תתעט
נפה"א ג"כ. ובאמת אפשר לומר שבלא"ה יכול נפה"א לעלות מצ"ע8. ונוכל להבין זאת ממה שאנו רואים נהר שהולך ממקום למקום הרי ההילוך הוא בהדרגה לאט לאט, או עד"מ אמת של מים שהולך ההילוך הוא לאט לאט שאין בו ריבוי מעיינות אלא א' ב' מעינות לכן אינו הולך במהירות כ"כ אלא לאט לאט, ואנו רואים באם שיסתמו באמצע ההילוך או בסוף הרי ונפסק ההילוך ויקבצו ריבוי מים, שאין הריבוי מים מחודשים אלא מצד שנסתם הילוכה ע"כ נקבצו מים הרבה עד שגובר המים ובוקעים את הסתימה ואז הולך המים במהירות וברעש ובתגבורת ובתוקף עוז, ופעם בוקע מן הצדדים וה"ז ג"כ מצד הסתימה. ועוד יש באופן אחר כשאינו בוקע הסתימה אלא נתמלא על כל גדותיו ושוטף על השדות.
וזהו עד"מ כמו"כ בנמשל כי הנה"א הוא חלק אלקה ממעל9 כי חלק הוי' עמו10 ויש בנש"י חלק הוי' אותיו' י"ה ו"ה, וקוש"י11 הוא ביטול למעלה מטו"ד כמ"ש כי עם קשה עורף וסלחת12 וזהו"ע שנשמה נק' נר הוי' נשמת אדם13 שזהו נר שיש בה ש' הוי' בשלם, וזהו נשמת אדם וכמו נר העיקר הוא האור שהוא אש ואנו רואים שטבע של אש להתעלות למעלה14 שהלהב עולה ונכלל במקורו ושרשו, רק יש דבר הנאחז בו וכמו שאנו רואים באם שיתקרבו נר לאבוקה נמשך ונדבק לאור האבוקה כך הנשמה רצונה ותשוקתה ליכלל באלקות כמ"ש ורוח האדם היא העולה למעלה15, ואפי' הנשמה לאחר שירדה בגוף רצונה ג"כ ליכלל למעלה רק בע"כ אתה חי16 שהגוף הוא מעכב, כי כדי שירד17 הנשמה להתלבש בגוף יש לזה כמה הכרחים שמכריחים אותה שתרד כי באופן אחר לא יכול להיות שצריכה להיות בגוף ונה"ב, ובזה יש כמה אופנים שיש גוף שאינו עב וגס ונה"ב ג"כ אינו עב וגס שיהי' מונע ומעכב, היינו שאינו נוגע לו באם שיעשה האדם מצוה כראוי, דהיינו שיתפלל וילמוד כראוי ויעשה צדקה בפועל ממש, ואין הפי' שיעשה בקרירות, כי זהו מצות אנשים מלומדה18 וע"ז בודאי אינו מעכב, כי זהו אינו מצוה כלל, אלא שיעשה המצוה בהתלהבות וכראוי ויתפלל באהוי"ר וע"ז ג"כ אינו מעכב מצד שאינו עב וגס.
הערות
- 8. נפה"א לעלות מצ"ע : ראה לקו"ת בלק עג, סע"א. (לעיל בחלק המאמרים) בההמשך כאן הערה 304.
- 9. חלק אלקה ממעל : איוב לא, ב. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 395.
- 10. כי חלק הוי' עמו : האזינו לב, ט. ראה גם לעיל ח"א (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כמים הפנים סוף פיסקא א.
- 11. בנש"י. . י"ה ו"ה וקוש"י : ראה (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי פ"ה.
- 12. כי עם קשה עורף וסלחת : תשא לד, ט [בדילוג]. ראה שמו"ר פמ"ב, ט. לקו"ת בלק סז, ד. עא, ב. תו"ח תצוה ח"ב שעט, ד. וש"נ. סה"מ תרכ"ז ס"ע עד ואילך. וש"נ.
- 13. נר הוי' נשמת אדם : משלי כ, כז.
- 14. שטבע של אש להתעלות למעלה : ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד, ה"ב. תניא פי"ט. סה"מ תרל"ח ע' תצא. וש"נ.
- 15. ורוח האדם היא העולה למעלה : ראה קהלת ג, כא. לעיל הנחה ד"ה יפה שעה אחת ובהערה 53.
- 16. בע"כ אתה חי : ראה אבות ספ"ד.
- 17. שירד : אוצ"ל: שתרד.
- 18. מצות אנשים מלומדה : ישעי' כט, יג. ראה גם תניא פל"ט (נג, ב). לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אי' כו' נביאים וכתובים הערה 12.
שמות רבה מ״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה מַהוּ וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פּוֹלְוָיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר רְאוּיִים הֵן לְהֵעָרֵף. אָמַר רַב יָקִים שְׁלשָׁה חֲצוּפִים הֵם חָצוּף בַּחַיָּה כֶּלֶב בָּעוֹף תַּרְנְגוֹל וּבָאֻמּוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַדִּיפָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי וְאֵינוֹ אֶלָּא לְשִׁבְחָן אוֹ יְהוּדִי אוֹ צָלוּב. אָמַר רַבִּי אָבִין עַד עַכְשָׁו קוֹרִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ הָאֻמָּה שֶׁל קְשֵׁה עֹרֶף. אָמַר רַב נַחְמָן תֵּדַע לְךָ שֶׁהֵם קָשִׁים כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה מַה כְּתִיב בָּהֶם (שמות י״ט:ט״ז): וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְאֶה לָהֶם כָּל נִסַּי וּלְוַאי לֶהֱנֵי וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָּהֶם וַאֲכַלֵּם וְכִי משֶׁה הָיָה תּוֹפֵשׂ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִי אֶלָּא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִכְנִיסוֹ לְקִיטוֹן וּמַתְחִיל לְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְצַעֵק מִן הַקִּיטוֹן הַנִּיחָה לִי שֶׁאַכֶּנּוּ וְהָיָה פַּדְגּוֹג עוֹמֵד בַּחוּץ אָמַר הַפַּדְגּוֹג הַמֶּלֶךְ וּבְנוֹ לִפְנִים בַּקִּיטוֹן לָמָּה הוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ וַאֲפַיְסֶנוּ עַל בְּנוֹ לְכָךְ הוּא מְצַעֵק הַנִּיחָה לִי כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי אָמַר משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים הֱוֵי וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע למטה עד לאמצע שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו ואין הילוכם לא בדעתם ולא בחפצם אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן:טבע האש חם ויבש והוא קל מכולם והרוח חם ולח והמים קרים ולחים והארץ יבשה וקרה והיא כבידה מכולם והמים קלים ממנה לפיכך נמצאים למעלה על הארץ והרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים והאש קל מן הרוח ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.