מב ג

שרויה כמו שאמרו רז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אלא הענין הוא ע"פ מ"ש בגמרא (רפ"ו דברכות) אהא דכתיב ואספת דגנך וגו' וכתיב (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו וגו' דכאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן כשאין עושין כו', והוא תמוה דאיך ואספת דגנך מדבר בשאין עושים כו' והלא לעיל מיניה כתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. אך הענין דבפרשה זו לא נזכר ובכל מאודכם כמ"ש בפ' שמע ולכן נקרא עדיין אין עושין רצונו של מקום כו'. ולהבין זה הנה איתא בזהר דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא ומדלא אמר ברחימותא מובן היות האהבה עצמה בחי' עבודה ועמל גדול להגיע אליה וכמו שמשה רבינו ע"ה לימד דעת לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך וגו'. דהיינו לכשיתבונן איך הוא אוהב חיי נפשו ורוצה מאד בקיום חיותו שלא יפסוק ממנו ח"ו, וזאת ישים האדם אל לבו כי הוא ית' הנה הוא עצמו החיות שבקרבו וחייו ממש שהוא חיי העולמים עליונים ותחתונים. וזהו ובכל נפשכם שכמה כחות יש באדם בנפש החיונית כמו הזן והדוחה והמעכל כו'. וכן בנפש השכלי כו' ולאהבה זו שתקבע בלבו צריך עבודה ועמל גדול ויגיעה רבה בהתבוננות הנ"ל במוחו ומחשבתו ונקרא אהבה זו אהבת עולם בחי' ממלא כל עלמין כנודע(וע' בסש"ב פמ"ד אהבה הכלולה כו'), ולכן היא בגדר גבול ומקום ויש לה הפסק וביטול בנטות לבבו כנ"ל. אבל ענין בחי' ובכל מאדך היא אהבה בלי גבול ומדה ואין לה הפסק דכל מקום שנא' מאד הוא בלי הפסק עולמית מחמת שבאה מבחי' סוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב. כי הנה חיות כל העולמות עליונים ותחתוני' אינו אלא מרוח פיו ית' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם, כמו באדם הגשמי למשל רוח פיו הוא היוצא ונמשך מפנימיותו ותוכיותו אבל מ"מ אינו עצמותו ומהותו כלל כי אין גורם שינוי כלל בעצמותו בין קודם שיצא הדיבור או ההבל ממנו ובין אחר כך אלא הוא זיו והתפשטות הארה. כך כביכול חיות כל העולמות עליונים ותחתונים אינו אלא זיו והתפשטות הארה הנמשכת מאור אין סוף ב"ה תוך כל עלמין להחיותם אבל בחי' סובב כל עלמין הוא מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין להחיותם שהוא בחי' עצמותו ומהותו ממש אלא סוכ"ע מעלה ומטה שוים ממש שאינם תופסים מקום כלל נגדו ח"ו ולכן כתיב הודו על ארץ ושמים שבחי' ארץ נדמה לבחי' שמים דכולא קמיה כו'. ואהבה זו מבחי' סוכ"ע לא תשתנה לעולם מחמת אהבות אחרות בשום אופן (עמ"ש בפ' ויחי ע"פ חכלילי ועמ"ש בפ' נח בד"ה מים רבים) כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מאחר שאינה מ תלבשת תוך כלי כנ"ל וכל חד לפום שיעורא דיליה יש לו בחי' אהבה זו כדכתיב ועמך כולם צדיקים (ע' בזהר ר"פ נח) וכתיב (בראשית י"ז י"א) והיה לאות ברית ביני וביניכם וכתיב (שמות ל"א י"ג) כי אות היא ביני וביניכם כו' ברית עולם (ע' מ"ר ס"פ דברים דרפ"ז* ע"ג) פי' אות ברית הוא בחי' אהבה זו מבחי' סוכ"ע שאינה מתלבשת בתוככם רק שעומדת עליכם בבחי' מקיף ביני וביניכם וד"ל. וזהו שחז"ל קראו אותו ית' בשם הקב"ה ולא בשאר שמות וכינוים כגון רחום כו' כי כל השמות וכינוים הם על שם התהוות הפעולה הנמשכת מאתו ית' ואפילו שם הוי"ה הוא על שם שמהוה מאין ליש, מה שאין כן שם קדוש מורה על עצמותו שהוא קדוש ומובדל שאינו מתלבש תוך עלמין וקדוש ברוך הוא אין סוף המתלבש תוך ז"א דאיהו וגרמוהי חד (ועמ"ש מזה ע"פ צאינה וראינה). ואהבה הבאה מבחי' זו נקראת קדושה לשון נוקבא שמקבלת מקדוש כמ"ש ואל אישך תשוקתך (ע' ברע"מ פ' אמור דף צ"ג א' ובפרדס ערך קדוש ועמ"ש ע"פ ראשי המטות בענין פי' קדושה זו ואיך פרישות מביאה לידי קדושה כו'). והנה בחינת אהבה זו שנקראת בשם אות ברית הנ"ל אינה באה להתגלות אלא על ידי כריתת ערלה החופפת ומכסה כו' כמו שכתוב ומלתם את ערלת לבבכם* (ועמ"ש מזה ע"פ ראה אנכי). וערלה