פורים, ה'תשכ"ט
285
בס"ד. פורים, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)
ומרדכי
יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן 1961 . הנה בפסוק זה חשיב ששה לבושים (לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן) שבהם יצא מרדכי מלפני המלך, דקאי על הקב"ה, כדאיתא במדרש 1962 דמ"ש 1963 ויהי בימי אחשורוש, זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו. וצריך להבין, מהו ענין ששה לבושים אלו (הן המספר דששה, והן פרטי הענינים דששה הלבושים), ומה שייך ענין זה לכללות המאורע דפורים, שלאחרי שבטלה גזירת המן באופן דונהפוך הוא גו' 1964 , אזי יצא מרדכי מלפני המלך בששה לבושים אלו.
ב) והענין
בזה, כידוע הביאור בתורה אור 1965 ובהדרושים שלאח"ז 1966 על הכתוב, בנוגע לכללות המעמד ומצב דזמן הגלות (שאז הי' הנס דפורים, כמארז"ל 1967 אכתי עבדי אחשורוש אנן), שבזה גופא ישנם כמה דרגות (כדלקמן).
ויש
להקדים מארז"ל בירושלמי ברכות 1968 שגאולתן של ישראל כאילת השחר, בתחילה קימעא קימעא כו', כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך 1969 , ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו' 1970 , ואח"כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה 1971 [ולהעיר, שאין הכוונה במארז"ל זה לגאולה האמיתית 1972 , שלכן מדגישים שלמדים ענין זה מגאולת פורים, שהיא גאולה במעמד ומצב של גלות גופא, כנ"ל שאכתי עבדי אחשורוש אנן]. ומזה מובן, שבזמן
286
הגלות גופא ישנם חילוקי דרגות, שהרי בתחילה הי' מעמד ומצב שאע"פ שמרדכי יושב בשער המלך, מ"מ, גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא גו' מעל כל השרים וגו' 1973 , והיינו, דאף שלפנ"ז הי' הציווי לעשות כרצון איש ואיש 1974 , זה מרדכי והמן 1975 (שניהם בשוה), מ"מ גדל המלך אחשורוש את המן דוקא [ולכן היו זקוקים להמן דוקא בשביל להרכיב את מרדכי ברחוב העיר ולקרוא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו 1976 ], ועד שעל ידו באה הגזירה כו', ורק אח"כ נעשה מעמד ומצב שהפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו כו' ותלו אותו ואת בניו על העץ 1977 , וביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן גו' ותשם אסתר את מרדכי על בית המן 1978 , ועד להדרגא הכי עליונה, שמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', כולל גם בפנימיות הענינים (נוסף לכך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו 1979 ), הן בנוגע להפירוש שהמלך קאי על הקב"ה (שאחרית וראשית שלו), והן בנוגע למרדכי (שבו נכללים גם כל בנ"י, להיותו ראש ליהודים 1980 , איש יהודי גו' ושמו מרדכי 1981 , שלכן הי' יכול לכנוס את כל היהודים 1982 וגם כנסם בפועל) שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', כל הששה לבושים כפי שהם בפנימיות הענינים, כמבואר ענינם בכ"מ 1983 .
ומבואר
בהדרושים, שכללות החילוק בין זמן הגלות לזמן שביהמ"ק הי' קיים, הוא, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו רואים נסים בגלוי, כדברי חכמים במשנתם עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש 1984 , ונסים אלו ראו בנ"י בעיני בשר, כאשר היו באים לביהמ"ק, לעלות ולראות, יראה גו' אל פני האדון הוי' 1985 , יראה דייקא, באופן של ראי', ובאופן שרואים בגלוי את אדנותו של הקב"ה שהוא אדון כל העולמים. משא"כ בזמן הגלות נעשה מעמד ומצב של העלם והסתר, וכמארז"ל 1986 אסתר מן התורה מנין, שנאמר 1987 ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, שלכן נקרא הגלות בשם לילה 1988 , היפך זמן הגאולה (ועד"ז
287
בזמן שביהמ"ק הי' קיים), שעז"נ 1989 והי' לך הוי' לאור עולם, שזהו מעמד ומצב של אור ויום. והרי החילוק שבין לילה ויום הוא, שגם בלילה ישנם כל עניני המציאות כמו ביום, אלא שאין רואים אותם. ועז"נ 1990 אותותינו לא ראינו, היינו, שאין אנו רואים נסים, ולא שאין נסים ח"ו, שהרי בפסוק עצמו מפורש שישנם אותות נסים ונפלאות, ויתירה מזה, שהם אותותי נו (אותות שלנו), שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו כו' והקב"ה מצילנו מידם 1991 , אלא שהאותות הם באופן שלא רואים אותם (משא"כ במעמד ומצב של אור ויום, שאז רואים ומכירים הנסים). אמנם, בזה גופא ישנם ב' אופנים, אופן הא', שלא רואים האותות לגמרי, כמארז"ל 1992 אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ואופן הב', שרואים את האותות כפי שהם מלובשים בלבושי הטבע. וזהו החילוק בין ב' המצבים שבסיפור המגילה, שבתחלה הי' מעמד ומצב דגזירת המן כו', שאז הי' הענין דאותותינו באופן שלא ראו אותם כלל, ואח"כ כאשר נעשית גאולתן של ישראל קימעא קימעא עד שמרדכי יצא מלפני המלך גו', שאז היו אותותינו באופן שראו אותם, אלא שהאותות היו מלובשים בלבושי הטבע, שעי"ז שאסתר עשתה את משתה היין בפעם הראשונה ואח"כ בפעם השני', נתגלגלו הדברים שהופרה מחשבתו הרעה של המן, ועד שאחשורוש עצמו אמר הנה בית המן נתתי לאסתר וגו' 1993 .
ג) והנה
ידועה תורת הרב המגיד 1994 ואדמו"ר הזקן 1995 בפירוש מאמר המשנה 1996 דע מה למעלה ממך, שכל הענינים דלמעלה תלויים ונעשים ע"י עבודת האדם. ועפ"ז יש לפרש גם במארז"ל 1997 אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עלי' מלמעלה, שההכרזה מלמעלה גופא היא ממך, היינו, שעבודת האדם למטה פועלת ובה תלוי אופן ההכרזה למעלה בנוגע להאדם למטה. דהנה כתיב 1998 כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ומבואר בקבלה וחסידות 1999 דקאי על הנהגת אדם העליון שעל הכסא, כמ"ש 2000 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה,
288
דקאי על הקב"ה כפי שהוא בציור אדם, שזהו"ע סדר השתלשלות הנהגת העולמות, מעולם הכסא ולמטה עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו – שזה תלוי בעבודתם של ישראל למטה, שבהתאם לכך, כמים הפנים לפנים, נעשה גם לב האדם העליון שעל הכסא, ועפ"ז נעשית ההכרזה לטוב או כו'. ומזה מובן, שהחילוק בהמעמד ומצב שהי' בתחלת סיפור המגילה עד לגאולתן של ישראל, הרי זה מצד השינוי בעבודתם של בנ"י. והענין בזה, דהנה, מפני חטאינו גלינו מארצנו 2001 , והיינו, שכאשר ישנו ענין של חטא, מלשון חסרון, כמ"ש 2002 אני ובני שלמה חטאים, שחסר בעבודת האדם (לב האדם) למטה, אזי גלינו מארצנו, הגולה אשר הגלתה (מירושלים) 2003 , שהו"ע הגלות מהמעמד ומצב של אור ויום, שרואים אלקות (אותותינו) בגלוי. וכללות הענין בזה, שעבודת האדם למטה היא באופן דפנו אלי עורף ולא פנים 2004 , והרי החילוק שבין עורף לפנים (אף ששניהם הם חלקים בגוף האדם), שבפנים ישנם החושים הנעלים כמו ראי' ושמיעה, עינים לראות ואזנים לשמוע 2005 , שעי"ז נעשה לב לדעת45 (ע"ד עין רואה והלב חומד 2006 ), משא"כ העורף, שאין בו ענינים של גילויים, אור ויום. ויש להוסיף בדיוק הלשון פנו אלי עורף, שגם העורף הוא חלק מהפנים, אלא ששם ענין הפנים אינו בגילוי אלא בהעלם והסתר. וכאשר עבודת האדם היא באופן דפנו אלי עורף ולא פנים, אזי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, שנעשה גם למעלה מעמד ומצב דהסתר אסתיר פני גו', היינו, שישנו ענין הפנים, אלא שזהו באופן דהסתר אסתיר.
ד) והנה
מבואר בתורה אור ובהדרושים שלאח"ז 2007 , שיש שנופלים מזה, אבל זהו שטות גדול (שאין מקום ליאוש כו'), כי זה צריך לידע שאנו אומרים בזמן הגלות כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אלא כי אתה אבינו גו' 2008 .
והענין
בזה, דהנה, ענינו של אברהם הוא כמ"ש 2009 ויקרא שם אברם בשם הוי' א-ל עולם, אל תקרי ויקרא אלא ויקריא 2010 , היינו, שענינו הי' לגלות אלקות בעולם, עד שיהי' בגילוי שהקב"ה הוא לא רק
289
א-ל העולם, היינו, שהקב"ה והעולם הם שני דברים, והקב"ה הוא א-ל של העולם, אלא א-ל עולם, היינו, שאין מציאות של עולם, כי אם רק מציאותו של הקב"ה (א-ל), שאין עוד מלבדו 2011 . אמנם בזמן הגלות אומרים אברהם לא ידענו, כיון שנמצאים במעמד ומצב שהעבודה היא באופן של חטא מלשון חסרון, שהענין דאברהם (הפעולה לגלות אלקות בעולם) אינו בגילוי. ועד"ז בנוגע להענין דאהבה ויראה, כמבואר בתניא 2012 שענין האהבה הוא ירושה לנו מאבותינו, מאברהם אבינו שנקרא אברהם אוהבי 2013 , ונכלל בה גם דחילו – הנה בזמן הגלות חסרה העבודה דאהבה ויראה, היינו, שענין האהבה (לית פולחנא כפולחנא דרחימותא 2014 ) אינו בגלוי, כי אם באופן של אהבה מסותרת , וכיון שנכלל בה גם דחילו, הרי גם ענין היראה אינו בגלוי, אלא באופן של הסתר, שזהו הענין דהסתר אסתיר פני ביום ההוא אצל איש הישראלי למטה, היינו, שעצמיותו ופנימיותו (פני) היא באופן של הסתר אסתיר, שלכן נעשה גם למעלה מעמד ומצב דאנכי הסתר אסתיר פני. ואעפ"כ, אין מקום ליאוש כו', כי, גם כאשר ההנהגה מלמעלה היא באופן דהסתר אסתיר, הרי יש בזה הענין דפני, וטעם הדבר, לפי שכן הוא גם בהאדם למטה [והטעם שכן הוא למטה הוא לפי שכן הוא למעלה], שבאיזה מעמד ומצב שיהי', אע"פ שחטא (שאז הנה מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות אל פני האדון הוי'), הנה גם אז ישראל הוא 2015 , ויש בו הפנימיות (פני) והעצמיות שלו, כתורת אדמו"ר הזקן 2016 בפירוש שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד 2017 , שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות ח"ו. וזהו גם היסוד לפס"ד הרמב"ם 2018 שגט המעושה, אפילו כאשר היכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך, הרי זה כשר, וחשיב שגרש לרצונו, כיון שגם בהיותו במעמד ומצב שצריכים להכריח אותו לקיים ציווי התורה, הרי מצד עצמו רוצה הוא להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, אלא שענין זה הוא באופן דהסתר אסתיר פני. וכנ"ל שעי"ז פועלים גם למעלה הענין דאנכי הסתר אסתיר פני, שאלקות הוא גם באופן של הסתר. וכמ"ש 2019 ואם תלכו עמי
290
קרי, כפירוש הרמב"ם 2020 שאומרים שמנהג העולם אירע לנו כו' נקרה נקרית, היפך הענין דהשגחה פרטית שמורה על ענין של פנימיות, אזי והלכתי אף אני עמכם בקרי 2021 , היינו, כאילו שמשאירים את ההנהגה למקרי הזמן, אף שאין האמת כן, ובלשון הגמרא 2022 הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים.
אמנם
כדי לצאת מהמעמד ומצב דהסתר אסתיר פני כפי שהוא בעבודת האדם, שעי"ז פועלים שגם למעלה יתבטל המעמד ומצב דאנכי הסתר אסתיר פני, ויתגלו כל ההארות והגילויים שמלמעלה, הנה הכח לזה הוא – כי אתה אבינו, אתה דייקא, דו אַליין, כידוע 2023 שהתואר אתה, בלשון נוכח, שייך לומר רק על אמיתית המציאות, כיון שבכל מקום ובכל זמן ובכל ענין הרי הוא באופן של נוכח, שזהו"ע שם שמים שגור בפי כל 2024 , שהם אינם יודעים אודות ענינים של ממוצעים כו', אלא יודעים רק שישנו אמיתית המציאות, כפי שקוראים אותו בשם "אויבערשטער", היינו, שהוא למעלה מכל הענינים, וענין זה הוא שגור בפי כל, שישנו באופן של נוכח אצל כאו"א מישראל, באיזה מעמד ומצב שיהי'. ולכן, דוקא בזמן הגלות אומרים כי אתה אבינו, היינו, שאע"פ שאברהם לא ידענו גו', שחסרה העבודה דאהבה ויראה, מ"מ, ישנו הענין דאתה אבינו, כנ"ל בפירוש שמע ישראל גו', שיהודי אינו יכול להיות נפרד ח"ו מאלקות, וענין זה מתבטא בכך שכאשר בא לידי נסיון בענין שאינו יכול לחשוב שעודנו ביהדותו, אזי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת ה', בלי שום דעת והתבוננות כו' 2025 (ורק צריכים לפעול עליו שיונח אצלו שכל ענין נוגע ביהדותו, ואז יעמוד בנסיון כו'). וזהו מ"ש כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אבל יצחק לא קאמר, ואיתא בגמרא 2026 שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, כי, ענינו ועבודתו של יצחק, פחד יצחק 2027 , הו"ע המסירת נפש באופן שמתבטל ממציאותו לגמרי, שזהו"ע העקידה, אפרו צבור ועומד ע"ג המזבח 2028 . וזהו שיאמרו ליצחק כי אתה אבינו, שע"י העבודה דמסירת נפש האדם למטה (עבודתו של יצחק),
291
לוקחים את הנפש והפנימיות דלמעלה, אתה אבינו, באופן שתמורת הענין דאנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, יומשך בחי' פני בגילוי.
ה) וזהו
גם הענין דימי הפורים, שאף שהי' אז מעמד ומצב דהסתר אסתיר פני ביום ההוא, מ"מ, עמדו כל היהודים בתנועה של מסירת נפש על קידוש השם בשביל להישאר איש יהודי, כמבואר בתורה אור 2029 שאם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום כו', אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה כו', וענין זה הי' אצל כל בנ"י, כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, אנשים נשים וטף, וכמסופר במדרשי חז"ל 2030 שאפילו תינוקות של בית רבן צעקו מתוך מס"נ אתך אנו לחיים או כו', וענין זה פעל למעלה שנתבטל ההעלם וההסתר ונעשה מעמד ומצב של גילוי, ועי"ז נעשה גם למטה הנס דביטול הגזירה כו'. אמנם, כיון שבעבודת בנ"י היתה רק התנועה דמס"נ, ולא הי' עדיין התיקון בכחות הנפש, שלא הגיעו עדיין לשלימות העבודה באהבה ויראה (שאז מיד הן נגאלין 2031 ), אלא היו עדיין במעמד ומצב שאברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, לכן, גם ענין הנס לא הי' באופן גלוי, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שהיו כהנים בעבודתם לוים בדוכנם וישראל במעמדם 2032 , ועבודתם של ישראל היתה באהבה ויראה בגלוי, אלא הנס הי' מלובש בלבושי הטבע. והיינו, שמצד ענין המס"נ שהי' אצל בנ"י, נעשה שינוי בכללות ההנהגה כפי שהיא בזמן הגלות (כאשר גלינו מארצנו, ומרדכי יושב בשער המלך), שאותותינו לא ראינו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו – שראו כל עמי הארץ שהי' ונהפוך הוא גו', כי נפל פחד היהודים עליהם 2033 , ושמעו (של מרדכי) הולך בכל המדינות 2034 , אלא שהנס בא בהתלבשות בדרך הטבע, שהוצרכו לראיות והוכחות על זה, והיינו לפי שבעבודתם של בנ"י הי' רק ענין המס"נ, ולא היתה עדיין שלימות העבודה באהבה ויראה כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים.
ו) והנה
ידוע שכל הענינים שבעולם ישנם תחילה בתורה, ואח"כ נמשכים בעולם, כמאמר אסתכל באורייתא וברא עלמא 2035 . ועד"ז בנוגע להנס המלובש בטבע שבימי הפורים, שענין זה נמשך ע"י התורה. וביאור הענין, דהנה, יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והחילוק ביניהם,
292
שתורה שבכתב נקראת בשם מקרא, שמורה על ענין הגילוי, כאדם הקורא לחבירו (כדאיתא בתניא 2036 ), והיינו, שבתורה שבכתב ענין האלקות הוא בגילוי יותר, שהרי על כל צעד ושעל נזכר שם קדוש, ענין של נס כו', וכן כללות ענין העבודה, שכר ועונש, כמ"ש 2037 ובחרת בחיים גו', ועד להיעוד דואולך אתכם קוממיות 2038 , בגאולה האמיתית והשלימה. משא"כ תושבע"פ, שהתחלתה בענין של לילה, מאימתי קורין את שמע בערבית, וכללות ענינה הוא שבה מדובר בגלוי אודות עניני העולם, ויתירה מזה, כדאיתא בתניא 2039 שכשיטעון ראובן כך וכך כו' ושמעון כך וכך יהי' הפסק ביניהם כך וכך, היינו, שמדובר אודות טענות כאלו שאחת מהם אינה אליבא דאמת, ואעפ"כ מתלבשת בזה תושבע"פ [אלא, שהתורה מצד עצמה (גם תושבע"פ) היא אילנא דחיי, ורק נתלבשה באילנא דטוב ורע (כמבואר בארוכה באגה"ק סי' כ"ו), שלכן מברכים על לימודה ברכת התורה כמו בתושב"כ, והרי ענין הברכה הוא מלשון ברכה והמשכה 2040 בגלוי, ובאופן שההמשכה היא דבר ודאי, שלכן מברכים בשם ומלכות, אף שספק ברכות להקל, כיון שאין כאן שום ספק כלל, כידוע ההוכחה בזה באגה"ת 2041 ]. ולכן, כאשר היתה גאולתן של ישראל במעמד ומצב הגלות גופא, נס שבא בהתלבשות בדרך הטבע, הנה גם בתורה הי' זה באופן של התלבשות בתושבע"פ, שזהו מ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, כמבואר בתו"א 2042 שששת הלבושים הם ששה סדרים דתורה שבעל פה, מלכות זה סדר זרעים, כמ"ש 2043 כי כארץ תוציא צמחה, דקאי על ספירת המלכות, תכלת זה סדר מועד, לשון זמן (כמ"ש 2044 לכל תכלה ראיתי קץ), וחור זה סדר נשים (ענין הנוקבא, שזהו"ע חור), ועטרת זהב גדולה (ענין הכתר) זה סדר נזיקין (כמארז"ל 2045 הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות), ותכריך בוץ לשון בד זה סדר קדשים (שהרי בגדי כהונה הי' עיקרם בד, בד בבד 2046 ), וארגמן זה סדר טהרות, לפי שיש בה כמה גוונים. ועז"נ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות גו', שע"י ההתלבשות בתושבע"פ (שהם ששה לבושים הנ"ל) נעשית ההמשכה באופן של יציאה מלפני המלך, לא רק בשער
293
המלך, אלא גם למטה משער המלך, דקאי בכללות על עולמות בי"ע שהם למטה מעולם האחדות, עולם האצילות, ששם רואים בגלוי הענין דראשית ואחרית שלו, ועי"ז נפעל גם למטה שהעיר שושן צהלה ושמחה 2047 , וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר11, כדרשת חז"ל 2048 אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב, וששון זו מילה ויקר אלו תפילין (והרי הוקשה כל התורה לתפילין 2049 ), וגם אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו19.
ז) וענין
זה הוא גם הוראה לכאו"א בנוגע להמעמד ומצב שאכתי עבדי דאחשורוש אנן, שלא יפול מזה להתייאש כו', כיון שתמיד ישנו הענין דכי אתה אבינו, וכמבואר בתו"א82 שלכן ביטל יוחנן כה"ג את המעוררים שהיו אומרים עורה 2050 למה תישן הוי' 2051 , והוא ביטל שאין צורך לעוררו כו', ועד"ז בנוגע לכאו"א מישראל, שתמיד יש בו נקודת היהדות בתקפה, ואין צורך לעורר אותה, אלא צריכים רק להסביר לו שדבר זה נוגע להענין דאיש יהודי הי', ואז פועלת נקודת היהדות (כי אתה אבינו) בכל עניניו, ועד שע"י לימוד התורה נעשה יצא מלפני המלך לחלקו בעולם, ונעשה מלך על כל הענינים שבו לפעול בהם הענין דאתהפכא (ונהפוך הוא) מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקא 2052 , שענין זה הוא כללות עבודת האדם, כמבואר בארוכה במאמרי פורים דשנת תרכ"ט 2053 (שהשנה היא שנת המאה להפורים ההוא). ועי"ז פועל שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כדרשת חז"ל הנ"ל, ואח"כ נמשך גם בפועל, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהי' לנו, ועד שנעשה מיסמך גאולה לגאולה 2054 , שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל 2055 , בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
הערות
- 1961. אסתר ח, טו.
- 1962. הובא במאו"א ע' א אות קפב. וראה גם מחיר יין להרמ"א עה"פ אסתר א, יב-יג, מרקאנטי ויצא כט, י ("באגדה אמרו"). ערכי הכינויים (לבעל סדר הדורות) ערך אחשורוש.
- 1963. אסתר א, א.
- 1964. שם ט, א.
- 1965. מג"א צב, ד ואילך.
- 1966. אוה"ת מג"א ע' קלו ואילך.
- 1967. מגילה יד, א.
- 1968. ברכות פ"א ה"א.
- 1969. אסתר ב, יט. שם, כא.
- 1970. שם ו, יא.
- 1971. שם ח, טז.
- 1972. ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הערה 51.
- 1973. אסתר ג, א.
- 1974. שם א, ח.
- 1975. מגילה יב, א.
- 1976. אסתר ו, ט. שם, יא.
- 1977. שם ט, כה.
- 1978. שם ח, ב.
- 1979. שבת סג, א. וש"נ.
- 1980. יערות דבש לר' יונתן אייבשיץ חלק שני – דרוש יז.
- 1981. אסתר ב, ה.
- 1982. שם ד, טז.
- 1983. ראה לקמן בהמאמר פ"ו.
- 1984. אבות פ"ה מ"ה.
- 1985. משפטים כג, יז.
- 1986. חולין קלט, ב.
- 1987. וילך לא, יח.
- 1988. ראה זח"ג סז, ריש ע"ב. וראה תו"א מג"א צד, ד.
- 1989. ישעי' ס, יט.
- 1990. תהלים עד, ט.
- 1991. הגדה של פסח פיסקא והיא שעמדה.
- 1992. נדה לא, א.
- 1993. אסתר ח, ז.
- 1994. לקו"א להה"מ סקצ"ח. או"ת להה"מ קיב, ב.
- 1995. ספר השיחות תש"ד ע' 23. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שג (נעתק ב"היום יום" יג אייר).
- 1996. אבות פ"ב מ"א.
- 1997. חולין ז, ב.
- 1998. משלי כז, יט.
- 1999. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' צד ואילך. ועם הגהות וכו' – אוה"ת בשלח ע' תעז ואילך. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקסה ואילך.
- 2000. יחזקאל א, כו.
- 2001. תפלת מוסף דיו"ט.
- 2002. מלכים-א א, כא. וראה לקו"ת מטות פב, א. נצבים נא, א.
- 2003. אסתר ב, ו.
- 2004. ירמי' ב, כז.
- 2005. תבוא כט, ג.
- 2006. פרש"י שלח טו, לט. ראב"ע שם.
- 2007. תו"א שם צג, א. אוה"ת שם ע' קמ.
- 2008. ישעי' סג, טז.
- 2009. וירא כא, לג.
- 2010. סוטה י, סע"א ואילך.
- 2011. ואתחנן ד, לה.
- 2012. פי"ח.
- 2013. ישעי' מא, ח.
- 2014. ראה זח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א. לקו"ת שלח מב, ג.
- 2015. סנהדרין מד, א.
- 2016. ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (הועתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (הועתק ב"היום יום" כא סיון).
- 2017. ואתחנן ו, ד.
- 2018. הל' גירושין ספ"ב.
- 2019. בחוקותי כו, כא.
- 2020. הל' תעניות פ"א ה"ג.
- 2021. בחוקותי שם, כד.
- 2022. מגילה יב, א.
- 2023. אוה"ת ויחי שסג, ב. ובכ"מ.
- 2024. ראה תו"א וירא יד, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' יב. סידור (עם דא"ח) כד, ב. ענינים ע' סח. ע' ע. אוה"ת שם. ובכ"מ.
- 2025. תניא פי"ד. פי"ח.
- 2026. שבת פט, ב.
- 2027. ויצא לא, מב.
- 2028. ירושלמי תענית פ"ב ה"א. תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, מב. ועוד.
- 2029. מג"א צז, א.
- 2030. ראה אסת"ר פ"י, ד. ועוד.
- 2031. ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 2032. מגילה ג, א.
- 2033. אסתר ח, יז.
- 2034. שם ט, ד.
- 2035. זח"ב קסא, סע"א ואילך.
- 2036. ספל"ז.
- 2037. נצבים ל, יט.
- 2038. בחוקותי כו, יג.
- 2039. פ"ה.
- 2040. תו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ.
- 2041. פי"א.
- 2042. מג"א צג, א.
- 2043. ישעי' סא, יא.
- 2044. תהלים קיט, צו.
- 2045. בבא בתרא קעה, ב.
- 2046. זבחים יח, ב.
- 2047. אסתר ח, טו.
- 2048. מגילה טז, ב.
- 2049. קדושין לה, א.
- 2050. תהלים מד, כד.
- 2051. סוטה מח, א.
- 2052. ראה זח"א ד, א.
- 2053. סה"מ תרכ"ט ע' פח ואילך.
- 2054. מגילה ו, ב.
- 2055. ראש השנה יא, א. שמו"ר פט"ו, יא.
משנה אבות ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
משנה אבות ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה תורה, הלכות תעניות א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
רש"י על ויקרא כ״ו:מ״ב - הטקסט מספריא
וזכרתי את בריתי יעקוב. בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת נִכְתַּב מָלֵא, וְאֵלִיָּהוּ חָסֵר בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת — יַעֲקֹב נָטַל אוֹת מִשְּׁמוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ עֵרָבוֹן שֶׁיָּבֹא וִיבַשֵּׂר גְּאֻלַּת בָּנָיו:
וזכרתי את בריתי יעקוב. לָמָּה נִמְנוּ אֲחוֹרַנִּית? כְּלוֹמַר, כְּדַאי הוּא יַעֲקֹב הַקָּטָן לְכָךְ, וְאִם אֵינוֹ כְדַאי, הֲרֵי יִצְחָק עִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ כְדַאי, הֲרֵי אַבְרָהָם עִמּוֹ שֶׁהוּא כְדַאי, וְלָמָּה לֹא נֶאֶמְרָה זְכִירָה בְיִצְחָק? אֶלָּא אֲפָרוֹ שֶׁל יִצְחָק נִרְאֶה לְפָנַי צָבוּר וּמֻנָּח עַל הַמִּזְבֵּחַ (ספרא):
וזכרתי את בריתי יעקוב THEN I WILL REMEMBER MY COVENANT WITH JACOB — In five places in Scripture it (the name יעקב) is written plene (יעקוב) and the name אליהו is written defectively in five places, to intimate that Jacob — as it were — took one letter of his (Elijah’s) name as a pledge that at some future time he should come and proclaim the good tidings of his descendants’ redemption (cf. Midrash חסירות ויתירות).
וזכרתי את בריתי יעקוב THEN I WILL REMEMBER MY COVENANT WITH JACOB [AND ALSO MY COVENANT WITH ISAAC, AND ALSO MY COVENANT WITH ABRAHAM WILL I REMEMBER] — Why are they (the patriarchs) enumerated here in a reverse order (in contrast to e. g., Exodus 32:13, where it states: 'לאברהם ליצחק ולישראל וכוזכור )? It is to say: Jacob the youngest among the patriarchs is worthy of this that, through his merits, his children should be redeemed; if he be not sufficiently worthy, behold, the merit of Isaac is with him; if that does not suffice, behold, then there is Abraham with him who is surely worthy enough! And why does Scripture not use the word “remember” in connection with Isaac’s name? Because this is unnecessary, for — says God, as it were — the ashes of Isaac (who according to My command to Abraham was to become a burnt offering) are ever visible before Me as though they were heaped up lying upon the altar (Sifra, Bechukotai, Chapter 8 6-7).
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 22 עמודים.
- שארית יהודה חידושים על גמרא סימן ג ב"ב קעה, ב
- סדר מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו סדר המכירה ב"ב קעה, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) סדר מכירת חמץ ב"ב קעה, ב
- תורת מנחם שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"ב מאותו ספר ב"ב קעה, ב
- לקוטי שיחות כרך ח שלח שיחה ב זבחים יח, ב
- לקוטי שיחות כרך טו בראשית שיחה ד זבחים יח, ב
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה שיחה א זבחים יח, רע"ב
- לקוטי שיחות כרך כב אחרי שיחה א זבחים יח, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כד ואתחנן שיחה ב זבחים יח, ריש ע"ב
- תורת מנחם יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ד מאותו ספר זבחים יח, ב
- תורת מנחם ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ט מאותו ספר זבחים יח, ב
- תורת מנחם יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ה מאותו ספר זבחים יח, ב
- תורת שמואל תר"ם סוכה שחמתה כו' זבחים יח, ב
- מאמרי אדה"ז תקע"ב המצנפת של כה"ג זבחים יח, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תרומה ועשו לי מקדש זבחים יח, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ציצית י דיני כנפות הטלית א זבחים יח, ב
- לקוטי תורה פרשה אחרי כח ב זבחים דף י"ח ב
- פלח הרמון אחרי ענין העבודה דיוה"כ זבחים יח, ב
- תורת מנחם יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח מאותו ספר זבחים יח, ב
- תורת מנחם שבת חול המועד סוכות (בבוקר לפני התפלה), ה'תשל"ב מאותו ספר זבחים יח, ב
- תורת מנחם י"ג תשרי (הילולא דכ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע), אור לערב חג הסוכות, ה'תשל"ג מאותו ספר זבחים יח, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית י דיני כנפות הטלית זבחים יח, ב

