שיחה ב

182שיחה ב

אחרי

א. השאלות על סיום מסכת יומא

בסיום מסכת יומא נאמר בגמרא "תנא דבי רבי ישמעאל, הרואה קרי ביום הכיפורים ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, אמר מפיש חיי סגי ומסגי (=יאריך ימים בבנים ובבני בנים)".

בפשטות יש לומר שהגמרא מביאה מימרות אלו כהמשך במשמעותן לנאמר לפני־כן "הרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל..."¹. אך צריך להבין: כיצד ייתכן שפרק יום הכיפורים – שענינו בכללות הוא (כשמו)² תשובה³ וכפרה, ובמיוחד כשתוכן המשנה האחרונה והגמרא שלאחריה הוא ענין התשובה – יסתיים בגמרא בענין הנוגד⁴ לתשובה וכפרה, ב ^* באחת העבירות החמורות – כשנעשית במזיד – לגבי תשובה וכפרה⁵, ומן המזיד לומדים על השוגג⁶, שהוא יחסי למזיד, כפי שגם מובן מהבדלי העונשין (במזיד) והקרבנות והדומה (בשוגג).

אמנם, גם הגמרא ממשיכה, שאדרבה "מובטח לו שהוא בן העולם הבא... מפיש חיי סגי ומסגי" – אך זאת רק שלאחר זמן (לאחר יום הכיפורים) יוצא מכך ענין טוב, אך ביום הכיפורים עצמו זהו ההיפך מרצון ה'.

כן יש להבין בעצם הענין: כיצד ייתכן שמדבר בלתי רצוי בכפלים, "הרואה (א) קרי (ב) ביום הכיפורים" – תצמח תועלת נפלאה – "מובטח לו שהוא בן העולם הבא", ו"מפיש חיי סגי ומסגי"⁷?

182רש"י מפרש על כך: "ואם עלתה לו שנה – שלא מת מובטח לו שמעשים טובים יש בידו שהגינו עליו..."⁸. לפי זה מוסבר שדבר אחר הגין עליו שלא יינזק, אך מן הנאמר ש"הרואה קרי" זהו סימן⁹ שמובטח..., מובן שיש קשר ביניהם¹⁰, ואין מובן¹¹: כיצד נגרם היתרון הנעלה של "מובטח לו שהוא בן העולם הבא", ויותר מכך (גם בעולם הזה): מפיש חיי סגי ומסגי בבנים ובבני בנים?

ב. בתשובה מאהבה – חוטא נשכר?

בדומה לשאלה זו, תמוה יותר בענין תשובה מאהבה, שעליה נאמר בגמרא¹², ש"זדונות נעשות לו כזכיות", וב"חידושי אגדות" מועלת התמיהה, שאם כך יוצא ש"חוטא נשכר". ומשיב, שכאשר אדם עושה תשובה מאהבה הרי "ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכפי הצורך לגבי אותו עוון והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכיות, וקרא דמייתי (=והפסוק שמביא) מוכיח כן, שנאמר¹³ ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה...¹⁴, דמשמע משפט צדקה שהוסיף לעשות על תשובתו – עליהם חיה יחיה".

אך התירוץ אינו מובן לכאורה, כי מלשון הגמרא "זדונות נעשו לו כזכויות" מובן, שאין מדובר כאן על דבר אחר זולת הזדונות – על תוספת של זכויות בגלל הזדונות, אלא שהזדונות עצמם נהפכים לזכויות¹⁵, ועדיין נשאר הקושי כיצד ייתכן שחוטא נשכר?

אמנם, לכאורה ניתן לומר, שלכך 183מתכוונת הגמרא¹⁶ באמרה "זדונות נעשות לו כזכיות": כיון שהתוספת במעשים טובים באה מכך שהאדם השתנה על־ידי התשובה על הזדונות, ואם כך ה"זדונות" גרמו לתשובה מאהבה וזכויות.

כפי שמוצאים לגבי שטר¹⁷, שאמנם כל שטר רגיל הוא בחזקת כשרות, אך כאשר היה ערעור על שטר ועקב כך קיימו אותו בבית דין, הוא בעל תוקף יותר משטר רגיל שלא היה עליו ערעור¹⁸. ויוצא, שהערעור גרם ליתר תוקף של השטר¹⁹.

אך אין די בכך, כי הערעור גורם עילוי רק בשטר, וכך בעניננו, ה"זדונות" גורמים התעלות רק בגברא (באדם) העושה תשובה²⁰, אך מן הביטוי "זדונות נעשות לו כזכויות" מובן, שגם החפצא, הזדונות עצמם, הופכים לזכויות²¹.

ג. ההבדל בין שני סוגי הטהרה

הדבר יובן לפי ההסבר על סיום מסכת יומא במשנה²²: "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר²³ וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר²⁴ מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל".

רבי עקיבא אומר כאן שני ענינים: א) "לפני מי אתם מטהרין", ב) ומי²⁵ "מטהר אתכם", והוא מצטט על כך שני פסוקים: א) "וזרקתי עליכם מים טהורים", ב) "מקוה ישראל ה'" – ומסביר הגאון הרוגוצ'ובי²⁶, שבשני ענינים אלו מתבטא ההבדל שבין שני עניני הטהרה – הזאה ומקוה, שבהזאה צריכה להיות כוונה לטהרה²⁷, ואילו טהרה במקוה אינה צריכה כוונה, מקוה מטהר גם ללא כוונה לטבילה²⁸.

ולפי זה מובן ההבדל בלשון הפסוקים שמצטט רבי עקיבא: "וזרקתי עליכם מים טהורים", ו"מקוה ישראל 184ה'", שאמנם שני הפסוקים מדברים על טהרה על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, אך בכל זאת בפסוק הראשון נאמר "וזרקתי עליכם..." – הקדוש־ברוך־הוא זורק – פעולת זריקה, ואילו בפסוק השני אין מוזכרת כלל פעולה (– כוונת הטהרה), כי בסוג זה של טהרה אין הכוונה הכרחית.

ובדיוק כשם שקיימים שני אופני טהרה מצד המטהר, ובעניננו – מצד הקדוש־ברוך־הוא, כך קיימים שני אופנים אלו גם בעבודת התשובה והטהרה של האדם, והם, כפי שמבארת הגמרא²⁹, שני הסוגים הכללים של תשובה: תשובה מיראה (ועל־ידי יסורין) ותשובה מאהבה. תשובה מאהבה באה בכוונה וברצון אמיתי לשוב אל ה' ולתקן..., ואילו בתשובה מיראה (ועל־אחת־כמה־וכמה על־ידי יסורין) כוונתו של האדם היא להינצל מן העונש וממילא הוא מתחרט על מעשיו וכו'.

וההבדל שבתוצאתם מבואר בגמרא, שבתשובה מיראה נאמר בתורה³⁰ "ארפא משובתם", כפי שמפרש רש"י³¹ "כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו"; ואילו בתשובה מאהבה "נעקר עוונו מתחילתו"³².

והבדל זה הוא משמעותי גם להלכה: כאשר אדם מקדש אשה בתנאי שאין לה עבירות – הרי אם היא עשתה לאחר מכן תשובה מיראה על העבירות שהיו לה³³, אין היא מקודשת, כי העבירות שהיו לה בשעת הקידושין לא נעקרו³⁴. אך אם היא עשתה תשובה מאהבה, הרי היא מקודשת, כי עבירותיה נעקרו מלפני כן, ולכן לא היו לה עבירות גם בשעת הקידושין. וכפי שמבדילה הגמרא³⁵ לגבי נדרים ומומים: "הלכה אצל חכם והתירה (את הנדרים) מקודשת, אצל רופא וריפא אותה – אינה מקודשת", כי "חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא".

ד. ההבדל בין הדרגות השונות בתשובה מאהבה עצמה

הבדל זה שבין תשובה מיראה לבין תשובה מאהבה בכלל – שבתשובה מאהבה הכוונה היא לשוב, ולא כך 185בתשובה מיראה – קיים ביתר פרטיות בין אופניה השונים על התשובה מאהבה³⁶ עצמה:

הדרגה שעל־ידי תשובה מאהבה "נעקר עוונו מתחילתה" עדיין אינה שיא השלמות בתשובה מאהבה. שיא השלמות בתשובה מאהבה הוא כאשר "זדונות נעשות לו כזכויות", שלא זו בלבד שה"זדונות" נעקרים, אלא הם נהפכים "כזכויות".

באהבה ישנם דרגות רבות, ובאופן כללי: בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאדך – וממילא יש דרגות רבות בתשובה הנגרמת על ידם.

וכיון שמעלת התשובה מאהבה היא היותה בכוונה, כדלעיל, מובן שהכוונה בדרגה הנעלית של תשובה מאהבה היא מושלמת כל־כך, עד שאפשר לומר שהכוונה בדרגה הנמוכה יותר, שבה "נעקר עוונו מתחילתו", אינה נקראת כלל כוונה³⁷.

כמאמר חז"ל³⁸ שבאהבה של "בכל לבבכם ובכל נפשכם" – ללא "בכל מאדכם" – נקראים "אין עושין רצונו של מקום".

באופן כללי מוסבר הדבר בלשונו של הגאון הרוגוטשובי "להעביר החטא לא בעי כוונה ולתקן החטא בעי כוונה".

מעין הוכחה לכך שהבדל זה קיים גם בתשובה מאהבה עצמה, אפשר ללמוד מהלכה פסוקה:

נאמר בגמרא³⁹, שהמקדש אשה "על־מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ושואלים על־כך: ממה נפשך – אם מדובר כאן על תשובה מיראה, הרי לא קויים התנאי, כי על־ידי תשובה מיראה אינו נעשה צדיק, כי "מקצת שמו עליו". ואם מדובר בתשובה מאהבה, גם אז אין היא צריכה להיות מקודשת, כי בעל־תשובה הוא נעלה מצדיק, כמאמר חז"ל⁴⁰ במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין⁴¹ לעמוד⁴², וההלכה היא שגם כאשר "הטעה לשבח"⁴³ (אם לשבח יוחסין, באמרו שהוא מיוחס פחות מכפי שהוא באמת⁴⁴, או לשבח 186ממון, "על־מנת שאני עני ונמצא עשיר") אינה מקודשת⁴⁵.

והתירוץ הוא "שמא הרהר (מאהבה) תשובה" כזו, שהיא גורמת רק לכך ש"נעקר עוונו מתחילתו", אך לא שזדונות נעשו לו כזכויות, שרק על דרגה זו נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד".

ויותר מכך אפשר לומר: כאשר החשש הוא ש"הרהר תשובה" בשעתא חדא ורגעא חדא, לא ייתכן שהיתה כוונה מושלמת. ולכן אין התשובה גורמת להפיכת הזדונות לזכויות, ולהיותו נעלה יותר מצדיק⁴⁶.

ההסבר לכך הוא⁴⁷: מעלתו של בעל־תשובה על־פני צדיק גמור שלא חטא מעולם, אינה רק מפני היתרון בכמות – שבנוסף לזכויותיו בצד עצמו, יש לבעל־תשובה גם את הזכויות שנעשו מהזדונות – אלא גם (ובעיקר) מפני היתרון באיכות: "זדונות נעשות לו כזכויות", זכויות באיכות שונה. ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד": אף אם יהיו לצדיק הגמור זכויות רבות ככל האפשר על־ידי עבודתו הנעלית, אין ביכולתו להגיע לעבודה החדשה, לאיכות שונה⁴⁸ של הזכויות. לכך אפשר להגיע רק על־ידי תשובה רבה הנובעת משלמות האהבה כדלעיל, וממילא – שלמות הכוונה (כדלהלן), שהיא גורמת לתיקון החטא, ולהפיכת הזדונות עצמם לזכויות.

ה. התעלות הגברא והחפצא

את הענין של שלמות האהבה והכוונה, וכיצד נהפכים הזדונות לזכויות, מסביר אדמו"ר הזקן בתניא⁵⁰, שמאכלות אסורות והדומה הם "אסורים וקשורים בידי החיצוניים לעולם ואין עולים משם... עד שיעשה^* תשובה גדולה כל־כך שזדונות נעשו לו כזכויות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא מאהבה רבה וחשיקה 187ונפש שוקקה לדבקה בו ית' וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים כמאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים... ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכויות הואיל ועל־ידי זה בא לאהבה רבה זו".

וכאן הוא אומר את שני הענינים: ההתעלות של הגברא – הזדונות גורמים לכך ש"צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים", ושינוי החפצא שנגרם לזדונות "הואיל ועל־ידי זה בא לאהבה רבה...".

ההסבר לכך בדרך ההלכה הוא:

לגבי ההכשרה וההכנה לפעולה מסויימת מוצאים מספר הבדלי דינים ודרגות שונות בחשיבות ההכנה ויחסה לפעולה⁵¹.

לדוגמא – מכשירי מצוה, כיון שאי־אפשר לקיים בלעדיהם את המצוה הרי הם מקבלים חשיבות לעצמם. ולדעת רבי אליעזר⁵² "כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל" לצורך איזמל למילה בשבת, לדעתו (רוב) מכשירי המצוה דוחין את השבת⁵³.

מעבר לכך מוצאים לדעת הירושלמי⁵⁴ לגבי ההכנה וההכשרה למצות סוכה, לולב וכדומה, ש"העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות⁵⁵ סוכה... העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות לולב..."⁵⁶, וכך לגבי מזוזה, תפילין, ציצית וכדומה⁵⁷.

188בפשטות, ההסבר לכך הוא: כיון שהתורה הורתה לקיים מצוה מסויימת, שניתנת לקיום רק על־ידי פעולה מסויימת של הכנה⁵⁸, אפשר לומר שגם זה נכלל במצווה⁵⁹, או: שהפעולה עצמה מקבלת חשיבות מעין המצוה (ולדעת הירושלמי – במצות סוכה וכו' היא נעשית גם־כן מצוה).

דרגה גבוהה עוד יותר בהכשרה למצוות מוצאים בעבודת המקדש – ובמיוחד בהולכת הדם למזבח, שההלכה היא⁶⁰ שההולכה עצמה היא בעלת חשיבות כעבודה ממש⁶¹, עד אשר "מחשבה פוסלת בה"⁶².

ובאופן כללי זוהי עבודה מעין הכשרה, עבודה שאינה תמה⁶³: חלים עליה הדינים של עבודה, אך אין זו "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר", כי יש אחריה עבודה, ולכן אין זר חייב מיתה כאשר הוא עושה עבודה זו.

בדומה לכך מובן בעניננו: כיון שלאופן הנעלה ביותר של תשובה מאהבה אפשר להגיע (כדלעיל בתניא) רק על־ידי הזדונות הקודמים, ובאמצעותם גם קיום המצוות שלו אחר־כך (זכויות) הוא באופן נעלה יותר, לכן מתעלים הזדונות עצמם ונהפכים לזכויות – כמכשירי מצוה.

ו. אין עניננו דומה לענין מכשירי מצוה

אך, לכאורה, אין די בכך, כי:

א) מכשירי המצוה עצמם אינם נהפכים למצוה, הם נשארים מכשירין אפילו לדעת רבי אליעזר.

גם לדעת הירושלמי, שעל עשיית סוכה ולולב מברכים "אשר... וציונו...", עדיין זוהי מצות עשיית סוכה ולא המצוה של "בסוכות תשבו". וכן – הולכת הדם למזבח אינה עבודה תמה. ב) ועיקר: בכל האמור לעיל ההכנה דומה ושייכת ממש למצוה זו עצמה, הכנת סוכה ולולב וכדומה, הולכת הדם למזבח – ואילו בעניננו נעשתה כאן פעולה הנוגדת לענין הזכויות, ומצד שני מחשיבים זאת כ"זכויות".

189הקושי אף מתחזק כאשר רואים שאפילו כאשר מכשירי המצוה ופעולות ההכנה הן רשות, כחרישה וזריעה וכו' וכל הפעולות של "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך", הרי למרות שבלעדיהן אי־אפשר לקיים את המצות התלויות בהן, כגון תרומות ומעשרות וכדומה, בכל זאת אין להם חשיבות של מצוה, ואפילו לא כמכשירי מצוה⁶⁴. ויש לומר שהטעם לכך הוא כיון שלדעת רבי שמעון בר יוחאי⁶⁵ אין זה רצוי: "אפשר אדם חורש... וזורע... תורה מה תהא עליה". ולכן לדעת רבנן אין זה נכלל בסוג הרצוי – מכשירי מצוה וכדומה.

ז. התשובה – הענין הכללי שבמצוות

ההסבר לכך בקצרה הוא:

בכל מצוה קיים הענין הכללי והשווה בכל המצוות, כלשון חז"ל "עושה רצונו של מקום", "אמרתי ונעשה רצוני" (וההיפך בכל עבירה – "עובר רצונו של מקום"), והענינים הפרטיים שלה: מילת הערלה, בסוכות תשבו וכו'.

בכל הענינים הפרטיים שלעיל ההכנה נעשית בחפץ או בקשר לחפץ שבו מקויימת המצוה, אך אין היא חלק או פרט של המצוה עצמה: הכנת האיזמל למילה אינו חלק מכריתת הערלה, עשיית סוכה ולולב אינה חלק של בסוכות תשבו..., הולכת הדם אינה חלק מן הזריקה.

ענינה של התשובה בכלל, כלשון הרמב"ם⁶⁶, הוא: "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד⁶⁷ שנאמר יעזוב רשע דרכו..."⁶⁸. כלומר, היא באותו סוג, ואף יתר על כן: באותו "מקום", של הענין הכללי שבמצוות (ובעבירות): החלטה ברצון ו"יגמור בלבו". וכיון שהתשובה מאהבה בצמאון גדול כל־כך נגרמה על־ידי הזדונות, לכן נהפכים הזדונות עצמם לזכויות⁶⁹.

וזאת רק כאשר קיימת שלמות האהבה והכוונה, שאז נעשים הזדונות (עקב האהבה ובכוונה) חלק מעבודת התשובה, ולכן הם כזכיות. אך הם אין שלמות, למרות שעושים תשובה מאהבה, אז אין הזדונות נעשים כזכויות, אלא רק "נעקר עוונו מתחלתו"⁷⁰.

190ח. דוגמאות לנאמר לעיל

להלן דוגמאות לאמור לעיל – לפחות מעין האמור לעיל – בקצרה:

מכשירי מצוה באותו ענין של המצוה, והם נהפכים למצוה:

סוג של חינוך: קרבנות ועבודות ימי המילואים (החנוך⁷¹). מנחת חינוך של כהנים. חינוך האב את בנו לתלמוד תורה, שהוא מן התורה^*, ועוד.

קיום המצוות בגלות – לפי הנאמר ב"ספרי"⁷² על הפסוק "ואבדתם... ושמתם את דברי...": "אף־על־פי שאני מגלה אתכם... היו מצוינים במצוות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים"⁷³. ועוד.

מעין זדונות נעשו לו כזכויות במצוות עצמן: שעיר המשתלח ופרה אדומה (ועגלה ערופה) – שדוקא העבודה⁷⁴ בחוץ נעשית עבודה המכפרת (חטאת קריא רחמנא⁷⁵) בדיוק כקרבנות שעבודתם בפנים, ואף יותר מכך⁷⁶.

בדומה לכך – פרו של אליהו בהר הכרמל (בהוראת שעה). ועוד.

יותר מכך – מאמר חז"ל: "מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא"^*. (=מהיער עצמו נלקח "בית היד" לגרזן לקצוץ את היער).

הכלל הגדול בתורה – פיקוח נפש (אפילו) על־ידי כל⁷⁷ עבירות שבתורה חוץ הפכו – שלש דיהרג (אף דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא^*) ואל יעבור, ועוד.

ויש להאריך בכל זה, ואין כאן מקומו.

ט. ההסבר למאמר "הרואה.. ידאג כל השנה"

לפי זה מובן סיום המסכת: "הרואה 191קרי ביום הכיפורים ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו מובטח לו שהוא בן העולם הבא..". כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הדיוק בלשון "ידאג כל השנה", ולא כביטוי הנפוץ: "סימן רע לו".

ההסבר לכך הוא: משמעות הענין של "ידאג כל השנה" היא עבודת התשובה⁷⁸, כי דאגתו אינה כל־כך מחששו שלא יוציא את שנתו, אלא על־כך ש"ראה קרי", כפי שאומר רש"י⁷⁹ "שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו", וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן⁸⁰ – "כלומר אי־אפשר בשימושך". ודאגה והתבוננות זו מביאות אותו לאופן עבודה נעלה יותר מכפי שעבד לפני־כן.

במילים אחרות: כיון שהענין של "רואה קרי ביום הכיפורים" היה אצלו "לא במתכוין"⁸¹, שהרי ביום הכיפורים מתענים בחמשה עינויים ואין מהרהרים בעבירה⁸², וזוהי הוכחה לכך שזה לא הגיע אליו מצד היצר הרע אלא בהשגחה עליונה, וכיון ש"מפי עליון לא תצא הרעות"⁸³, צריך לומר שהכוונה בכך היתה להביאו לאופן נעלה יותר בעבודה, לעבודת התשובה שבדרך העבודה הרגילה של הצדיק הוא לא היה יכול להגיע אליה (כנאמר לעיל בתניא).

וכאשר קיימת אצלו עבודת התשובה בשלמות – "ידאג כל השנה", אין לו תוספת רק בעבודה הרוחנית, אלא גם בגשמיות – "מפיש חיי", יותר מכפי שנקבע לו מצד שורש נשמתו וסדר העבודה הרגיל.

י. ההסבר לקשר בין סיום המסכת לתוכנה

לפי זה מובן מדוע מסתיימים פרק יום הכיפורים ומסכת יומא במאמר "הרואה קרי ביום הכיפורים", ומובן הקשר שבין המשנה לסוגיה שלפניה:

במשנה מדבר רבי עקיבא על שני עניני הטהרה על־ידי הקדוש־ברוך־הוא: הזאה וטבילה. שהזאה בעי כוונה וטבילה לא בעי כוונה. ולאחר־מכן ממשיכה הגמרא בענין ומסבירה את ההבדל שבין שני האופנים התשובה של האדם:

תשובה מיראה ותשובה מאהבה, שתשובה מיראה היא ללא כוונה מושלמת, לעומת תשובה מאהבה. וביתר פרטיות: שני הסוגים שבתשובה מאהבה עצמה, האופן שבו "נעקר עוונו מתחלתו" והוא נעשה צדיק, שלכך די 192אפילו בהרהור תשובה ברגעא חדא בלי כוונה מושלמת, בדומה לענין הטבילה, ולאחר מכן הדרגה הנעלית יותר של תשובה, המביאה לכך ש"זדונות נעשות לו כזכויות" – וזאת רק על ידי שלמות הכוונה בדומה לענין ההזיה, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

וגם הסוגיה על התשובה בגמרא מסיימת בשני ענינים: א) "מובטח לו שהוא בן העולם הבא". כלומר, לא נוסף לו ענין חדש, אלא "מעשים טובים יש בידו", בדומה ל"נעקר עוונו מתחלתו", וכפי שאומר רש"י⁸⁴ "יש לדעת שצדיק גמור הוא". כי אמנם היה כאן ענין של "ידאג כל השנה" – תשובה בכוונה, אך לא כוונה מושלמת. ב) "מפיש חיי סגי ומסגי": לא זו בלבד שראיית הקרי ביום הכיפורים אינה חסרון ועונש ח"ו, אלא אדרבה, נוסף בו יתרון של "מפיש חיי", בדומה ל"זדונות נעשות לו כזכויות", דבר המגיע על ידי שלמות הכוונה⁸⁵.

והחידוש בסיום לעומת הסוגיה הקודמת (אודות שתי הדרגות של תשובה מאהבה) הוא: א) בפירוש ובביאור מובן יותר כיצד נגרם הדבר. הן לגבי "נעקר עוונו מתחלתו", והן "זדונות נעשו לו כזכויות", כי (א) אצל "הרואה... ביום הכיפורים ("שלא במתכוין) מודגש שזה בכוונה תחילה מצד ההשגחה. (ב) על ידי "ידאג כל השנה" – שלמות הכוונה (והתשובה) שהתעוררה אצל ה"רואה", נהפכים הזדונות כזכויות. ב) התוספת שעל ידי עבודת התשובה מתבטאת גם בשכר גשמי, "יאריך ימיו", עד לשלימות השכר – בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

(משיחות ו' תשרי, ש"פ האזינו,

יום שמח"ת תשל"ו)