179
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
וקדושתו. על כך מוסיף רבי עקיבא, שיום־הכיפורים אינו מכפר רק מפני מעלת היום44, אלא מפני שאז מתגלה מעלת ישראל – "אשריכם ישראל": הכפרה ביום־הכיפורים נובעת מן הקשר שבין ישראל לבין "אביכם שבשמים"45.
לחידושו זה מביא רבי עקיבא הוכחה מן הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים...", שממנו מוכח שהקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל לא רק ביום־הכיפורים, (כי הפסוק דן בזמן הגאולה).
יתר־על־כן: מפסוק זה מובן, שהטהרה האמיתית בגאולה העתידה נובעת מעצם מעלתם של ישראל, שאפילו כשחטאו בני הם46, ואפילו לא מחזרתם בתשובה, כפי שנאמר לפני כן47 "לא למענכם אני עושה בית ישראל... וזרקתי...". כלומר, הטהרה איננה מפני קדושת היום (יום־הכיפורים), קדושת המקום (עבודה בקודש הקדשים), או היותם במצב של קדושה, אלא מפני עצם מעלת ישראל* בכל זמן ובכל מקום.
ולכן יש לומר, שגם ביום־הכיפורים טהרת ישראל איננה רק מפני היום המיוחד, אלא מפני מעלת ישראל.
אך פסוק זה אינו מהווה הוכחה מוחלטת לכך שהדבר נובע ממעלת ישראל, מפני שמדובר שם על תקופת הגאולה, עת רצון, וניתן לחשוב שזה בגלל הזמן, כביום־הכיפורים. לפיכך מביא רבי עקיבא הוכחה נוספת, מן הפסוק "מקוה ישראל ה'", ששם (א) אין מדובר על עת רצון (ב) מדובר על תקופה שישראל לא היו במצב טוב, ובכל זאת נאמר בפסוק: "מקוה ישראל ה'" – "מה מקוה... אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל"48.
ח. ההבדל בין שני סוגי הטהרה
אך יש להבין: לפי זה די היה בהבאת הפסוק השני "מקוה ישראל ה'", ואין צורך בראשון?
ההסבר לכך הוא: ההבדל בין שני הפסוקים הוא, ש"וזרקתי" מדבר על אופן טהרה על־ידי "הזאה"49, ו"מקוה ישראל" על טבילה במקוה50. מן ההבדלים שבין הזאה לטבילה: א) "הזאה" היא "מן הטהור על הטמא, על־ידי אחר"51, וטבילה היא "על־ידי עצמו". ב) רק הזאה יכולה לטהר מטומאת מת.
הערות
- 44. ראה גם רי"ף לע"י שם.
- 45. ראה עד"ז בלחם שמים (להיעב"ץ) יומא כאן (הובא ג"כ ב"לקוטים" למשניות כאן. וראה לקו"ש ח"ד [המתורגם] ע' 124 ואילך).
- 46. ראה קידושין לו, א. ספרי האזינו לב, ה (ושם משמע דגם ר"י הודה לר"מ). במדב"ר פ"ב, טו. ועוד.
- 47. יחזקאל שם, כב.
- *. וכשצריך לתשובה – י"ל שזהו ע"ד ביאור הרמב"ם (הל' גירושין ספ"ב) שמוכרח להיות כופין אותו, אבל רק לבטל את האונס שמבחוץ שתקפו.
- 48. ראה ג"כ לחם שמים שם.
- 49. ולהעיר, שגם בנוגע לכה"ג מצינו (בתחילת המסכתא – ח, א) שהיו מזין עליו בהז' ימים שמפרישין אותו (ולדיעה א' – כל יום).
- 50. ראה גם חדא"ג כאן.
- 51. חדא"ג כאן.
במדבר רבה ב׳:ט״ו - הטקסט מספריא
וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו' (הושע ב, א), וְהֵיכָן נֶאֱמַר לָהֶם, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה קָרָא אוֹתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְךָ, מִיָּד חָגַר משֶׁה מָתְנָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יא): וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וגו'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת אִשְׁתּוֹ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס, אָמַר לְשׁוֹשְׁבִינָהּ מְגָרְשָׁהּ אֲנִי, טוֹרְפָהּ אֲנִי, תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. אָמַר לוֹ לָמָּה, שֶׁמְצָאתִיהָ מְנַשֶּׁקֶת לְסָרִיס. אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הִיא מַעֲמֶדֶת לְךָ בָּנִים נָאִים וְגִבּוֹרִים וְהֵם יוֹרְדִין עִמְךָ לַמִּלְחָמָה. אָמַר אֵין הֵימֶנּוּ תּוֹחֶלֶת, אֵין מוֹלִיד לִי, וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין הֵימֶנּוּ הֲנָאָה אַתָּה כּוֹעֵס, כָּךְ (שמות לב, ז): לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו', אָמַר לוֹ משֶׁה זֶה הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁו הוּא מְסַיְּעֶךָ הוּא מוֹרִיד גְּשָׁמִים וְאַתָּה מַפְרִיחַ טְלָלִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכִי יֵשׁ בּוֹ תּוֹחֶלֶת. אָמַר לוֹ משֶׁה וְאִם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס, (שמות לב, יא יג): לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו' לָמָּה יֹאמְרוּ וגו' זְכֹר לְאַבְרָהָם וגו', מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (שמות לב, יד): וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה וגו' שֶׁלּוֹ, הֱוֵי: וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו'. דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (הושע א, ב ג): לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו' וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר וגו' וְכָל הָעִנְיָן (הושע א, ט): קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו', וְאַחַר כָּךְ (הושע ב, א): וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם וגו', מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם כָּךְ הָיָה מְחַבְּבָן, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹהֲבָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ אָמַר מְגַרְשָׁהּ אֲנִי וְאֵינִי חָס עַל בָּנֶיהָ, לֹא הִיא אִשְׁתִּי וְלֹא אֲנִי אִישָׁהּ, יָרַד לַשּׁוּק הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה לְאִשְׁתִּי תַּכְשִׁיטִים שֶׁל זָהָב, הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וּמָצָא לוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי שֶׁעָשָׂה לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִים, הָלַךְ וְאָמַר לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ לֹא שְׁמַעְתֶּן שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם אִשְׁתּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לָהּ מְגַרְשָׁהּ אֲנִי, עַכְשָׁו רָאִיתִי אוֹתוֹ אֵצֶל הַזֶּהָבִי אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה תַּכְשִׁיטִין לְאִשְׁתִּי. כָּךְ כְּשֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר לְהוֹשֵׁעַ: קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וגו', אֵינִי מְבַקְשָׁהּ (הושע ב, ב): זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ וגו', אֵינִי מְרַחֵם עָלֶיהָ (הושע ב, ו): קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה, לֹא הִיא שֶׁלִּי וְלֹא אֲנִי שֶׁלָּהּ, (הושע א, ט): כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם. אָמַר לָהֶם הוֹשֵׁעַ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מָה אַתֶּם סְבוּרִים בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לָהֶם הַדְּבָרִים הַלָּלוּ כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, שֶׁהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, רְאוּ הֵיאַךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר וגו', וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר (ישעיה א, ב): שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ וגו' (ישעיה א, ד): הוֹי גוֹי חֹטֵא, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו'. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו לֵךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, הָלַךְ לוֹ לַשּׁוּק וְהָיָה מַתְחִיל מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים, יָדַע אָבִיו שֶׁלֹא הָלַךְ לְבֵית הַסֵּפֶר, מְקַלְּלוֹ וּמַשְׁמִיעוֹ דְּבָרִים רָעִים, אַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ רְחַץ יָדֶיךָ וּבוֹא סְעֹד עִמִּי. כָּךְ יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה א, ב): בָּנִים גִּדַּלְתִּי וגו', וּמִשֶּׁהוּא גוֹמֵר כָּל הָעִנְיָן מַהוּ אוֹמֵר (ישעיה א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה וגו'. וְכֵן יִרְמְיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ (ירמיה א, יא): מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד וגו' (ירמיה א, יג יד): סִיר נָפוּחַ, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה וְכָל הָעִנְיָן, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ירמיה ב, ב ג): הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו' קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו'. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָׁה הָיָה אוֹמֵר אֵין נָאָה הֵימֶנָּהּ, אֵין מְשֻׁבַּחַת הֵימֶנָּהּ, אֵין מְיֻשֶּׁבֶת הֵימֶנָּהּ, נִכְנַס שׁוֹשְׁבִינָהּ לַבַּיִת רָאָה אוֹתָהּ מְנֻוֶּלֶת, הַבַּיִת אֵינָהּ מְכַוֶּנֶת, הַמִּטּוֹת אֵינָם מֻצָּעוֹת, אָמַר לָהּ שׁוֹשְׁבִינָהּ הַלְּוַאי אַתְּ שׁוֹמַעַת שֶׁהָיָה בַּעֲלֵיךָ מְשַׁבְּחֵיךְ לְתוֹךְ הַשּׁוּק אֵין אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח מַעֲשִׂים הַלָּלוּ, אָמַר הַשּׁוֹשְׁבִין אִם כְּשֶׁהִיא מְנֻוֶּלֶת כָּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, אִלּוּ הָיְתָה מְתֻקֶּנֶת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ דּוֹרוֹ שֶׁל יִרְמְיָה חוֹטְאִין וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם (ירמיה ב, ב): זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו', אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה אַלְוַאי אַתֶּם שׁוֹמְעִין מָה הוּא אוֹמֵר עֲלֵיכֶם, הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וגו' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וגו' קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל וגו', אָמַר אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם חוֹטְאִים כָּךְ הוּא מְחַבְּבָם, כְּשֶׁהֵם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף כָּאן: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וגו', וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְהָיָה בִּמְקוֹם וגו'.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.