוי המהות כלל מכמו שהוא למעלה ממש ונק' מצות הוי' ממש רק שבא ירידת אור הרצה"ע כמו בדרך חקיקה וגליפה דאותיות החותם בדבר נבדל שנק' דמות [כמ"ש] כדמותנו (שנק' אדם דעשי' בציור רמ"ח אברים כו' ואותיות התורה שלמעלה נק' צלמינו כחותם עצמו). אך הנה ידוע דבאתעדל"ת נעשה אתעדל"ע ממש כפי אופן ההעלאה דוקא כמ"ש⁵⁸⁰ אייתי רוח כו', והיינו כשישראל עושין רצונו של מקום במעשה המצות למטה בדברי' גשמיי' דוקא בציצית ותפילין בגשמיות וכה"ג מעוררי' אתעדל"ע דרוח אייתי רוח כו', דהיינו שמעוררי' לבחי' רצה"ע שבמצוה זו שעושי' כמו שהוא למעלה במהו"ע ית' ממש שנק' מצות[י] ממש כנ"ל (דכתיב כמים הפא"פ⁵⁸¹ כו' דבחי' התעוררות לב אדם חיצוני דעשי' במצות גשמיות מעורר ללב אדם פנימי העליון⁵⁸² שבאצי' ולמעלה מעלה בעצמות ממש משום דכתי' סוף דבר הכל⁵⁸³ כו' כי זה כל האדם משום דנתחב"ס⁵⁸⁴ כו' וכנ"ל בענין הציץ שהוא מציץ מן החרכים כרשפי⁵⁸⁵ אש ע"י אתעדל"ת באהבה ותשוקה כו', והיינו ג"כ מה שצופה ומביט במעשה המצות דישראל למטה שיעלה לרצון לפניו כמו שהן בעצמו' ממש בעצם הרצון כנ"ל).

אך הנה זה גופא י"ל מהיכן יהי' כח באתעדל"ת במצות גשמיי' לעורר אתעדל"ע ברצה"ע שלמעלה ממש שאין ערוך כלל ביניהם, ואיך יתכן לומר בזה דרוח אייתי רוח כו' לעורר אתעדל"ע כו'. ואמנם באמת עיקר כח המחבר לעורר אתעדל"ע ברצה"ע ע"י המצות שלמטה הוא בא בתנאי א' שהוא ענין ק[ב]עומ"ש [שיש במצות קודם שעושה המצוה, שזהו ענין הכנעות הלב ביותר לקבל עומ"ש] בביטול כל עצמותו רק לעשות רצון ה' וגזירותיו כמו שום תשים עליך מלך⁵⁸⁶ וכמא' למה קדמה [פ'] שמע⁵⁸⁷ כו' [כדי] ש[י]קבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות כו', דמשמע מזה דאע"פ שמקיים שעד, דהמצות בפו"מ רק שאינו ע"פ קבלת עומ"ש בהכנעה וביטול רצון כו', אעפ"י שאינו בפר"ע לגמרי מ"מ לא יעלה מע[שה] המצ[ות] לרצון למעלה לעורר בחי' אתעדל"ע הנ"ל וד"ל. והטעם הוא כי אע"פ שצריך לעשות המצות בשמחה וטוב לבב דוקא כמ"ש עבדו את ה' בשמחה⁵⁸⁸ וכתי' תחת אשר לא עבדת ה' בשמחה וטוב לבב⁵⁸⁹ כו', זהו לאחר מעשה המצות או בשעה שאו' אשר קדשנו במצותיו שישמח בשש"מ⁵⁹⁰ שקדשנו בקדושת עצמי'⁵⁹¹ במצותיו כו' שהוא מקיף העליון כו' (כמשי"ת). אבל קודם שיעשה המצוה צריך שיקבל עליו עומ"ש דוקא שהוא לקיים גזירת מלך לבד מצד שאמ"ר ונע"ר⁵⁹² לבד שזהו כענין שא' שמצות צריכות כוונה⁵⁹³ דהיינו כוונה לצאת י"ח עכ"פ, ואף בק"ש שהיא רק יחו"ע למס"נ באחד⁵⁹⁴ צ"ל הכוונה קודם רק לצאת י"ח לבד שהוא לקיים מצות המלך שצוה כך כו', ואם אין לו בחי' ביטול והכנעה זו בקבלת עומ"ש אע"פ שעושה ומקיים המצות בפו"מ כמצותה וכדינה אין גילוי והשראת אלקות במצוה זו כלל. כי אין⁵⁹⁵ ישכון אור הוי' שברצה"ע במצוה זו למטה כלל ולא נשאר רק המעשה עצמה למטה ולא יעלה למעלה וכמש"א ותהי יראתם אותי⁵⁹⁶ מצות אנשים מלומדה כו' (כ"א ע"י קבלת עומ"ש באוי"ר לפרקים בק"ש ותפלה או ע"י תפלת [ה]צדיקים⁵⁹⁷ שבדור יעלה כל המצות שעשה למעלה (וכידוע שכמה משך זמן רב לא עלו מצות דב[נ]"י למעלה⁵⁹⁷ כלל כו').

ושרש הענין הוא להיות ששרש המצות הוא בפנימי' רצה"ע שהוא בחי' מקיף דאור הכתר (שהן תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן⁵⁹⁸ שהן תר"ך עמודי אור⁵⁹⁹ ) שבו שורה מפנימי' ועצמו' דאור א"ס ב"ה ממש כנ"ל, וידוע שהמצות נק' לבושי' כמ"ש בזוהר ע"פ ואברהם [זקן] בא בימים⁶⁰⁰ באינון לבושין שנק' יומין עילאין כו', והיינו שנק' לבוש מל' דוקא כמ"ש ותלבש אסתר מל'⁶⁰¹ וזהו להודיע לבני האדם⁶⁰² כו' וכבוד הדר מל[כותו], ויופי הדר הזה הוא בבחי' לבוש מל' דוקא מל'⁶⁰³ שהן המצות שנעשי' בקעומ"ש דוקא אז נעשי' בחי' הוד לבוש מל' למעלה ונק' יפ"ת⁶⁰⁴ כו' שמייפים אותו בהוד לבוש מל'. והיינו כאשר ישראל מקבלים עליהם עומ"ש שלימה ולקיים כל אשר יגזור אומר כמו במ"ת [שא'] כל אשר דיבר ה' נעשה⁶⁰⁵ כו', שעי"ז יורד בחי' המקיף דכ"ע שנק' כתר מל' שהוא בחי' המקיפים דרצה"ע שבמצות למעלה כידוע שהמקיפי' שורים על הלבושים דוקא, וזהו שרש ענין בגדי שעה, אאהרן כמ"ש ועשית בגדי קדש⁶⁰⁶ לאהרן אחיך לקדשו לכהנו לי כו' לכבוד ולת"ת⁶⁰⁷ כו' וכמבואר במ"א וד"ל. ולפי שבחי' מקיף דאור הכתר [עליון] שורה במע[שה] המצ[ות] צריך שלא יהי' באדם העושה המצוה שום דבר המסתיר ומנגד לאור הקדושה הזאת, שהוא שלא יהא נראה לבחי' יש ודבר מה בבחי' גסות והתנשאות הלב בבחי' נפרד כלל וכלל אלא אדרבה צריך שיהי' בבחי' הכנעה וביטול מאד בלב נשבר ובשפלות יתירה לקבל עליו עומ"ש כעבד לאדוניו כנ"ל. ואף שגבה לבו בדרכי ה' גם בחיצוניות הגסות שזהו מה שעושה המצות להתייהר ויתנשא בזה לעיני הבריות שיאמרו עליו כמה טובים מעשיו כו', או גם שגבה לבו בהתנשאות הלב על קרבתו בקדושה האלקי' שגבה לבו רק⁶⁰⁸ בדרכי ה' עצמם עכ"ז נק' גבהות הלב עכ"פ, ודוד א' לא גבה לבי⁶⁰⁹ כו' וכתי' תועבת ה' כל גבה לב כו' אותו לא אוכל⁶¹⁰ וארז"ל אין אני והוא יכולים לדור כא'⁶¹¹ [כו'], וזה פלאי מאין יש מקום שידור עמו עד שאמר אין אני יכול [oldpage_תקנו] לדור עמו יחד⁶¹² כו'. אך הענין הוא דכוונתו בזה דגם במע[שה] המצ[ות] שעושה שזהו שנק' דירה והשראה שישרה וישכון אור ה' במעשה זו כמאמר נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים⁶¹³ דירה ממש. ואמנם אם גבה לב כו' אותו לא אוכל שאינו יכול לדור עמו גם במע[שה] המצ[ות] שלו, לפי שכל בחי' ישות וגסות שבא בהתפשטות והתנשאות גדולה זה לא יוכל לסבול כלל כי תועבה היא לפניו להיותה תכלית המנגד לקדושה האלקית שאינה אלא בבחי' אין ומ"ה בתכלית הביטול במציאות לבלי יראה לבחי' יש ודבר מה כלל כמו בחי' מ"ה דמשה שהי' עניו מכל כו' כנ"ל וד"ל).

והנה מ"ש כל גבה לב כל זה בא לרבותא⁶¹⁴ אף בחי' הגבהת דלב בחיצוני' ביותר, אע"פ שאין בלבו בפנימי' שום גסות וגבהות הלב כלל, והיינו כמו באנשים המתנהגי' בלבושי כבוד ודירות רחבים ונאים וכלי כסף וזהב ומרגליות וכה"ג (שזהו בחי' חיצוני' הקליפה דעמלק כו' ), אע"פ שאינו נראה לגסות וגבהות רק בחיצוני' לבד. ומכ"ש כאשר הגסות וגבהות הלב הוא בבחי' הפנימי' שבלב כדי להתגדל לבד שאז ודאי א' אין אני והוא יכולים לדור כא', דהיינו אף במע[שה] המצ[ות] שעושה שראוי שישרה שם שם הוי', לפי שצריך שיהי' המצות כלי לבחי' או"מ דכ"ע שהוא בבחי' קדושה עליונה דעצמות א"ס ב"ה שאינו שורה רק בבחי' אין ושפלות והכנעה יתירה בבחי' ביטול המציאות דוקא, והיינו בקבלת עומ"ש קודם מע[שה] שעה, בהמצ[ות] כנ"ל בכדי שיהי' לו דירה בתחתונים עמו⁶¹⁵ ביחד בשעה שעושה המצוה או בא[מרו] אקב"מ ממש כנ"ל וד"ל. ובכ"ז יובן ויתורץ הקושיא הנ"ל שמהיכן יש כח ועוז באתעדל"ת במע[שה] המצ[ות] לעורר את אתעדל"ע בבחי' רצה"ע ממש שאין ערך כלל ביניהם כו', כי ע"י קבלת עומ"ש בביטול והכנעה דוקא הרי יכול לדור עמו יחד כנ"ל, שהוא השראת אור המקיף דמצות כמו שהוא למעלה ברצה"פ⁶¹⁶ כו' שיומשך למטה במעשה זו משום דמקיפי' שורים על הלבושי' שהן המצות שנק' לבוש מל' אם הן בבחי' ביטול היפך הגסות שלא יסבול לדור עמו יחד וד"ל. וזהו כמו שמבואר למעלה בענין גוף הציץ שעשה משה דוקא לפי שמשה הוא בבחי' מ"ה דחכ' דתורה כמו תורה צוה לנו משה בבחי' הביטול דוקא היפוך הגסות כו' ועי"ז מציץ מן החרכים כו' שהוא אור מקיף דכת"ר כו' וד"ל.

ועם כל הנ"ל יובן מארז"ל על ב' תיבות הללו דקדש לה' שהי' כתוב קד"ש ל' למטה והוי' למעלה כו', דהנה פי' קדש לה' כפשוטו זהו בחי' הקדושה העולה מלמטה למעלה דוקא כידוע דכל למ"ד מורה בחי' ההעלאה שעולה מלמטה⁶¹⁷ כלפי מעלה כמו נברך לאלקינו⁶¹⁸ כו'. וגם כאן קד"ש לה' שזהו מורה ענין העלאה הקדושה מלמטה למעלה, שזהו כמש"א שיהי' דבר זה קד"ש לה' כמו שמקדשי' קדשי' כקרבנות שא' זה יהי' קד"ש לעולה⁶¹⁹ וכה"ג בכ"ד⁶²⁰ חול שמקדשי' אותו בקדשי בדק הבית וכקדשים בתרומות ומעשרות ומעשר בהמה שהעשירי יהי' קדש⁶²¹ כו', שכ"ז הרי נעשה קדושה מן החול דוקא, שדבר חול נתעלה להיות קדש לה' (שהוא בבחי' או"ח), וע"י העלאה זו נמשך [בחי'] קדושה עליונה עד"ז⁶²² ונעשה קדש בקדש העליון ממש (ש[הוא] נק' מקיף דאו"י) כקדושת כה"ג וכלי המקדש שנמשחו בשמן משחת קדש כו'), שכל העלאה גורם המשכה⁶²³ כידוע וד"ל (וכמבואר במ"א בענין נקדיש"ך⁶²⁴ כו' שיש קדושה הנעשה למעלה מאתעדל"ת והוא בחי' העלאה דאו"ח שבבחי' או"ח הנ"ל⁶²⁵ הוא בחי' כ[ת"ר]⁶²⁶, וזהו העשירי דוקא יהי' קדש בקדושת מעשר וכך בכל העלאה קדושה מלמטה למעלה). וכך יובן ג"כ בענין המצות שנעשים בדברי' גשמיי' שנק' חול גמור ונעשי' קדש לה' במע[שה] המצ[ות] בא[מרו] אקב"מ⁶²⁷ כו' שנמשך בהם שם הוי' מקדש העליון והוא בחי' קדושת או"מ⁶²⁸ דמצות כנ"ל, וא"כ הרי יש כאן בחי' העלאה דקדושה שעולה מלמטה למעלה מן המצות בבחי' או"ח כקדושת הקרבנות ומעשרות כנ"ל, והוא בחי' אתעדל"ת במעהמ"צ בכוונה ורעו"ד שעה, גובקבלת עומ"ש בביטול והכנעה כנ"ל, ועי"ז בא[מרו] א"ק⁶²⁹ כו' רוח אייתי רוח כו' ומעורר לבחי' הקה"ע⁶³⁰ שברצה"ע שבמצות למעלה שהוא קדוש[ת] או"מ דכתר שבמצות למעלה שיהא נמשך למטה. ולפי"ז אין ירידת אור מקיף דקדושה זו מלמעלה רק ע"י בחי' העלאה דקדושה מלמטה למעלה ע"י אתעדל"ת במע[שה] המצ[ות] בביטול והכנעה כנ"ל⁶³¹, ע"כ נחקק בציץ שהוא לאות וזכרון על הבחירה ברצון המוחלט בעצמי' ופנימי' על המצות וישראל כנ"ל אותיות אלה קדש להוי' דוקא, והוא מה שנכתב קדש ל' מלמטה כלומר מפני⁶³² שע"י העלאה מלמטלמ"ע מתעורר קדושה הזאת להוי' העליון שיומשך למטה כנ"ל⁶³³ כי כל למ"ד מורה ענין העלאה מלמטה למעלה דוקא כנ"ל וד"ל (וז"ש קד"ש ישראל לה' כו' שהוא קדושה שמלמטה למעלה, שזהו מ"ש ראשית תבואתו כמו שראשית התבואה שנעשית קד"ש לה' כתרומות ומעשרות לכהן ולוי כו', וקדושה העליונה שנמשך מלמעלה למטה היינו קדושת התו"מ כמו שהן למעלה בפנימית רצונו וחכ' כנ"ל שנחקקו באותיות הללו דקדש להוי' בבחי' פתוחי חותם כנ"ל, ובחי' הקדושה הג' שלמעלה משניהם היא קדושת העצמי' ממש דאין קדוש כהוי' עצמו שמחבר לב' קדושות הללו (והוא שם הוי' שלמעלה שהוא בחי' רעדכ"ר (וכמשי"ת), ובחי' כח זה יש במחבר מלמטה למעלה והוא ענין קבעומ"ש שבמצות שא' ונע"ר שמגיע בע[צמו'] בעה"ר⁶³⁴ ממש שנק' כת"ר שבכתר מקור כל הרצונות⁶³⁵ שבתו"מ שעי"ז נמשך ממילא בחי' קדו[שה] הע[ליונה] דתו"מ העליונים מלמעלה למטה, וכמ"ש במ"א בענין הקים על עול"ה של תו"מ⁶³⁶ שלמעלה מגופו של תומ"צ שזה יהי' בחי' כתר שם טוב דמשיח⁶³⁷ כו' שהוא בחי' עצם הרצון שלמעלה מן הטעם הכמוס לרצה"ע, כמו קבלת עומ"ש שהוא למעלה מן הטעם רק ברצ"פ ועצמי'⁶³⁸ והוא [בחי'] ביטול העצמי' הנ"ל בהכנעה ושפלות לבטל לכל עצמ[ותו] לבד, כמו במ"ת שא' נעשה כו' שעי"ז נמשך מבחי' עצמו' אור א"ס שבפנימי' הכת"ר שזהו אנכי מי שאנכי⁶³⁹ בחי' סדכ"ס⁶⁴⁰ דלמחת"ב כלל שבא בגילוי דוקא מן ההעלם ולהיות הוי' אלקיך ממש. וזפ"י⁶⁴¹ דקדש להוי' מלמטה למעלה שעושה אתעדל"ע מקדושה דאור הכתר בחכ' דתומ"צ כו' (משא"כ מדרגה הב' דשם הוי' שבציץ [oldpage_תקנז] שהי' כתוב למעלה שלא בא לגילוי מן ההעלם עדיין ונק' עונג ורצון הנעלם בעצמי' ממש כמשי"ת וד"ל.

והנה מעתה י"ל ענין שם הוי' שכתוב מלמעלה בשיטה העליונה והוא שם הוי' בלבד ולמה לא חלקו לב' תיבות הללו בשלימותן כמו שהן שקדש יהי' כתוב למטה ותיבת לה' שעה, דלמעלה, אלא כתבו קדש למ"ד למטה ושם הוי' בלבד למעלה (ואף שהי' כתוב קדש למ"ד בתחלת שטה התחתונה ושם הוי' בסוף שטה הראשונה⁶⁴² שאל"כ [לא] הי' נק' כסדרן קדש להוי' כו'). אך הנה ידוע בענין בפנימי'⁶⁴³ הוי' בענין יגמה"ר שא' ויקרא הוי' הוי'⁶⁴⁴ אל רחום כו' דפסיק טעמא בגווייהו⁶⁴⁵ לפי שאין ערך כלל לשם הוי' הב' לגבי שם הוי' הא' כו'. וביאור הענין הנה ידוע שבבחי' אור הכתר יש ב' מדרגות פנימי' וחיצוני' שנק' או"כ, הגם שבבחי' הכתר למעלה מבחי' כלים מגבילים עכ"ז יש בו בחי' העלם וגילוי עכ"פ דהיינו כמו ענין גילוי הרצון מהעלם⁶⁴⁶ הרצון כמ[ו] שאו' יהי רצון מלפניך⁶⁴⁷ כו' כמשא"ר⁶⁴⁸ באדם למטה שיש ב' מדרגות ברצון, א' רצון הבא בגילוי בדבר מה שרוצה בו באופן פרטי כך וכך, ואמנם יהי' [ב]רצון זה הנגלה שינויים וחילופי' רבים שלפעמים ירצה כך וכך ולפעמים כך וכך ויכול להתחלף כמו מחסד לדין ומדין לחסד בריבוי שינוי אופנים שונים. וכמו"כ יש כמה מיני רצון הנובעים באדם תמיד שמתגלים מבחי' ההעלם בשינויים משעה לשעה כו', כמו שנובע השכל במוח האדם מן ההעלם שהוא מקור השכל שמשכיל כל שכל לגילוי אור שכל וסברא כך וכך, ולפעמים יטה השכל כלפי חסד דוקא ולפעמים יטה כלפי דין ובאופנים שונים ובשינויים לפעמים כך ו[ל]פעמים כך, שכ"ז אופן השינוי הבא בגילוי שכל הוא נובע ממקור השכל שלפעמים נובע ממקור מיוחד לחסד מן ההעלם לגילוי ולפעמים נובע מן ההעלם [ו]מקור השכל [ל]היפוכו, א"כ בהכרח לומר דכמו שא[נו] ר[ואים] התחלקות אופני השכל והסברא בגילוי לחסד או לדין כך יהי' התחלקות אופנים אלה במקור השכל, שבשביל גילוי אותיות השכל להטות כלפי חסד נובע ממקור מיוחד שמשפיע מן ההעלם לגילוי בבחי' הטיה לחסד וכן להיפוך בהעלם השכל שבא לגילוי לדין וחוב, וזהו שנק' פנימי' וחיצוני' בחכ' ושכל.

וכך הוא באור הכתר שהוא בחי' הרצון שלמעלה מן השכל והחכ' לגמרי כידוע שאין טעם לרצון כלל⁶⁴⁹ אפילו טעם כמוס בהעלם כו'. ולפי"ז גם בגילוי אור הרצון שנובע מלמעלה מן ההעלם, שהוא מקור המוליד המשכת הרצון כמו שיש מקור להמשכת אור השכל כנ"ל, שיש בו התחלקו' להמשיך רצון של חסד או להמשיך רצון של דין וחו"ב כנ"ל בחו"ג דחכמה. וזהו סיבת השינוי רצון שרואי' באדם שלפעמים ירצה כך ולפעמים בהיפוך שכ"ז נמשך מלמעלה מגילוי רצון, דהיינו בכח והעלם הרצון שמתחלק גם הוא לב' הטיות, דהיינו שלפעמים נובע מהעלם הרצון להיות גילוי רצון של חסד שזהו מקור מיוחד לרצון של חסד ולפעמים ימשיך מן ההעלם הרצון בבחי' מקור שעו, אמיוחד להיות גילוי הרצון לדין וחוב ובשינויים וחילופים רבים לפי העת כנ"ל וד"ל (וכמו העלם המחשבה שבא לגילוי בדבור באותיות שלפי אופן גילוי אוה"ד⁶⁵⁰ כך [י]הי' אופן האותיות דמח' שבהעלם שבא לגילוי כמצייר ציור בכתב כפי אופן הציור במחשבה כידוע). וזהו בחי' פנימי' וחיצוניות דאור הכתר שלמעלה שהוא בחי' רצה"ע שלמעלה מן החכמה עליונה (אפילו מטעם כמוס שהוא בחי' ח"ס טעם כמוס [ל]רצה"ע⁶⁵¹ כידוע) שיש בו ב' מדרגות דהעלם וגילוי כמו ברצון הנגלה באדם שיש לכל רצון מקור מיוחד בהעלם כו' והשינוי הנראה ברצון הנגלה לפעמים כך כו', זהו מצד השינוי רצון שבהעלם שנמשך לגילוי בהיפוך מרצה"ק⁶⁵² כמו בהעלם וגילוי בשכל במוח כו'. אך א"כ י"ל מ[ה] שאו' יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך כו', הלא ב' מדות אלה דרחמים וכעס הן ב' הפכי' בתכלית שבא בגילוי מן הרצון [הנעלם, ואחר שכבר בא בגילוי מן ההעלם לרוגז וכעס איך יהופך לרחמים⁶⁵³, והלא שינוי זה צ"ל בהעלם ומקור הרצון] שישונה מדין לחסד ורחמים, ומאין יהי' שינוי זה במקור הרצון [לשנות מהיפוך להיפוך כמו וינחם ה' על הרעה⁶⁵⁴ כו', ולא עוד אלא שיכבשו רחמיך כו' שיהי' הרצון⁶⁵⁵ ] של רחמים וחסד גובר על רצון של דין ורוגז, וכמו ברוגז רחם תזכור⁶⁵⁶ להפוך הרוגז לחסד ורחמים וכמו ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם שהוא [הי'] המקטרג לעורר רצון של דין ורוגז ויהפוך את הקללה לברכה כי אהבך כו', ואיך נהפך הדין לחסד במקורו בעצמות בעה"ר להפוך הקללה של הדין לברכה כי אהבך כו' ומה יועיל האהבה בזה כו' (וכן י"ל מארז"ל הקב"ה מתפלל כו' מאי מצלי יה"ר⁶⁵⁷ מלפני שיגולו רחמי על בני כו', וזהו פלא מה שייך בזה ענין התפלה שמתפלל בעצמו שיהי' רצון מלפניו שיגולו רחמיו לגבור⁶⁵⁸ על מדה"ד שברצונו כו').

אך הנה בהכרח לומר שיש עוד בחי' ומדרגה עליונה יותר שלמעלה גם מבחי' העלם הרצון שבא לגילוי באופנים שונים, והוא בבחי' עצמות בעה"ר שנמשך ממנו מקור כללי לכל הרצונות הבאים בהעלם וגילוי הנ"ל, כמו שיש כח ומקור השכל הכללי שנק' כח המשכיל ההיולי שממנו יומשך כל מקור שכל בפרט לחסד או לדין וקודם שיומשך מכח היולי זה מקור מיוחד לשכל של חסד או של דין הכל כלולים בו בכח ובהעלם עצמי ופשוט בלי נובע עדיין גם מקור [להמשכות] שכל בגילוי מן ההעלם לא לחסד ולא לדין, וע"כ ממנו דוקא יכול להיות שינוי וחילוף משכל של חסד להפוך לשכל של דין בקו המשקולת המכריע מימין לשמאל וכן להיפוך מכריע משכל של דין להיות שכל של חסד גם במקורם בהעלם, משא"כ כאשר [כבר] בא במקור מיוחד בהעלם לחסד דלא יהופך לדין כו' וד"ל.

שעו, בוכך יובן ג"כ ברצון שלמעלה מן השכל לגמרי שיכול להיות הכרעה לרצון של דין לחסד או להיפך גם במקור הרצון כנ"ל, והוא בעצמות בעה"ר שממנו נמשך מקור כח היולי כללי שכולל כל מיני רצון שיולדו בגילוי מן ההעלם שנק' מקור כל הרצונות שבהעלם וגילוי, שממנו יוכל להיות שינוי [מ]רצון של דין לחסד גם בהעלם במקור הנובע להיותו עדיין למעלה גם מבחי' נביעת הרצון אף בהעלם, רק שהוא בחי' מקור כח היולי כללי [oldpage_תקנח] שכולל כ"מ שעתיד לנבוע ממנו כל מיני רצון בהעלם ובגילוי כו'. וכך יובן למעלה שמטעם זה או' יה"ר מלפניך ממש שהוא עצמות בעה"ר כו' שיכבשו רחמיך את כעסך דהיינו להפוך מרצון של דין ורוגז גם בהעלם שיהי' מכריע לרצון של חסד ורחמים בהעלם שיבא לגילוי מטעם שהוא מקור היולי עדיין שיכול לשנות מרצון לרצון כנ"ל וד"ל.

אך הנה עכ"ז עדיין אין זה מובן לכאורה דא"כ מהו שמבקשים יה"ר מלפניך כו' שזהו מצד ע[צמות] כח היולי דרצה"ע שיכול להפוך מרצון של דין לחסד, הרי מזה הטעם עצמו יכול להיות משם בהיפך שיהופך מרצון של חסד לדין וא"כ במה יוכרע יותר שיהי' רצון מלפני[ו] להיות מרצון של דין לחסד ולא מרצון של חסד לדין אחר שהוא למעלה עדיין מהטיית הרצון לחו"ג לגמרי כנ"ל (ואם מפני בחי' הדעת דכת"ר שבכתר שלמעלה מטעם כמוס כנ"ל שהוא גם במקור הרצון שיחולק לחו"ג יש כח המכריע מימין לשמאל ומשמאל לימין כקו המשקולת ונק' ד"ע כידוע ומבואר (בדרוש דארדה נא בפ' וירא⁶⁵⁹ ) אבל הוא גופא י"ל דלמה יכריע קו המשקולת דבחי' ד"ע זה יותר משמאל לימין מהכרעה מימין לשמאל מאחר שהטעם הוא רק להיותו למעלה עדיין מהתחלקות רצון גם בהעלם כו' כנ"ל). ואמנם באמת הנה אינו דומה בחי' כח⁶⁶⁰ היולי דרצה"ע שלמעלה מן החכ' לגמרי לכח היולי דחכמה הנ"ל שממנו יוכל להחליף משכל של חסד לדין ומדין לחסד בשוה (ע"י דעת נוטה⁶⁶¹ שנק' דע"ת כידוע), שזהו שנק' אדם בחו"מ⁶⁶² שגם הרצון בא במורכב מהעלם לגילוי בשכל כו'. ואמנם בחי' כח היולי דרצה"ע עצמו אע"פ שמתחלק גם הוא לחו"ג בעצם הרצון עצמו כנ"ל, מ"מ בבחי' ההכרעה מרצון לרצון שנק' שינוי רצון עכ"פ אע"פ שנא' בו כי לא אד"ם הוא להנח"ם ולהשתנות מרצון לרצון דשינוי המדות מן השכל ורצון הבא במורכב כו', אבל מכריע תמיד משמאל לימין ולא [מימין] לשמאל לפי שבעצמות בעהר"צ⁶⁶³ אין בו אפי' מקור למקור לנטי' דקו השמאל בבחי' הדין רק בבחי' הטוב וחסד בעצם שכולו טוב (וכמאמר דלית שמאלא בהאי ע"י⁶⁶⁴ ). והוא שנק' רעדכ"ר עילאין כידוע שע"ז אמר יהי רצון מלפניך דוקא שעו, גשיכבשו רחמיך כו' דמשם יכול להיות בתמידי' התגברות הרצון של חסד ורחמים על רצון של דין ורוגז להמתיק[ו] בלי שינוי וחילוף לעולם שלא להיות בהיפוך כלל מטעם שכולו רק טוב בעצם וד"ל. כי פי' רעוא דכ"ר אינו רק כמו ענין מקור כללי לכל הרצונות שמשם יוכל להיות גם להיפך מחסד לדין, אלא שהוא בבחי' מקור כללי שממנו מתגלה רק בחי' רצון טוב וחסד בהעלם וגילוי ולא יהי' ממנו שום נטי' לדין כלל, וכמו באו"פ⁶⁶⁵ מלך שפניו מאירים ברוב עונג ושמחה אז יאיר במצחא דוקא הארת אור רב טוב וחסד בעצם עד שיפעלו ממנו אז כל הארת אור רצון טוב בגילוי ונק' עת רצון כמו ואני תפלתי⁶⁶⁶ כו', וכן בעת רצון עניתי"ך⁶⁶⁷ בעת רצון דוקא שהוא בשעה שמאיר במצחא דע"י מבחי' רעדכ"ר מקור כל רצון טוב וחסד, כי הרצון הטוב שבא רק מחמת עצם טובו ומקור כללי לכל רצון טוב ונק' רעדכ"ר וכמובן⁶⁶⁹ בזהר בפי' רעוא שאינו רק בחי' רצון של חסד וטוב כמו יהא רעוא קדמך⁶⁷⁰ כו' שהוא בחי' עת רצון העליון בהארת או"פ מלך כו' כמו במנחה דשבת⁶⁶⁸ כידוע. וגם פי' רעוא זה היינו ענין ריעות שהוא אהבה וריעות של חיבה יתירה שבין איש לרעהו כנפשו, דפי' רעוא לשון ריעות כריעים האהובים שכל נפשו נקשר ונמשך בו שממילא יומשך אליו רק כל רצון טוב וחסד יתירה וכמבואר במ"א בפי' ותרועת מלך בו⁶⁷¹ תרועה זו לשון ריעות וחיבה יתירה דקוב"ה בכנס"י מבחי' רעדכ"ר כו', וכמו האהוב למלך ביותר שכל רצונו וחפצו תמיד אליו רק להטיב כו' וכמו והנערה אשר חפץ בה המלך⁶⁷² וכמ"ש בזהר זכאה ב"נ דקוב"ה אתרעי בי'⁶⁷³ כו' (והוא כאב את בן ירצ"ה תמיד רק לטוב ואין בו נטיה לדין ולחוב כמ"ש לא הביט און ביעקב כנ"ל ).

וזהו ונרצה לו לכפר עליו⁶⁷⁴ וכן והיה על מצחו תמיד לרצון בתמידות בלי שינוי לדין לעולם, וראי' שהרי הי' הציץ מכפר על עון המקדש⁶⁷⁵ (כמשי"ת) כי מכריע תמיד משמאל לימין ולא מימין לשמאל אף שבא בהטיות דחו"ג שברצון מכריע מגבו' לחסד, וז[הו] שאו' יה"ר מלפניך דוקא שזהו בחי' [ה]המשכה מרעדכ"ר עילאין שנק' עת רצון הטוב בעצם (בבחי' כת"ר שבכת"ר שלמעלה גם מחכמה שבו המטה כלפי חו"ג, שבזה אמר כי לא אד"ם הוא להנחם מדין לחסד כמו בשאול שא' נחמתי כי המלכתי⁶⁷⁶ כו' ולא הי' בו שינוי לחסד. וז"ש וגם נצח ישראל⁶⁷⁷ שזהו נצח דכתר עצמו שלמעלה מבחי' אדם דחכ' דכת"ר שבדין אין חסד כלל ובחסד אין דין כלל מצד תוקף המדות דרצון בעצם, אבל בחי' כת"ר שבכת"ר בחי' מקור כללי שעו, דבכח היולי לכל תולדות הרצון שם מאיר מעצמות אור א"ס שכולו טוב בעצם שזהו בחי' רעדכ"ר שינחם על הרעה כו', אף ברעה שאין לה סליחה ע"פ משפט התורה כלל כי גם בבחי' חכ' שבתורה יש שינוי תמיד מחסד לדין ומדין לחסד ע"פ הטעם דרצה"ע. אך עכ"ז יש בירור והבדלה בין טמא לטהור⁶⁷⁸ בין טו"ר שאם אין דעת דתורה אין הבדלה וזהו עיקר שם מ"ה דתיקון באד"ם כו'. אך עכ"ז הרי יוכל להיות סליחת העוונות לעוברי רצונו ביו"כ ע"י יגמה"ר דרעדכ"ר כנ"ל למעלה מהבדלה דתורה בח"ס⁶⁷⁹ כו' אף שלא אד"ם הוא להנח"ם, מ"מ מדין לחסד ינחם כמו וינחם ה' כו', והוא מצד בחי' עצם הטוב דרעדכ"ר שמרבה לסלוח גם לעוברי רצונו בתו"מ. כידוע כי גם המצות יש בהן ב' מדרגות, א' רצה"ע שבא בד"פ⁶⁸⁰ בטעם כמוס לרצון בכל מצוה, ויש מקור כללי לכולם בשוה טרם שמתחלקי' [oldpage_תקנט] לחו"ג כמו ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת הכלולים באנכי ולא יהי'⁶⁸¹ כו' מבחי' כת"ר דאנכ"י שבא בגילוי בשם הוי' דחכמה דתור"ה⁶⁸² כמ"ש אנכי הוי'⁶⁸³ כו' כנ"ל. ועכ"ז לא יוכל להשתנות גם במקור הכללי דרצה"ע שבמצות מצד ההבדלה בפנימי' ועצמי' הרצון דוקא שנק' כת"ר שבכת"ר וע"כ לא יהופך הטמא לטהור והפסול לכשר לעולם כו', אך ע"י יגמדה"ר דרעדכ"ר⁶⁸⁴ יהופך מדין לחסד למחול העון שע"פ התורה מטעם הנ"ל, שא"כ בהכרח למעלה משם הוי' דתו"מ שירד מאנכי כו' ששם למעלה גם מן המצות כמו אם צדקת⁶⁸⁵ כו', דהיינו למעלה גם מבחי' ההבדלה שבפנימי' הרצון וחכמה ע"כ יהופך גם הזדונות לזכיות ביו"כ. וזהו בחי' עונג ורצון אשר הוא בבחי' [ה]העלם ממש במהו"ע ית' ממש שנק' שעה"מ⁶⁸⁶ בעצמו כמו בעוה"ב שלמעלה מן העונג ורצה"ע שבמצות והוא הוי' הוי' אל רחום כו' שמאיר ביו"כ במצחא כו' וד"ל. וזהו בפנימי' הוי' דאל רחום א', הוי' הב'⁶⁸⁷ לעבור על החכמה דתורה להיות אל רחום ונושא עון כו' שזהו רק בהארת הרצון העצמי שלמעלה מהתחלקות הרצון במצות לחו"ג כו' שהוא ג"כ מהפך מדין לחסד ע"י רחמים וזהו הוי'⁶⁸⁸ אל רחום כו', והוי' הב' למעלה מזה הוא ההמשכה [ד]רעדכ"ר עצמו שנמשך מעצמות א"ס ממש שיהא נמשך הטוב בעצם שאין בו נטי' לדין כלל שנק' רעדכ"ר שצריך להיות ע"י המשכה מיוחדת, והיינו קדוש ומובדל בערך גם מהמשכות הרחמים רבים בהוי' הב' לסליחת העוונות, אלא שהוי' הא' דרעדכ"ר הוא מקור להוי' הב' [והיינו שמהוה כל הויו"ת די"ג מדה"ר בפרט. וז"ש ויקרא ה' ה' שקרא והמשיך מהוי' הא' שבעצמו' להמשיך רעדכ"ר להוי' הב'] שיהא בא בגילוי הרצון הטוב לסלוח העוונות בפו"מ להיות רחום וחנון כו' ונושא עון למטה ממש וד"ל.

שעז, אוזהו ג"כ [ענין] שא' קדש למ"ד למטה והוי' מלמעלה כנ"ל, דהנה בציץ היו ב' מדרגות ברצה"ע הנ"ל, והא'⁶⁸⁹ בחי' רצון הנגלה⁶⁹⁰ מן ההעלם שנמשך בתו"מ והוא ע"י מע[שה] המצ[ות] שעולה הקדושה מלמטה למעלה בבחי' או"ח כנ"ל, שזהו קדש ל' למטה כו' ורוח אייתי רוח כו' להמשיך מקדושת⁶⁹¹ אור הכתר בחכמה שזהו שם הוי' דאנכי בבחי' מקור הרצה"ע דתו"מ (שבא בבחי' הבדלה בפנימית ועצמית הרצון כמו שהי' במ"ת כנ"ל⁶⁹². והמדרגה הב' בבחי' מקור כל הרצונות עליונות [ש]למעלה מרצון דתו"מ, והוא [ב]בחי' רעדכ"ר הנ"ל שיש לו המשכה מיוחדת בפ"ע מן ההעלם דעצמות אוא"ס ממש (שנק' שעה"מ בע[צמו]⁶⁹³ שיתגלה בעוה"ב כנ"ל), והוא נמשך ג"כ ע"י שם הוי' שנמשך ע"י בחי' רעדכ"ר עצמו מעצמות המאציל ממש שהוא למעלה הרבה מקדושת המצות ברצה"ע הנגלה מן ההעלם כנ"ל (והיינו בפנימי' הוי' הנז' ביגמה"ר כו'), ששניהם למעלה ממשפט התורה שהוא סליחת העוונות לעו"ר⁶⁹⁴ להיות הרחוק קרוב וגם הטמא יטהר כמ"ש לפני הוי' תטהרו, והוא הוי' הב' דאל רחום כו' שמקבל מהוי' הא' דרעדכ"ר שמהוה כל בחי' הוי' בפרט במחילת העוונות ופסיק טעמא בינייהו⁶⁹⁵, לפי שאין ערוך כלל ביניהם שזהו בחי' עונג הנעלם בעצמות ממש כנ"ל שאינו בא לגילוי במורגש (רק בעוה"ב), ועכ"ז נמשך דרך דילוג⁶⁹⁶ בהוי' הב' להיות ממנו סליחת העוונות בפו"מ כנ"ל וד"ל.

וזהו ג"כ ענין שם הוי' הכתוב בציץ למעלה שהוא כמו הוי' הא' שבי"ג מדה"ר והיינו להיות נמשך בחי' רעדכ"ר עצמו במצחא דאהרן ע"י הציץ (כמשי"ת), וע"כ לא הי' כתוב שם הוי' זה בלמ"ד להוי' אלא הוי' סתם להיות מהוה כל הוי[ו]' בפרט. וע"כ הי' כתוב קדש למ"ד מלמטה שיהא עולה קדושת המצות למעלה בשם הוי' שכתוב למעלה שהוא בחי' רעדכ"ר שיה[י'] רצויים לפני הוי' זה כל המצות כאב את בן ירצה כנ"ל, שמפני שאהבת האב לבן בחי' עצמי' ממש בריעות וחיבה יתירה כמו ברעדכ"ר באו"פ מלך כו' ע"כ כל מעשיו רצויים בעצמי' ופ[נימי'] התעה"פ⁶⁹⁷ הנעלם הנ"ל. וזהו הכח בעצם הטוב הזה להגביר כח החסד על כח הדין עד שלא יאבה לשמוע למקטרג כבלעם ויהפוך הקללה לברכה כי אהבך כו' ע"כ מהפך גם הדין לחסד והיינו רק מחמת כח האה"ר העצמית ממש (וזש"א יה"ר מלפני שיגולו רחמי על בני דוקא, כנ"ל בענין הגורלות דיו"כ שעז, בשגם ברוממות הע[צמות] ממש נבחרו בבחי' פנימי' ועצמי' ע"כ מתפלל בעצמו שיומשך בחי' רעדכ"ר מן הע[צמות] שלו שנק' בעה"ר שיגולו רחמי' מן ההעלם שיהי'⁶⁹⁸ רצון מוחלט כבר וא"צ רק לעורר בציץ להיות זכרון לבד כו' וד"ל.

והנה מעתה י"ל מ"ש אחר ופתחת עליו כו' קדש להוי' והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בנ"י כו' עד והי' על מצחו תמיד לרצון לפני ה' כו' (וקודם לזה א' ושמת אותו על פתיל תכלת⁶⁹⁹ והי' על המצנפת אל מול פני המצנפת יהי' ואח"כ א' והי' על מצח אהרן כו', ולפ"ז המצנפת למעלה מן הציץ בגובה הראש והציץ במצח למטה (כי תפילין הי' בראשו בין ציץ למצנפת כמארז"ל שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת⁷⁰⁰ ששם הי' מניח תפילין כו' (וע' פרש"י⁷⁰¹ ), וא"כ מצנפת למעלה מעלה⁷⁰² מן התפילין והתפילין למעלה מן הציץ (דלא כמ"ש בלק"ת⁷⁰³ דתפילין הי' למטה מן הציץ כי הציץ במוחין דאבא והתפילין במוחין דאימא כי ציץ לשון זכר⁷⁰⁴ ע"ש דזהו נגד המשנה הנ"ל⁷⁰⁵, ובאמת תפילין במוחין דחב"ד⁷⁰⁶ דכת"ר בפ' קדש והי' כו' שהן ג' חללי גלגלתא⁷⁰⁷ (כמשי"ת) והציץ שעשה משה הוא בבחי' פנימי' יס"א⁷⁰⁸ שבו פנימי' יסוד דע"י שמתגלה שם מרעדכ"ר כו' וע"כ הוא לשון זכר ומקיפי' דתפילין למעלה מן המקיף דציץ שמקבל מן המצנפת שהוא בגלגלתא עצמו ע"י התפילין כו' כמשי"ת). דהנה מבואר למעלה שה[י'] בענין הציץ ב' תנאים, א' שיעשנו משה דוקא מטעם הנ"ל (שהוא בבחי' פנימי' חכמה בבחי' מ"ה בעצם בהמשכת אור דתורה כנ"ל). והב' שי[ו]נח הציץ על מצח אהרן דוקא, כי בחי' אהרן מבואר ג"כ למעלה שנק' שוש' דמטרוניתא ונק' רועה לכנ"י באהבה רבה שיעורר בלב כאו"א תמיד כו' כנ"ל וע"כ הי' הציץ על אהרן דוקא שבו וע"י יאיר לישראל מרדכ"ר כו'.

אך הנה מ"ש על מצח אהרן דוקא, הנה יש להקדים תחלה ענין א' הידוע בזהר (בענין תפילין בפ' ואתחנן עיי' בסידור הנדפס⁷⁰⁹ ) שיש ג' חללי גלגלתא והן ג' מוחין דחב"ד (ונחלקים לד' מוחין כמו בד' [oldpage_תקס] פרשיות דתפילין קדש והי' כו' ע"י בחי' הדעת שנתחלק לחו"ג⁷¹⁰ כידוע. וז"ש ובדעת חדרים ימלאון⁷¹¹ שהן ל"ב חדרים שבמוח⁷¹² בפרט בד' מוחין הללו שנחלק כ"א לח' כו' גימ' ל"ב שהן ל"ב שבילין דמתפתחין במוחא⁷¹³ כו'). אך זהו במוחין דחב"ד שנחלקו באו"כ שתחת קרומא דחפיא⁷¹⁴ כו', שעז, גדמוח החכ' באו"כ מיוחד כידוע דמוח החכ' קר ולח⁷¹⁵ ומוח הבינה חם ויבש ומוח הדעת הוא בחי' ממוצע והוא בחי' אמ"ר⁷¹⁶ כידוע. אבל יש עוד למעלה מקרומא זה דחפיא על מוחא בחלל הגלגלתא שזהו למעלה אצל הקרום העליון שדבוק לגלגלת[א] עצמה שנק' קרומא דאוירא⁷¹⁷ כו', שזהו נק' חללי גלגלתא דוקא ולא חללי מוחין, שהן בחי' מקיפי' דחב"ד כמו שהן בבחי' הכת"ר שנק' גלגלתא⁷¹⁸ עצמה כידוע, ובחי' חכ' שבכת"ר נק' ח"ס וכן בינה שבכתר ובחי' דעת נק' ד"ע דא"א כידוע שהוא ממוצע בין חו"ב⁷¹⁹ שבכת"ר [כ]ענין גדולה דיעה שניתנה בין ב' אותיות י"ה⁷²⁰ כו'). והנה מוח הדעת דגלגלתא הוא הממוצע שעומד באמצע בין חו"ב ועיקר הציץ הי' הנחתו באמצע אע"פ שהי' מוקף [מאוזן] לא[ו]זן⁷²¹, והוא ע"י פתיל האמצעי שבאמצע הראש נגד המצנפת שעל זה א' ושמת אותו על פתיל תכלת והי' על המצנפת כו' (עיין פרש"י ) והיינו שהי' עיקר הציץ שהי' כתוב בו קדש לה' באמצע מוח⁷²³ הראש לנגד מוח הדעת⁷²² (והוא בחלל האמצעי דגלגלתא כנ"ל שהוא ד"ע דכתר (והיינו לנגד מקום הנחת התפילין שבגובה הראש בין ציץ למצנפת) כנ"ל.

וביאור ענין בחי' הדעת⁷²⁴ שנק' ממוצע בין ב' חללי המוחין דחו"ב (שבהעלם דאור הכתר כנ"ל שזהו מקור המיוחד הנובע מן ההעלם לגילוי אור השכל במוח להטות לחסד ולזכות או להיפוך, והדעת הוא ד"ע שמטה למקור הראשון דחו"ב⁷²⁵ כו', שזהו הטיי' הרצון דכתר שמחמתו יטה מקור להמשיך לזכות כמו הדמיון מן השוחד כו' כמבואר במ"א). ומשם נמשך לבחי' ד"ת שבמוחין דחו"ב הנגלי' להטות השכל הגלוי כך או כך או בבחי' ממוצע ממש ומזה נחלק לחו"ג ולל"ב חדרים ממש, אבל בד"ע דכת"ר למעלה עדיין מהתחלקות לחו"ג רק שכולל הכל וממנו מקור כל הטיות (כמ"ש בפ' וירא⁷²⁶ ). וסיבת הטיות הללו ברצון ושכל הנ"ל⁷²⁷ הוא מצד בחי' הדעת הזה ששרשו מגיע למעלה מכל הטיות הרצון וחכמה, והטעם הוא כי פי' דעת אינו ענין חכמה ושכל דוקא דא"כ למה יש בכחו להטות השכל לדבר והיפוכו בין בהעלם בין בגילוי כנ"ל, אלא עיקר ענינו הוא בחי' כח ההתקשרות⁷²⁸ שיש באדם דהיינו מה שיש בכחו להתקשר א"ע בכ[ל] ד[בר] מה בכל ע[צמותו] ממש. והיינו מה שתוקע כל עצמותו בדבר, שהוא בא מצד ענין כח ההרגשה⁷²⁹ שמרגיש את הדבר וירד לע[ו]מקו בכל עצמותו שעז, ד(בל"א דער קלעפ אין⁷³⁰ אריין לייגין זיך מיט אלע כחות פנימי' מחמת [דעם] דער הער וואש ער האט דער⁷³¹ חוש צו דער הערין זייער דיא זאך זייער טיף כו'), כי מי שאינו מתקשר עצמו [כ"כ] בדבר אינו מרגישו כ"כ. ונמצא שבדעת יש בו ב' דברים הללו כח ההתקשרות עד שתוקע כל עצמו בדבר וגם כח ההרגשה שמרגיש ומכיר בדבר ביותר מזולת[ו] כו' וד"ל. ובחי' ההתקשרות וכח ההרגשה הזאת היא כולל⁷³² והיולי לכ[ל] ד[בר] כפי שהוא אם הוא בדבר חכמה ושכל מתקשר בכל ע[צמותו] בה⁷³³ (ער קלע‘[ט] זיך זייער „ריין און איז זיך מתקשר בהתקשרות⁷³⁴ כל עצמות שלו⁷³⁵ כנ"ל ), ואז יכול כח התקשרות זאת לירד לעומק השכל במקורו הראשון עד שיטהו לכמה אופנים שונים וממוצעי' רבים כו'. וכן אם התקשרות באהבה דבר מה יהי' בו בחי' ההרגשה בתכלית בכל עצמותו כמו שמרגיש א"ע (וידוע דהכח ההרגשה שמרגיש א"ע ביותר זהו עיקר בחי' הדעת (כי קטן שאין לו דעת⁷³⁶ אינו מרגיש א"ע כו'⁷³⁷ וע"כ אינו מרגיש לזולתו לרחם עליו, וכל מי שיש בו דעת יותר יותר ירגיש ברחמנות על זולתו השפל, וכן יותר ירגיש בכאב ויסורים כמו יוסיף⁷³⁸ דעת יוסיף מכאוב⁷³⁹, ויותר יפחד בעצמו להיות מרגיש א"ע ביותר וכן בהתפשטות המדות באהבה וחמדה או יראה ופחד הכל תלוי בבחי' הדעת דוקא. והיינו ענין ב' כחות הנ"ל כח ההתקשרות בדבר וכח ההרגשה שזהו בגידי המוח של המוח⁷⁴⁰ דוקא ששם הוא כח ההרגשה שמרגיש א"ע ביותר וכל כאב שבאברים כו' וכן להרגיש בכ[ל] ד[בר] זולתו דהיינו הך כו', ובגידי הרגשה הללו שם הוא כח ההתקשרו' לקשר ולתקוע א"ע בכ[ל] ד[בר] שרוצה אם בשכל או במדות כו', דהא בהא תליא שבמקום א' הן כח ההרגשה וכח ההתקשרו' שהוא במוח הדעת דוקא שהוא כח התוקף וחוזק שיש במוח זה דדעת בתוקף הרגשת עצמו ותוקף התקשרות העמוקה בדבר כו' (וע"כ נק' דעתן שעומד על דעתו ותקיף בדעתו (וגם שהנשים דעתן קלות⁷⁴¹ מ"מ כח התקשרותן יותר חזק וכן הרגשתם לפי שהוא בקו א' לבד⁷⁴² כמבואר במ"א).

אך עדיין אין זה מובן דמה שייכות יש לב' כחות הללו דהתקשרות והרגשה כא' במקום א' שהוא כלי מוח הדעת דוקא, דלכאורה הן ב' דברים וענינים נפרדי' דכח ההתקשרות [ה]ו[א] לחוץ ממנו וכח הרגשה הוא בעצמו דוקא כנ"ל. אמנם הענין הוא דכח ההתקשרות בחוץ ממנו תלוי בכח ההרגשה שעח, אבעצמו דוקא, לפי שבאמת שרש בחי' ההרגשה בעצמו⁷⁴³ ביותר זהו מתפשט מכח הרצון דוקא, דהיינו מה שיש בנפש כח הרצון להתיישב דבר מה, שיש בנפש כח הרצון⁷⁴⁴ להתמשך [אל] דבר מה שזהו המשכת הנפש והטייתו שנוטה לדבר חוץ ממנו כמו שירצה האדם בממון או במאכל ולבוש וכה"ג הרי נפשו נמשכת לחוץ מעצמות[ו]. וע"כ נק' הרצון בשם נפש⁷⁴⁵ ממש כמו נפשי אויתיך⁷⁴⁶ כו' היש את נפשך⁷⁴⁷ אין נפשי⁷⁴⁸ אל העם הזה⁷⁴⁹ כו', כי הרצון הוא חלק נמשך מן הנפש עצמה כמו צמאה לך נפשי⁷⁵⁰ אע"פ שאינה רק המשכת הרצון לבד [רק] שהוא בפ[נימי'] הרצון דוקא והיינו בחי' התע[נוג] שמלובש ברצון שבלעדי התע[נוג] שבנפש לדבר מה אין להמשכת הרצון אליו קיום כלל, דמחמת התע[נוג] הזה הוא שבא לכלל המשכת הרצון ולשון רצון הוא ענין מרוצה⁷⁵¹ שתרוץ הנפש לדבר מה שמתענג בו דוקא (וכמו"כ יש בהיפוך, שע"י הרצון שירצה [ו]יחפוץ בדבר מה אז מתענג בו ואם אין לו רצון לדבר אין לו עונג בו כלל שנמצא העונג חיצוני' והרצון פנימי', ואעפ"י דמה שנראה לעין הוא הרצון דוקא והעונג מתעלם בו כו' [oldpage_תקסא] זהו כשהעונג פנימי והרצון חיצוני אבל להיפך כשהרצון פנימי הרצון מוסתר והעונג נראה לעין כמו גם באה"ר בתענוגים הנראה לעין שזהו רק מצד הרצון הפנימי הנעלם בו שבלעדו לא היה מתענג כלל כו').

והנה א"ר ששרש הרצון הוא במוח דוקא והוא בגידי המוח ששם כח ההרגשה⁷⁵² להרגיש בכל עצמו ובכל אברי הגוף כנ"ל, והיינו במוח הדעת דוקא כנ"ל שהוא כח המרגיש בעצמו ולחוץ ממנו כנ"ל. וא"כ מובן שיש ברצון בחי' ההרגשה ובחי' ההתקשרות הנ"ל, דהיינו מה שעיקר סיבת ההתפשטות והמשכת כח הרצון מן הנפש לחבר א"ע בדבר זולתו שנק' כח המחבר לחוץ מעצמו זהו בא רק מכח של ההרגשה בעצמו שהוא מוח הדעת שכ[ל] מ[ה] שמרגיש א"ע ביותר יבא מזה התפשטות הרצון שהוא בחי' ההתקשרות של הנפש לדבר חוץ ממנו, שמזה הטעם אין השראת הרצון רק בגידי ההרגשה דוקא, כמו גם מה שיעלה במוחו התעוררו' רצון לילך ברגל ולהניע בידו זה אינו רק מחמת בחי' ההרגשה שיש בנפש ע"כ מתפשט חוץ ממנו, וכ"ש לתאוות המאכל או הממון שתלוי כל רצונות הנולדים בזה אם רב אם מעט הכל בבחי' [ה]הרגש[ה]⁷⁵³ שמרגיש א"ע, וכל מי שאינו מרגיש א"ע כ"כ אינו נמשך ברצון להתקשר בחוץ ממנו כ"כ (וראי' כשגידי ההרגשה הנק' נערוי"ן חלושי' לא יבא להתפעלות הרצון והמשכת תאוה כלל כזקן וחולה וכה"ג כידוע). ונמצא שעח, בדסיבת כח ההרגשה וכח ההתקשרות בבחי' הדעת הכל בא מן כח הרצון שבנפש שבא מצד טבע הרגשת עצמו שזה דוקא שיוכל להיות שימשיך כל עצמו בדבר כו', אמנם זהו דוקא בבחי' פנימי' הרצון שהוא⁷⁵⁴ מן פנימי' העונג דהיינו מבחי' הפנימי' ועצמי' הנפש ממש שהוא כח הרגשת עצמות ממש שזהו שמתלבש במוח הדעת דוקא (וראי' לזה הוא מ[ה] שא"ר דבלא שלימות מוח הדעת אינו מוליד מטפה שבמוח כמו פחות מבן ט'⁷⁵⁵ או זקן וסריס וכה"ג, וכמו והאדם ידע את חוה⁷⁵⁶ כו' שבחי' דעת זה הוא בחי' פנימי' כח ההרגשה שבנפש ששם הוא פנימי' ועצמי' התענוג עליון⁷⁵⁷ ורצון, והוא בחי' כח ההתקשרות יתירה שבנפש לחוץ ממנו כמו והאדם ידע כו' שמזה סימן שיוכל להוליד מזרעו דבר חוץ ממנו כו', וכמו שאין קישוי אלא לדעת⁷⁵⁸ דוקא [שבא] מכח ההרגשה שבמוח הדעת כו', וא"ל אינו מוליד אע"פ שיש לו מוחין דחב"ד בשלימות (כמבואר במ"א) (וגם סיבת כל ההטיות מרצון ושכל ומדות כנ"ל שבא מן הדעת דוקא (בד"ע וד"ת כנ"ל) הכל הוא בא רק מצד בחי' הכח של ההרגשה בנפש שה[ו]א המטה את הרצון והשכל מהיפך להיפך ממש (וראי' מן השוחד שיעור עיני חכמים⁷⁵⁹ להטות משפט השכל מצד הטי' ברצון לזכות יותר, וסיבת ההטיי' זו לרצון ממקור הרצון⁷⁶⁰ זהו מצד בחי' ההרגשה בנפשו להשוחד שהוא טובת עצמו שהרגיש בזה ביותר, ולפ"ע ההרגשה זו כך יטה רצונו לדבר כנ"ל. וכן בהפרש בין אוהב לשונא שיטה רצונו לאוהב כמו שיטה משפט מחוב לזכות כמו הרגשת עצמו שאינו רואה חוב לעצמו כו' וכאב את בן ירצה לפי שמרגישו כמו עצמו שממנו נולד כו', ולשונאו יטה רצונו ושכלו לחוב מצד [העדר] הרגשתו בתכלית שמזה יבא סיבת האכזריות גם בקטן וחסר דעת כו'). ונמצא מובן עכ"פ מכ"ז שבחי' כח ההתקשרות עצמי' שבמוח הדעת זהו עיקר פנימי' כח הרצון שבנפש ופנימי' ועצמי' התענוג שבה (שמטעם זה אין כח המוליד בטפה הרוחני' רק במוח הדעת כנ"ל), וזהו כידוע שבחי' פנימי' הדעת שהוא קו האמצעי שרשו בפנימי' הכת"ר⁷⁶¹ דוקא דהיינו בד"ע שלמעלה מחו"ב והוא בכת"ר שבכת"ר שלמעלה גם מההתחלקות חו"ג דרצון העליון כו' כנ"ל רק שהוא כולל [כ[ל] מ[ה] שעתיד להתחלק למטה בדע"ת כו' כנ"ל בענין ג' חללי גלגלתא כו' וד"ל.

והנה הדוגמא מכ"ז יובן ג"כ בבחי' דעת בנה"א כמ"ש אתה הראת לדעת⁷⁶² כי כו', וכן וידעת היום⁷⁶³, וכך בכמה מקומות שמצוה על בחי' הדעת כמו דוד שאמר לשלמה ואתה שעח, גבני דע את אלקי⁷⁶⁵ אביך⁷⁶⁴ כו', וכן בכל דרכיך דעהו⁷⁶⁶ כו', כ"ז אין הפי' בהשגה שכל וחכמה בהתבוננות דוקא. אלא ענינו הוא בחי' כח ההכרה וההרגשה שיכיר את בוראו בדעת שלימה כמו שמרגיש חיי עצמו (בל"א דער הערין שטארק זייער אין מוח ולב) איך שהוא בורא את הכל והוא חיינו האמיתי וחוש ההרגשה הזאת ביותר זהו בחי' דעת דקדושה, והיינו בחי' כח ההתקשרו' שמתקשר כל עצמו באלקים חיים (דער קלעפ און אריין לייגין מיט גאר דעם נפש אין אלקות [כו']) שבזה יש בחי' פנימית [הרצון] שזהו הטיות כל רצון רק לטוב שהוא לידבק בה' לבדו ופנימי' התענוג שמחמתו מתקשר כל רצונו הפנימי' כנ"ל⁷⁶⁷ (עד שהוא ניזוז ונעתק ממקומו לגמרי, כי יש בכח ההתקשרות ועומק ההרגשה והכרה הזאת באלקות או בפנימי' סודות⁷⁶⁸ התורה וכה"ג בנגלה, כמו ב"ע שחשקה נפשו בתורה⁷⁶⁹ עד שיצא ויופשט מכל עצמי' ממש רק בה' לבדו כו', וכמו נשמת משה⁷⁷⁰ שהי' מבחי' פנימי' הדעת דקדושה שעולה עד פנימי' התע[נוג] ורצון שזהו פנימי' ד"ע⁷⁷¹ דכתר כנ"ל, וע"כ כל הטיות רצון העליון שבמצות הכל הי' ע"י דוקא. וכן נשמת אברהם שהכיר את בוראו מיד בהולדו⁷⁷² ויצא לאויר העולם דידיעה והכרה זו היתה בבחי' הרגשה והתקשרות חושיו בכל פנימי' עצמו[תו] עד שניזוז ונעתק ממקומו לגמרי ממש כו') (וכמו לע"ל שידע כל פעול⁷⁷³ כו' וכתיב ומלאה הארץ דעה את ה'⁷⁷⁴ כו', וכך פי' ד"ע את אלקי כו' וידעת היום כי ה' הוא האלקי' שזהו רק בחי' חוש ההכרה וההרגשה והתקשרות בכל עצמו ביחו"ע ויחו"ת דהוי' הוא האלקי' ממש). וכמו"כ מלמעלה למטה הרי אמר רק אתכם ידעתי⁷⁷⁵ מכל כו', ידיעה זו בחי' הכרה והרגשה ע"י בחי' התקשרות מד"ע כמו וידע אלקי'⁷⁷⁶ (וזה הי' בציץ שהי' מונח לנגד מוח הדעת דוקא במצח אהרן (כמשי"ת).

אך כ"ז הוא בבחי' דעת דקדושה שהוא בחי' ההתקשרות וחוש ההרגשה לצאת מעצמו' כנ"ל, וזהו מבחי' ד"ע וד"ת ברצון וח[כ'] ומ[דות] דקדושה האלקי', אבל זה לעומת זה עשה⁷⁷⁷ כו' הוא בחי' דעת דקליפה כמו בלעם [oldpage_תקסב] ששרשו בדעת⁷⁷⁸ דק"נ שהוא בלעם⁷⁷⁹ בן בעור וכמו ובלע⁷⁸⁰ את הקדש⁷⁸¹ דחכמה שהוא לנגד דעת דמשה כמ"ש ויודע דעת עליון⁷⁸² מאחוריים דעורף שלנגד מוח הדעת הפנימי' שבמצח כו' כידוע. והענין הוא שכל בחי' הדעת דק"נ הוא רק כח ההרגשה וההתקשרות בפנימי' הרצון ועונג הע[צמי] רק לגרמי' דוקא שהוא רק שעח, דלהרגיש ולהתקשר בעצמו ולא ליזוז ממקומו בדבר מה חוץ מעצמו כלל, ע"כ א"א שיהי' לע"ש דנוגה גם בשרשם שמקבלים מדעת שלהם שמתפשט בז' מ[דות] דק"נ בחי' הביטול והזזה להכיר ולהרגיש את בוראם אע"פ דקרו לי' אלקא דאלקיי'⁷⁸³ כו', וגם בלעם א' לא אוכל לעבור⁷⁸⁴ את פי ה' כו'. כי כל דעתם והתקשרותם רק לעצמם דוקא היפך הביטול, וכמו שרואה אדם בנה"ט שיש בה תוקף ההרגשה רק לעצמו ע"כ מתאוה בכל תאוה רק למלאות רצונו ונפשו כמו הלעיטני נא כו', וכן [ו]בטן רשעים תחסר, וכן א' לעלוקה כו' הב הב כו' (בל"א נ ר צו זיך ניט פון זיך כו'). וזהו מבחי' הדעת לרע ולא לטוב, שבעה"ד טו"ר נחלק [לב'] מדרגות, יודעי טוב להרגיש בטוב ואינו יודע להרגיש ברע כלל, ויודע רע אינו מרגיש רק רע, ויודעי טו"ר זהו בחי' התערובות טו"ר שבנה"ט שנעשה מסיבת החטא שאכל מעה"ד טו"ר (והוא מה שיש תוקף וגסות ב[רע ד]נה"ט בחוצפא דעמלק בעקשות ונצחון מטעם הנ"ל לפי שאין בהם בחי' דעת האלקי כלל ע"כ הן בבחי' יש נפרד כמו מצחך נחושה⁷⁸⁵ כו' כמצח אשה זונה כו', ולהיפך מזה הוא בחי' תוקף הביטול בהתקשרות הדעת דקדושה במצח דוקא, שזה הי' ענין הנחת הציץ במצח אהרן דוקא במוח הדעת (כמשי"ת).

אך הנה ענין ג' חללי גלגלתא שהן ג' מוחין [ד]חב"ד כנ"ל (אע"פ שהן בבחי' חב"ד שבכת"ר שבחלל הריקן למעלה מן המוחין ממש כנ"ל), ומ"מ נק' בחי' מוחין ע"ש בחי' העלם ומקור לחב"ד⁷⁸⁶ הנגלית ממש כנ"ל, הרי הן טמונים ומכוסים ונעלמים תחת עצם הגלגלת[א] עצמה, דעצם הגלגלתא חופה עליהם כידוע דגלגלתא היא דחפיא על מוחא⁷⁸⁷ (דהיינו גם על מ[ו]"ס כו'). וא"כ בהכרח מזה לומר שיש בבחי' עצם הגלגלתא כח חזק עליון יותר גם ממוח הדעת (שהוא המטה לחו"ג ושרש[ו] בכת"ר שבכת"ר הנ"ל), אע"פ שמוח הדעת יש בו מבחי' פנימי' הרצון ופנימי' התע[נוג] שנק' פנימי' הכתר בכלל כנ"ל, אחר שהעצם דגלגלת חופה עליו והדעת נכסה תחתיו הרי עצם הגלגלת בבחי' מקיף עליו וידוע דכל מקיף גדול מן הניקף בתוכו⁷⁸⁸ (אע"פ שהגלגלת אינה רק עצם פשוט בחי' דומם גשמי כעצם המצח כו').

והנה ענין כח החזק ותקיף הזה שיש בגלגלתא יותר גם מכח פנימי' הרצון שבדעת הנ"ל נראה שזה בחוש הטבעית שעט, אבאדם למטה והוא בעבודת ה' בתפלה, דהנה א"ר בעבודה שבלב זו תפלה⁷⁸⁹ וק"ש בהעמיק אדם דעתו בטוב בהתבוננו' ביחו"ע ויחו"ת וכה"ג בשש"מ⁷⁹⁰ בפסוד"ז עד שמקשר א"ע בכל פנימי' עצמי' ותוקע כל עומק ושכל ועומק פנימית רצונו ומדותיו באוי"ר אמיתית רק לה' לבדו (כי ניזוז ממקומו לגמרי מעוצם חוש ההרגשה וההכרה והתקשרות כל עצמו באלקי' בהשגה והתבוננות זו שבמוח הדעת כנ"ל). הנה עכ"ז א[נו רואים] שמיד אחר התפלה וק"ש אחר זמן מה בצאתו בהילוכו בשוק או במלאכתו בביתו חולפת ועוברת כל התפעלות פנימי' הרצון וההתקשרות שהי' מלובש במוח הדעת ובלב כאלו לא הי' במציאות מעולם כידוע לכל, ובודאי א"א ל[ומר] מפני זה השינוי והחילוף שלא הי' התפעלות הרצון והתקשרות הלב אמיתי בעת התפלה כלל, כי ודאי הי' אמת, כי זהו כח פעולתו של בחי' הפנימי' מוח הדעת אלקי דקדושה כנ"ל. רק שאין הארתו וכח התפשטותו מתקיים זמן רב, וכ"ש בעת עסקו וטרדתו בעניני גופו שאז מסיח דעתו לגמרי מענין ההשגה והתבוננות באלקים שהי' במוחו ולבו בתפלה ע"כ ממילא יפול הנופל בעניני רצונות הזרים שלא לה' המה כו', כי היסח הדעת היינו שהוסח והוזז כח הדעת שהוא תקיעת והתקשרות הנ"ל וגורם השכחה לגמרי עד שלא נשאר אף רושם זכרון מזה כנ"ל⁷⁹¹ וד"ל. אמנם הנה א"ר לעין שיש הרבה בנ"א שנשאר אצלם בחי' הרשימו מאת ההתפעלות פנימי' הרצון וההתקשרות והרגשה דבחי' הדעת הנ"ל גם כל היום אפי' בעת עסקו במו"מ ושארי צרכי גופו בטרדא גדולה מאד עכ"ז מיד נז[כר] על ה' הבורא הכל להתקשר בו בכל עצמ[ו]' רצונו אף שאינו בפנימי' המוח והלב כלל, מ"מ בבחי' רושם עכ"פ נשאר אצלו כמו בכל דרכיך דעהו כו'. הענין הוא שא"ז⁷⁹² בא מרושם של הדעת שהוא בחי' ההתקשרות והרגשה האלקות הנ"ל שהרי הסיח דעתו לגמרי (וע"כ הוזהר במצות תפילין למשמש בהן כל שעה שלא יסיח דעתו מהן ק"ו מציץ⁷⁹³ (וכמשי"ת). אלא שרש ענין בחי' רושם הזה שנשאר כל היום כנ"ל הוא בא מבחי' ההסכם החזק ברצונו שהי' לו בק"ש ותפלה שכך הוסכם אצלו בהסכם חזק מאד ש[י]הי' הולך בדרכי ה' וידבק בו תמיד כו', והיינו עכ"פ שלא יסור מדרך הטוב והישר [ד]תו"מ ויחזק עצמו לילך אחרי ה' ולהיות סומ"ר וע"ט כל היום אף שיהי' טרוד מאד בעסקיו [ו]לא ישכח הדבר מלבו ולא ישתקע מחומרי' עוה"ז לגמרי כו'.

והנה שרש ענין הסכמה הזאת אע"פ שה[י]א רק בחיצוני' הרצון לבד ולא בפנימי' הרצון עכ"ז היא חזקה יותר מן בחי' פנימית הרצון שחולף ועובר מיד כנ"ל והסכמה זו לא תחלוף ותעבור לעולם, ובהכרח צ"ל שיש שרש להסכם חזק החיצוני במקור הרצון הממשיך ומוליד כל רצון פנימי' וחיצוני' שעט, בשנק' רצון לרצון כו'. והענין הוא שדוגמא כזו בהסכם והחלט הרצון לבד שנק' רצון לרצון לבד בקבלת התורה שאמ' כל אשר דבר ה' נעשה, הרי עדיין לא שמעו רצונו שיקבלו עליו ברצון פ[נימי] לשמוע בקולו רק אמ' כל אשר דבר ה' ויגלה רצונו לנו נעשה ונקיים, הרי לא הי' זה בבחי' רצון פנימי' [oldpage_תקסג] רק שיקבלו עליהם להיות כל רצונם רק במה שירצה ה' ויגזור אומר עליהם יעשו, א"כ אין זה רק קבלת רצון לרצון דהיינו שיקבלו [לרצון להם בכל אשר ירצה כו', וכמו שמקבלי'] עליהם עול מלכות כמו שום תשים עליך מלך, כך הוא קבלת עומ"ש שכל אשר יגזור אומר יבטלו רצונם נגד רצונו שזהו ג"כ קבלת רצון לרצון לבד, דהיינו שמקבל עליו שיהי' רצונו בטל נגד רצונו אף שעדיין לא ביטל רצונו בפנימי' נגד רצון אחר שלא גילה רצונו עדיין. ועכ"ז קבלת מ"ש זה שמקבלים עליו יותר חזק מגוף ביטול פנימי' הרצון שאח"כ כי ממנו דוקא נמשך כל יסוד המלוכה שאח"כ שנשמעים לרצונו בתכלית הביטול, אע"פ שלא הי' קבלת עומ"ש זה רק בחיצוניות רק בהסכם חזק בבחי' רצון לרצון לבד והוא מה שעשה הסכם חזק לקבלת עול זה לבטל רצונו תמיד כו' (וכך הוא בענין קבלת כ[ל] ד[בר] להבא שנק' רצון לרצון לבד, כמו קבלת תענית שמקבל עליו להיות לו רצון מוסכם להתענ[ו]ת ביום מחר שאינו רק בהסכם חזק לזה וממילא יקיים ברצון טוב ומתענה ולא יוכל לשנות אחר שכבר קיבל עליו תענית זה, וכן הנודר ונודב לצדקה או ללמוד מסכת פ[לוני] או להשיא יתום ושאר מצוה מקיים ע"פ הסכם לרצון זה אע"פ שאין לו רצון בפנימי' כלל כו'. ואנו מוצאים שגדול כח ההסכם הזה להיות לו רצון לדבר מה שזהו כמו שמקשר א"ע בשבועה ויותר מזה עד כ[ל] מ[ה] שיהי' אח"כ מזה בחוזק התפעלות הרצון והחשק לדבר הכל יסודו מן ההסכם שבתחלה שנק' קבלת הרצון [לרצון], כמו בר"י שראה לר"ל דקפץ ירדנ[א]⁷⁹⁴ כו' אמר חילך לאורייתא שראה בו תוקף הנפש בהסכם שלו הזה שקיבל עליו ללמוד תורה שיהי' חכם גדול דהיינו שחילו רב יהי' לו לחשק הלימוד בתורה אח"כ ברצון גמור, אע"פ דבחי' הסכם דקבלה זו דקביל עליה הי' רק להיות [לו] רצון לתורה כו' (וכך הוא בדין וד"ת דמל' שהמקבל עליו בהסכם ע[ו]ל מל' יענש אח"כ בעברו על רצונו, וכן ענין נודר ונודב וכה"ג). וכך הוא ענין ההסכם חזק שהי' בק"ש ותפלה לילך אחרי ה' ותורתו כו' וכנ"ל שבחי' הרושם הנשאר מזה כל היום חזק הוא מאד הרבה יותר מהתקשרות והתפעלות הרצון במוח הדעת כנ"ל שהוא חולף ועובר מיד בהיסח הדעת כנ"ל⁷⁹⁵, אבל בחי' רשימו דקבלת מל' שמים בהסכם חזק בחיצוני' שנק' רצון לרצון (ובל"א ער וויל וועלין עש⁷⁹⁶ איז בווילונג⁷⁹⁷ דעם רצון כו') לא יאבד לעולם אף בגודל טרדתו כנ"ל.

שעט, ג(ובמ"א מבואר שזהו שנק' היכל הרצון כמו באמת⁷⁹⁹ ויציב⁷⁹⁸, כידוע שאחר שקיבל עליו עומ"ש באהבה ורצון כמו ומלכותו ברצון⁸⁰⁰ כו' שזהו באה"ר במס"נ בפ' ואהבת כו' בכל לבבך ובכל נפשך כו' עדיין א[ין] ז[ה] אמת גמור כי יכול להשתנות וחולפת ועוברת אחר התפלה כנ"ל, אבל מ[ה] שאו' אמת ויציב ונכון ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו כו' זהו בחי' הסכם החזק על הדבר הזה שכבר קיבל בק"ש שיבא לידי מעשה בפו"מ בביטול הרצון נגד רצון ה' בתורתו כו'. וז[הו] שאו' ויציב כמו יציבא מלתא⁸⁰¹ כו' וכן ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה כו', שאינו אלא כמסכים בהסכמה שטוב ויפה ומקובל עלינו לקיים רצון ה' עי"ז דוקא מתקיים באמת לענין מעשה כל היום ברשימו שנשאר מזה ההסכם, ע"כ נק' היכל הרצון שבו שורים כל רצונות הטובים שבאים בגילוי כל היום והוא מאמת לאמת דאהבה ורצון שבק"ש ובלעדי זה ההסכם שאו' ויציב ונכון אין לאהבה דק"ש קיום כלל, א"כ בהכרח לומר שיש להסכמה וקבלה זו שאו' ומקובל וטוב למעלה יותר מאו[ר] פ[נימי'] הרצון שבאהבה דק"ש וע"כ ממנו נעשה יחודא עילאה בהיכל קדשי קדשים כו' שהוא בסמיכת גאולה לתפלה⁸⁰² כמבואר במ"א וד"ל. ומטעם זה אנו מוצאים שגם הכפי' וההכרח שעושים לאדם להיות לו רצון הטוב האלקי במצות עולה בכי טוב כמו שהי' רוצה בפנימית הרצון ממש, והוא ממה שבענין מצות הצדקה כופין אותו⁸⁰³ עד שיאמר רוצה אני⁸⁰⁴ דודאי ע"י כפי' והכרח אין לו רצון באמת שיאמר רוצה אני כו', עכ"ז מה שאומר רוצה אני אמת הוא⁸⁰⁵ אחר הכפיה זהו שעושין לו כמו בחי' רצון לרצון, לפי שכבר קיבל בסיני לקיים רצון ה' במצות צדקה ורק הגוף אינו מניחו [ו]ע"י כפי' נגלה בו הסכם הנשאר בנשמתו מכבר וע"כ או' רוצה אני באמת כו' וד"ל. וכן מטעם זה גם גט המעושה בישראל כשר⁸⁰⁶ כו' מצד קבלת התורה שיש בכאו"א בהעלם כו' וכמבואר במ"א. ומזה יובן שגם בחי' כפי' והכרח שמכריח [אדם] א"ע בהסכם חזק להיות לו רצון לתו"מ נק' רצון גמור עד שממנו יומשך כל בחי' התפעלות רצון בפנימי' מטעם הנ"ל, ששרש הסכם זה הוא למעלה גם ממקור המוליד כל רצון פ[נימי'] מן ההעלם והוא בע[צמו'] תוקף כח הנפש בנצחון שהוא חזק מאד לחזק כל רצון כו' (כמשי"ת).

והנה כל הנ"ל בבחי' ההסכם החזק⁸⁰⁷ בקבלת רצון לרצון כנ"ל מקומו ומשכנו הוא במצח שבראש דוקא שבכלי המצח הזה הוא שם שהוא⁸⁰⁸ כח ההסכם הזה לעשות רצון לרצון להבא בתוקף גדול מאד עד שלא ישונה ויבוטל לעולם כנ"ל, ואע"פ שעט, דשהמצח אינו אלא בחי' עצם דומם פשוט, מ"מ הוא בחי' הכלי דוקא לכח זה שהוא לחזק רצון לרצון בתוקף ועוז להבא כנ"ל, ולכך הוא חופה ושורה על בחי' מוח הדעת שבפנים בבחי' מקיף חיצוני עכ"פ כנ"ל כי גדול כחו הרבה⁸⁰⁹ ממנו כנ"ל עד שממנו יומשך כח וחיזוק בפנימי' הרצון שבמוח הדעת זה (שבהעל"ם הכת"ר שיבא לידי גילוי תמיד כנ"ל בענין קבלת עומ"ש וקבלת תענית וכה"ג, שמזה ההסכם יומשך הכח ועוז לרצון פנימי' או בביטול אמיתי לרצון המלך כמו שהי' במ"ת כשא' נעשה כו') ולפי שבחי' הסכם וקבלה זו אינה נראה לעין רק בחיצוני' שאינו רק בחי' התגלות למראה לבד [oldpage_תקסד] ע"כ בחי' הכלי שלו [אינו]⁸¹⁰ רק בחיצוני' ג"כ שהוא כלי המצח שהוא עצם פשוט ואין בו אור וחיות רוחני כלל, ועכ"ז קשה ותקיף הוא הרבה יותר מבחי' הרוחני' דרצון הפנימי והתקשרות דמוח הדעת הפ[נימי] הנ"ל (שמטה כל רצון ושכל כו' כנ"ל) וראי' מקבלת התורה ומענין אמת ויציב כנ"ל) (ועוד ראי' לזה מענין כח הגדול שיש בכאו"א מישראל למסור נפשו על קדוה"ש⁸¹¹ וכן גם בצר לו מאד לא יוכל ליפרד מה' א' לגמרי והוא רק מצד כח ההסכם הזה שהוא המחזק ועושה כל רצון לרצון כו' ולא מצד התפעלות פנימי' הרצון שנק' רצון ה[נ]ולד שחולף ועובר ואינו מתקיים בנסיון כו', משא"כ בחי' הסכם וניצוח הזה דוקא הוא שעומד בכל הנסיונות הקשים עד מיצוי הנפש ממש, לפי שתוקף וניצוח זה הוא בעצם הנפש ממש שלמעלה גם מבחי' מקור הרצון והתענוג והוא שנק' תוקף כח הנצחון שבנפש עצמה כמו [שנק'] קשה עורף⁸¹², שזהו עצמו בבחי' הביטול היפוכו במצח דוקא שהוא מול העורף ממש כי בקושי העורף הוא בבחי' לגרמי' שאינו ניזוז ממקומו כלל. וכן בקליפה דעמלק גם במצח דחוצפא ועזות מצח כמצח אשה זונה כו', והיפוכו ממש הוא בבחי' הביטול בתכלית לאין האלקי להיות רצון לרצון בהסכם חזק עד שיוכל למס"נ באחד ומקבל כל הנסיונות ולא יפול מנקודת יהדותו כו'. וזהו בחי' הכלי דמצד הקדושה⁸¹³ שהוא בחי' כלי לבחי' רעוא דכל רעוין ששורה במצח דוקא (כמשי"ת).

ובכ"ז יובן הטעם שציוה ה' שיונח הציץ על מצח אהרן דוקא, כי אהרן שושבינא דמטרוניתא דכללות נשמות ישראל שבמצחו יש בחי' כח ההסכם הכללי דכלל נש"י בבחי' קבלת רצון לרצון, ואע"פ שהוא בחיצוני' כמו בקבלת עומ"ש בלבד אבל הוא מקור ויסוד האמיתי לכל תולדות רצונות הטובים וישרים לילך בדרכי ה' כו' כנ"ל בין בסומ"ר בביטול רצון זה⁸¹⁴ ובין בקיום מ"ע לקי[י]ם רצון ה'. וזהו ענין אותיות אלה דקד"ש שפ, אלה' שהי' כתוב קד"ש לה'⁸¹⁵ בתחלת שטה התחתונה שהיא העלא' דקדש דחכ' דתו"מ מלמטה למעלה כמו בקבלת התורה בהר סיני שאמ' נעשה כנ"ל, ושם הוי' למעלה שהוא מקור כל בחי' הוי' דרצון [ו]חכ' דתו"מ כנ"ל והוא נק' רעוא דכ"ר עילאין דוקא. והענין הוא דכמו שהסכם חזק הזה בכנ"י מלמטה למעלה הוא שעושה רצון לרצון להבא בלי יחולף וישונה לעולם כנ"ל, כך יהי' שורה בזה ג"כ מבחי' בעל עצמות הרצון שהוא עצמות אור א"ס ממש בבחי' תוקף ועוז גדול בעצמות שלו ממש באה"ר לנש"י, וכמו שבכנ"י א[ין] ז[ה] רק בחי' תוקף הביטול בנפש עצמה עד מס"נ, כך מלמעלה למטה רוח אייתי רוח לעורר אה"ר עצמי' שיהי' בתוקף הע[צמו'] בניצוח והסכם חזק לחזק רצ"פ שיהי' מאיר בתמידות בגילוי בחיצוני' עכ"פ, והוא ענין גילוי הרצ[ון] הפ[שוט] שבעצמות ממש שנק' רעוא דכ"ר שבא מחמת ריעות וחיבה יתירה כנ"ל, וכמבואר באד"ר דבמצחא דע"י בי' אתגליא מבחי' רעוא דכ"ר, פי' אתגליא אינו רק גילוי חיצוני', והוא בחיצוני' הכלי דמצח אהרן שאינו ג"כ רק בחיצוני'⁸¹⁶ הכלי לזה הגילוי אבל הוא תקיף וחזק מאד, לפי שביכולתו להמשיך מעצמות בעה"ר הפ[שוט] שיומשך בחי' רעדכ"ר שהוא מקור כל רצון טוב וחסד דוקא ואין בו נטיה לדין כלל כנ"ל גם לגבור על כח הדין כמו ויהפוך ה'⁸¹⁷ כו'. וע"כ אין גילוי זה דרעדכ"ר רק במצח שהוא הכלי לזה דוקא מטעם הנ"ל שהוא העושה ההסכם לרצון להבא ע"כ בזה ישכון דוקא מאד⁸¹⁸ [ד]רעדכ"ר שהוא ג"כ מצד בחי' ההסכם חזק להיות לו רצון לרצון תמיד בלי שינוי כלל בכנ"י מלמעלה למטה ולעמוד לנגד כל קטרוג כנ"ל וד"ל.

וזהו והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים כו' הזכיר ב"פ אהרן, א' מצח אהרן, והב' ונשא אהרן כו'. לפי שבמצח אהרן דוקא הוא הכלי להתגלות בחי' רעדכ"ר הנ"ל שזהו שם הוי' שכתוב בציץ למעלה שהוא כמו שם הוי' הא' שבי"ג מדה"ר (כמשי"ת). ומ"ש ונשא אהרן את עון הקדשים זהו כמו בחי' [שם] הוי' הב' דאל רחום וחנון כו' להיות נושא עון בפו"מ כנ"ל. והיינו ב' המדרגות שהי' בציץ, א' קדש לה' מלמטה שזהו כמו הוי' הב' דאל כו'. והב' שם הכתוב למעלה שהוא כמו שם הוי' הא' שבי"ג מדה"ר כנ"ל שבו התגלות רעדכ"ר עצמו שמשיג⁸¹⁹ מקור ההמשכה די"ג מדה"ר בהוי' הב' דאל רחום כו', והוא מ"ש ג"כ כאן ונשא אהרן את עון כו' לכפר על עון הקדשים בפו"מ, וכמ"ש למעלה בענין מקור הסליחה דעון בפו"מ שהוא למעלה גם ממקור הרצון שבתו"מ גם בהבדלה הפ[נימי'] ע"פ ח"ס דהיינו טעם כמוס לרצה"ע ולמעלה גם מחו"ג שבעצם הרצון כו', וע"כ יכול לכפר העון להיות הזדונות כזכיות ממש משום דגם חושך לא יחשיך כו' כחשיכה כאורה (אע"פ שהבדיל בין אור לחשך ובין קדש לחול כו' כמו שפ, בבמ"ת בא' אנכי ולא יהי' לך זהו דוקא בהמשכ[ת] העונג העליון⁸²⁰ ברצון וחכמה כו'). והיינו בבחי' רעדכ"ר שהוא מקור כל רצון טוב וחסד מעצם הטוב שאין בו נטי' לדין כלל כנ"ל (והוא בבחי' עונג ושע[שועים] העצמי' שנעשו⁸²¹ בעצמו' בלתי מורכב ברצון אף לא בבחי' מקור לרצון ההיול"י כנ"ל), ולכך גם הטמא יטהר וכמ"ש מי יתן טהור מטמא⁸²² לא אח"ד כו' אח"פ ממש. וכך יובן כאן גם במדרגה עליונה יותר והוא לכפר גם על עון הקדשים אשר יקדישו בנ"י שיטמאו בטומאה ויפגמו קדושתם ועכ"ז יכופר העון הזה דקדשים שלא יחולל קדושתם מן הטומאה כלל והוא שא' ונשא אהרן את עון הקדשים כו' כמו ונושא עון בחטא גמור (לפי שבבחי' רעדכ"ר יטהר כל טומאה כמ"ש לפני הוי' תטהרו והיינו לפני הוי' הא' די"ג מדה"ר, והוא שם הוי' שכתוב למעלה מקדש למ"ד לכפר על עון הקדשים דכנ"י שעולה מלמטה למעלה, וע"כ הי' נכתב קד"ש להוי' [oldpage_תקסה] דוקא דהיינו שיתמלא כל חסרון ופגם בקדש דישראל ויהיו תמיד קדש לה' ממש).

אך עדיין י"ל בטעם הנחת הציץ על מצח אהרן דוקא, דהלא ידוע בשרש בחי' אהרן כה"ג שהוא הרועה וזן ומפרנס לישראל בהמשכה דאה"ר העצמיית העליונה לעורר האה"ר בכנ"י בתמידות דוקא בלי שינוי וחילוף כלל, והוא עיקר הגילוי במצח אהרן שבו עיקר הרצון באה"ר כו' וא"כ למה צריך להנחת הציץ דוקא על מצח אהרן בכתיבה דב' תיבות הללו דקדש לה' דוקא. אמנם הנה באמת לפי הפשט בכתובים האלו שהי' עיקר המכוון בהנחת הציץ נזר הקד"ש רק לכפר על עון הקדשים שיקדישו בנ"י, וגם להיות לרצון להם לפני תמיד לפני ה'. וב' הענינים האלה א' הוא, דהגם שע"י אהרן כה"ג נמשך תמיד אה"ר העצמית בגילוי במצח כנ"ל באור פני מלך חיים⁸²³ כו', עכ"ז יכול להיות הפסק מחיצה מבדלת כאשר יהי' פגם בקדושה דישראל שלא יאיר בהם אור א"ס שבפנימי' הכת"ר, כי עי"ז יחולל קדושת שם הוי' השורה בישראל ולא יהי' נק' קד"ש להוי' כו'. אך ע"י הציץ מרצה ומכפר על עון הקדשים ויהי' אור קדושתם שלימה להיות⁸²⁴ בתמידות כ"ז⁸²⁵ שהציץ על מצח אהרן דוקא ששם בחי' התגלות דאה"ר העצמות כנ"ל. ולפ"ז הרי יובן שעיקר ענין הציץ לרצות על עון הקדשים היינו שלא יופסק אור האה"ר העצמי' שהוא בבחי' מקיף תמידי דאה' שברצון הע[צמי] שלמעלה מן הטעם לגמרי אפי' מטעם כמוס דחכ'⁸²⁶ דתו"מ כמו בחי' הוי' הב' דאל רחום כו' כנ"ל וד"ל. והטעם הב' להיות לרצון תמיד להם לפני ה' כו', דהנה הגם שמצח אהרן הי' בחי' כלי לאור זה דציץ שיאיר בו מרעדכ"ר לכפר על עון הקדשי' היינו רק במה שנמשך ובא מאורו למטה לכפר כו' (שזהו בחי' הוי' הב' דאל רחום כו') שהוא רק בחי' התגלות דאה"ר דעצמות הרצון כו'. ואמנם למעלה מזה היינו בחי' ש[ם] הוי' שכתוב שפ, גלמעלה בציץ שהוא כמו ש[ם] הוי' הא' די"ג מדה"ר כנ"ל שזהו המשכ' עצם האור דרעוא דכל רעוין מעצמות אור א"ס ממש⁸²⁷, שנק' סדכ"ס דלית מחת"ב כלל אפילו מחשבה ורצון העצמי' שנק' מקור כל רצון כו' שזהו בחי' שעה"מ בעצמו ממש שמשם מקור כל רעוין ע[צמיי'] והוא צריך להתמשך ג"כ ע"י ש[ם] הוי' מיוחד, וזהו כמו ויקרא הוי' [הוי']⁸²⁸ שקרא בתחלה לש' הוי' הא' מעצמו' ממש ומשם הוי' זה קרא והמשיך לשם הוי' הב' להיות אל רחום כו'. וכך הוא בענין הציץ ממש שהוא שם הוי' שכתוב למעלה שהוא המשכות דרעוא דכל רעוין שזהו למעלה [הרבה] מגילוי האור דבחי' רעוא דכל רעוין במקיף דאהבה רבה העצמי' לכפר על עון הקדשים הנ"ל כי הרי זהו העונג העצמי' שכלול בעצמות ממש שאפס קצהו נמשך לכפר על עון הקדשים כו' לחזק להרצון העצמי' באה"ר שלא יופסק מכ[ל] ד[בר] חוצץ כנ"ל וד"ל.

וענין טעם הב' שא' והי' על מצחו תמיד לרצון כו' היינו בחי' האור דעצם רעוא דכל רעוין שבשם הוי' שכתוב למעלה שזהו בהוי' הא' [שב]י"ג מדה"ר כנ"ל, ומבחי' שם הוי' זה נמשך לקד"ש למ"ד לכפר על עון הקדשים מן ההעלם לגילוי כמו בהמשכה דהוי' הא' להוי' הב' דאל רחום כו'. אך בכאן הי' זה ע"י בחי' העלא' דקד"ש למ"ד מלמטה למעלה תחלה והיינו ע"י העלא' קדוש' המצות דישראל שיהי' לרצון לפני ה' כו' שהוא ע"י פתוחי חותם דאמת דתורה כנ"ל. והענין הוא כמבואר למעלה שהי' בציץ ב' תנאים, א' שיעשנו משה. והב' שיונח על מצח אהרן דוקא, וזה בלא זה אינו כלום והיינו שע"י משה דוקא יאיר האור דרעוא דכ"ר בציץ זה (והוא בשם הוי' שכתוב למעלה), והב' שיהי' הציץ על מצח אהרן שהוא בחי' הכ"ג⁸²⁹ שיקבל האור הזה מרעוא דכל רעוין, כי אין כ"ק⁸³⁰ לקבל זה האור הרצון הפשוט כו' כ"א במצח אהרן דוקא מטעם הנ"ל שהמצח הוא בחי' כח ההסכם החזק להיות רצון לרצון תמיד כנ"ל וד"ל.

אך הנה הטעם לזה שע"י משה דוקא נעשה בציץ לפי⁸³¹ המשכת רעוא דכל רעוין ע"י עצמו ולא ע"י אחר זולתו, לפי שהי' שרש נשמת משה מבחי' מוח הדעת העליון שעולה בפנימית הכתר ממש שנק' כתר שבכתר בעצמו' בעה"ר הפנימי'⁸³³ כו' שזהו מקור להמשכת רעוא דכל רעוין⁸³² שהוא מקור כל רצונות הפשוטים כנ"ל. והיינו לפי שבחי' הדעת דמשה זהו בחי' עומק ההתקשרות בפנימי' הרצון ופנימי' התענוג בהרגשה עצמי' עד שניזוז ממקומו לגמרי כו' בבחי' מ"ה בתכלית כו' שממילא עולה לעצמו' בעל הרצון שמשם נמשך מקור התורה ומצות בפנימי' דחכ' ופנימי' הרצון (שהוא בחי' שפ, דדעת עליון דעת המטה לרצון העליון דמצות להבדיל בין טו"ר במ"ע ול"ת בכלל [ב]אנכי [ולא] כו' כנ"ל). אך להיות מבואר למעלה שבחי' מוח הדעת אע"פ שהוא בהתקשרות דפנימי' הרצון יכול להחליף ולעבור מיד ואין לו קיום ע"כ גם על⁸³⁴ בחי' פנימי' הדעת דמשה שהי' נמשך [ה]אור דרעוא דכל רעוין הי' נפסק ועובר ולא הי' מאיר תמיד לרצון כו', אבל על מצח אהרן ששם הוא בחי' ההסכם החזק ברצון לרצון בתמידות כנ"ל, שם הי' הציץ מונח להיות לרצון בתמידות מרעוא דכ"ר זה בלי הפסק לעולם כידוע שהציץ הי' מרצה בתמידות כו'⁸³⁵ שהי' על מצחו כמ"ד עודהו על מצחו מרצה⁸³⁶ אף שלא בשעת עבודה כו'. ונמצא דבאמצעות שניהם דוקא דהיינו ע"י מעשה הציץ ע"י משה שנק' שושבינא דמלכא להאיר ולהמשיך המשכה דרעוא דכל רעוין וע"י אהרן שנק' שוש' דמטרוניתא כו' שה[ו]נח הציץ במצחו דוקא נתקיים הארה זו בתמיד[ו]ת כנ"ל להיותו כלי לאור זה וד"ל (והוא לפי שכלי המצח הוא מעצם הגלגלתא שהוא למעלה הרבה אף מאו"כ הדעת שעולה ברצה"ע דפנימי' הכתר ע"כ חולף ועובר, וההסכם אינו עובר לעולם ועכ"ז ע"י בחי' הפנימי' הדעת דמשה נמשך בחי' האור דרעדכ"ר מטעם הנ"ל וד"ל).

וזהו והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' ממש, דהנה מבואר למעלה [oldpage_תקסו] דעיקר המנגד לקליפת עמלק לשבור בחי' הגסות והחוצפא והעקשות ונצחון דעמלק (בעורף שלנגד המצח כנ"ל) הוא ע"י בחי' הציץ שבמצח אהרן, שהוא בחי' נצחון ותוקף ההסכם החזק לבטל הרצון תמיד מפני רצון ה' זהו דוקא בחי' הכלי להתקבל ולהתקיים בתוכו מבחי' רעדכ"ר עצמו הנמשך ע"י משה כנ"ל (והוא מה שנשאר רושם הזכרון באדם גם בהיותו טרוד בכל היום שיהי' לו רצון לה' עכ"פ כו' אף לאחר היסח הדעת שיכול להיות שכחה לגמרי, ומפני זה ה"ז בחי' כלי לאור הרצון הפ' שהוא מקור כל הרצונות הפשוטי' שיאיר גם בתמידות דוקא שז"ש והי' על מצחו תמיד לרצון להם, פי' תמיד בלי שינוי והפסק כלל שאינו נפסק אורו לעולם כי רושם שלו [נשאר] שלא נשכח (כחותם בטבעתו לאות וזכרון ע"ד רצון המוחלט מכבר שנגמר בדעתו ורצונו שלא ישונה לעולם כנ"ל) להיות מקור כל רצון הנולד ע"כ מאיר אורו בלי הפסק. וזהו תמיד לרצות⁸³⁷ להם [לרצות להם] על עון הקדשים, וכמו הוי' אל רחום כו' שנושא עון תמיד, אך נמשך זה מרעדכ"ר שהוא מקור כל הויות שברצון הנגלה הבא לכפר. וזהו לרצון להם לפני הוי' למעלה לפני שם הוי' העליון שהוא כמו הוי' הא' שבי"ג מדה"ר שהוא מקור להוי' הב' להיות נושא עון כו' וכמו לפני הוי' תטהר"ו כנ"ל, ולכך חזר וכפל והי' על מצחו תמיד לרצון דקאי ברעדכ"ר עצמו וד"ל.

שפא, אומעתה יובן המשך כל הפסוקי' יחד ועשית ציץ זהב כו' ע"י משה שהוא בחי' מ"ה דחכ' עילאה⁸³⁸ דתורה הקדומה בבחי' פנימי' הדעת שבכתר כו', ושמת אותו על פתיל תכלת והי' על המצנפת כו', שיש כאן ג' מדרגות זו למעלה מזו מצנפת, ותפילין בין ציץ למצנפת, וציץ שהן ג' מדרגות, דכתר שבכתר עצמו זהו המצנפת, וחב"ד שבכתר שהן ג' חללי הגלגלתא הנ"ל זהו התפילין שהן במקום שמוחו של תינוק רופס⁸³⁹ למעלה בגובה המצח ובסוף הגלגלת, והציץ הוא במצח זהו בחי' חג"ת שבכתר שבכתר עד נה"י שהוא המאיר באותיות דקדש להוי' דבי' אתגלי' מרעדכ"ר הנ"ל, שהוא בחי' יסוד⁸⁴⁰ דע"י שנמשך ע"י פנימי' יסוד אבא⁸⁴¹, והפתיל תכלת הוא המחבר ציץ למצנפת והוא פתיל האמצעי דוקא שהוא לנגד מוח הדעת שהוא באמצע כנ"ל. וביאור כ"ז מובן מכל הנ"ל בענין ג' קשרים בבחי' גליא וסתים, דחב"ד שבעצם הרצון שלמעלה מהתחלקות חו"ג דעצם הרצון שלמעלה מן הטעם לרצון כו' זהו התפילין, שהן מקיף דמוחין בהעלם דכתר שבכתר כמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועי'⁸⁴² עצמיי'⁸⁴³ הוא סת[י]ם דאורייתא שהוקשה כל התורה לתפילין⁸⁴⁴ כו', והציץ הוא במצח אהרן כהנא רבא בחי' חג"ת, אה"ר בעצם [ה]רצון לישראל למעלה מן הטעם ומאיר בו מרעדכ"ר בתמידות בעצם אור הכתר שבכתר⁸⁴⁵ שבראש במצנפת שזהו בחי' קדש להוי', דישראל מלמטה מתקשראן באוריי' בחב"ד דכתר שבכתר שהוא ד"ע דמשה בחי' מ"ה. וזהו פתוחי חותם דתורה שנעשה לזכרון, והוי' הא' שבציץ הוא רעדכ"ר עצמו שהוא מסדכ"ס שהוא שעה"מ בעצמו כו' שמאיר ע"י התו' שנק' חותם העליון כנ"ל והוא כמו ויקרא [הוי'] הוי' ביגמה"ר כנ"ל, והן סדר הפסוקי' הללו ועשית ציץ והי' על המצנפת דוקא והי' על מצח אהרן בגילוי דרעדכ"ר באה"ר לרצון להם לפני [הוי'] ממש כנ"ל וד"ל.