שיחה ב

166שיחה ב

מצורע א. דברי רש"י על "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר", והסברם

בפסוק¹ "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים", מתעכב רש"י על המילים "וכלי חרש אשר יגע בו הזב", ומפרש: "יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו'? כדאיתא בתורת־כהנים^*: עד איזהו מגעו שהוא ככולו² הוי אומר: זה היסטו".

יש להבין: מה קשה כאן בפשוטו של מקרא, שלשם כך מפרש רש"י את המילים "יגע בו" לפי דרשת חז"ל בתורת־כהנים, ואינו מפרש "יגע בו" כפשוטו, שהכוונה היא לכל נגיעה, אפילו מאחוריו?

ההסבר לכך הוא: אי־אפשר לפרש כאן ש"יגע בו" היא נגיעה ממש, כי כבר לפני כן (בפרשת שמיני³ לגבי טומאת שרץ) למדנו – כפי שאומר שם רש"י – ש"אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו", ולפיכך אי אפשר לפרש כאן, ש"וכלי חרש אשר יגע בו" ייטמא על־ידי נגיעה "מאחוריו". אך כיון שאפשר להבדיל ולומר שדוקא בטומאת שרץ, שהיא טומאה קלה, "אין

ב כלי חרס מיטמא אלא מאוירו", ואילו בטומאת זב, שהיא טומאה חמורה (המטמאה במשכב ובמושב) יכול כלי חרש להיטמא על־ידי נגיעה כפשוטה, "מאחוריו" –

לכן, כדי למנוע קבלת הבחנה זו (ובמיוחד כיון שהסבר זה מתאים יותר לפשוטו של מקרא) אין רש"י מצטט מן הפסוק את המילים "יגע בו" בלבד, שאותן הוא מפרש, אלא גם את המילים המבליטות את ההבחנה דלעיל – "וכלי חרש אשר יגע בו הזב", ואומר: "יכול אפילו נגע בו מאחוריו (כיון שמדובר כאן אודות טומאת זב) וכו' כדאיתא בתורת כהנים" – [ההמשך בתורת כהנים הוא "ודין הוא ומה אם מת החמור לא טימא כלי חרס מאחוריו, הזב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרס מאחוריו, לא, אם אמרת במת שאינן עושה משכב ומושב וכו' ת"ל אשר יגע בו ולהלן⁴ הוא אומר אשר תבושל בו, מה בו האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו"],

לפי זה מתעוררת השאלה: אם נגיעה "מאחוריו" אינה מטמאה, מהי הכוונה "יגע בו"⁵? – על כך מביא רש"י את סיום דברי תורת כהנים: "איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו".

166ב. השאלה על הציטוט החלקי של רש"י מ"תורת – כהנים"

אך צריך להבין – ממה־נפשך: אם דברי "תורת כהנים" אינם ידועים, צריך היה רש"י לצטטם בשלמות, כולל את ההוכחה לכך שהמילים "יגע בו" אינן יכולות לכוון ל"מאחוריו". ואם רש"י מסתמך על כך שהלומדים יעיינו בעצמם ב"תורת־כהנים", הוא לא צריך היה לצטט גם את הסיום ("איזהו מגעו..."), אלא לסיים את פירושו במילים "כדאיתא בתורת כהנים" (בדומה לפירושו על פרשת ויקרא⁶: "ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא כבר נדרש בתורת כהנים")?

בפשטות ניתן היה לתרץ: רש"י מצטט את הסיום "איזהו מגעו...", כי בכך מובנת המשמעות של יגע בו" ( – היסט), בעוד אשר דברי "תורת כהנים" לפני כן הם רק לימוד והוכחה שכלי חרש "אינו מיטמא מאחוריו", ולכן אין רש"י מצטטם וסומך על כך שיעיינו ב"תורת כהנים".

אך קשה לומר כך – כי, כאמור מספר פעמים, רש"י אומר בבירור ובאופן המובן לבן חמש את כל הנדרש להבנת פשוטו של מקרא. וכיון שמשמעות "יגע בו" יכולה להיות גם "מאחוריו", צריך היה רש"י לכתוב בפירוש את הענין המכריחו לפרש אחרת – ולא היה עליו להסתמך על הזכרת המקור – תורת כהנים (ובמיוחד כאשר ב"תורת כהנים" נלמד הדבר בדרך של גזירה שווה ולא מפשטות הפסוקים⁷).

הכרחי, אפוא, לומר, שלפי פשוטו של מקרא, ההוכחה היא מן המילים שרש"י מצטט בפירוש מתורת כהנים, ולא מן ה"גזירה שווה" של "בו – בו", שאינה מוזכרת ברש"י (ודבריו "וכו' כדאיתא בתורת כהנים" הם רק לתוספת הוכחה והסבר, ולכן הוא מסתפק ומזכירם ברמז בלבד).

ג. רש"י אינן מתכוון ללימוד מטמא מת

לכאורה ניתן היה לומר, שהדבר נלמד מטומאת מת – שזוהי טומאה חמורה ביותר, ובכל זאת אין היא מטמאה כלי חרס מאחוריו – כפי שילמדו מאוחר יותר בפרשת חוקת⁸ – ומכך מובן שגם זב (שאינו חמור ממת) אינו מטמא כלי חרס מאחוריו.

וזוהי כוונת רש"י בציונו למקור בתורת כהנים: אין הוא מתכוון לגזירה שווה "בו – בו", אלא ל"קל־וחומר" המובא שם – "ומה אם מת החמור לא טימא כלי חרס מאחוריו, הזב הקל אינן 167דין שלא יטמא כלי חרס מאחוריו" (שהרי "קל־וחומר" – היא דרך לימוד פשוטה, הגיון פשוט, פשוטו של מקרא^*). אמנם בתורת כהנים נדחה "קל־וחומר" זה, מפני שגם בזב יש חומרה ("עושה משכב ומושב") שאינה קיימת במת, אך בכל זאת יוצא מכך ש"שקולים הם", כי בכל אחד מהם יש חומרה על־פני האחר, ולפי פשוטו של מקרא⁹, אפשר ללמוד שהם "שקולים" גם בדין שאין הם מטמאים כלי חרס מאחוריו.

ורש"י מציין כמקור את תורת כהנים, ולא את הפסוק (פשוטו של מקרא) בפרשת חוקת, כי ההוכחה מן הפסוק (א) היא אריכות דברים, (ב) גם לאחר ההרחבה אין ודאות שבן החמש יבין זאת כראוי. ואילו בתורת כהנים הלימוד הוא בפירוש ובפירוט.

אך הסבר זה אינו מתקבל, שכן, ראשית עדיין לא "חלק": מדוע אין רש"י מציין את ההכרח בפירוש, ובנוסף לכך:

טמא מת אינן מטמא בהיסט¹⁰ (=בהזזה) – ולכן אם אפשר לומר שהפסוק "אשר יגע בו" בא לחדש שזב מטמא בהיסט, שלא כטמא מת, מדוע אי־אפשר לומר, שהחידוש ב"יגע בו" הוא שהזב מטמא כלי חרס מאחוריו, למרות שמת אינו מטמאו (ופירושו זה עדיף, לכאורה, כי דוקא לפיו משמעות המילים "יגע בו" היא כפשוטן)?

ד. "וכל כלי עץ" אינה הוכחה לפירוש רש"י

לכאורה, ניתן היה לענות, שרש"י מוכרח לפרש כך בגלל סוף הפסוק – "וכל כלי עץ ישטף במים":

אם ב"יגע בו" הכוונה ל"היסט", מובן החידוש ב"וכל כלי עץ" – שאצל זב גם כלי עץ טמא בהיסט. אך אם הכוונה ב"יגע בו" היא כפשוטה – אפילו "נגיעה מאחוריו", והפסוק מחדש כאן שזב מטמא כלי חרש על־ידי נגיעה מאחוריו, מתעוררת השאלה: מהו החידוש ב"וכל כלי עץ"? הרי אין זה חידוש שכלי עץ נטמא בנגיעה מאחוריו.

אך גם כך קשה להסביר את פירוש רש"י, כי אם כך, היה רש"י מצטט ב"דיבור המתחיל" גם את המילים "וכל כלי עץ", או לפחות רומז להן בביטוי "וגו'". וכיון שרש"י אינו עושה זאת, הרי מובן שרש"י אינן מתכוון לומר שזוהי ההוכחה לכך שב"יגע בו" הכוונה להיסט (או שההוכחה שהוא מביא היא טובה יותר).

ה. פסוקינו נשנה לצורך פרט חדש

כדי להבין זאת, יש להקדים ולציין את התמיהה: לכאורה, מה מלמדנו הפסוק הקודם "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ 168במים וטמא עד הערב" – כבר לפני כן כתוב¹¹ "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב"?

[והדין (כפי שמפרש רש"י) שכל עוד "לא טבל מטומאתו ואפילו פסק מזובו וספר שבעה .. מטמא...", הרי: (א) ניתן ללמוד אותו ב"קל־וחומר" מדיני יולדת¹², החייבת בטבילה (ואפילו לאחר הטבילה "בכל קודש לא תגע", "ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים. שלמחר תביא את כפרת טהרתה"), (ב) ועיקר: לשם כך אין התורה צריכה לחזור על כל הפסוק, ודי היה בשיבוץ המילים "וידיו לא שטף במים" בפסוק הקודם "והנוגע בבשר הזב"].

ואכן, בגלל תמיהה זאת מסבירה הגמרא¹³, שהפסוק "וכל אשר יגע בו הזב..." אינו מדבר על נגיעה, אלא על היסט. אך רש"י מסביר, כ"תורת כהנים", שרק במילה "יגע" שבפסוקנו – המאוחר יותר – כוונתה "היסט", ואם כך עדיין קשה לפי פירוש רש"י: לשם מה נכתב הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב...", ורש"י אינו מסביר זאת?

אלא, ההסבר לכך הוא: גם לפי פשוטו של מקרא אפשר לכתוב פסוק שלם לצורך פרט אחד שנתחדש בו, וזאת רואים ב"קל וחומר" מכך שלפעמים חוזרת התורה על פרשה שלמה "בשביל דבר שנתחדש בה"¹⁴ (כפי שאנו רואים מיד בפרשת בראשית¹⁵, שהתורה חוזרת בשנית על כל הסיפור של בריאת אדם וחוה לצורך פרטים הנוספים בסיפור השני, ועוד¹⁶).

לכן לא קשה, בפשוטו של מקרא, מדוע נכתב הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב", כי הוא נכתב לצורך החידוש שבמילים הנוספות "וידיו לא שטף במים", המלמדות (כפי שמסיים רש"י¹⁷ בפירושו, לאחר הסברת הפשט) "שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים".

ו. ההפניה לתורת כהנים – הוכחה ל"יכול"

אך כאשר רש"י מגיע לפסוקנו – שגם בו קשה: מהו החידוש בו? על כך שכלי נטמא ע"י נגיעת זב אפשר לדעת בדרך של קל־וחומר מן הדינים הקודמים (שאדם נטמא בנגיעת זב, שזב מטמא אפילו במשכב ומושב וכו') – 169ורש"י צריך לענות לשאלה: "יכול אפילו נגע בו מאחוריו" – המשמעות הפשוטה של "יגע בו" היא אפילו "מאחוריו", ולכן ניתן היה לחשוב שהחידוש בפסוק הוא שה"זב" מטמא "כלי חרש" בנגיעה גם "מאחוריו", כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

– ואין קושי בכך שבסוף הפסוק "וכל כלי עץ..." אין שום חידוש, כי, כאמור, די בחידוש אחד בפסוק, שגם כלי חרש מטמא הזב בנגיעה "מאחוריו" –

ולצורך הוכחה נוספת ל"יכול...", מוסיף רש"י "וכו' כדאיתא בתורת כהנים" – ששם אכן רואים, שמצד חומרת טומאת הזב, יש מקום לומר שהוא מטמא כלי חרס מאחוריו, למרות שמת אינו יכול לטמא זאת. כלומר, רש"י אינו מפנה למקור בתורת כהנים כהתחלה להמשך, ללימוד שזב אינו מטמא כלי חרס מאחוריו, אלא, להיפך: לסוף הדברים (דעה שניה) בתורת כהנים ("עד^* (קרוב למילים¹⁸) – איזהו מגעו") – שאכן יש דעה ("יכול") ש"אפילו נגע בו מאחוריו^* נטמא. ולכן הוא רק רומז לכך על־ידי "וכו'", ואינו מצטט זאת בפירוש.

ואת ההכרח לפרש אחרת לומדים מסוף דברי תורת כהנים – "איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו", כדלהלן.

ז. החידוש הוא במילים "יגע בו"

ההסבר לכך הוא: בנוסף לכך שלכאורה פסוק זה כולו מיותר, הרי המילים שבתחילתו "וכלי חרש אשר יגע בו הזב" מהוות בודאי כפילות לשון מיותרת: פסוק זה בא בהמשך לפסוק הקודם, שבו נאמר "וכל אשר יגע בו הזב", ודי היה לכתוב בקיצור "וכלי חרש ישבר" (כשם שבסוף הפסוק נאמר "וכל כלי עץ ישטף במים", ולא נאמר שוב "וכל כלי עץ אשר יגע בו הזב ישטף במים").

לכן סביר לומר, שהחידוש שבפסוק זה טמון דוקא במילים אלו, "יגע בו": מילים אלו מכוונות כאן לאופן אחר של נגיעה, השונה מן הנגיעות המוזכרות לפני כן. פעולת "יגע" זו היא "בו"¹⁹ – נגיעה בכלי כולו, ולא כנגיעה רגילה בחלק מן הכלי. וכלשון רש"י: "איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו", שעל־ידי ההזזה "מתנדנד" הכלי כולו.

[אילו היינו אומרים שהחידוש בפסוק הוא בכך שכלי חרש נטמא מאחוריו, הרי החידוש הוא במילים "וכלי חרש" בלבד, או גם במילה "בו", אך לא במילים "יגע בו" ביחד].

170ח. נגיעה רגילה של העולם הזה אינה פוגעת בעצם מהות היהודי

ההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא:

כלי חרס, הנעשה מעפר, רומז לאדם ש"יסודו מעפר"²⁰, כנאמר²¹ "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה...", "כי עפר אתה..."²². ועל־כך אומרים, שכלי חרס אינו נטמא מאחוריו: עניני העולם הזה הנדבקים אל גוף האדם, המכונה "אחוריו", אינם יכולים לטמא את עצם היהודי.

שהרי כיון שהקדוש־ברוך־הוא בראו כך, שגופו נזקק לאכילה ולשתיה ולשאר עניני העולם הזה²³, שבדרך הטבע²⁴ הוא נהנה מהם²⁵ – והעבודה הנדרשת ממנו איננה לשבור את הגוף, אלא, כתורת הבעל־שם־טוב²⁶, דרך של "עזוב תעזוב עמו"²⁷ – הפיכת גופו וחלקו בעולם לדירה לו יתברך (בתחתונים) – אין הוא איפוא אשם בכך שנדבקו בו עניני העולם הזה, אם־כי בסופו של דבר הוא צריך להתנקות מהם^*.

במה דברים אמורים על אדם המחשיב את עצמו כפי שבראו הקדוש־ברוך־הוא – לכלי חרס – המורה על דרגת התבטלות, אך אם הוא מחשיב את עצמו לכלי עץ, למציאות גדולה ומפותחת (כעץ הצומח ומתפתח), או לכלי מתכת, שישותו קשה כמתכת, הרי אז אין הוא כפי שנברא, ולפיכך הוא נטמא גם "מאחוריו".

ועל כך אומר רש"י "יכול אפילו נגע בו מאחוריו" – כי הזיבה אינה ענין טבעי כדם נדה²⁸, אלא מחלה – יותר דם מכפי שצריך להיות לפי הטבע. ומשמעות הדברים בעבודת האדם היא: דם נדה הוא הרע הקיים אצל היהודי מטבעו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"²⁹. אך גם זיבה הוא מה שהאדם מגרה יצרו עליו יותר מכפי שהיצר הרע מבלבלו בעצמו³⁰, ובלשון ספר החינוך³¹: "ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו...".

ולפיכך ניתן היה לחשוב שבמקרה זה נטמא האדם ("כלי חרס") אפילו "מאחוריו", כי הוא נכשל בדבר רע שאיננו הכרחי מצד טבעו.

171על כך נאמר בתורת כהנים וברש"י, שאין הדבר כך: כאשר נגיעת הזב היא "מגעו שהוא ככולו", המניעה את האדם כולו, יכול "כלי החרס" להיטמא, אפילו "מאחוריו", אבל בנגיעה רגילה, ואפילו של זב, אי־אפשר לפגוע בעצם מהותו של היהודי, כפי שפוסק הרמב"ם³², שאפילו יהודי שצריך לכפות עליו לקיים מצוה, הרי כפיה זו היא רק בחיצוניות – "יצרו הוא שתקפו" – אך גם אז הוא בפנימיותו "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות",

ועל־ידי הכפיה מוסר האבק המכסה ומסתיר את רצונו האמיתי של היהודי, ומתגלה "אמת ה'" (גם "לעולם"³³), שהיהודי אומר "רוצה אני" – "להיות מישראל" ו"לעשות כל המצוות".

(משיחת ש"פ מצורע תשל"ז)