456

מסירות נפש, לפירוש תורת החסידות היא שנפש היינו רצון^* – ורצונו של יהודי, אומר הרמב"ם¹⁰ הוא בתורה ובמצוות – ובזמן הגלות צריכה להיות מסירת הנפש, כלומר, בזמן הגלות צריך האדם למסור גם את הרצון של קדושה, יש לצאת אף מהגבלות הקדושה.

ז. משום כך, משהחלה הגלות באברהם אבינו, אמר לו הקב"ה "לך לך", שיצא מהגבלותיו, ובכח זה יהיה אפשר לו ללכת אל הארץ, לצאת ל"עולם", ואף שדרך ממעטת שלשה דברים¹¹, הרי לא זו בלבד שלא יחול בהם רפיון, אלא, להיפך: "ואגדלה שמך", והכוונה על שם הוי', שמו העצמי, כפי שמבואר בדא"ח¹².

כך גם בכללות ישראל, לפני שאירע "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" לא היה צורך במסירת הנפש דוקא. – הנאמר ב"תניא"¹³ שמשה רבנו צוה על דור המדבר לקרוא את "שמע" פעמיים בכל יום בגלל ענין מסירות־הנפש – הרי המדובר במסירות־נפש בכוח ולא בפועל. ואילו בזמן הגלות יש צורך במסירות־נפש בפועל. אחת ההוכחות לכך – העובדה שאז דוקא נמצא ומתגלה ענין מסירת הנפש.

ח. כדי להגיע ליציאה מכל ההגבלות, אף מהגבלות הקדושה, הכרחית קבלת עול. כי, באם ירצה האדם להכנס בטענות ומענות עם השכל, יביא לו השכל קושיות שונות, קושיא מהירושלמי, קושיא מבבלי והדומה. מן ההכרח שתהיה קבלת עול. בדרגה נעלית יותר זו מסירת נפש, ובהתחלת העבודה זו קבלת עול.

בכוח קבלת העול, אשר באמצעותה יצא מכל הגבלותיו, ענינו של "לך לך", יהיה באפשרותו לעבור את הגלות ולהגיע ל"מילה", לגילוי אורות נעלים, שהתגלותם הוא ענין של לידה.

ט. שני אופנים בלידה: לידתו של זכר, ש"איש דרכו לכבוש"¹⁴, הנהגה המובנת לו על־פי שכל. ולידתה של נקבה, שענינה כפי הנאמר¹⁵ "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" – ענין של קבלת עול.

נאמר¹⁶ בת תחלה סימן יפה לבנים, מפרשת הגמרא, אם ישנה בת בתחלה, הרי היא תשגיח ותטפל בבנים.