שיחה א

172שיחה א

א. ביום־הכיפורים על הכהן־הגדול להיות נשוי

בפרשתנו¹ כאשר מסופר על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו". חז"ל דורשים על כך²: "ביתו זו אשתו", ולומדים מכך את ההלכה שהכהן הגדול ביום־הכיפורים צריך להיות נשוי³.

החובה שהכהן הגדול יהא נשוי היא הלכה מיוחדת שנאמרה רק לגבי יום־הכיפורים, ולא לגבי השנה כולה.

בכל שאר הימים יכול הכהן הגדול להשתתף בעבודה, ואדרבה: בכל משמרת שהיא, הוא "מקריב חלק בראש"⁴, אך שם אינו קיים התנאי שהוא צריך להיות נשוי, כביום־הכיפורים⁵.

לכאורה, נדרש כאן הסבר: עבודת יום־הכיפורים היא נעלית ביותר. יש כאן צירוף של הדרגות הגבוהות ביותר בקדושה, הן במקום, הן בזמן והן בדרגות נשמות ישראל (ובביטוי הידוע: עולם, שנה, נפש⁶): העבודה מתבצעת בקודש הקדשים – המקום המקודש ביותר בעולם; ביום הקדוש (כפי שהוא מכונה בפי כל) – הזמן הקדוש ביותר מן השנה; ועל־ידי הכהן הגדול – הגדול מכל הכהנים, שעליו נאמר⁷ "ויבדל... להקדישו קדש קדשים", גדול מהם גם בקדושה, כמו שנאמר: "והכהן הגדול מאחיו... כי אני הוי' מקדשו⁸".

כיצד ייתכן אפוא שדוקא בעבודה זו של יום־הכיפורים נדרש, שהכהן הגדול יהא נשוי?

והתמיהה גדולה יותר: אחת מן ההכנות לעבודת יום־הכיפורים היא, 173כנאמר באותה משנה: ז' ימים .. מפרישין כהן גדול מביתו", וביחד עם זאת הרי "ביתו (זו אשתו)" הוא תנאי המעכב את עבודתו ביום הכיפורים?!

מכאן מוכח, שבתנאי הדורש את היותו של הכהן הגדול ביום־הכיפורים נשוי, טמון ענין מיוחד המוסיף לשלימותו של הכהן הגדול, ולפיכך הוא נדרש ממנו ביום הכיפורים.

ב. שני האופנים להסבר הלכה זו

את ההלכה שלעיל, שהכהן הגדול ביום הכיפורים צריך להיות נשוי, ניתן להסביר בשתי דרכים:

א) זוהי הלכה לגבי עבודת יום־הכיפורים: מפאת חשיבותה ומעלתה של עבודה זו, היא אינה יכולה להתבצע על־ידי כהן סתם, אלא על־ידי כהן גדול, ולא על־ידי כהן גדול סתם, אלא דוקא על־ידי כהן גדול שיש לו המעלה של "ביתו זו אשתו".

ב) זוהי הלכה לגבי הכהן הגדול: ביום הכיפורים צריך הכהן הגדול להיות נעלה ומושלם יותר. כשם שמוצאים אצל כהן גדול בכלל (במשך השנה כולה) דרגות שונות: משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים, וכדו'⁹, כך צריכה ביום הכיפורים להתווסף אצלו המעלה של "ביתו זו אשתו".

ההבדל בהלכה למעשה בין שתי דעות אלו: ביום־הכיפורים מתבצעות גם עבודות הנעשות בכל יום, שאינן קשורות דוקא ליום הכיפורים, כגון: הקרבת התמידים, הקטרת קטורת, הטבת הנרות וכדו', וגם הם נעשות ביום־הכיפורים על־ידי הכהן הגדול¹⁰. אמנם, קדושת יום־הכיפורים משפיעה גם על העבודות שאינן מיוחדות ליום־הכיפורים, כלשון הגמרא¹¹ "אהנאי", אך בכל זאת, הן אינן כמו העבודות המיוחדות ליום הכיפורים. לפיכך ניתן לומר, שלפי ההסבר שהחובה שהכהן הגדול יהא "נשוי" היא לגבי העבודה של יום־הכיפורים, הרי יש מקום לומר, שלגבי העבודות שאינן מיוחדות ליום־הכיפורים לא חלה על הכהן הגדול חובה להיות נשוי¹².

אך לפי ההסבר השני, שזה לשם שלימותו של הכהן הגדול, הדרושה ביום־הכיפורים, יוצא, שחובתו להיות "נשוי" חלה גם לגבי עבודות אחרות, הנעשות על־ידי הכהן הגדול ביום־הכיפורים.

לפי זה יוצא שהרמב"ם סובר כדעה השניה, כדבריו¹³: "וכן שאר העבודות 174של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי".

ג. מהי המעלה של "ביתו – זו אשתו"

הדברים יובנו על־ידי הסבר המשנה "וכפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו". כי לכאורה קשה: אם הכוונה של "ביתו" היא ל"אשתו", מדוע אין התורה אומרת במפורש "וכפר בעדו ובעד אשתו"¹⁴?

בדרך־כלל מוסברים בתורה שבעל־פה בהרחבה ענינים הכתובים בתורה שבכתב בקיצור – "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"¹⁵, אך בעניננו גם ההסבר שבתורה שבעל־פה מסתכם במילה אחת "אשתו", ובמקום המילה "ביתו" יכולה היתה להיכתב בתורה עצמה במילה "אשתו"?

הכרח, אם־כן, לומר שבמילה "ביתו" מתכוונת התורה לענין מסויים ב"אשתו" הרמוז במילה "ביתו". כלומר, אין התורה אומרת כאן רק את ההלכה, שעל הכהן הגדול להיות נשוי, אלא היא גם אומרת, שזה מפני שרק אז יש לו המעלה המיוחדת של אשתו, כפי שהיא מתבטאת במשמעות של "ביתו".

כדי להבין את המעלה של "ביתו זו אשתו", יש להבין תחלה את הנאמר במסכת שבת¹⁶: "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי – אשתי, ולשורי – שורי, אלא לאשתי – ביתי, ולשורי – שדי". רש"י מפרש על כך: "אשתי – ביתי, שהיא עיקר של בית. ולשורי – שדי, שהוא עיקר של שדה דכתיב¹⁷: ורב תבואות בכח שור".

וקשה להבין: מאמרו זה של רבי יוסי מופיע בסוגיא בהמשכם של מאמרים נוספים של רבי יוסי אודות הנהגות נאותות, וזהירות והידורים¹⁸, ואף לו צריך להיות תוכן דומה. מהי המעלה של דרך התנהגות זו, בכנותו "לאשתי ביתי..."?

ד. רבי יוסי כינה את "אשתו" לפי התכלית – "ביתו"

ההסבר לכך הוא: בנוהג זה של רבי יוסי מתבטאת דרכו בעבודה הרוחנית, והסתכלותו על הבריאה כולה: הוא אינו רואה רק שיש בעל הבית לבירה 175זו^*, הוא אינו רואה רק שכל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו¹⁹, אלא שבכל ענין הוא רואה את עיקרו ומטרתו, ולא את הדבר עצמו. עד כדי כך, שהוא כינה כל דבר לפי תכליתו בעולם. אצלו לא ייתכן "קריתי לאשתי אשתי", כי הוא אינו רואה "אשתי", אלא "ביתי"^*: כיוון שהנישואין ("אשתו") הם הכנה לתכלית של קיום מצוות פרו ורבו – הקמת בית בישראל, שבא כתוצאה מן הנישואין, לכן הוא ראה את "אשתי" רק כ"ביתי".

[כפי שמוסבר ע"י ה"ראשונים"²⁰, על השאלה מדוע לא תיקנו ברכה על הקידושין ("אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקדש את האשה") כפי שתיקנו על מצוות אחרות, שזה מפני שהקידושין והנישואין הם הכנה בלבד לעיקר ולמטרה הבאים מאוחר יותר, על־ידי קיום מצוות פרו־ורבו^*].

בכך שונה היה נוהגו של רבי יוסי מנוהג חבריו:

אצל תנאים אחרים היו ימים שבהם "קריתי לאשתי אשתי". הם ראו את הענין של "אשתו" כשלעצמו, ללא התכלית של "ביתי", ודרך זו אף היא לפי התורה. כפי שנמצאת בתורה ההלכה²¹: "נקי יהיה לביתו" (כדי שיוכל להיות "ושמח את אשתו" – בשנה הראשונה) החל מיד לאחר הנישואין, לפני הולדת בנים. וכן הציווי ברגלים וכו' "ושמח את אשתו"²², עד כדי כך שהדבר פוטרו מחובות אחרות; "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"²³, וכן ענינים שונים בכלל בחיי הנישואין של "איש ואשה" כשלעצמם, על־פי התורה.

אך דרכו של רבי יוסי היתה שונה: כל חיי הנישואין שלו היו כדי לקיים את הציווי "פרו ורבו", להגשים את הכוונה של "לא תהו בראה לשבת יצרה"²⁴, והוא ראה בענין של "אשתו" כבר מלכתחילה רק את המטרה המאוחרת של "ביתי".

[דוגמא לכך נמצאת גם במאמר חז"ל²⁵: "איזהו חכם הרואה את הנולד", המשמעות הפשוטה שלו היא, שהחכם מבין ויודע בכל ענין מה "יוולד" ממנו. אך הפירוש המדוייק יותר הוא: אין כתוב "יודע את הנולד" (או "מבין" וכדו'), אלא "רואה את הנולד" – יותר מידיעה והבנה: החכם^* רואה את הנולד בדיוק כשם שאחרים רואים את הקיים, והרי "אינה 176דומה שמיעה לראיה"²⁶ – גם אם השמיעה היא אמיתית ועזה ואף משפיעה על האדם, כפי שמוצאים לגבי יתרו "שמועה שמע ובא"²⁷ – בכל זאת, כדי שהוא יוכל לקלוט את הדבר בשלמותו נזקק יתרו לבוא ולראות בעיניו.

וזוהי מעלתו של ה"חכם", ששכלו עז כל כך, עד שהוא "רואה את הנולד" ולא רק "יודע" או "מבין"].

בכך מוסבר גם מדוע מופיע מאמרו של רבי יוסי – "מימי לא קריתי..." – מיד לאחר מאמרו "חמש בעילות בעלתי ונטעתי חמשה ארזים בישראל", כי המאמר המקדים מראה על תוכנו העיקרי של המאמר שלאחריו: יחסו לענין של "אשתי" נבע אך ורק מן המטרה להקים בית בישראל, של "חמשה ארזים", ולכן הוא כינה אותה מלכתחילה ("מימי") בשם המורה על המטרה – "בית".

יתר־על־כן: לא רק במין המדAר,© § © ¥ ובבת ישראל בפרט, הוא ראה רק את המטרה, אלא גם ב"חי" ("שורי") הוא ראה את התבואות וכו'. את "חלקו בעולם" בכללות. גם בשור הוא ראה רק את מטרת קיומו – "שדי" – את הענין של "ורב תבואות בכח שור" הבא על־ידי חרישה, זריעה וקצירה בשדה. גם את זאת הוא ראה מראש, לפני התוצאות: "מימי" – הוא לא יכול היה לקרוא לשורו "שורי", אלא מיד ראה בו את המטרה וכינהו "שדי".

ה. הדרישה מן הכהן הגדול:

דרגה של "ביתו זו

אשתו"

מכל האמור לעיל מובנת המעלה הגדולה הדורשת מהכהן הגדול ביום־הכיפורים להיות נשוי וזאת דוקא באופן שהוא יראה ב"אשתו" את הענין של "ביתו" – "ביתו זו אשתו". בכך נוספת גם בו עצמו²⁸ השלמות, כדברי חז"ל²⁹ "כל מי שאין לו בית אינו אדם" – על־ידי שיש לו "בית" הוא מגיע למעלת "אדם"³⁰.

לכן מדייקת התורה ומשתמשת בביטוי "ביתו" (ולא "אשתו"), כדי להדגיש שהכהן הגדול צריך להיות שרוי בדרגה של "אשתי – ביתי", כפי שמוסברת בתורה שבעל־פה התנהגותו של רבי יוסי כל ימיו.

וכיוון שהחובה שהכהן הגדול יהא נשוי ביום־הכיפורים איננה סתם חובה, אלא מכילה בתוכה את שלמותו של הכהן הגדול, כדלעיל, לפיכך אין 177זאת הלכה בעבודה של יום־הכיפורים, אלא הלכה לגבי הכהן הגדול, לגבי דרגתו ביום־הכיפורים.

ו. יש קשר בין תחילת המסכת לסופה

כידוע³¹, יש קשר בין תחלת מסכת לבין סופה, ולכן נוהגים – ב"הדרן" – למצוא תוכן משותף בין סיום המסכת לתחילתה.

וכך גם בענינינו: לענין של "ביתו זו אשתו" הכלול במשנה הראשונה של מסכת יומא יש קשר עם המשנה האחרונה שבמסכת³²: "אמר רבי עקיבא³³ אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי^* מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר³⁴ וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר³⁵ מקוה ישראל ה'³⁶ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל".

כדי להבין את הקשר, יש לעמוד תחילה על מספר שאלות המתעוררות על דברי רבי עקיבא, והן:

א) לכאורה, מהו חידושו של רבי עקיבא? הן זהו דבר מובן – מאליו, שרק הקדוש־ברוך־הוא הוא המטהר את ישראל מחטאיהם, כמפורש במספר פסוקים בתנ"ך!?

במיוחד קשה הדבר, שהרי בדיוק לפני מאמרו של רבי עקיבא כתוב במשנה: "דרש ראב"ע: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו³⁷ עבירות שבין אדם למקום יום־הכיפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו", ומכך שנאמר כאן שהטהרה ביום הכיפורים היא "לפני ה'" מובן שהכפרה באה מאת הקדוש־ברוך־הוא, ומה מוסיפים דברי רבי עקיבא על דברי ראב"ע?

ב) הדבר תמוה אף יותר: לשם מה צריך רבי עקיבא להביא, כהוכחה לכך שהקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל, פסוק מן הנביאים, והוא אינו מסתפק בפסוק מיחזקאל אלא מביא כהוכחה שניה³⁸ פסוק מירמיהו, בעוד אשר זהו פסוק מפורש בחומש, כמובא בדברי ראב"ע, "...יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"?

ואדרבה: דוקא בפסוק זה מפורשים שני הפרטים הנידונים במאמרו של 178רבי עקיבא: (א) "לפני מי אתם מטהרין" – "לפני ה' תטהרו". (ב) "מי מטהר אתכם" – "יכפר... לטהר אתכם"?

אין לומר שרבי עקיבא חולק על ראב"ע וסובר, שהקדוש־ברוך־הוא מכפר גם על עבירות שבין אדם לחבירו אף אם לא ריצה את חבירו, ולכן אינו מביא את ההוכחה מן הפסוק "לפני ה'" תטהרו", כי מן הביטוי "אמר רבי עקיבא", ולא "ורבי עקיבא אומר" מובן, שאין רבי עקיבא חולק³⁹ על ראב"ע⁴⁰, אלא מוסיף על דבריו.

כן אין לומר שרבי עקיבא מוסיף, שלאחר שריצה אדם את חבירו הוא נזקק לטהרה על־ידי אביכם שבשמים, כי, כמוסבר במספר מקומות, הרי גם המצוות שבין אדם לחברו הן בעיקרן מצוות שבין אדם למקום⁴¹, מפני שגם אותן יש לקיים כיוון שהן ציוויי ה'⁴². ולכן מובן שגם לאחר שהוא מרצה את חברו אין הוא מיטהר לגמרי, אלא הוא נזקק, גם לפי ראב"ע, לטהרת הקדוש־ברוך־הוא, כבמצוות שבין אדם למקום.

דבר זה כבר מודגש בדברי ראב"ע: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום־הכיפורים מכפר עד שירצה...", שלאחר הריצוי זקוקים לכפרת יום־הכיפורים, שהיא מאת ה'.

ג) מדוע נזקק רבי עקיבא לשתי הוכחות, והוא משתמש בביטוי "ואומר" המורה על כך שאין די בהוכחה הראשונה, כלשון הגמרא⁴³: "מאי ואומר"?

ז. כפרת יום־הכיפורים נובעת ממעלת ישראל

ההסבר לכך הוא: כשם שהוסבר על תחילת המסכת, שהמעלה "ביתו זו אשתו" איננה תנאי החל על עבודות יום־הכיפורים, אלא שלמות של הכהן הגדול עצמו, ולכן אין היא חלה רק על העבודות המיוחדות ליום־הכיפורים, אלא לכל העבודות ביום זה, כפסק הרמב"ם,

כך גם לגבי הענין הנידון בסיום המסכת – טהרת יום־הכיפורים. מדברי ראב"ע משתמע שיום־הכיפורים מכפר, וייתכן שזה מפני היום הזה 179וקדושתו. על כך מוסיף רבי עקיבא, שיום־הכיפורים אינו מכפר רק מפני מעלת היום⁴⁴, אלא מפני שאז מתגלה מעלת ישראל – "אשריכם ישראל": הכפרה ביום־הכיפורים נובעת מן הקשר שבין ישראל לבין "אביכם שבשמים"⁴⁵.

לחידושו זה מביא רבי עקיבא הוכחה מן הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים...", שממנו מוכח שהקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל לא רק ביום־הכיפורים, (כי הפסוק דן בזמן הגאולה).

יתר־על־כן: מפסוק זה מובן, שהטהרה האמיתית בגאולה העתידה נובעת מעצם מעלתם של ישראל, שאפילו כשחטאו בני הם⁴⁶, ואפילו לא מחזרתם בתשובה, כפי שנאמר לפני כן⁴⁷ "לא למענכם אני עושה בית ישראל... וזרקתי...". כלומר, הטהרה איננה מפני קדושת היום (יום־הכיפורים), קדושת המקום (עבודה בקודש הקדשים), או היותם במצב של קדושה, אלא מפני עצם מעלת ישראל^* בכל זמן ובכל מקום.

ולכן יש לומר, שגם ביום־הכיפורים טהרת ישראל איננה רק מפני היום המיוחד, אלא מפני מעלת ישראל.

אך פסוק זה אינו מהווה הוכחה מוחלטת לכך שהדבר נובע ממעלת ישראל, מפני שמדובר שם על תקופת הגאולה, עת רצון, וניתן לחשוב שזה בגלל הזמן, כביום־הכיפורים. לפיכך מביא רבי עקיבא הוכחה נוספת, מן הפסוק "מקוה ישראל ה'", ששם (א) אין מדובר על עת רצון (ב) מדובר על תקופה שישראל לא היו במצב טוב, ובכל זאת נאמר בפסוק: "מקוה ישראל ה'" – "מה מקוה... אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל"⁴⁸.

ח. ההבדל בין שני סוגי הטהרה

אך יש להבין: לפי זה די היה בהבאת הפסוק השני "מקוה ישראל ה'", ואין צורך בראשון?

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין שני הפסוקים הוא, ש"וזרקתי" מדבר על אופן טהרה על־ידי "הזאה"⁴⁹, ו"מקוה ישראל" על טבילה במקוה⁵⁰. מן ההבדלים שבין הזאה לטבילה: א) "הזאה" היא "מן הטהור על הטמא, על־ידי אחר"⁵¹, וטבילה היא "על־ידי עצמו". ב) רק הזאה יכולה לטהר מטומאת מת.

180וכך הוא גם ברוחניות: טהרה במקוה היא מה שמסוגל יהודי לפעול בכחות עצמו. אך כאשר הוא שרוי בדרגה של טמא מת ר"ל, לא קיים אצלו בגלוי הענין של "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים..."⁵², הוא נזקק ל"וזרקתי..." הבא מלמעלה. כלומר, לא מפני עבודתו, אלא מפני עצם הקשר שבינו לבין ה' הנשאר תמיד שלם.

לפיכך, כאשר רוצה רבי עקיבא להוכיח שטהרת בני־ישראל נובעת מעצם מעלתם כישראל, הנעלית מהגבלות של זמן, ואינה תלויה במצבם בעבודת ה', הוא מביא תחילה את הפסוק "וזרקתי..." – טהרה הקשורה לעצם הקשר שלהם עם הקדוש־ברוך־הוא.

אך כיוון שמדובר בפסוק על עת רצון, הוא מצטט את הפסוק השני "מקוה ישראל ה'", שאינו אמור לגבי תקופה מיוחדת, וזה מוכיח גם לגבי הפסוק "וזרקתי...", שהדברים אמורים על כל זמן.

בכל זאת ישנה מעלה בפסוק הראשון, ולפיכך הוא הראשון, כי בו מדובר על טהרה הנובעת מעצם הקשר של ישראל לה'.

ט. גם הטהרה על־ידי מקוה היא מאת הקב"ה

אם־כי הטהרה הבאה מלמעלה, מצד עצם הקשר, היא בעיקר על־ידי הזאה המטהרת מטומאת מת, בכל זאת יש גם דבר דומה בטהרה במקוה. וזהו חידושו של רבי עקיבא "מה מקוה... אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל": גם הטהרה באופן של מקוה נובעת מכך ש"הקדוש־ברוך־הוא⁵³ מטהר את ישראל"⁵⁴.

לפי זה מובן דיוק נוסף בלשונו של רבי עקיבא "מה מקוה מטהר את הטמאים", שהרי לכאורה מיותרות המילים "את הטמאים", ודי היה ב"מה מקוה מטהר אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר..."?

אלא שההסבר לכך הוא: על מקוה נפסק, שהוא מטהר גם "מקצת" טומאה. כלומר, גם כאשר יש לאדם טומאה נוספת שהטבילה במקוה אינה יכולה לטהרה, בכל זאת היא מטהרת את האדם מן הטומאה הקלה⁵⁵, לפחות.

לכן מדייק רבי עקיבא ואומר "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל"⁵⁶: כשם 181שמקוה מטהר גם את מי שנשאר טמא לאחר הטבילה, טהרה של מקצת טומאה, כך "הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל": אל ליהודי לחשוש שאם חזר בתשובה על חלק מעבירותיו, לא יקבל הקדוש־ברוך־הוא את "מקצת" התשובה שלו⁵⁷, אלא באותו אופן שהמקוה מטהר את הטמאים גם אם ישארו טמאים, כך מטהר הקדוש־ברוך־הוא את ישראל גם כאשר ישארו טמאים ר"ל בגלל עבירות אחרות⁵⁸.

כל זאת אפשרי מפני ש"הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל", מפני שגם הטהרה במקוה אינה נובעת מעבודת ישראל, אלא מאת הקדוש־ברוך־הוא – מצד עצם הקשר שבין ישראל לה', ולפיכך אין היא מוגבלת:

היא מתקיימת בכל התקופות והמצבים, ואף לאלה שאחרי הטהרה תישארנה עליהם טומאות אחרות – גם לגביהם קיים "הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל".

י. ההוראה בעבודת ה'

זוהי ההוראה הנפלאה מדברי רבי עקיבא: בא יהודי אל הקדוש־ברוך־הוא ומבקש: אין לי כח וזמן כדי להתחרט על כל עבירותי, אך יש לי רגעים מספר, ולפיכך אני מתחרט ומתוודה על העבירות המעיקות ביותר. הוא יכול לחשוב שאין הקדוש־ברוך־הוא מקבל תשובה כזאת. אומר רבי עקיבא: לא! "אשריכם ישראל": אשרי ישראל, שכאשר הקדוש־ברוך־הוא רואה שיהודי מתקרב אליו, בכל אופן שהוא, הוא מיד מכפר – "הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל".

ואחר־כך מסייע לו הקדוש־ברוך־הוא⁵⁹ שיתקיים אצלו "מצוה גוררת מצוה"⁶⁰, והוא יתפטר מכל עבירותיו, עד שהוא מגיע לדרגה גבוהה כל כך של בעל־תשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם⁶¹.

(משיחת ו' תשרי תשל"א)