תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז אחרי

שיחה ג

רשימת העמודים (13) מצוטט ב־19 עמודים חיפוש חדש

193שיחה ג

אחרי

א. האומר "חטאתי" – יצא חובת וידוי

בנוגע לוידוי הכהן הגדול על השעיר המשתלח נאמר בפסוק¹: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם". מפסוק זה לומד רבי מאיר² אשר סדר הוידוי הוא "(כיצד מתודה) עויתי פשעתי וחטאתי". חכמים² חולקים על רבי מאיר – בנימוק כי "עונות אלו הזדונות", "פשעים אלו המרדים" ו"חטאתם אלו השגגות", ו"מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? (בתמיה)"; ולכן לדעת חכמים סדר הוידוי הוא "חטאתי ועויתי ופשעתי".

ביחס לוידוי אשר מחוייב כל אחד לומר בעת שהוא עושה תשובה, פוסק הרמב"ם³: כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חזור לדבר זה וזהו עיקרו של וידוי.

אך⁴ בהמשך הדברים מביא הרמב"ם (בנוגע לוידוי בו חייב כל אחד ביום־הכפורים) "הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר

ג הוידוי". וכך גם נפסק בטור⁵ וברמ"א⁶, ובלשון אדמו"ר הזקן בשולחנו⁷: אם .. אמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי.

צריך להבין: מסתימת לשון הנ"ל משמע שהוידוי בלשון "חטאתי" לבד (מבלי לומר "עויתי ופשעתי") מספיק על כל העבירות, אפילו על "זדונות" ו"מרדים"⁸ – ולכאורה: מדוע יספיק הוידוי "חטאתי" (שמשמעותו שהוא עבר בשוגג) גם על מרדים וזדונות⁹?

ב. שלימות הוידוי

אף על פי ש"עיקר הוידוי" הוא אמירת "חטאתי" ובזה יוצא ידי חובת "מצות וידוי" – אמנם לכתחילה, כדי לקיים בשלימות את מצות הוידוי, צריך לומר (כנזכר לעיל מהרמב"ם) 193"אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כו' והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה". יתירה מזו: בספר המצות¹⁰ אומר הרמב"ם, שבוידוי כולל גם בקשת כפרה ("ויבקש כפרה"¹¹).

נמצא איפוא, שבוידוי יש שני עניינים: א) "עיקר הוידוי" (או "מצות הוידוי") שלזה מספיק לומר סתם "חטאתי". ב) שלימות הוידוי, שבזה נכללים עוד כמה פרטים (כנ"ל).

בדומה לכך מוצאים גם בנוגע לכללות מצות התשובה: היא כוללת את מצות התשובה, ושלימות במצות התשובה (כדלקמן סעיף ה' ואילך בארוכה);

ויש לומר, כי מאחר ועניין הוידוי הוא (לא פרט צדדי בתשובה, אלא) – שהתשובה שבלב צריכה להיאמר בדיבור¹² – לכן בהכרח שגם בוידוי יהיו שני ענינים אלו: א) "עיקר הוידוי" המבטא את עיקר התשובה (או בלשון אדמו"ר הזקן באגרת התשובה¹³: מצות התשובה); ב) שלימות¹⁴ הוידוי, בו מתבטאת שלימות¹⁴ התשובה – ובזה נדרשים כל הפרטים הנ"ל בוידוי.

ג. "חלוקי כפרה" – שלשה או ארבעה

כדי להבין זה, יש להקדים ולבאר את מחלוקת התנאים¹⁵ אודות "חילוקי כפרה":

"שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש. אמר שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד.

194עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו כו' עבר על לא־תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום־הכפורים מכפר כו' עבר על כריתות ומיתות בית־דין ועשה תשובה תשובה ויום־הכפורים תולין ויסורין ממרקין כו' אבל מי שיש חילול השם בידו אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום־הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כו'".

שואלים על כך המפרשים: הרי גם ר' אלעזר בן עזריה מונה ארבעה חלוקי כפרה, ומדוע אומר ש"שלשה הן"?

נאמרו על כך שני ביאורים:

א) המהרש"א¹⁶ מפרש (וכך נאמר בפירוש בירושלמי¹⁷), אשר תשובה עצמה, מכיוון שהיא צריכה להיות "עם כל אחד ואחד", אין היא נחשבת כאחד החילוקים בכפרה¹⁸; "חילוקי כפרה" הם רק שלושה: יום־הכפורים, יסורים ומיתה.

ב) פירושו של ה"עקידה"¹⁹ – שב"חילוקי כפרה" נמנים רק אלה אשר "האדם יתכפר בהם בחייו" (לפי ש"אין המתים נכנסים למנין חלוקי כפרה אלא בעלי־תשובה שהם חיים"²⁰); ולכן אין חילול השם נמנה בחשבון ה"חילוקי כפרה"²¹, כי חילול השם הוא דבר ש"לא יכופר עד ימותון".

אחד הקשיים²² בפירוש המהרש"א 195הוא: לפי פירושו יוצא, שהשינוי והחידוש של ר' אלעזר בן עזריה (ש"שלושה הן" – ולא "ארבעה חילוקי כפרה") אינו ענין הנוגע להלכה, ואינו חידוש בענין הכפרה – כי הן השואל ר' מתיא בן חרש והן העונה ר' אלעזר בן עזריה הנם בשיטה אחת, שכאשר "עבר על עשה" די בתשובה לבדה – והחילוק ביניהם מסתכם רק בחשבון הדברים, האם גם תשובה נמנית בין חילוקי הכפרה או לא²³;

עוד יש להבין: מהו בסיס המחלוקת בין ר' מתיא בן חרש (כשדבריו נאמר בתוספתא²⁴) הסובר ש"ארבעה חילוקי כפרה" מאחר ותשובה בכללם, ובין ר' אלעזר בן עזריה הסובר ש"שלושה הן"?

מכח שאלות אלה לומד העקידה שב"שלושה הן" שולל ר' אלעזר בן עזריה את חילול השם, ובזה מחדש, שכפרה היא מחיים דוקא, אבל לאחרי מיתה "לא שייכא ביה [=לא שייכת בו] כפרה"²⁵.

אך גם לפירושו של ה"עקידה" דרוש ביאור: מכיוון וגם בחילול השם הוא רק ש"לא יכופר עד ימותון", אבל גם לדעת ר' אלעזר בן עזריה על־ידי מיתה ישנה כפרה על כל פנים²⁶ עבור הנשמה, ו"אין מזכירין לו דבר כו' לענשו על זה חס ושלום בעולם הבא"^* – אם כן, סוף כל סוף מה ההבדל להלכה²⁷ בין דעת ר' מתיא בן חרש ור' אלעזר בן עזריה?

ד. תשובה קשורה בכפרה הנפעלת מחיים

אדמו"ר הזקן כותב בתחילת אגרת 196התשובה: "תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד", ומביא אחר כך את שלושת הפיסקאות – "עבר על מצות־עשה כו' עבר על מצות לא־תעשה כו' עבר על כריתות ומיתות בית־דין כו'" – ומסיים "עד כאן לשון הברייתא" – ולא מביא כלל את הפיסקא אודות חילול השם (ואפילו לא מרמזה על־ידי הוספת "וכו'" לאחר הפיסקא "עבר על כריתות ומיתות בית־דין").

מזה מובן, שאדמו"ר הזקן לומד, שבדברי ר' אלעזר בן עזריה "שלשה הן" – כוונתו לשלול (לא "עבר על מצות עשה כו'", כפירוש המהרש"א, אלא) חילול השם (כפירוש העקידה).

לכאורה: מה נוגע ב"אגרת התשובה" – בה מבאר אדמו"ר הזקן את "מצות התשובה" ועבודת התשובה על פי נגלה ועל פי הסוד כו' – להקדים אשר רק "שלשה חלוקי כפרה הם" ובהדגשה אשר חילול השם אינו בכלל?

ניתן לומר, כי היא הנותנת: בכך שמביא את "חלוקי כפרה" מיד בתחילת אגרת התשובה מדגיש אדמו"ר הזקן, ששלימות התשובה היא מה שמביאה כפרה [שלכן מביא באגרת התשובה²⁸ גם עניני תעניות וכו' הנדרשים לגמר כפרה – לפי שכל זה נכלל בתכלית ושלימות התשובה], וכדלקמן סעיף ז'.

ובזה שמדגיש, שישנם רק "שלשה חלוקי כפרה, וחילול השם אינו בכללם – כוונתו להסביר, כי ענין הכפרה המהוה חלק מ(שלימות) מצות התשובה (שלכן יש לבארו ב"אגרת התשובה") – כלומר כפרה כתכלית התשובה – הוא רק בכפרה זו הנעשית מחיים (ולא כפרה על חילול השם הבאה לאחר מיתה), לפי שאחד מעיקרי מצות התשובה הוא – שעניינה הוא מחיים דוקא, כדלקמן סעיף ח'.

ה. "עצם התשובה"– עזיבת החטא

והביאור בכל זה:

מיד לאחר שמביא את הברייתא של סוף יומא, אומר אדמו"ר הזקן (באגרת התשובה): והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד .. שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה כו' ולא יעבור עוד מצות המלך כו'.

מדיוק הלשון "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" מובן בפשטות, שאדמו"ר הזקן שולל בזה את כל שאר הענינים (חוץ מ"עזיבת החטא") – גם חרטה ווידוי.

– בספר "חובת הלבבות"²⁹ נאמר אמנם, כי גם החרטה והוידוי, בנוסף לעזיבת החטא (וקבלה על להבא), הנם מגדרי התשובה; וכ"תנאי גדרי התשובה" מונה שם³⁰ עשרים ענינים 197(וגם רבינו יונה בשערי תשובה³¹ מונה את שלושת הדברים כ"יסודות התשובה", ועשרים ענינים כ"עיקרי התשובה"³²);

אך מכך שאדמו"ר הזקן אומר שמצות התשובה היא "עזיבת החטא בלבד" מוכח, כי דעתו היא: הגם שחרטה ווידוי הנם מ"גדרי התשובה" ו"יסודות התשובה" – עם זאת אינם עצם^* התשובה. עצם התשובה הוא "עזיבת החטא בלבד"³³, ולכן על־ידי עזיבת החטא בלבד יוצאים ידי חובת מצות התשובה.

ו. תיקון העבר אינו מעצם התשובה

הטעם מדוע מצות התשובה היא בעיקר (לא החרטה על העבר כו', אלא) ההחלטה גמורה בלב על להבא, לא לעבור יותר על שום חטא – הוא לפי שמצות התשובה צריכה להתבטא בכך שתפעל על האדם מכאן ולהבא: שיחדל מלהיות רשע ויהיה צדיק גמור; אך לא בנוגע לעבר, שיימחל ויתכפר לו החטא שעשה בעבר.

זאת אומרת: בפועל באה על־ידי התשובה (גם) כפרה על העבר, אך אין זה חלק מעצם התשובה. ויתירה מזו יש לומר: אין זאת אלא שרצה הקדוש־ברוך־הוא שבשעה שהאדם יעשה תשובה – יכפר לו.

[ולכן, אפילו רבינו יונה, הכולל ב"יסודות התשובה" חרטה על העבר ווידוי (כנ"ל סעיף ה') – עם זאת אין הוא מונה³⁴ ביניהם בקשת כפרה. מכיוון שבקשת כפרה היא ענין של תפלה, בעשיית תשובה גם מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא שיכפר על החטאים³⁵; אך אין היא מגדרי התשובה].

יתירה מזו: כפרה אינה אפילו תוצאה הכרחית מהתשובה – ועל אחת כמה וכמה שלגמרי אינה מעכבת בתשובה³⁶; כמוכח מזה, שישנם עבירות כמו "בא על הערוה והוליד ממנה ממזר" – שאינו מתכפר אפילו על־ידי יום־הכפורים ויסורים כו'³⁷, ואף על פי כן, מיד כאשר עושה תשובה הוא מפסיק להיות רשע, ונחשב "עושה מעשה עמך"^*.

198ז. כפרה – תכלית ומבוקש בתשובה

עם זאת, מביא אדמו"ר הזקן ב"אגרת התשובה" גם ענינים הקשורים לכפרה (כנ"ל סעיף ד'). שמזה מובן, שגם הכפרה נוגעת במצות התשובה.

והענין בזה: בתשובה ישנם שני ענינים: א) התשובה עצמה, שהאדם עושה, וענינה הוא – מכאן ולהבא כנ"ל. ב) התכלית³⁸ והמבוקש (ומסובב³⁹) מהתשובה, שהקדוש־ברוך־הוא יכפר לו על עוונותיו, עד שיהיה "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא"^*. ומצד זה צריכים להיות (ביחד עם "עזיבת החטא") גם שאר "גדרי התשובה" – חרטה על העבר, וידוי וכו'^*.

[ברם, אף שהמבוקש בתשובה הוא כפרה (על העבר), עם זאת, כאמור, גם כאשר התשובה אינה מביאה לכפרה, אין זה מעכב את מצות התשובה ואפילו לא את פעולתה ותוצאתה העיקרית⁴⁰ (שהיא מכאן ולהבא)].

ח. קיום המצוות ופעולתן – לנשמה שבגוף

לאור המבואר עד כה, ניתן להבין את שיטתו של ר' אלעזר בן עזריה, המשמיט את "חילול השם" מחילוקי הכפרה:

כידוע, קיום המצות הוא דוקא בעולם הזה כנשמות בגופים, ולא בגן־עדן לאחר צאתם מהגוף. וכדרשת רז"ל על הפסוק⁴¹ במתים חפשי.

וכשם שקיום המצות הוא בהיות הנשמה בגוף, כך הוא גם בנוגע לפעולה ולתוצאה העיקרית של קיום המצות (אין הכוונה כאן לשכר הבא לאחרי הקיום, לנשמה בגן־עדן, אלא:) כאשר האדם מקיים את תכלית בריאתו – אני נבראתי לשמש את קוני⁴², ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש⁴³ – 199הרי בלשון החסידות הוא נעשה בצוותא וחיבור עם השם מצווה המצוות ("מצוה" מלשון "צוותא"⁴⁴), הוא ממשיך אור בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף, עד שהוא מזכך את הגוף עצמו⁴⁵, שיהיה כלי לאלוקות.

מכך מובן גם בנוגע ל"מצות התשובה": העובדה שהמבוקש בה ותכליתה הוא "כפרה" – הוא (בעיקר) הכפרה הנעשית בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף ובגוף עצמו⁴⁶; אך לא הכפרה הנעשית כתוצאה מכך ש"מיתה ממרקת" (למרות שגם ענין זה, שתהיה כפרה על־ידי מיתה, נעשה על־ידי תשובה).

זהו איפוא החידוש של ר' אלעזר בן עזריה האומר "שלשה הן": ר' מתיא בן חרש מדבר אודות עניני כפרה בתור כפרה. ולכן מונה ארבעה חלוקי כפרה, גם חילול השם, כי גם במקרה זה ישנה כפרה עבור הנשמה, על כל פנים לאחר צאתה מן הגוף;

אך רבי אלעזר בן עזריה⁴⁷ מדבר אודות ענין הכפרה הקשור למצות תשובה^* (או יתרה מזו: הוא מדבר ביחס לענין התשובה עצמה, כיצד על־ידי תשובה נעשה "ונקה" – "מנקה הוא לשבין"⁴⁸), ולכן מונה רק שלשה חלוקי כפרה – אלה מהם שכפרתם מחיים, לפי שרק כפרה זו היא ביטוי לפעולה (העיקרית) של מצות התשובה⁴⁹ (ושל המצוות בכלל), כנ"ל.

200ומשום כך, ב"אגרת התשובה", בה מבאר אדמו"ר הזקן את ענין הכפרה הקשור לתשובה, מביא הוא "שלשה חלוקי כפרה" וחילול השם אינו בכללם.

ט. "חטאתי" מבטא (רק) קבלה על להבא

כשם שבתשובה ישנם שני עניינים אלה – (א) תשובה עצמה, שעיקרה הוא מכאן ולהבא. (ב) שלימות התשובה, המביאה את התיקון והכפרה על העבר – כך גם בנוגע למצות הוידוי (שעניינה שהתשובה שבלב באה ונמשכת בדיבור, כנ"ל סעיף ב') אשר גם בה יש שני עניינים אלה:

(א) עיקר ("מצות") הוידוי היא אמירת "חטאתי", לפי שבזה מתבטאת "מצות התשובה"⁵⁰ – קבלה על להבא⁵¹: מכיוון והוא מכיר בעובדה שהמעשה שעשה היה חטא, ממילא כוונת הדבר שהוא מחליט שלא לעשות כן פעם נוספת.

אך עדיין לא משתמעת כאן חרטה נכונה על העבר, מאחר ובאמירתו "חטאתי" – המתייחס בעיקר ל"שוגג" – אין הוא מודה שעבר עבירה ברצון ובידיעה, וכי הוא באמת אשם בכך (אין זאת אלא שעל ידו – אך בלי ידיעתו – נגרמה תקלה בעולם, עבירה והעברה על מצות המלך מלכו של עולם, וגם על כך יכולים להיות לו כמה תירוצים); 201ובשעה שאין הוא מרגיש אשם בכך, אין הדבר מעורר אצלו שום רגש של חרטה.

(ב) שלימות מצות הוידוי – שהוא מבטא בדיבור (את שלימות התשובה –) חרטה על העבר, ועד שהוא מבקש מהקדוש־ברוך־הוא מחילה על כך (דבר המחוייב לפי כמה דעות⁵²).

ובזה מובן מדוע באמירת "חטאתי" לבד יוצאים ידי חובת מצות וידוי גם על הזדונות – לפי שבזה מבטא האדם את "מצות התשובה מן התורה (ש)היא עזיבת החטא בלבד".

י. המספרים שלוש וארבע – אורות וכלים

כל הענינים בנגלה דתורה, גופי תורה – קשורים עם נשמתא דאורייתא⁵³, ויתירה מזו – משתלשלים מענינם בפנימיות ("נשמת") התורה. ומזה מובן, ששתי השיטות בברייתא – שלשה או ארבעה חלוקי כפרה – יש דוגמתם בפנימיות התורה – על פי קבלה וחסידות.

בעניינם של המספרים שלוש וארבע⁵⁴, מבאר הצמח־צדק⁵⁵ כי ב"כלים" ישנם שלוש בחינות, וב"אורות" – ארבע בחינות (שלוש בחינות אורות המתלבשים בכלים, והדרגא הרביעית – אורות הנעלים מהתלבשות בכלים).

לכן, נחלקים העולמות באופן כללי לשלוש דרגות: בריאה יצירה ועשיה – לפי שהעולמות ענינם כלים (ועולם האצילות שעיקרו אורות, אינו נכלל במנין זה).

ועל פי זה יובנו שיטותיהם של ר' מתיא בן חרש ור' אלעזר בן עזריה:

מובא בקבלה⁵⁶ שארבעה חילוקי כפרה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע (=אצילות, בריאה, יצירה ועשיה) "מצוות עשה" – עשיה, "מצוות לא־תעשה" – יצירה, "כריתות ומיתות בית־דין" – בריאה, "חילול השם" – אצילות.

ר' מתיא בן חרש מדבר אודות האור, אשר בו ישנם ד' בחינות, לכן מונה ארבעה חלוקי כפרה; ואילו ר' אלעזר בן עזריה מדבר אודות הכלים, ולכן מונה רק שלשה חלוקי כפרה (ואינו מונה חילול השם שהוא כנגד אצילות⁵⁷).

הדבר מתאים עם הביאור על־פי נגלה בדעת ר' אלעזר בן עזריה – שאינו מונה חילול השם לפי שהמירוק שלו הוא על־ידי מיתה – יציאת הנשמה מהגוף, 202וטעם זה עולה בקנה אחד עם הביאור על פי קבלה, משום שמציאות הנשמה בגוף נמשכת⁵⁸ מענין (והיא בדוגמת⁵⁹) אורות וכלים (נשמה – אורות, וגוף – כלים); ולכן אין נמנית כאן הכפרה על חילול השם שכנגד אצילות, להיותו אור שלמעלה מהתלבשות בכלים.

יא. ארבע מורה על בחינת ה"מקבל"

דובר לעיל שבירושלמי [ולפי המהרש"א כך גם הפשט בבבלי], מונה ר' אלעזר בן עזריה יום־הכפורים יסורים ומיתה, ולא תשובה.

ובהתאם לביאור האמור על פי קבלה – הוא מונה אצילות בריאה ויצירה ולא עשיה (שמצות עשה (תשובה⁶⁰) הוא כנגדה).

והביאור בזה: לפעמים מבואר (באופן שונה מהמובא בסעיף הקודם) – כי סכום המספר שלוש מורה על אורות, וארבע – על כלים⁶¹:

כידוע, נחלקים עשר הספירות לארבע בחינות: חכמה; בינה; זעיר־אנפין ומלכות⁶²; שלושת הבחינות הראשונות, הנן בבחינת "משפיע" ומלכות היא בחינת "מקבל" (שלכן עיקר הכלים הוא במלכות).

לפי זה מורים שלושת הבחינות הראשונות (חכמה; בינה; זעיר־אנפין) על אורות (משפיע)⁶³, והבחינה הרביעית – ארבע⁶⁴ (מלכות) – על כלים (מקבל)⁶³. וכך הוא גם בעולמות [אשר ארבעת הבחינות הנ"ל הנם כנגד ארבעת העולמות⁶⁵]: מספר שלוש מורה על אצילות בריאה ויצירה, והמספר ארבע – על כל ארבעת העולמות, גם עשיה.

נמצא, שגם המספר שלשה חלוקי כפרה שבירושלמי (בו מצות עשה – שכנגד עשיה – אינה נמנית) מתאים על פי קבלה^* – לפי ששלושת הבחינות 203מורות (לפירוש זה) על אצילות בריאה ויצירה, שכנגדם: חילול השם; כריתות ומיתות בית־דין; ומצוות לא־תעשה⁶⁶.

יב. דווקא "עשיה" קשורה ל"אצילות"

כל הפירושים בענין אחד בתורה שייכים זה לזה⁶⁷ – ומכאן, ששני הפירושים הנ"ל [האם ב"שלשה הן" שולל ר' אלעזר בן עזריה חילול השם (אצילות), או מצות עשה (עשיה)], אף שהם נראים כפירושים סותרים, לאמיתו של דבר יש שייכות ביניהם:

על הפסוק⁶⁸ "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" נאמר בלקוטי־תורה⁶⁹, שבתיבת "אף" (לשון ריבוי) מרבה הפסוק ענין נוסף ונעלה יותר מ"בראתיו גו'" – בחינת אצילות; והריבוי של "אף" נאמר ב"עשיתיו" דוקא, לפי שהגילוי של אצילות⁷⁰ מגיע על־ידי העבודה בעשיה דוקא.

וזוהי השייכות של שני הפירושים הנ"ל – לפי שדווקא עשיה קשורה עם אצילות.

יג. הקשר בין הפירושים במספר "שלוש"

ויתירה מזה יש לומר: שייכות שני הפירושים היא (לא רק בסוג הרביעי שר' אלעזר בן עזריה שולל – אצילות או עשיה – אלא) גם בשלושת הסוגים שהוא כן מונה; כלומר שלושת הבחינות המורות על כלים (כפירוש אדמו"ר הזקן והבבלי) קשורות עם שלושת הבחינות המרמזות על אורות (כבירושלמי).

הביאור בזה: אודות מספר שלוש־עשרה (מדות הרחמים) מובאים בפרדס⁷¹ שני פירושים: א) עשר – מורה על עשר הספירות דאצילות, ושלוש – על "תלת [=שלושה] ראשי ראשין" שלמעלה מאצילות. ב) עשר – עשר הספירות, שלוש – שלושת העולמות בריאה יצירה עשיה שלמטה מאצילות.

[ושני הפירושים מתאימים לשני הביאורים הנ"ל ב"שלוש" ו"ארבע": עשר הספירות דאצילות נחלקות לארבע בחינות כנ"ל; ואם כן, לפי הפירוש הראשון, שבשלוש הכוונה ל"תלת ראשי ראשין" שלמעלה מאצילות, נמצא, שבחינת "שלוש" נעלית מבחינת "ארבע"; ואילו לפי הפירוש השני בחינת "שלוש" – עולמות בריאה יצירה עשיה – היא למטה מ"ארבע"].

204ומבואר על כך בחסידות⁷², ש"לא פליגי [=אין הם חולקים] כלל כי שרש ג' עולמות בריאה יצירה עשיה הם מג' ראשי ראשים דוקא שהם למעלה מאצילות".

ועל פי זה נמצא, ששני הפירושים בבחינת שלוש [ג' המורה על כלים וג' המורה על אורות] שייכים זה לזה, ואדרבה: אמיתית ענין האור, שהוא נעלה לגמרי מכלים, הם התלת ראשי ראשין שלמעלה מאצילות, ואור זה "לוקחים" דוקא על־ידי בחינת ג' המורה על הכלים שלמטה מאצילות⁷³.

יד. כפרה על הנשמה בגוף – מבחינת "יחידה"

כשם ששלושת העולמות בריאה יצירה עשיה קשורים עם "תלת ראשי ראשין" שלמעלה מאצילות, כך גם ה"שלשה חלוקי כפרה" – שענינם כפרה על הנשמה שבגוף דוקא (שלכן אין ר' אלעזר בן עזריה כולל בהם חילול השם כנ"ל) – קשורים עם דרגא הנעלית מארבעת בחינות הנשמה: נפש; רוח; נשמה; חיה – דרגא המופשטת מהגוף, מקיף הרחוק, יחידה – עד כפי שהיא מאוחדת עם "יחיד", ניצוץ נברא עם ניצוץ בורא, כביכול⁷⁴.

לפי שדוקא על־ידי העבודה בנשמה למטה בגוף וקיום התורה ומצוות בגשמיות דוקא – וכנ"ל (סעיף ח') שגם מצות התשובה צריכה להיעשות (ככל המצות) נשמה בגוף דוקא – נעשית העליה בנשמה לדרגה נעלית מכפי שהייתה קודם ירידתה, למעלה מבחינת "טהורה היא" (אצילות⁷⁵).

(משיחות י"ט כסלו

והתועדויות שלאח"ז תשכ"ט)

הערות

עמוד 193

1. פרשתנו טז, כא.
2. יומא לו, ב.
3. הל' תשובה פ"א ה"א.
4. שם פ"ב ה"ח. ע"פ יומא פז, ב.
5. או"ח סתר"ז.
6. שם ס"ג (אבל להעיר משל"ה הובא במג"א שם).
7. שם סעיף ד.
8. בלח"מ הל' תשובה פ"ב שם כתב שצריך לומר גם עוינו פשענו אלא שהרמב"ם סמך על מה שמפרש לעיל רפ"א*. וראה גם פר"ח או"ח שם סק"ג (בסופו). פרמ"ג שם א"א סק"ה. מנ"ח מצוה שסד. אבל בשו"ע אדה"ז (וכן בטור ורמ"א שם) מוכרח שכוונתו רק ל"חטאתי" (שהרי אינו מזכיר כלל עויתי פשעתי בעיקר הוידוי). וראה ג"כ כד הקמח ע' וידוי מדרז"ל.
9. אבל להעיר מראב"ע פשרתנו (טז, ל): חטאת שם כלל ע"כ תמצא על השגגה ועל הזדון. *) ובפרט שבכו"כ דפוסים וכת"י (נסמנו ב"ספר המדע" לרמב"ם ירושלים תשכ"ד) הגירסא "אבל אנחנו חטאנו כול' (או: וגומ')".

עמוד 193

10. מ"ע עג. וכ"ה בחינוך מצוה שסד. יראים סי' שסג (בוידוי בעת הבאת חטאת). ובחובת הלבבות שער התשובה רפ"ד ב"גדרי התשובה": שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם. ועד"ז בחבור התשובה להמאירי (מאמר א' פ"ח) בארבעה "תנאי התשובה". וברס"ג (בס' האמונות והדעות מ"ה פ"ה) בד' "עניני התשובה" הזכיר רק "בקשת כפרה" (ולא – וידוי*). ולהעיר מאגה"ת לאדה"ז פ"א: "לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג כו' רק הוידוי ובקשת מחילה"**. ובסהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה רפ"א: הוידוי הנק' בקשת מחילה כדאי' ברמב"ם פ"א כו'***.
11. כ"ה בהוצאת קאפח. ובדפוסים לפנינו: ויבקש המחילה. *) ולא מנה וידוי במנין המצות שלו (ראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג פרשה מב). **) ב"בקשת מחילה" לכאורה כוונתו רק להרמב"ם (בסהמ"צ) ולא להסמ"ג, שהרי בסמ"ג (מ"ע טז) לא נזכר (בפירוש) בקשת מחילה. וראה שוה"ג שלאח"ז. ***) וצע"ק שהרי ברמב"ם שם לא נזכר "בקשת מחילה". ואולי הכוונה ל"אנא (השם)" שברמב"ם (ועד"ז בסמ"ג) שם. ולהעיר ממנ"ח שם (ע"ד אמירת "אנא השם").
12. ועד שרק מצות וידוי נמנה במנין המצות להרמב"ם, כמשנ"ת בארוכה במ"א [לקו"ש חל"ח ע' 18 ואילך. חידושים וביאורים בש"ס סי"ח. – נדפס גם בלקו"ב לתניא ח"ב ע' מב ואילך. ועיי"ש (ולקו"ב ס"ע מא ואילך) שזהו הביאור במ"ש הרמב"ם (שם פ"ב ה"ג) ד"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב ה"ז דומה לטובל ושרץ בידו כו'" – כי ע"י דוגמא זו מובן איך שוידוי ענינו ביטוי התשובה שבלב בדיבור, עייש].
13. פ"א.
14. להעיר מהמבואר (לקו"ד ח"א נ, סע"א ואילך. סה"מ תש"ד ע' 30) בענין יתודה בלחש בעת תקיעת שופר.
15. יומא פו, א. וראה ירושלמי סוף יומא (וש"נ) – בשינוי (כדלקמן בפנים והערה 17). אבות דר"נ פכ"ט, ה. מדרש משלי פ"י. וראה תוספתא יומא פ"ד, ט. מכילתא יתרו כ, ז.

עמוד 194

16. חדא"ג שם. וכ"ה בפסקי הרי"ד יומא שם.
17. שם ("ג' הם חוץ מן התשובה").
18. כפשטות לשון הגמרא "ג' הן ותשובה עם כל אחד", וכפרש"י ד"ה א"ל יומא שם (כמ"ש בחדא"ג שם) – "אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן". וראה שוה"ג הג' להערה 21.
19. פרשתנו שער סג ד"ה ועתה ראה. הובא בתוספות יוהכ"פ (למהר"ם חביב) יומא שם ד"ה שאל (ושם, שכן מפרש בכס"מ הל' תשובה ספ"א, עיי"ש). וכן מוכח דעת מנורת המאור בהקדמה לנר ה'.
20. תוספות יוהכ"פ שם.
21. ואף שתשובה "צריכה לכולן" (לשו רש"י שם) – מ"מ אפשר למנותה בה"חלוקי כפרה"*, כי: (א) מכיון דבמ"ע צריך רק תשובה, הרי זה דתשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפ"ע. וראה גם פסקי הרי"ד שם. (ב) בפרט את"ל דבכל אחד מהחלוקי כפרה צ"ל התשובה באופן אחר (בעבירות חמורות – תשובה חזקה יותר וכו')**, הרי ודאי דזה שבמ"ע תשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפ"ע (מכיון שאינה דומה תשובה זו להתשובה שצ"ל בשאר חלוקי כפרה). (ג) ודוחק קצת – "חלוקי כפרה" פירושו (לא דברים המכפרים, כ"א) חלוקי העבירות*** בנוגע (לא לעונש שלהם, קרבנם וכו' – כ"א) לכפרתם, שהם ד'.
22. נוסף ע"ז שרק לפירוש העקידה מודגש בלשון ראב"ע גופא מה הם הג' חלוקים – כי תיכף לאחרי אמרו "ג' הן כו'" מונה הג' חלוקים "עבר על עשה כו' ל"ת כו' כריתות ומיתות ב"ד כו'", ואח"כ מסיים "אבל (המורה על ענין חדש שלפעמים אינו במשך להקודמו. וראה גם תוס' יוהכ"פ שם) מי שיש חילול השם בידו כו'": משא"כ לפירוש המהרש"א נמצא, ש"ג' הן" קאי – לא על הבבא שבאה תיכף לאח"ז, כ"א מתחיל מהבבא "עבר על ל"ת כו'" (ומפסיקה ביניהם הבבא "עבר על עשה כו'")! [ואף שגם בירושלמי הלשון – (א) "ג' הם כו'" ולא קאי על הבבא שלאח"ז "עבר על מ"ע כו'" (כנ"ל בפנים והערה 17), (ב) גבי חילול השם "אבל מי *) ובלאה"כ מוכרח לפרש כן בתוספתא (ומכילתא) שם שמונה ארבעה חלוקי כפרה כו' (גם) עבר על עשה כו'. **) עיין תניא ח"א פי"א: אם שב בתשובה הראוי' כו' בשלשה חלוקי כפרה כו'. ***) וכן משמע בפרש"י שם ד"ה חלוקי כפרה ("שחלוקין בכפרתן"). ד"ה א"ל ("שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה"). אבל ראה הערה 18. שנתחלל בו ש"ש כו'", הרי שם מפורש "חוץ מן התשובה" ואין מקום לטעות ד"עבר על מ"ע כו'" נכלל ב"ג' הם"*: משא"כ בבבלי, אם כוונתו כן הול"ל (לא "תשובה עם כל אחד", כ"א) "חוץ מן התשובה" (כבירושלמי)].

עמוד 195

23. אבל ראה שירי קרבן לירושלמי סנהדרין ר"פ חלק. גם אפשר לומר דלרמב"ח כיון שהתשובה בכאו"א היא באופן אחר (כנ"ל הערה 21) אפשר למנות תשובה בחלוקי כפרה, משא"כ לראב"ע כיון שהתשובה היא בעיקרה ובנקודה שווה בכאו"א לכן אינה מה"חלוקי כפרה", אבל – ה"ז דוחק גדול לומר שהתשובה בכהנ"ל נחשבות לאחת כיון ששווה היא בנקודתה (משא"כ בהבפועל). ומלשון אדה"ז (נעתק לעיל בשוה"ג הב' להערה הנ"ל) מוכח, שגם לראב"ע דג' חלוקי כפרה הן יש חילוק באופן התשובה בכ"א מהחלוקי כפרה. *) וכן בתוספתא יומא שכותב "אבל" בבבא דחילול השם – אין מקום לטעות שלא נכלל בה"חלוקי כפרה", שהרי מפורש שם "ארבעה חלוקי כפרה". ומה שמדגיש (בירושלמי ותוספתא שם) "אבל" – הוא מכיון שסו"ס חילול השם שונה מג' בבות שלפנ"ז בענין עיקרי, כבפנים (וראה תוס' יוהכ"פ שם באו"א קצת). ועוד י"ל. ואכ"מ.
24. שם. ומזה מובן דלא בטלה דעה זו גם לאחרי מענה ראב"ע.
25. לשון העקידה שם.
26. בעקידה שם: "לא זכרו בו כפרה .. כי אחר המות אינו הוא עצמות האדם .. אבל הוא במציאות נבדל מהראשון". אבל צריך ביאור, שהרי עיקר האדם הוא נשמתו (ועוד שהכפרה לאחרי מיתה – נוגעת גם להגוף, כמרז"ל (סנהדרין צא, ריש ע"ב) "מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד"). ולכן נראה כבפנים.
*. לשון אדה"ז – אגה"ת רפ"ב.
27. ודוחק גדול לומר דנפק"מ בנוגע להגוף כשיקום בתחה"מ.

עמוד 196

28. פ"ב־ג.
29. שער התשובה רפ"ד.
30. פ"ה.

עמוד 197

31. שער א' בעיקר הח' (סי"ט). ועד"ז ברס"ג וחבור התשובה דלעיל הערה 10.
32. שער א' ס"י ואילך.
*. י"ל מעין דוגמא בהלכה – בלעו"ז: משהו איסור – למ"ד חצי שיעור מותר (לאוכלו וכו') מה"ת.
33. להעיר מלשון הרמב"ם הל' תשובה (פ"ב ה"ב): ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד כו' וכן יתנחם על שעבר כו'. וראה לקמן הערה 51.
34. משא"כ ברס"ג הנ"ל. ולהעיר אשר בחובת הלבבות ומאירי שם הזכירו בקשת מחילה ב"גדרי ("תנאי") התשובה".
35. עיי"ש פ"א "העיקר הט"ו התפלה. יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו", עיי"ש.
36. עיין מנ"ח מצוה שסד (ומוכיח כן מש"ס קידושין מט, ב. עיי"ש. וראה חלקת מחוקק לשו"ע אה"ע סל"ח סקמ"ד). ועייג"כ תשובת חת"ס "קובץ תשובות" (ירושלים תשל"ג) תשובה כא. בית אלקים (להמבי"ט) שער התשובה פ"ב.
37. חגיגה ט, א (במשנה). יבמות כב, ב.
*. יבמות שם.

עמוד 198

38. אף שנקודתה – כבכל המצות – לקיים זה שציוונו לעשות תשובה.
39. ואף שעצם התשובה היא "עזיבת החטא בלבד" (שאינה שייכת לכאורה לכפרה), כנ"ל סעיף ו' – מ"מ, הכפרה היא מסובבת מעצם התשובה (שלכן יכולה היא להיות המבוקש ותכלית שלה), כי ע"י עזיבת החטא נעשה (בדוגמת) מציאות אחרת (ויתרה מזו מציאות הפכית: צדיק – היפך דרשע) – ואיך יענישוהו או אפילו יזכירוהו דבר וחצי דבר* ע"ז שנעשה אחר (ע"ד שינוי השם דמבטל גזר דין – סמ"ג (מ"ע טז) ור"ן הובאו בחדא"ג מהרש"א לר"ה טז, ב).
*.
*. וי"ל שלכן ס"ל להרמב"ם ועוד, שבקשת כפרה היא בכלל הוידוי וגדרי התשובה (ראה לעיל ס"א והערה 10 ובהנסמן בהערה 34) – כיון שזוהי התכלית והמבוקש של תשובה. *) לשון אגה"ת רפ"ב (ע"פ ב"ק ע, ב).
40. וע"ד זה (ולא ממש) מצינו בתפלה, שענינה בקשת צרכיו (רמב"ם ריש הל' תפלה. ועוד), שיש בה ב' ענינים: א) המצוה שעל האדם – לבקש ולהתפלל כו', ב) המבוקש דתפלה, שהקב"ה ימלא בקשתו: ומ"מ גם כשיודע שלא תמולא בקשתו – כי עליו נאמר (ישעי' א, טו. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ז) "גם כי תרבו תפלה אינני שומע" – הרי פשוט שבתפלתו מקיים מצות התפלה. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 119.
41. תהלים פח, ו. שבת ל, א. וש"נ.
42. קידושין בסופה.
43. יתרו יט, י.

עמוד 199

44. לקו"ת בחוקותי מה, ג. ד"ה רבי אומר ה'ש"ת ספ"א ואילך. ועוד.
45. עיין תניא פל"ז.
46. ונפק"מ גם באופן התשובה – שצ"ל באופן ששיך להגוף* ותשובת ראב"ד ש"געה בבכי' עד שיצתה נשמתו" (ע"ז יז, סע"א) הייתה ע"ד הוראת שעה (ראה תניא ספמ"ג, מאמרי אדה"ז תקס"ב (ע' ז**, יג)). וראה המשך תער"ב פש"ב: וגם לא ע"י סיגופים ותעניות ששוברים הגוף (ראה תורת הבעש"ט – היום יום ע' כג). ואולי י"ל שזהו טעם הפנימי למ"ש אדה"ז הענין ד"אסור לו להרבות בתעניות כו'" באגרת התשובה (פ"ג). וי"ל דמ"ש שם (בנוגע למספר הצומות העודפים על רנ"ב וכו') "יפדה בצדקה" הוא בדוקא (ולא שיכול לפדותם בצדקה). ואכ"מ. *) להעיר מד"ה אחרי מות, תרמ"ט (קה"ת, תשכ"ב) בפי' בקרבתם גו' רצוא בלי שוב. וראה אוה"ח ריש פרשתנו. **) ומש"כ בל"ת ובס' הליקוטים להאריז"ל תהלים לב – הוא לתרץ במה בא לעוה"ב ובמה יתכסה.
47. להעיר אשר הי כהן, איש החסד ונשיא ועשיר בבהמות (שבת נד, ב), משא"כ רמב"ח שמוזכר בתור ראש ישיבה (סנה' לב, ב. – ולהעיר מתנחומא – באבער – הוספה לפ' חוקת). *47) שלכן מדגיש "ותשובה עם כל אחד".
*.
48. יומא שם. ואת"ל ש"שאל רמב"ח כו'" הוא המשך הברייתא "מנקה הוא לשבין כו'" (כדמשמע קצת ג"כ בע"י שם. ס' המוסר (לר"י כלץ) פ"ב) – יומתק ביותר מה שאדה"ז מפרש דראב"ע בבבלי מפרש הג' חלוקי כפרה בשייכות לתשובה (כבפנים), כי הוא המשך הברייתא ד"מנקה הוא לשבין כו'": משא"כ בירושלמי שלא הובאה שם התחלת הברייתא, חלוקי הכפרה אינם בשייכות לענין התשובה, ולכן גם ראב"ע מודה שחילול השם הוא בכלל חלוקי כפרה. [ומה שראב"ע מונה רק ג' חלוקי כפרה (ולא ד', כרמב"ח) – יש לומר, שמונה רק החלוקות שהכפרה בהן היא חידוש, מכיון שבאה מלמעלה (משא"כ בכפרה שמצד תשובה, אין בה חידוש (כ"כ), מכיון שהאדם שב ותיקן עונותיו. ע"ד מש"כ בצפע"נ (להרימ"ט) רלג, ב). ועוד י"ל. ואכ"מ].
49. וי"ל שנפק"מ גם בפועל. כי לפי ראב"ע [שהכפרה שהיא תכלית התשובה היא מחיים דוקא], וע"פ הכלל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה [שהכוונה בזה לא רק שנעשה צדיק, כ"א שיכול לתקן החטא, כפרה, כדמוכח באגה"ת רפ"ד וספ"ט] – צריך לומר, שגם בחילול השם אפ"ל כפרה מחיים (ע"י אופנים שונים – כמבואר בשע"ת לר"י שער א' עיקר הי"ז (סמ"ז). שער ד' ס"ה. שם סט"ז. וראה זח"ג קכ, סע"ב ואילך. ועוד]. ואולי י"ל דזה שחילול השם – שפירושו "מחטיא אחרים" (רש"י ד"ה חה"ש יומא שם) – אין לו כפרה מחיים הוא ע"ד מ"ש רש"י (ד"ה השתא יבמות כב, ב – לענין העון דהוליד ממזר שאינו יכול לתקון) ד"עונו גלוי ונזכר (כל זמן שממזר קיים)": וא"כ י"ל, שעי"ז שמחזיר בתשובה אותם שהחטיא ומקדש ש"ש בהם, שעי"ז שוב אין "עונו גלוי ונזכר", יש לו כפרה*. ועדמ"ש בשע"ת לאדהאמ"צ (ח"ב מב, סע"ד. וראה גם ח"א נד, סע"ד) ה"מעשה שהי' בבע"ת א' .. ומתו פתאום .. כל ממזרים הנולדים מעונו כו'". *) ומה שמיתה ממרקת – אף שהעון עדיין "גלוי ונזכר" – כי ע"י מיתה בטלה (וראה עקידה – הובא בהערה 26) מציאות החוטא, במכש"כ מהנ"ל בהערה 39. ולהעיר שבכלל אין להעניש הנשמה (או הגוף) בפ"ע, כמשל ה"חיגר" ו"סומא" כו' (סנהדרין צא, סע"א ואילך). [ולהעיר מההסברה בזה דהאשה קונה א"ע במיתת הבעל (משנה ריש קידושין) – שהוא (מפני דין – שהמיתה מתירה, או) מפני מציאות טבעי – שבטלה מציאות הבעל – צפע"נ מהד"ת סא, א־ב]. [ולכאורה צ"ע: עפ"ז גם בבא על הערוה והוליד ממזר (או קודם השבת הגזילה – אף שיצאה מרשותו) צ"ל מיתה ממרקת (שהרי בטלה מציאות החוטא), ומרש"י וכו' משמע שאא"פ לו להתכפר "כל זמן שממזר קיים"? ואולי י"ל שקיים חלק השותפות שלו בהולד שהוליד (וכח העשי' שלו בהגזילה). – ולהעיר מזח"ג מד, ב שלכאורה משמע שהפסוק "יכופר העון הזה לכם עד תמותון" קאי גם על הוליד ממזר (אלא שמוסיף שם שצריך גם גיהנם)].

עמוד 200

50. אלא שמ"מ, גם "עיקר הוידוי" אינו מעכב במצות התשובה עצמה (שהיא עזיבת החטא, קבלה בלב) – ראה קרית ספר ריש הל' תשובה. מנ"ח דלעיל הערה 36.
51. ובזה יומתק זה שהרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ג) מביא הדוגמא ד"טובל ושרץ בידו" למי ש"(מתודה בדברים ו)לא גמר בלבו לעזוב" (ולא הזכיר כאן "חרטה" כדלעיל ה"ב) – ראה לעיל הערה 12.

עמוד 201

52. נסמנו לעיל הערה 10.
53. ראה זח"ג קנב, א.
54. להעיר מצפע"נ עה"ת ר"פ ויצא.
55. דרוש ג' מיני אדם ס"י (אוה"ת בלק ע' תתקעט ואילך). עיי"ש בהבא לקמן.
56. שער הגלגולים הקדמה כא.
57. ובזה יומתק מה שבתוספתא יומא שם מונה ד' חלוקי כפרה ומ"מ כותב בבבא הד' (חה"ש) "אבל" (כנ"ל הערה 22 בשוה"ג) – כי עולם האצילות, גם כשנמנה במנין העולמות, הוא נבדל מג' עולמות בי"ע.

עמוד 202

58. ראה שעהיוה"א פ"ו (פא, רע"א) דנשמה היא משם הוי' והגוף משם אלקים.
59. ראה אוה"ת בלק שם: ומבשרי אחזה ציור גוף האדם שהוא הכלי נחלק לג' בחי' אלו .. ג' בחי' מהאור המלובשים בג' בחי' דכלים נק' נר"ן אבל בחי' הרביעית שבהאור נק' נשמה לנשמה.
60. שדוקא היא (משא"כ יו"כ וכו') אפשרית רק בעוה"ז (ראה מצות התשובה בסהמ"צ להצ"צ – פ"ד).
61. ראה צפע"נ הנ"ל בהערה 54 ממו"נ ח"ב פ"י.
62. כנגד ד' אותיות שם הוי' – אגה"ת פ"ד. ובכ"מ.
63. וי"ל שרמז במרז"ל (שבת קד, א) "גימ"ל דל"ת – גמול דלים", ומבואר בתו"א (נט, א. ביאוה"ז בלק קז, ד ואילך. אוה"ת ויחי שפג, א) דגימ"ל קאי על יסוד (שגומל) ודל"ת (מקבל) מלכות. וע"פ המבואר בפנים (והערה הבאה) י"ל שמרומז [לא רק בשמות האותיות (גימ"ל – גמול, דל"ת – דלים) ותמונתן ("כרעי' דגימ"ל לגבי דל"ת .. כרעי' דדל"ת לגבי גימ"ל") כמבואר בגמרא שם, כ"א] גם במספר דג' וד'. וראה לקו"ש חי"ח ע' 322 ואילך.
64. וגם: במלכות יש ד' בחינות (ג' הנשפעות בה ובחי' המקבל): ביסוד (ראה הערה הקודמת) – ג' (שכונס בתוכו ג' בחי' חכמה בינה וז"א).
65. לקו"ת מסעי צה, א. וש"נ.
*. ע"פ המבואר לעיל (הערה 48) בשיטת הירושלמי, דזה שראב"ע מונה ג' חלוקי כפרה (ולא – תשובה), הוא מפני שמונה רק החלוקות שהכפרה באה מלמעלה (ולא מצד עבודת האדם עצמו) – יש להתאים גם ביאור שיטת הירושלמי ע"פ קבלה שבפנים (שג' חלוקי כפרה הם כנגד מספר האורות, משפיע), עם ביאורו ע"פ נגלה.

עמוד 203

66. ע"פ המבואר בפנים – דלבבלי ג' חלוקי כפרה קאי על כלים, ולירושלמי על האורות – י"ל, שהוא כחילוק דתלמוד בבלי וירושלמי בכלל, שבבבלי נוגע ענין הכלים ובירוש' ענין האור (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 381 ואילך, וש"נ).
67. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 35. ועוד.
68. ישעי' מג, ז.
69. ר"פ בלק.
70. ובאצילות גופא – "אצילות שבאצילות" (לקו"ת שם סט, סע"ג).
71. שער עשר ולא תשע פ"ז.

עמוד 204

72. ד"ה גדולה מילה תרכ"ו. ולהעיר גם מריש וסוף ד"ה כל המאריך ה'ש"ת. עיי"ש.
73. ולהעיר מהמבואר במ"א דבחי' "אף" (שנאמר גבי "עשיתיו") מרבה גם בחי' שלמעלה מאצילות (ואצילות שבאצילות).
74. ראה ע"ח ש' דרושי אבי"ע רפ"א הובא ונתבאר בד"ה ועתה אם נא, תרע"ח.
75. בלקו"ת בלק שם מבואר שעליית הנשמה היא לבחי' הרביעית [אצילות. אלא ששם מבאר ע"פ האופן שאצילות הוא בחי' כתר, וחכמה – בריאה]. אבל בלקו"ת ראה (כז, א־ב) יו"כ (סט, א ואילך) מפורש כבפנים. ובהמשך תרס"ו (ד"ה קדש ישראל) שעליית הנשמה היא בבחי' שלמעלה גם מבחי' טהורה היא שקודם הצמצום. עיי"ש.

מצוטט ב־19 עמודים

אגרות קודש 1

כרך כח ‹ י'תתקע לקו"ש חי"ז ע' 197

לקוטי שיחות 7

כרך לב ‹ ויקרא ‹ שיחה ב ‹ 10 לקו"ש חי"ז ע' 197
כרך לד ‹ עקב ‹ שיחה ב ‹ 63 לקו"ש חי"ז ע' 200
כרך לח ‹ נשא ‹ שיחה א ‹ 21 לקו"ש חי"ז ע' 197
כרך לח ‹ נשא ‹ שיחה א ‹ 24 לקו"ש חי"ז ע' 199
כרך לט ‹ תבא ‹ תבא (תנש"א) ‹ 39 לקו"ש חי"ז ע' 202
כרך לט ‹ הוספות - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגה"ת ‹ ביאורים לאגה"ת (א) ‹ 123 לקו"ש חי"ז ע' 197
כרך ט ‹ הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה ‹ שיחה טו ‹ 428 לקו"ש חי"ז ע' 197

תורת מנחם 7

יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול, ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ז ע' 197
לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ז ע' 197
נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ ר"ד בעת הסעודות דראש השנה, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ז ע' 193
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ז ע' 194
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ז ע' 194
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ז ע' 194
סא - שנת תש"ל - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תש"ל לקו"ש חי"ז ע' 197

מאמרים מלוקטים 1

חלק א ‹ בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"א לקו"ש חי"ז ע' 194

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2

אורח חיים חלק ד ‹ הלכות יום הכיפורים: ‹ תרז סדר הווידוי במנחה בערב יום הכיפורים ובו ט"ז סעיפים: ‹ ד לקו"ש חי"ז ע' 193
קו"א יורה דעה ‹ סימן ב ‹ (ה) לקו"ש חי"ז ע' 197

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

הלכות תשרי ‹ הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד) ‹ תרז סדר הווידוי במנחה בערב יום הכיפורים לקוטי שיחות חי"ז ע' 193