167

דין שלא יטמא כלי חרס מאחוריו" (שהרי "קל־וחומר" – היא דרך לימוד פשוטה, הגיון פשוט, פשוטו של מקרא^*). אמנם בתורת כהנים נדחה "קל־וחומר" זה, מפני שגם בזב יש חומרה ("עושה משכב ומושב") שאינה קיימת במת, אך בכל זאת יוצא מכך ש"שקולים הם", כי בכל אחד מהם יש חומרה על־פני האחר, ולפי פשוטו של מקרא⁹, אפשר ללמוד שהם "שקולים" גם בדין שאין הם מטמאים כלי חרס מאחוריו.

ורש"י מציין כמקור את תורת כהנים, ולא את הפסוק (פשוטו של מקרא) בפרשת חוקת, כי ההוכחה מן הפסוק (א) היא אריכות דברים, (ב) גם לאחר ההרחבה אין ודאות שבן החמש יבין זאת כראוי. ואילו בתורת כהנים הלימוד הוא בפירוש ובפירוט.

אך הסבר זה אינו מתקבל, שכן, ראשית עדיין לא "חלק": מדוע אין רש"י מציין את ההכרח בפירוש, ובנוסף לכך:

טמא מת אינן מטמא בהיסט¹⁰ (=בהזזה) – ולכן אם אפשר לומר שהפסוק "אשר יגע בו" בא לחדש שזב מטמא בהיסט, שלא כטמא מת, מדוע אי־אפשר לומר, שהחידוש ב"יגע בו" הוא שהזב מטמא כלי חרס מאחוריו, למרות שמת אינו מטמאו (ופירושו זה עדיף, לכאורה, כי דוקא לפיו משמעות המילים "יגע בו" היא כפשוטן)?

ד. "וכל כלי עץ" אינה הוכחה לפירוש רש"י

לכאורה, ניתן היה לענות, שרש"י מוכרח לפרש כך בגלל סוף הפסוק – "וכל כלי עץ ישטף במים":

אם ב"יגע בו" הכוונה ל"היסט", מובן החידוש ב"וכל כלי עץ" – שאצל זב גם כלי עץ טמא בהיסט. אך אם הכוונה ב"יגע בו" היא כפשוטה – אפילו "נגיעה מאחוריו", והפסוק מחדש כאן שזב מטמא כלי חרש על־ידי נגיעה מאחוריו, מתעוררת השאלה: מהו החידוש ב"וכל כלי עץ"? הרי אין זה חידוש שכלי עץ נטמא בנגיעה מאחוריו.

אך גם כך קשה להסביר את פירוש רש"י, כי אם כך, היה רש"י מצטט ב"דיבור המתחיל" גם את המילים "וכל כלי עץ", או לפחות רומז להן בביטוי "וגו'". וכיון שרש"י אינו עושה זאת, הרי מובן שרש"י אינן מתכוון לומר שזוהי ההוכחה לכך שב"יגע בו" הכוונה להיסט (או שההוכחה שהוא מביא היא טובה יותר).

ה. פסוקינו נשנה לצורך פרט חדש

כדי להבין זאת, יש להקדים ולציין את התמיהה: לכאורה, מה מלמדנו הפסוק הקודם "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ