201
באה אלינו הצרה הזאת" ומענה ראובן "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו גו' ולא שמעתם גו'":
אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו וגו'" היא אמנם ענין של תשובה והתוודות על חטא, אבל תשובתם זו היא תוצאה מהצרה שבאה עליהם24 (כפי שמשמע גם מהמשך דבריהם "אשמים אנחנו גו' על כן באה אלינו הצרה הזאת"), ואין בהתעוררות תשובה כזו הוכחה שרוצה לעשות תשובה ולשוב מחטאיו מבחירתו החפשית. וכ"ה בפשטות, אשר דברי וידוי שהאדם אומר ע"י ומתוך מצב של צרה וצוקה, אינם מגלים (כ"כ) פנימיות רצונו לעשות תשובה, אלא שהיסורין "מכניעין לבו של אדם"25.
ובסגנון אחר: כשיש להתשובה סיבה צדדית (ופשיטא — כאשר היא באה ע"י צרה ויסורין), והיא המעוררת בו חרטה ותשובה, אזי אין התשובה מתייחסת (לגמרי) להאדם; אמיתית התשובה היא דוקא כאשר באה כתוצאה מבחירתו החפשית של האדם, שבוחר לשוב ולהתקרב אל ה', שאז הרי היא מתייחסת כולה להאדם, שתשובתו היא בכוונה לשוב באמת אליו ית'26.
וי"ל שזהו מה ש"ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם":
ראובן שהוא "פתח בתשובה תחילה"27, לכן הוא הוא זה שלימדם דרכה של תשובה אמיתית28. והיינו, אשר תשובה שסיבתה היא הצרה שבאה עליהם, אינה התשובה הנדרשת, ופשיטא שאין זה אמיתית ענין התשובה, אלא עליהם לזכור ולהכיר במה שאמר להם (ראובן) כל הזמן ("לאמר") "אל תחטאו בילד ולא שמעתם", כלומר, עליהם לחזור בתשובה מחמת עצם (גודל) החטא שהסביר להם אז.
[וי"ל דזהו מה שהוסיף "וגם דמו הנה נדרש", לרמז, שצרה זו שבאה עליהם עכשיו ה"ז ענין נוסף, "וגם (בו' המוסיף)
הערות
- 24. ואף שמצינו שהתחרטו כבר לפנ"ז, בירידתם למצרים (פרש"י פרשתנו מב, ג) — הרי ענין זה, ופשיטא דיבור של חרטה, אינו מפורש בתורה, עד שבאה עליהם "הצרה הזאת". ועכצ"ל שכמה דרגות ב"מתחרטין", וכשירדו למצרים התחרטו על המכירה בפועל — אף שאז לא חשבו שעשו עוולה, אלא שמצד סיבות אחרות (צערו של יעקב וכדומה) היו מתחרטים על מעשיהם. משא"כ כשבאה עליהם הצרה הזאת, הרגישו רגש של "אשמה" עד שבא בדיבור והתוודו. וע"פ כ"ז מובן, דמה שאח"כ "שמע (יוסף) שהיו מתחרטין" (פרש"י כאן מב, כד) — הוא אותו הלשון אבל במובן עמוק יותר.
- 25. ע"ד ל' הכתוב (בחקותי כו, מא) "אז יכנע לבבם הערל". וראה בארוכה לקו"ש חכ"ז שם (ע' 209 ואילך).
- 26. להעיר מצפע"נ על הרמב"ם הל' תשובה (פ"ב ה"ב — ח, א) ד"יש נפק"מ בין ג' תשובות, א' מאהבה הוה כמו חכם עוקר והב' מיראה דהיא כמו מכה ורפואה. . חיילין ובטלין כו' והג' ע"י יסורין דזה הוי מכאן ולהבא כו'". וע"ש ביאור החילוקים שבכ"א מהן. וראה לקו"ש חי"ז ע' 185 ואילך.
- 27. ב"ר פפ"ד, יט. וראה ב"ר שם ופרש"י וישב (לז, כט) שהי' עסוק בשקו ותעניתו כמה שנים לאחרי שבלבל יצועי אביו.
- 28. עפ"ז מובן בפשטות מה שאמר הקב"ה דוקא לראובן (ב"ר שם) "מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה" — אף שגם אדה"ר וכן קין עשו תשובה, כבב"ר ספכ"ב (ראה הגהות הרש"ש לפפ"ד שם), כי "מעולם לא חטא אדם ועשה תשובה" — "תשובה" שלימה מצ"ע, לשוב אל ה' על חטאו כראובן שעשה תשובה בבחירתו החפשית (בלי כל ענין צדדי), משא"כ באדה"ר וקין שעשו תשובה אחר שהי' עונש ונזיפה מהקב"ה וכיו"ב (ראה יפ"ת השלם ופי' מהרז"ו לב"ר פפ"ד שם. של"ה בית גדול (לז, א)). וראה הערה הבאה.
רש"י על בראשית מ״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וירדו אחי יוסף. וְלֹא כָתַב בְּנֵי יַעֲקֹב, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מִתְחָרְטִים בִּמְכִירָתוֹ וְנָתְנוּ לִבָּם לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאַחְוָה וְלִפְדּוֹתוֹ בְּכָל מָמוֹן שֶׁיִּפְסְקוּ עֲלֵיהֶם:
עשרה. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא כְתִיב וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח? אֶלָּא לְעִנְיַן הָאַחְוָה הָיוּ חֲלוּקִין לְי' שֶׁלֹּא הָיְתָה אַהֲבַת כֻּלָּם וְשִׂנְאַת כֻּלָּם שָׁוָה לוֹ; אֲבָל לְעִנְיַן לִשְׁבֹּר בָּר כֻּלָּם לֵב אֶחָד לָהֶם (בראשית רבה):
וירדו אחי יוסף AND JOSEPH S BRETHREN WENT DOWN — It does not call them “the sons of Jacob” (as in 5:5), thus suggesting that they regretted having sold him and that they had made up their mind to behave towards him in a brotherly manner and to redeem him at whatever price people might fix for them to pay (Midrash Tanchuma, Miketz 8).
עשרה TEN — What is the mention of this number intended to tell us? Is it not written (Genesis 42:4) “but Benjamin, Joseph’s brother did he not send” (and we therefore know that only ten brothers went to Egypt)? But it means to suggest that so far as their feeling of brotherhood towards Joseph was concerned they were divided into ten, because the love and hatred that all of them bore him were not alike, where as in regard to buying corn they were at one and united (Genesis Rabbah 91:2).
בראשית רבה פ״ד:י״ט - הטקסט מספריא
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר (בראשית לז, כט), וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, כְּשֶׁנִּפְנָה הָלַךְ וְהֵצִיץ לְאוֹתוֹ בּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ שֶׁבֶּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, וְאֵיזֶה זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד, ב): שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. (בראשית לז, לא): וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וְלָמָּה שְׂעִיר עִזִּים, שֶׁדָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם. (בראשית לז, לב): וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וגו'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה אָמַרְתָּ (בראשית לז, לב): הַכֶּר נָא, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ (בראשית לח, כה): הַכֶּר נָא. (בראשית לז, לג): וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, אָמַר לֵית אֲנָא יָדַע מָה אֲנָא חָמֵי, כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וגו', אָמַר רַב הוּנָא נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר.
רש"י על בראשית ל״ז:כ״ט - הטקסט מספריא
וישב ראובן. בִּמְכִירָתוֹ לֹא הָיָה שָׁם, שֶׁהִגִּיעַ יוֹמוֹ לֵילֵךְ וּלְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו. דָּ"אַ עָסוּק הָיָה בְשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ עַל שֶׁבִּלְבֵּל יְצוּעֵי אָבִיו:
וישב ראובן AND REUBEN RETURNED — When he (Joseph) was sold he had not been present, for it was his day (his turn) to go to attend to his father (Genesis Rabbah 84:19). Another explanation is: he had not sat with them at the meal because he was occupied with his sack-cloth and fast in penitence for having disturbed his father’s couch (Genesis Rabbah 84:19).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.